בעלי נהג אוטובוס כבר יותר משלושים שנה. פגשתי אותו בפעם הראשונה כשהיה בן עשרים וארבע, מיד אחרי שגמר את לימודיו בבית הספר לנהיגה שבעיר. בסעיף מקצוע בתעודת הזהות שלו נכתב "נהג אוטובוס", וזה היה מספיק, בנוסף על תמונתו המבריקה, כדי לפתות אותי להיכנס לכלוב הנישואים שבנה לי בכפרנו היפה והנידח.
כשהיינו מאורסים חלמתי יום ולילה על טיולים ועל חופשות מהנות וארוכות שנבלה בהם ביחד. לא הבנתי, ועד היום אני לא מבינה, לְמה התכוונה אחותי הגדולה כשלחשה לי בטון אימהי ובביישנות באחד מלילות הקיץ, כשישבנו ופטפטנו על גג הבית: "המושב האחורי של האוטובוס ארוך. לעולם לא תשכחי את הטעם שלו."
בליל החינה, יומיים לפני החתונה, התאספו כל החברות שלי בכפר וצחקו על איך שאני אראה כשאשב במושב הראשון של האוטובוס מאחורי בעלי, כשהוא ייקח אותי למסעות ולטיולים שהן יכולות רק לחלום עליהם. אחת חלמה לנסוע לירושלים, השנייה — ליפו והשלישית אמרה בביטחון מוזר: "הבּניאס הוא המקום היפה ביותר בעולם. תציעי לו שייקח אותך לבּניאס."
לא הבנּו מדוע אמרה זאת בביטחון כזה, ושאלנו אותה אם הייתה כבר בבניאס. היא אמרה שאחיה היה שם בשנה שעברה ואמר שזהו המקום היפה ביותר בעולם. צחקנו עד דמעות, ואז אמרה אחותי הקטנה בקנאה: "אנחנו רק שומעות על המקומות הללו, אבל אחותי היא היחידה שתראה אותם במו עיניה," וכולן הסכימו איתה.
הדברים שלה שימחו אותי, אבל השמחה שלי הייתה מעורבבת בפחד גדול.
כל יום אני מתעוררת בחמש, מבשלת לעצמי קפה שחור ומתוק בקומקום קטן ומקבלת את פני השמש שחוזרת מהמסע שלה, אדומה ובשלה כתאני החַמַארִי במטע של אבי המנוח. אני שותה את הקפה בשקט כדי לא להפריע לשמש שחוזרת ממסעה היומי. היא בוודאי עייפה מאוד עכשיו, ולא חסרה לה פטפטנית כמוני שתספר לה על חייה עם בעלה, נהג האוטובוס. אני לוגמת מהקפה, חולמת על המסעות האינסופיים של השמש ומאחלת לעצמי שביום מן הימים אצא לאחד מהם.
ברגע זה של הבוקר, כשאני לבד, הבנתי פתאום שהשמש מבקרת למעשה מדי יום בכל העולם. כמה חזקה השמש הזאת, וכמה יפים חייה! היא מקיפה את כל העולם לבדה בלי להתעייף, בדיוק כפי שאימא שלי הבטיחה לי שעה לפני שהגיעו בני משפחתו של החתן לקחת אותי מבית משפחתי. אחר כך התכופפה אלי ולחשה דברים שלא האמנתי כי יצאו אי־פעם מפיה: "תזכרי אותי תמיד בטיוליכם היפים."
בעלי יוצא מהמיטה בדיוק אחרי שאני מורידה את קומקום הקפה מהכיריים בפעם השנייה. הוא לעולם לא מצחצח את שיניו, ויחד עם זאת הן מבריקות וחזקות כשיניים של סוס. אמי נהגה לומר כי בעלי בא ממשפחה שכל הגברים בה כמוהם כסוסים — חסונים ובריאים, ושיניהם גדולות ולבנות. אפילו אבי המנוח לא הסתיר את התלהבותו מנכדיו שאלד לו ביום מן הימים על כי הם "עתידים להיוולד זקופי ראש כסוסים."
למרות זאת לא חדלתי לקוות שיצחצח את שיניו, במיוחד בבקרים שבהם היה חושק בי כאשר הערתי אותו. הוא היה תופס בידי, מושך אותי אליו ונשכב עלי באדישות מבלי לחכות עד שממש אתעורר וארחץ את פני. כשהתעוררתי וכבר נגמרו ההתנשפויות המהירות שלו, עם הריח הרע שיצא מפיו, הוא היה מתהפך לצד השני ושואל בשקט: "מתי את קמה?"
החלטתי לחנך את ילדַי לצחצח את שיניהם. אינני רוצה שאשתו של אחד מהם תיגעל ממנו בבוקר או לפני השינה. בני חייבים להיות גברים בריאים ויפים ולגלות רגישות לנשותיהם. אילו נולדה לי בת, כפי שקיוויתי תמיד, הייתי עושה אותה לאישה הטובה בעולם. הייתי שולחת אותה לאוניברסיטה, והיא הייתה חוזרת אלי כרופאה ומרפאה את עצמותי הכואבות ואת דלקת המפרקים שהחלה תוקפת אותי. רופא הכפר אמר לי שאני צריכה לתת מנוחה לגוף שלי. חמור! לא מספיק שהגבר הולך לאוניברסיטה ונהיה רופא, עליו להיות גם חכם! מי יעשה את כל מלאכות המשפחה והבית? הוא? אילו נולדה לי בת, היא הייתה רופאה טובה ממנו פי אלף והייתה מלמדת אותו דברים על החיים ששווים יותר מכל הקרמים הקרים שהוא מורח על הגוף שלי כשאני באה אליו. שעה שלמה הוא מורח, ומשום מה לא נמאס לי.
חמישה בנים גידלתי. כולם משכילים. הם כמו ורדים אדומים מבריקים ברגע מיוחד של אוויר צלול. אני מתבוננת בהם וחבל לי על הפעמים שלא נישקתי אותם יותר, חבל לי על הפעמים שבהן ידעתי כי הם ערים ולומדים, אך שקעתי בשינה עמוקה.
הבן הבכור מהנדס, השני מורה, השלישי אח רחמן, הרביעי סוחר בשוק שקוראים לו "בורסה" והחמישי עובד בבנק של הכפר. האחרון עדיין רווק, והוא היחיד שעוד לא עזב את הקן. אני מודה, שבלב אני מקווה שיישאר עוד בבית, כי הוא מגרש את הבדידות שלי בשעות אחר הצהריים הארוכות שבעלי איננו, שעות שבהן הוא מוביל ארבעים או חמישים איש לטיול יפה.
בפעם הראשונה נסעתי באוטובוס יומיים אחרי החתונה. ערוותי עדיין כאבה, ובכל פעם שנזכרתי ברגע הראשון שנכנס אלי רצתי להקיא, מסבירה את זה במאכל מקולקל שאולי אכלתי בליל החתונה. למרות זאת חיכיתי מאוד לנסיעה באוטובוס שבו נוהג בעלי. קיוויתי שנבלה יחד, שנעלה על עקבות השמש השוקעת, ושהיא לא תיעלם מעינינו. אבל בפעם הראשונה נסענו באוטובוס אל העיר הסמוכה ואכלנו דגים צלויים. הארוחה הייתה טעימה. שבוע אחר כך התברר לי שה"טיול" הזה הוא ירח הדבש שכולם מדברים עליו.
ארבעה ימים לאחר מכן חזר בעלי לעבודה. כאשר חזר הביתה ביקש ממני לנקות את האוטובוס, שהתלמידים המגעילים מילאו בניירות של ממתקים, בקליפות פיצוחים ובקיא. ניקיתי אותו כאילו היה חדר השינה שלנו, עד שהבריק כראי. באותו לילה ערוותי עדיין כאבה בדיוק כמו בלילה הראשון, אך לא הוצאתי הגה מפי, שהרי מחר ייקח אותי בוודאי לטיול חדש.
כל בוקר היה יוצא לנסיעות שלו וחוזר בערב. לאחר שהיה אוכל ארוחת ערב הייתי לוקחת את כלי הניקוי, עולה על האוטובוס הארוך ומנקה אותו עד שהיה שוב כמו חדש, כאילו יצא זה עתה מבית החרושת. עם הזמן נעשיתי מומחית לזבל שאספתי באוטובוס, ובאמצעותו ניחשתי את גיל הנוסעים, את אופיים ואת יעד נסיעתם. לעתים היה האוטובוס חוזר נקי, חוץ מכמה ניירות לבנים שעליהם היו כתובות מילים בשפה שלא הכרתי. פעמים אחרות היה חוזר מלא עטיפות ממתקים, שקיות חטיפים, פחיות ריקות של משקאות קלים וקיא פה ושם.
עם הזמן הפסקתי לחוש כאבים כאשר רצה אותי, כאילו המקור של הכאב נעלם לעולמים. שמחתי על כך ועודני שמחה. כאשר ילדתי את בני הבכור הבטיח לי בעלי, לקחת אותי לטיול נפלא שיעזור לי לחזור להיות כמו מקודם, לפני הלידה הקשה. אבל שלושה ימים לאחר הלידה נפטרה חמותי, והוא שכח את הבטחתו. התביישתי לשאול אותו על הטיול המובטח, גם כי לרוב היה שב מעבודתו בפנים חמוצות, כועס ומקלל את כל העולם: את בעל החברה, את חבריו לעבודה ואת תנאי העבודה האיומים. כאשר נולד בני השני הוא לא הבטיח לי לצאת לטיול, ואני לא העליתי לפניו את הנושא. הלידה השנייה הייתה קלה בהשוואה ללידה הראשונה, ולמען האמת חשבתי, על לידה קלה כזו לא מגיע לי לצאת לטיול באוטובוס של בעלי.
כאשר ילדתי את בני השלישי כבר הייתי בטוחה שהטיול הזה לעולם לא יגיע. כיצד נצא לטיול יפה בעודי מטופלת בתינוק ובשני ילדים קטנים, שבוכים תמיד על כל שטות? הייתי פוגשת את חברותי המאושרות, ששבו עם בעליהן מטיולים בירושלים, ביפו ובשכם, מחייכת מתוך נימוס ומקשיבה לפרטי פרטים מעניינים יותר או פחות שהן לא התעייפו מלספר אותם שוב ושוב. אחת החברות שאלה אותי במפתיע: "למה את לא מספרת לנו על הטיולים שלך באוטובוס היפה?" החלטתי להתעלם משאלתה.
מבלי שהרגשתי הקשר ביני לבין האוטובוס נגמר בדלי מלא מי סבון, במטאטא ובכמה סמרטוטים. כל יומיים או שלושה הייתי עולה עליו ומנקה את שאריות הקיא ואת השקיות שהותירו הילדים אחריהם. גם בשקיות עצמן נהייתי מומחית — לסוגיהן, לצבעיהן ולשמות הממתקים שהכילו, והתחלתי לקנות אותן לילדי כאשר יצאו לטיולי בית ספר. הייתי ממלאה את התיקים שלהם בממתקים הכי טעימים ונפרדת מהם בדמעות. בלילה שלפני הטיול הם לא היו נרדמים, ואני הייתי מאזינה לדיבורים שלהם על המקום שיבקרו בו, על חבריהם לכיתה, על מה שקנו ועל כך שאני קונה להם תמיד את הממתקים הכי טעימים. הם תמיד היו גומרים בזה שבעלי הוא האבא הכי טוב בעולם כי הוא לוקח אותם לטיולים של בית הספר ושומר להם באופן קבוע את המושב האחורי הארוך.
הייתי מתהפכת במיטתי בחשכה, מתבוננת בתקרה ונזכרת בדודתם שגם כן אהבה את המושב האחורי הארוך שבאוטובוס, אף שלא ניסתה אותו מעולם.
בכל בוקר הם היו נוסעים לבית הספר באוטובוס הגדול, שהתיישן בינתיים, ומשאירים אותי לעמוד בפתח הבית לבדי, מנפנפת להם בידי, נושמת את עשן הדיזל השחור המגעיל.
כאשר נולד בני הרביעי קיבל בעלי אוטובוס חדש ונקי מהחברה. הוא נראה נהדר, ומילא אותו ריח נעים שנדף מכיסויי מושביו החדשים. כמעט התעלפתי כאשר בעלי סיפר לי בגאווה שיש בו וידיאו וטלוויזיה. מרוב תדהמה פסעתי לאחור, מעדתי ושפכתי את מי הסבון שהבאתי בדלי להבריק את הרצפה, שהבריקה בלאו הכי. המים הכתימו את הרצפה וניתזו על רגליהם של בני שעמדו מאחורי. הם נותרו על עומדם המומים, ולבם התמלא פחד. בעלי סטר לי על פני, כפי שנהג לעשות בשעת כעסו, וצעק: "חתיכת פרה, אפילו אוטובוס חדש לא נאה לך?"
בני לא עשו דבר. יתרה מכך, הם סובבו את ראשיהם ויצאו בשקט מהאוטובוס, משאירים אותי לנגב את דמעותיי ולנגב את רצפת האוטובוס במהירות וביסודיות כדי שיעזוב אותי בשקט. הם עמדו מהצד והסתכלו.
מאז אותו אירוע שנאתי את האוטובוס החדש. ניקיתי אותו בחוסר חשק מוחלט, אפילו "שכחתי" שקיות קטנות או כתם של קיא. ידעתי שהסירחון יעלה באפו ביום המחרת, אך לא היה לי אכפת. אילו היה דואג לצחצח את שיניו, אולי הייתי מתחשבת בו יותר.
בני עזבו את הבית בזה אחר זה ללימודיהם, ומאז עשיתי לעצמי הרגל לשבת בפתח הבית בשעות אחר הצהריים ולחכות לבואו של האוטובוס החדש. הבן הבכור שלי עשה מעשה גדול כששם על גג הבית צלחת עגולה וגדולה. הוא אמר שאיתה יתווספו יותר ממאה ערוצים לטלוויזיה. לא האמנתי לו עד שראיתיו במו עיני מחליף תחנות. כשראו זאת בעלי ובני האחרים יצאו מדעתם — כל אחד רצה להסתכל בתחנה אחרת. לבסוף הרים בעלי את קולו ונזף בהם. הוא החל להחליף תחנות ועצר בתחנה שנראו בה שניים צועקים זה על זה. לאחר רגע קט אמר בן זקוני: "זהו ערוץ חדשות ששמו אל־ג'זירה."
לא אהבתי את אל־ג'זירה, כי כל הזמן נשמעו בה צעקות. אהבתי לצפות בשירים, בתוכניות על טיפול באמצעות עשבי מרפא ובסדרות ערביות. אינני יודעת כיצד הצלחתי להחזיק מעמד עד אז בלי הסדרות האלה. אני נשבעת שאני זוכרת בעל פה פרקים שלמים כמעט מהסדרות "מופיד הפרא" ו"הטורפים". מיד כשנגמר השידור של פרקי הסדרה בתחנה כלשהי, התחילה תחנה אחרת לשדרם. התחנה הראשונה הייתה משדרת אותם שוב בשעת לילה מאוחרת, ותחנה אחרת, ועוד אחת וכן הלאה, עד שאיבדתי כל קשר עם הנעשה סביבי והפכנו, אני והצלחת העגולה והגדולה, להיות חברות בנפש — אני אירחתי לה לחברה בסלון, והיא לקחה אותי לטיולים שאף נהג אוטובוס לא היה יכול אפילו לחלום עליהם.
כל אימת שבעלי הגיע מרחוק היה חוזר אלי זיכרון הכאב הצורב מליל הכלולות, והייתי רצה להקיא מאחורי הבית. מאוחר יותר אמר לי הרופא שיש לי פצע בקיבה ושהגורם להקאות התוקפות אותי לעתים תכופות הוא חומרי הניקוי שבהם אני משתמשת. הוא הציע לי להחליף אותם, והחלפתי. כאשר ההקאות לא חדלו, אמר ברוב ייאוש: "אל תאכלי הרבה ואז תקיאי פחות." אכלתי פחות, הקאתי פחות… ורזיתי יותר. הנחתי לרופא לשים את התכשירים שלו על גופי כמה זמן שיחפוץ. לעתים לא נזקק להם, והיה ממשש בידיו את מקומות הכאב, רועד כולו עד שנרגע.
כאשר ראיתי את חתיכת הגומי הארוכה לא ידעתי מה זה. גם לא ידעתי באמת מה הנוזל הצמיג שבתוכה. ראיתי אותה זרוקה על המושב האחורי הארוך של האוטובוס, אותו מושב שאחותי אמרה לי לפני שנים רבות כי לא אשכח את טעמו לעולם. לאחר שהבנתי מה זה הנוזל הצמיג לא התאפקתי, הקאתי על המושב האחורי ולכלכתי אותו כהוגן. מאז אותו אירוע הייתי מעמידה פני ישנה בבקרים שבהם היה בא אלי מאחור. הוא היה בא על סיפוקו בעודי "ישנה", ולאחר מכן מניח לי, והייתי נרגעת.
כל יום בשעה חמש בבוקר אני יושבת לבדי ושואלת חרש את השמש על מסעה הארוך. אני מסתכלת על האוטובוס, שבעלי נוהג בו בטיוליו הרבים, וחושבת: לו רק יכולתי לשאול אותו על המקומות שביקר בהם ועל האנשים שבילו בו יום שלם, שרים ורוקדים על המושבים. אפילו בני אהובי ביקרו אותי לעתים רחוקות יותר בהיותם מטופלים בנשותיהם ובנכדי, שלהם אני מצפה בכיליון עיניים.
מאז שנולדו נכדי, יוצאים בני ונשותיהם לטיולים ארוכים, ולעולם אינם שבעים, ואילו אני מצפה תמיד לשובם, שמה עלי צעיף חורפי או יריעת בד שעיצבתי לפי טעמי. בני הם טיילים מנוסים. הם אוהבים לצאת לטיולים יותר מכל דבר אחר, שהרי כך לימדתי אותם כאשר היו קטנים: "אל תחמיצו אף טיול, ותנצלו כל הזדמנות לנסוע כל עוד אתם חיים. תשמעו בקולי. אימא שלכם מבינה יותר מכם בטיולים."
גם אני נסעתי איך שרציתי ולאן שרציתי כאשר ישבתי וצפיתי בערוצים הרבים. מאסתי בטיולים האמיתיים, באוטובוס ובבעלי, ומיעטתי לצאת אל המרפסת ולעזוב את מושבי בסלון. אחרי שדלקת מפרקים הכריעה אותי, מימן לי הביטוח הלאומי עזרה בפעולות היומיום ובכללן ניקוי הבית, שנותר שומם לאחר שבן זקוני החליט גם הוא לעזוב את הקן ולעבור לגור בעיר, מקום מגוריו של האח הבכור, כי "יש שם יותר מקומות עבודה."
ישבתי שעות על גבי שעות, נוסעת לכל טיול שחפצתי, בכל אוטובוס שבחרתי, ובאמצעות כל סדרה שמצאתי לנכון לצפות בה. למרות שראייתי קהתה ושמיעתי נחלשה עוד יותר, הצלחתי עדיין להבחין בין תמונות, סיפורים והמון של מקומות שראיתי על המסך. ישבתי כך מול המסך כאשר שמעתי אותו צועק מחדרו: "תצילי אותי, תצילי אותי, אני הולך למות!" לא עשיתי דבר ולא הצלתי אותו. מה הוא רוצה שאעשה? קריאותיו הלכו ונחלשו עד שנדמו. אני חושבת שהוא נרדם.
שיישן. מה הוא רוצה שאעשה? שיחכה. אני עכשיו בטיול. אין לו ברירה, הוא חייב לחכות עד שאשוב.
