לאִיסָה וחֶרמן

היא הולכת להתחתן, היא אמרה לנו.

ואז פרצה בצחוק.

היא החליטה לעזוב את האוניברסיטה ולנשור מהלימודים באמצע התואר כדי להתחתן, חתיכת הפתעה, אה, אמרה לנו סופיה בלי לעצור לנשום, היא לא שואלת אותנו, היא מאוהבת בשכן עם משקפיים של שחקן שחמט ששלחו אותו לעבוד בחו"ל על מלגת מחקר זרה, והיא מעדיפה להתחתן איתו, עם השכן, מאשר להיפרד; ללכת לחיות יחד, רחוק, במלבורן או משהו בסביבה, ולנטוש את הספרים ולזרוק את הכול לעזאזל, לפח.

זה מה שסופיה אמרה. ושלושתנו הופתענו מכך שהיא סיפרה לנו את זה ביוזמתה, סופיה, כי בסך הכול ידענו איך היא נראית ולא היינו קרובים זה לזה, נתקלנו בה לפעמים במעלית או במסדרונות הפקולטה לחינוך, שלום שלום, תמיד עצבנית, מוטרדת, עמוסה בדפים, נושפת בפוני שעל המצח שלה, שהיה שב ונופל מכובד משקלו שלו ומכסה את עיניה. אח, איזה פוני סורר. פיתחנו יכולת אינטואיטיבית לא לראות אותה כמעט כשהזדמן לנו במקרה מפגש חברתי באחד השולחנות המשותפים בחדר האוכל של הסטודנטים או כשקראנו יחד במעבדה הלשונית.

יום אחד היא הגיעה לשיעור עם תיבה מלאה בצבים.

לא אהבנו אותה ולא לא אהבנו אותה, היא הייתה היא, סופיה ארדילס, עם ההישגים האקדמאים שלה, הציונים שלה, העצבים המרוטים, הציפורניים עם הלק הירוק, הפוני המרדני שנופל על העיניים, ואילו שלושתנו היינו חברים מילדות, בלתי נפרדים, שלושתנו, מאז המעון ועד שהיינו שותפים בדירה שכורה של סטודנטים באוניברסיטה, תמיד יחד, משובטים ומנוגדים, שלושתנו, כמו איים שמה שמפריד ביניהם גם מחבר אותם. סיפור אחד, רודריגו, מריו וסמואל, ושלושתנו הבטנו זה בזה במבט ארוך של שותפים לסוד, אנחנו חברים קרובים, אנחנו לא צריכים מילים כדי להבין זה את זה.

אבל סופיה הייתה שם, סופיה שהתעקשה בתוקף להזמין אותנו לחתונה שלה, לא כל יום מתחתנים, היא אמרה לנו כמעט בלי לנשום ונשפה בפוני שעל המצח שלה, וזה מיד שב ונפל והסתיר את מבטה כאילו זה מסמל משהו, ואולי זה באמת סימל, מי יודע. היא הוציאה מהכיס ניירות במין הבעה נזירית של מרגלת ופרשה מפות דרכים מרשרשות כדי להסביר לנו בו במקום כבישים, טלפונים של אכסניות נוער, אתרי קמפינג, כבישי אגרה, גשרים, פניות, הזמנות עם תאריכים ולוחות זמנים מודגשים במרקר זוהר, הכול כדי לשכנע אותנו להיענות להזמנה, בבקשה בבקשה בבקשה, אנחנו מוכרחים לבוא, הכול כדי להקל עלינו את הדרך למודלה דל ואייה, המקום שנבחר לברית הנישואין, כשש מאות קילומטר מצפון לעיר, נוף הררי, סלעים ופרות, אי אפשר לפספס.

ללכת לחתונה של מישהי שאנחנו לא מכירים? חשב רודריגז, למה לא? חשב מריו. סוף השבוע עוד רחוק ואין לנו משהו יותר טוב לעשות, חשב סמואל. לא היינו צריכים לחשוב על זה יותר מדי, באותה תקופה ניצלנו כל תירוץ כדי להתרחק ולברוח, חתונה היא תירוץ, אמרנו לעצמנו, וזה הכול.

בהיעדר תוכניות מיוחדות, בחורות או בחינות באופק, יום שישי אחד אחרי ארוחת הערב אספנו כסף לקנות לסופיה מתנה, זרקנו שלוש חליפות כהות לתא המטען של המכונית, נעליים חדשות, חולצות לבנות, עניבות שחורות, מילאנו תרמוס בקפה חזק, הכנסנו כמה דיסקים לתא הכפפות, שלא תחסר לנו מוזיקה, ויצאנו בשתיקה לדרך הארוכה צפונה לעבר אותה הרפתקה פזיזה, החתונה של סופיה במודלה דל ואייה, בלי לדעת יותר מדי אילו סיבות עמוקות הניעו אותנו להשתתף בה וגם לא מה מצפה לנו.

נסענו מלאי ציפייה, נהגנו בתורות במכונית הנפתחת בצבע חרדל שהשאיל לנו אבא של מריו, שננהג בה יפה, ושלא נעשה שטויות, בעיקר הוא לא רוצה לשמוע על שריטות או על שפשופים, אה? הנה המפתחות, הם הבריקו רגע בין אצבעותיו, רודריגו, מריו וסמואל, ושלושתנו היינו חברים בלתי נפרדים עוד מהגן.

צבע חרדל.

חלקנו הכול, שלושתנו, מבוקר עד לילה, סודות וספקות, שמחות והנגאוברים, חומרי קריאה ומצבי רוח, ימי ראשון מוכתמים בעצב, ימים של בהייה מרובה בידיים, בחורה מזדמנת כזו או אחרת, הכול כפול שלוש, אפילו את אותו אחר צהריים בלתי נשכח שבו גילינו, אחוזי התלהבות אמפטמינית כלשהי, את הגראן וייה של מדריד עם כל אותם שלטים מוארים על רקע השמיים הירוקים מגז וערוץ הבתים הבוערים כמו קוורץ בלב אור של כרום ומדבר; האור השתגע פתאום, נעשה גס ומטומטם, הפך לאור דו-קוטבי; ובאותו רגע, בדיוק באותו רגע, השיער של אישה סינית אחת התחיל לבעור.

וכך השארנו מאחורינו את אורות הניאון ואת השממה, את בתי הקברות הריקים המרוססים בגרפיטי ואת הכבישים הרדיאליים התחומים באורנים, ערוגות מופרכות שנבנו בין שני גושי בטון, שדות חמניות עם שביל בצד, הלהבה הצהובה של גידולי התירס, התקדמנו בחשכת הלילה תמיד צפונה, לא הייתה יותר ברירה, לעבר סופיה והחתונה שלה בהרים, שמאיזו סיבה בלתי ברורה כאילו הפנטה אותנו לעברה, משכה את שלושתנו יחד בחוטים בלתי נראים, הנחתה אותנו באפלה.

הכביש היה מסוע של מדורות. מישהו גלגל סיגריית צמחים והדליק אותה והתחלנו להעביר אותה בינינו, לקחנו שכטות בתורות, שרנו שירים במקהלה, אחד המהם את הצלילים הראשונים והשאר הצטרפו אליו, העשן הסתלסל בספירלות איטיות ופרחי אניס נפתחו בריאות ופתאום נעשה נורא חם, אתם לא חושבים שנורא חם? וזה גרם לשלושתנו לפרוץ בצחוק בו זמנית בלי סיבה, במכונית, ערב לפני החתונה, קצה הסיגריה בער על רקע אפלת הזגוגית כמו לפיד קטן ממונע בזמן שהלילה הבריש את גג המכונית. פטריות החלו לצמוח בתא הכפפות. נסענו והכביש נפרש ונפרש לפנינו, קיבל צורה גלילית של צינור שינק ובלע אותנו, ולאוויר היה ריח של מי פה בטעם מנטה.

הקטע האחרון של הנסיעה היה איטי ומתיש הרבה יותר משצפינו, חלק מהכבישים האזוריים לא היו מסומנים כמו שצריך או שהיו בשיפוצים, וכמה פעמים הלכנו לאיבוד, הסתובבנו סביב עצמנו, חזרנו על עקבותינו, חשבנו שסוף סוף הבנו איפה אנחנו נמצאים. בסוף הלילה היינו אחוזי בחילה ומותשים מרוב שיטוטים; החנינו את המכונית כדי לחטוף לפחות נמנום קצר במושבי המכונית הנפתחת, ליד תחנת דלק באיזה כפר חשוך למדי שהיה בעצם חווה קטנה עשויה קוביות לבנות שהצטופפו בלי כל חן לרגליו של צוק אפור, קומץ נביחות, חוד של מגדל פעמון רומנסקי, עייפות שרירים, הסיבובים המאטים בהדרגה של מד המרחק, רצועת הכביש הבלתי נגמר שהמשיכה לרוץ לאחור בחלומות, שוב ושוב, באמצעה קו מקוטע בצבע לטאה.

באופן מקרי לחלוטין התעוררנו במודלה. הגענו לנקודת היעד שלנו כשהיינו בטוחים שאיבדנו אותה. היה לנו זמן רק להתרענן קצת בתחנת הדלק, ללכת לשירותים, להחליף בגדים, להתגלח בחיפזון ולרוץ ברחובות האבן לבית העירייה, במרכז הכיכר, תחת עיניהם הבוחנות של שכנים בעלי מבט חקלאי-חוואי ושיער כפרי, ולהצטרף לחוגגים עם הזוג הצעיר בתרועות ושריקות וצעקות קונפטי.

זה היה בוקר יפהפה בחודש מאי, לא מעונן מדי, יום נפלא לנוח בו מנסיעה מעייפת, או אולי להתחתן בנישואים אזרחיים. אולי אחרי הכול סוף השבוע לא יהיה מאכזב. היינו בחתונה והמשכנו לנסוע, לגמוא קילומטרים, לבדוק את מפות הדרכים, תמרורים ופרצופים של אורחים, לראות אורות אינסופיים וקרקרים מלוחים, שולי כבישים ומחשופים, מחליקים כולם לאחור בבו-זמניות מטרידה.

שולחנות. כיסאות. עצים עם צווארי ג'ירפה. אצבע עם פלסטר מצביעה על משהו רחוק: שם. כתם כחול של אגם בין ההרים. שמיים גבוהים ורדומים שנכבשו על-ידי ענן אופראי לבן. לידו עוד ענן מטושטש, ביישן יותר, בצבעים דהויים, כמו כשמביטים בתמונה תלת ממדית בלי המשקפיים.

אנחנו הרבה אורחים, מאתיים בערך. ארבעה גרילים גדולים צולים בלי הפסקה בשר ודגים. כיוון שאנחנו לא מכירים אף אחד ואף אחד לא מכיר אותנו, שמים אותנו בשולחן הרווקים, מוקפים ברווקים וברווקות, לא רחוק ולא קרוב לעוגת החתונה בת ארבע הקומות.

כך חלפו השעות, והשמיים הלכו ונמלאו עננים והחליפו צבע לאיטם, מי האגם רעדו והתקמטו ושבו והתיישרו, אינספור פעמיים, לאורך כל היום וכל הלילה, וכולנו היינו קצת נבונים וקצת טיפשים, קצת יפים וקצת מכוערים, קצת מהירים וקצת איטיים. בתוך האוהל המואר במנורות נייר התחלפו זה בזה בדיחות ומשחקים, קולות חליצה של בקבוקים, והמולה והתקפי זעם שבקעו משולחן הילדים.

והפרפרים נכנסו ויצאו מהאוהל, ריחפו בין השולחנות, היכו כנפיים לרגע בהשתקפות ססגונית בכוס יין או הופנטו לברקו הכסוף של מזלג.

אחד מאחיו של החתן, שזרועו הייתה מקובעת בסד, התקרב למיקרופון ודקלם בקול נאה שיר שחיבר בעצמו לכבוד האירוע. הוא זכה למחיאות כפיים. אדון אפור שיער במדי צבא ואף צבעוני שר שיר, וכל הנוכחים הצטרפו אליו בהתלהבות רבה משצפה. גם הוא זכה למחיאות כפיים. עם רדת הערב והקינוחים הגיעה השעה להרים כוסיות ולרוקן אותן, השמפניה זרמה מכל עבר, התזמורת התחילה לנגן והזוגות לרקוד, גם אנחנו רקדנו בתורות עם בחורות גבוהות מאוד שזה עתה הכרנו בשולחן הרווקים שלנו, הן היו מהצד של החתן, לא מאוד יפות אבל חמודות, ושתינו איתן יותר מדי מרטיני ונאלצנו להימלט בריצה כמה פעמים לשירותים הניידים ולעקוף בדרך ילדים שיצאו מכל מקום, ילדים בכל הגילאים שרצו, שיחקו, קפצו, צחקו: ילדים בכל צבעי הקשת.

הירח זורח בין העצים. זיקוקים נדלקים ולוחשים. שובל של אורות וצללים מלחך את פניהם וידיהם של הנוכחים. צלם מקצועי מסתובב ומתעד את ההתרחשויות, והמון מצלמות חובבים מזמזמות ואוספות זיכרונות דיגיטליים משלהן, למען העתיד.

היה כבר אחרי חצות כשהבחורות הגבוהות מצד החתן התיישבו על הברכיים שלנו, בלי לבקש רשות, ואחר כך אנחנו התיישבנו על הברכיים של הבחורות הרווקות, כדי להמשיך את הבדיחה או כי בשלב הזה של המסיבה דעתנו לא הייתה צלולה מספיק כדי לדעת מה אנחנו עושים שם או מדוע, ולא הצלחנו להבין מה גרם לאחת מהן לצעוק:

"זה לא פייר! זה נקרא לרמות!"

בסוף, קצת לפני שהמסיבה נגמרה, מישהו התקרב אלינו מאחור, כיסה לנו את העיניים בכפות הידיים ושאל: "מי אני?" וזו הייתה היא, העיניים שלה ברקו והיא נשפה בפוני שלה, ראינו שהיא נסערת, היא נגעה בנו, פרעה לנו את השיער, ליטפה לנו את הזקנקן, את הידיים, אנחנו התחלנו לומר כמה היא יפה אבל סופיה קטעה אותנו ואמרה שלא, בלי כאלה, ושוב חזרה ואמרה כמה היא אוהבת אותנו, שהיא אוהבת את כולנו נורא, במיוחד את שלושתנו, ברצינות. ושהיא לא יכולה לסבול את הרעיון שהיא תאבד אותנו או תהיה רחוקה מאיתנו אפילו דקה אף פעם, אף פעם, אף פעם, היא מעדיפה לאבד עין משדבר כזה יקרה.

ואז היא פרצה בבכי וניגבה את הדמעות שלה בסערה בצד הפנימי של שרוול השמלה שלה. היא חיבקה את כולנו ובכתה, ותוך כדי כך הבטיחה ברצינות מבודחת:

"אני לא בוכה, לא, אני לא בוכה גם אם אני נראית כאילו כן."

והיא מחצה אותנו בזרועותיה חזק כל כך שיכולנו להרגיש את הלמות הדופק שלה ואת טכיקרדיית הלב שלה, ולכדה את הראשים שלנו בין כפות ידיה ובהתה בנו כאילו היא מהופנטת, דרך הלחות של הדמעות, היא נישקה אותנו בלהט במצח, בפה, בשיניים, בשיער, שלוש, ארבע פעמים, ונשבעה לנו בכל היקר לה ששלושתנו החברים הכי טובים שלה, האחים שלה בנשמה, שהיא אוהבת אותנו הכי בעולם, חולה על שלושתנו, ותוך כדי שאמרה לנו את זה היא בכתה, השתעלה, שיהקה, ואחר כך צחקה ואמרה וואו, אני כל כך מאושרת, אני כל כך מאושרת, אני לא משתגעת נכון?

והיא ניסתה ללכת, התרחקה מאיתנו כמה צעדים אבל מיד חזרה בפירואט, היא לא יכלה לעזוב אותנו, לא הייתה מסוגלת להתנתק מאיתנו, שאלה אם אנחנו לא רוצים עוד עוגה, התעקשה שנאכל ונשתה עוד קצת, שאנחנו רזים מדי והשיער שלנו ארוך מדי, וחוץ מזה אנחנו האורחים שהיא הכי אוהבת, שלא נהיה כבדים ולא נתעקש, נו, מה, העוגה לא טעימה? שנעשה את זה בשבילה, בשביל סופיה, שאוהבת אותנו כל כך מאז הפעם הראשונה שהיא ראתה אותנו במסדרונות הפקולטה לחינוך, זו הייתה ממש אהבה ממבט ראשון.

"או שאתם רוצים שאני אכעס?"

והיא העמידה פנים שהיא נעלבת ודחפה לנו פרוסת עוגה גדולה כל כך שהיא בקושי נכנסה לנו לפה, עוד רגע היא הייתה חונקת אותנו, סופיה, מחינו בפה מלא עוגה, לא היה לנו קל לבלוע כמות כזו של קצפת, היינו צריכים לדחוף אותה במורד הגרון עם קאווה, ללעוס אותה בכוח, האמת שהיא הייתה טובה, חייבים להודות, אי אפשר להגיד שלא.

היא התרחקה כמה צעדים אבל מיד שינתה את דעתה וחזרה, אולי כי להתחתן היה מקום אפל ומפחיד, ללא תרגום סימולטני, מעין סחרחורת או נפילה, משהו לא מובן כמו הכיסא הזה ששם, לא, אולי דווקא כמו השני, אנחנו לא נבין עם השיער הפרוע שלנו, איזה צמא, איזה רעב, איזה הכול, והכאב והאומץ להיות נשואה עם שם משפחה אחר ולהצטרך לחיות רחוק מדי מהבית והפחד לשכוח הכול, את הפרצופים שלנו, יום אחד, ולמות לבד, ובגלל זה היא ביקשה מאיתנו רשות לקרוא לילדים שלה בשם שלנו, כשייוולדו, במחווה לרגע הזה, רודריגו, מריו וסמואל, שהיא הגתה בלי רווחים: רודריגומריווסמואל.

וסופיה הנרגשת מהמחשבה על פגיעותה שלה ועל שלושת הילדים חסרי האונים האלה (כאילו סכנה קיומית אורבת להם) חיבקה ונישקה אותנו שוב על השפתיים, בסנטר, בגבות, שאפה את הצוואר שלנו וחזרה ואמרה לנו כמה היא אוהבת אותנו, חולה עלינו, אוהבת אותנו באמת, את שלושתנו, היא לא מגזימה, באמת, באמת שלא, וכשאמרה זאת הזילה דמעות של צחוק, של כאב, של צחוק.

ואז הופיע מאחוריה בעלה עם משקפי שחקן השחמט. וקרץ לנו. וחיבק את סופיה במותניים והתחיל לנשוך לה את האוזניים ולנשק לה את הצוואר ולשאוף את בושם הכלה הטרייה שלה המעורב במעט זיעה והתחיל לרקוד איתה ככה בצחוק, בדילוגים, אבל אחר כך התמסר לריקוד באמת ותוך כדי ריקוד גרר אותה בהדרגה אל מחוץ לאוהל, זה היה ואלס הפרידה, הוא הרחיק אותה מאיתנו בלי שתשים לב, הם כבר חייבים ללכת, אהובה שלי, חיים שלי, מחכה להם מונית בכניסה לחווה עם פנסים דלוקים וכל המזוודות שלהם כבר בפנים, להתראות, סופיה, להתראות, והיא הלכה ועשתה פרצופים עצובים ונשפה בפוני שעל העיניים, נופפה והפריחה נשיקות באוויר, היא לא התעייפה מלהיות שמחה ולהיות עצובה, סופיה.

ושניהם היו מאוהבים וריחפו הלאה משם אל עבר העתיד והחיים המשותפים, אפופים בריח המתפוגג של הפרחים, של סידורי השולחן, בקבוקי השמפניה, עשן הנרות והמריחואנה שעישנו האורחים וכל המוזיקה העצובה הזאת ברמקולים, מוזיקת החתונות שהיא לא טובה ולא רעה, אבל יש בה משהו חלול ונורא, שיכול לתלוש לך את הלב מהמקום ולהשאיר אותך מדמם אם אתה לא נזהר.

ילד בצורת אגס נרדם בכיסא שלו מרוב עייפות, נמרח על המשענת, וזקנה עצית, שנראתה כאילו כולה עשויה מבד יוטה ומקלות של מטריות, הצביעה עליו והכריזה:

"חף מפשע."

והיו קבוצות שכבר התחילו ללכת, נפרדו בצחוק, חיבוקים וטפיחות על השכם, פרידות בלתי נגמרות שנמשכו שעות, המעגלים התפרקו, נהיה מאוחר והילדים צריכים ללכת לישון: עוד רגע תזרח השמש.

איש הצבא עם האף הצבעוני מריע לירח. אורחת אחת עוזבת וחוזרת במהרה לחפש את השאל ששכחה. היא חוצה את כל האוהל העצום, מרימה אותו, גומעת לגימה אחרונה מכוס אקראית ויוצאת שוב מהמקום שבו נכנסה.

השמפניה המשיכה לזרום בעליצות, המוזיקאים המשיכו לנגן כאילו הם נלחמים, אבל משהו נשבר. המסיבה הגיעה אל קצה, זה היה ברור. החתונה של סופיה נגמרה והשאירה מאחוריה תמונה של רעידת אדמה, כיסאות הפוכים ומפות מוכתמות בעיגולי יין, שאריות החגיגה העלו עשן בין ההריסות. ולאחר שהזוג הטרי נעלם מעינינו המשכנו לשבת זמן ארוך בשתיקה בשולחן הרווקים, שתינו בלי לדעת מה לומר, ואחר כך מישהו הציע שנצא לקבל את היום החדש יחד, למה לא.

ויחד נעמדנו, למה לא, יצאנו מהאוהל בחברת אותן שלוש בחורות כה גבוהות שנעשו גבוהות ויפות יותר עם כל דקה חולפת והתפקעו מצחוק בלי שום סיבה והתנדנדו ללא הרף על הרגליים הארוכות מאוד שלהן התחובות בגרבי משי סגולות והניעו הרבה את ירכיהן.

אחזנו בזרוען של שלוש האלות הרווקות האלה ומעדנו איתן לחוף האגם, עם כוסות ובקבוקי וודקה וויסקי וג'ין וכל חוויית החתונה בעיניים ובחוץ התחיל להתפשט הזיגוג האדום של השחר כמו מין תמנון והאור צבע את הרקות שלנו בצבע לילך בהיר, חייזרי כמעט. כאילו זו שעת דמדומים. זה עשה חשק לנשום ולהתאוורר, האוויר הטרי ניקה לנו את הראש. הנחנו לעצמנו ליפול לעשב. והבנות מחו והיה להן כל כך קר מתחת לבגדים המעטים שהיו תלויים עליהן ברצועות, שבלי לתאם שלושתנו, שלושת החברים, הורדנו את הז'קטים שלנו כאיש אחד והנחנו אותם כמו ג'נטלמנים מפעם על הכתפיים הערומות שלהן, ככה הלבשנו אותן.

ונראה שהמחווה האבירית הזו מאוד מצאה חן בעיניהן, כי הן שפשפו את הראשים הריחניים שלהן בחזה שלנו לאות תודה ונישקו אותנו על השפתיים ברוך ובכוח. התמסרנו לזה, לנשיקות, לחקירות לשון הדדיות, זה היה רק משחק תמים ושובב, תעלול ללא השלכות, ככה חשבנו אז, היינו עיוורים מכדי לנחש עתיד שבו צללית תצא מאחורי הקלעים כדי לגרור אותנו אל מחוץ לבמה.

והבטנו בגזעי העצים ובעננים, במקורי הציפורים ובגחליליות, במראת האגם הקטן ובאבנים הגדולות והקטנות. גם אנחנו היינו – הבנו פתאום – שאריות של מסיבה, מאפרות גדושות בדלים כבויים, כוסות שנשתו למחצה, סיפורים שלא הושלמו, כריות מעוכות, קרח שנמס, הבהובים אחרונים של הרפתקה אנושית שהתחילה רחוק מאוד משם, זמן רב לפני כן.

אולי ניסע לפורטוגל? הציעה אחת הבחורות, והרעיון היה כל כך מטורף ונהדר שלא היה צריך לפסול אותו, כן, זה היה מפתה, פתאום הופיעו לנגד עינינו קטע מקיר עם פסיפס של ציורים מורכבים, קנקן של וִיניוֹ וֵרדֶה, רחש של מפל בקלויסטר של מנזר מואר, שמיים אטלנטיים פתוחים לים, פצועים אנושות משחפים ועצי דקל, משורטטים בחיפזון במשיכות כבליה של חשמלית שהתנשפה במעלה רחוב צר עד בלתי אפשרי, כל כך הרבה דברים. בראשינו הדהדו ההברות, פורטוגל. פורטוגל שקופלה לשלושה כמו מכתב שהולך רגל מחזיק בידו (הגורל?), כדי לשלשל בתיבת הדואר הקרובה ביותר, כי הדבר החשוב אינו לשהות ב, או להגיע ל, או להיות באיזה מקום, אלא להאריך עוד קצת את הדרך כדי להישאר תמיד דרוכים, בלי להביט לאחור.

יום חדש האיר, ולפני שהמשכנו בדרכנו אל הפסיפסים שכבנו רגע כולנו יחד בעשב הלח בשדה תחת הרקיע המכוכב של אמצע מאי עם הכוסות על הבטן וצבתות של סרטן בלתי נראה שצבטו אותנו מבפנים, מלמעלה ומלמטה, וצפינו בשלווה בחיזיון השחר המפציע ברוגע על גדת הנהר, שתויים למדי, מותשים, כשמין מלנכוליה מרקדת לנו במעמקי הבטן, וגם מאושרים עמוקות מכך שהכול הסתדר לטובה, בלי שום טעות, מושלם, כולנו הסכמנו שזה היה שווה את זה. האור הוא כמו בד מוסלין שנסחט. כך נגמרה החתונה של החברה שלנו סופיה במודלה, וששתנו נשארנו לשכב עוד קצת ולהתענג על הרגע, על הנשימה של העולם, על הדממה המושלמת, אולי רק צרצר רחוק.