לא היה יום מחריד יותר מאשר האחד באוגוסט. חצי חופש עבר. איך עבר? כמו שעוברים ארבעה שבועות בטרם נעורים. שיירת אופניים של ילדי השכנים, כלבים קטנים רצים אחריהם. הסלון אפל כי המרפסת סכורה וקעריות הענבים הירוקים נתמלאו מאליהן ביד נעלמה, קרירות ונקיות. מדי בוקר מול הנוף מרחיב הלב של הטלויזיה, ששידרה סדרה אחת אוסטרלית על מחפשי זהב וסדרה שנייה אוסטרלית על הפונדק בערוץ חמשת המייל. את הסדרות פתחו מנגינות עצובות בליווי גיטרה אקוסטית. הביטו במטילי הזהב הקטנים, הנוצצים בנהר. הביטו בחופש שזכיתם לו. מדי בוקר עם התחושה הטבעית של תלמידים היינו ועתה בני חורין. מדי ערב במרפסת הפתוחה. חרקים מסוג שקראו לו חומייני כיסו את נורות הניאון. איש לא חשב באמת על איראן, איש לא פחד באמת מאיראן. הם היו חומים והמילה אייתוללה נשפכה לאזניים כבלילת שוקולד חמה. החברה הכי טובה של דורית טסה לארצות הברית, ולדורית היה מנוי לבריכת "בית דוד" וחצי חופש כבר עבר. שיח יסמין קטן נשא את ריחו בכל הגינה, והצאלון העצום כבר גמר להשיל את פרחיו המשונים והותיר ריח הביל של זר שנבל. באותו הבוקר ילדה צייתנית אחת התבוננה בטבלת הייאוש שלה עד לאחד בספטמבר ונאנחה.

על השולחן נערמו חוברות עבודה דקות ומבריקות, ועל הכריכות ציורים צבעוניים של ספָרות שמנמנות בצבעי גלידה. ורוד מסטיק, ירוק פיסטוק, כתום פונץ' וצהוב בננה. מישהו שוחח עם ילדים עייפים בקול מתיילד, גבוה, מעוות. דורית לא קנתה את השקרים. בכל עמוד נדפסו תרגילים או בעיות, ואת כולם עליה לפתור בטרם יום הדין. האחד בספטמבר היה תחזית לסוּפָה. אז נתבקשו הילדים לגשת בריצה, סנדלים חבוטים על מרצפות שומשום מאובקות, ולהניח את החוברות בידיה של המורה. כל חוברת מלאה תזכה את הממלא בסימן א-סימטרי של וי כחול לצד שמו המלא ברשימותיה, טורים-טורים. ומה אם חשבון הזה הוא לא בשבילנו, מה אם לא נוכל לדבר בו, מה אם לא נוכל עליו? תפילות תילחשנה לאלוהים של אברהם. אתה שיודע שפות בין הכוכבים, העברית שלי נקייה והחשבון שלי לא נקי. אלוהים לא יגיב. תהיה זו אותה מורה מהשנה שעברה, ג'ינג'ית מתולתלת, מנומסת ומאיימת בהוראותיה הפשוטות שנהגו לאט ובשקט. שיעורי בית לחופש, תלבושת ספורט, אטלס עטוף בעטיפה שקופה, מד זווית. ועד אותו היום – חודש ימים. אותה מורה לשברים ולשלמים, שתחבה בשלושים ביולי קלטת אל מכשיר ההגברה ושידרה לחצר את המנגינה הצוהלת של השיר "הכל אני יכול, בחופש הגדול". ובאחד באוגוסט שולחן הכתיבה היה מחנה עבודה, והיא עדיין לא פתרה תרגיל אחד.

שתי נקודות תצפית טובות מסביב לבית של דבורה, במלעיל. האחת, בכניסה למקלט השכונתי, במעלה מדרגות הבטון. השנייה, מאחורי המכולת, אזור הספָר של הסביבה הקרובה, בין ארגזי פלסטיק וריח פסולת. שתי עמדות להתבצר בן מבלי להתגלות. המשקפת הישנה והשחורה תאפשר מבט ממוקד מקרוב, ותוחבא בשקיק בד. את התצפית יש לערוך מדי שבוע, פעמיים בשבוע. בשבת אחר הצהרים, לפני שיקומו ממנוחת הצהרים ההולכים לבית הכנסת, וביום ראשון בצהרים. שעות שבהן הרחוב רובץ על האספלט, חולמני, תחת פיקוסים וסיסם הודי. בשבת האחרונה שמעה את האיש מדבר אנגלית של מערבונים, מחלק הוראות ומעניק שבחים. היר קיטי קיטי. גוד דוג. ושוב, בעודו מאריך את התנועות. גוווד. דוווגי. היום, בראשון, שקט למדי. קולות גרגור ושקשוק ברזל מדי פעם בפעם, וקולות כרסום אקראי, וקריאה דברה אר יו ת'ר? את כל הפעולות יש לרשום בקפידה במחברת ולהניח בשקיק. אחר כך לנתח פעולה אחרי פעולה.

בבית מספר חמש מתגוררים דבורה והאיש שלה. גג הרעפים שלהם מלוכלך וישן, ועל הקירות החיצוניים דוגמת שפריץ דוקרנית שמזמן לא נצבעה. דבורה שמנה מאוד ובעלת שיער שחור. חלק, משומן ומדובלל. היא לבושה תמיד בגלביות ענק פרחוניות, ואילו הוא רזה מאוד, מזוקן ולובש תמיד כתפיות חומות. אין להם ילדים. יש להם בית סוהר לחתולים ולכלבים. לא ברור כמה חיות הם מחזיקים. הם אוהבים את החיות שלהם בכלוב גדול שרוחבו כרוחב הגינה שלהם ואורכו עד לפתח ביתם. הם מדברים אליהן באנגלית. דבורה נשענת על שער הברזל, שמנה כמו לוויתן, מספרת לאיש סיפורים ברי"ש גבוהה וצורמנית כשל צוויחת סירנות משטרה, וזורקת לתוך הכלוב חתיכות קטנות של עוף. החתולים אינם משמינים. הכלבים רוצים לצאת.

אחר הצהריים נפתחת אחת החוברות. בעיות בתמיסה. עִרבבו תמיסת מלח שריכוזה עשרים אחוז עם תמיסת מלח שריכוזה שלושים אחוז וקיבלו שמונה מאות גרם תמיסת מלח שריכוזה עשרים וארבעה אחוז. כמה גרם תמיסה לקחו מכל סוג? החוברת נסגרת.

מאחורי המחסן זוג אופניים בצבע כתום. יש להם גלגל עזר אחד ואפשר לרכוב עליהם בלי לפחד, אבל זה עושה רעש. דורית מחליטה לערוך סיור דו גלגלי. אף נביחה לא נשמעת, אף לא יללת חתול אחת. אפילו לא נשיפת אף, חריקת לסת בלשון או גירוד אוזן בציפורן. החיות אינן מפחדות מאופניים. הסיור כמעט הושלם בהצלחה, אלמלא דבורה, שאיתרה את דורית בעינייה הקטנות, שאולי לא היו קטנות כלל, ורק נדמו כאלה בגלל קפלי השומן שנתלו, נפוחים, על פני כל שטח פניה. הלו דירסט. דירסט היא דורית החקרנית, שרוצה להביט בעיני החיות ולתת משמעות. היא נתפסה באמצע סיור. שלום. דורית עונה ומוודאת שהמשקפת נחבאת עטופה בשקיק הבד. דבורה עוברת לעברית במבטא גס. את לא יודעת לרכוב באופניים? לא. דורית מנסה להביט אל מעבר לגוף העצום ולקלוט זוג עיניים ירוקות של חתול סיאמי, חתיכת זנב פרווני של פודל, אבל אי אפשר לקלוט שום דבר אל מעבר לגלביית המשי הוורודה של דבורה. צריך להוריד את הגלגל קטן זה וזהו זה. לא לפחד, דירסט. היא אומרת בחיוך. אני לא מפחדת, דורית משקרת ובטוחה לעצמה ולדבורה. זה רק בינתיים. בסוף החופש אני אוריד את הגלגל. ווייט א סקנד, דיר. דבורה נעלמת לתוך הבית, פותחת את דלת הרשת שנטרקת אחריה בקול חבטה, ואחריה את דלת העץ הכבדה, ונעלמת בצעדי דב. זה הזמן להוציא את המשקפת ולבדוק מה קורה שם בכלוב בחצר האחורית, אבל כמה זמן יש בכלל? דבורה חוזרת עם צבת גדולה בידה ומושיטה אותה קדימה. ת'ר יו גו, היא אומרת בחיוך, ומתכופפת מטה, מנתקת את גלגל העזר מהאופניים ומניחה לו להישמט אל הכביש בחבטה קטנה, שמטלטלת אותו אל השוליים. וול גוד לאק, דירסט. היא מחייכת, מפנה את גבה לדורית, נשענת על שער הברזל ומביטה לעבר הגינה שלה בסיפוק. דורית מביטה בה באישונים מרצדים כשזו מאבדת אט-אט אחיזה בצבת הגדולה. כבד לה. הצבת מונחת על אחד העציצים השוממים, המלאים חול ואבק, שדבר אינו צומח בהם פרט ליבלית. דורית יורדת ממושב האופניים, תופסת את הכידון ומושכת את האופניים לימינה במעלה השביל חזרה הביתה.

ערב אורב מתוך שולחן הכתיבה. שאלות יחס. סכום שני מספרים הוא ארבעים. היחס בין המספר הגדול למספר הקטן הוא שתיים לשלוש. מהו המספר הקטן? דורית אוחזת חבילה של עפרונות צבעוניים. היא כותבת בתוך החוברת, בראש הדף, את המילים "המספר הקטן הוא" בצבע אדום, ומקשטת סביבו בציור חתול אפרפר יושב על חומה, זנבו מתנודד ימינה בתנוחה שמזכירה סימן ניצחון. ליד החתול היא מצירת את סנופי, נח על גג מלונה.

כבכל ערב, הטלויזיה הוצבה במרפסת והיא משדרת אולימפיאדה. שלוש מתעמלות מרחפות בזו אחר זו בין מקבילים, נתונות בבגד גוף לבן, שערותיהן אסופות היטב לפקעת קטנה, מחוזקת בסיכות אלומיניום. על חזן מוצמדת בסיכה תווית בד עם דגל המדינה שלהן וסמל מסחרי דמוי כנף של חברה למוצרי ספורט. גלגול ותעופה, גלגול ונחיתה בשתי רגליים ישרות על קו הנחיתה. השופטים מרימים שלטים ומחלקים ציונים. המתעמלות קדות קידה ורצות אל מאחורי הקלעים. קרקור צפרדע מן הדשא. דורית מתרוממת מהכיסא הנוח, מתבוננת בידיות האלומיניום שלו, במושב העשוי שתי וערב של בד ברזנט בצבעי ירוק וצהוב. היא מסתלקת אל המקלט השכונתי, עולה במדרגות, צופה בחשכה אל הבית של דבורה.

הצבת עדיין שם, בעציץ. זה זמן לרחף. היא נדחקת בקושי בזווית החדה של הפתח הצר שהשער הנעול בשרשרת מאפשר, כשמזיזים אותו חרש בידיים קטנות ומנסים לפתוח. היא תופסת את הצבת מתוך העציץ וחומקת אל הגינה האחורית, מקום שמעולם לא ביקר בו איש, ושומעת מתוך הבית את שידורי האולימפיאדה ואת האיש של דבורה גורר כיסא. דורית רואה את הקולות. לשונות חתולים ששותים חלב חמוץ, עיני כלבים נוצצות מקרן אור שהבליחה מפנס הרחוב הקרוב. היא מחליטה לתקוף בשני מקומות את הכלוב, אבל גם קליק אחד מספיק, בכוח, בלי לפחד. החיות מבינות את גודל המעמד ושותקות. חתולים מנערים את גופם מחוץ לכלוב, מפהקים, כלבים מדלגים קדימה ואחורה. והנה חתול לא נזדעזע, כלב לא פרח, הבריות לא דיברו, אלא העולם שתק והחריש. ויצא הקול מתוך מקלט הטלויזיה בסלון של דבורה והאיש שלה ואמר הקריין "שיא עולם חדש" ואף חיה לא ברחה יחד עם דורית. אבל הלילה בהיר והחופש גדול ויש עוד חודש שלם עד שהוא ייגמר.

*הסיפור התפרסם לראשונה בגליון 31 של כתב העת "שבו", הוצאת אבן חושן, 2017.