מה, היא באמת עשתה מחטף ורצה לקנות כרטיסים בעצמה? איזו בושה. הוא מסתכל עלי, לא? הרוסי הזה עם הקרחת? וגם ההיא, נועצת מבט ישר בפרצוף שלי. כן, וגם ההוא עם הסיגר בפה, גם הוא בוהה בי. כולם מסתכלים עלי. זאת לא טעות, אני מבין טוב מאוד מה הם חושבים לעצמם. הם מזלזלים בי, לא, הם לועגים לי. אני לא מבין, מה כל כך בער לה לקנות כרטיסים לפנַי? מה, לא ברור לה שזה מעמיד אותי במצב בלתי אפשרי? אני גבר, ג'נטלמן. מישהו אי פעם ראה גבר לוקח בחורה לסרט – לצורך העניין, לא משנה איזו בחורה – ואז את הבחורה הזאת הולכת וקונה כרטיסים בעצמה? ברור שלא. גם אני בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. הפרצוף שלי בוער מחום, אני בטח מסמיק נורא. אין פה ראי? אם יש, אוכל להסתכל על עצמי. אה, האיש הזה פשוט צוחק עלי לפני כולם! ככה אתה משפיל אותי? אתה רוצה להגיד לי שלא ראית איך פתאום היא הסתערה על אשנב הכרטיסים? לא הצלחתי למנוע את זה, כי מי בכלל העלה על דעתו דבר כזה? אני לא יכול לשאת את זה יותר, מתחשק לי פשוט להסתובב ולהסתלק מכאן. טוב, אני אצא החוצה ואעמוד כמה רגעים על המדרגות. 

רגע, היא עוד לא קנתה כרטיסים? כמה צפוף שם! אין לי מושג למה היא צריכה להילחם ככה על כרטיסים בצפיפות הזאת. היא לא מוכנה שאזמין אותה לסרט? אז למה אתמול בערב היא הסכימה? למה אתמול בערב, כשליוויתי אותה הביתה, היא הסכימה שאזמין אותה לצאת היום? היא חושבת שהיום היא צריכה להחזיר לי טובה? נו, באמת! אם זה מה שעובר לה בראש, אז אולי במקום שנתחיל להתחרות מי מזמין את מי, עדיף שניפרד וגמרנו! הרי לא הזמנתי אותה לראות סרט רק כדי שהיא תזמין אותי בפעם הבאה. אולי פשוט לא נעים לה שתמיד אני מזמין אותה לבלות, ולכן היום היא החליטה לקנות את הכרטיסים בעצמה, רק כדי לשמור על הדימוי שלה? כן, בהחלט ייתכן. נשים הרבה פעמים חושבות ככה, נשים יכולות להיות ממש גאוותניות. רגע, מה קורה פה? היא עוד לא השיגה כרטיסים? למה שלא אדחק בעצמי לתור ואנסה להקדים אותה? אני צריך פשוט להשלים בשלוות נפש עם אינספור המבטים הלעגניים האלה? אני צריך לגשת לשם, לא בטוח שהיא כבר הצליחה לקנות כרטיסים. איך המחירים כאן? 60 אגורות באולם התחתון. ובעליון? לעזאזל עם האיש הזה והראש הענקי שלו, אני לא רואה. אה, הנה, 80 אגורות. רגע, היא ניגשת לכאן. היא כבר קנתה כרטיסים. מוזר, איך לא ראיתי אותה? מאיפה היא השיגה את הכרטיסים?

טוב, לא חשוב, ניכנס. אבל למה היא נותנת לי את שני הכרטיסים? אה, אלה כרטיסי circle! מה פתאום היא משחקת אותה כאילו היא שוחה בכסף? אני מבין, זאת הדרך שלה לרמוז לי שהיא לא מרוצה מזה ששלשום קניתי כרטיסים למושבים רגילים ביציע. זה משפיל אפילו עוד יותר. אני לא עומד בזה! אני מעדיף לנתק את קשרי הידידות איתה ולא לקבל את הכרטיסים האלה! לא, אני לא מוכן לקחת אותה שוב לסרט. שום דבר, לא טיולים בפארק, לא גלידה, לעולם לא! רגע, היא אומרת משהו:

"אזלו כל הכרטיסים למעלה ולמטה, נשארו רק כרטיסים ליציע."

אוי! אני ממש מתנצל, לרגע היתה פה אי-הבנה. איך פספסתי את ההודעה שתלו באשנב הקופה, שאומרת שאין יותר כרטיסים למושבים הרגילים? הרי כל אלה שהצטופפו בתור כבר התפזרו, לא? הם בטח נורא מאוכזבים. מה, הסרט עד כדי כך מוצלח? אה, אני מבין, יום ראשון היום. אנחנו צריכים לעלות למעלה. אבל… היא נתנה לי את שני הכרטיסים. מה אני אמור להבין מזה? המדרגות האלה צרות מדי, לא רחבות כמו "בקולנוע גוּאָנְגמינג". שני אנשים יכולים רק בקושי לעלות זה ליד זה. התחיל הסרט? אני שומע שהמוזיקה מתנגנת. הנה בודקים את הכרטיסים. אה, אני מבין, היא רוצה שאני אמסור אותם לסדרן, כאילו אני זה שקנה אותם. כן, בדיוק ככה, היא לא רוצה שאתבזה. רגע אחד, צריך להעיף מבט לאחור, אולי מישהו ראה אותה קונה את הכרטיסים. לא, אנחנו כנראה הצופים האחרונים שנכנסו פנימה. מה עם הרוסי הזה שהרגע הביט בי בבוז למטה? והבחורה שלובשת צ'יפּאו צמוד? והברנש השחצן שעישן סיגר? הם בטח לא השיגו כרטיסים, והלכו. מגיע להם! באיזו זכות הם מזלזלים בי ככה? איפה אנחנו יושבים? שבעים וארבע, שבעים וחמש. לא ברור אילו מושבים אלה. קנינו כרטיסי circle. שכה אחיה! שורה שלישית. זאת לא השורה האחרונה? מה, צריך להמשיך עוד הצדה? אלה המושבים שלנו? על הפנים. אנחנו בקצה, נהיה חייבים לפזול כדי לראות את הסרט. טוב, לפחות אתן לה לשבת במושב הפנימי יותר.

האוויר כאן מחניק, והאולם מתפקע מצופים. איזה סיגר הוא מעשן, הגרמני הזה? סירחון נוראי. מה הדבר הזה שהיא נותנת לי? אה, תוכנייה, ברור. למה אני תמיד צריך להיות מרושל כל כך, איך שכחתי לקחת את התוכנייה בכניסה? אבל מוזר שלא ראיתי מתי היא לקחה את התוכנייה. אה, זה בטח היה כשבדקתי איפה אנחנו יושבים. סרט של אולפני  "אופא". אכן, אני יודע שהסרט הזה הופק בידי  "אופא". קולנוע "פריז" מקרין בקביעוּת את הסרטים שלהם. לא רע. מעניין אם היא שמה לב. אני צריך לספר לה.

"עוד סרט של "אופא"."

מה פתאום היא מסתכלת עלי?! היא לא מכירה את "אופא"? טוב, זה מצריך הסבר. אבל נדמה לי שאני צריך לדבר בשקט:

"הסרטים של "אופא" הם הכי טובים, אלה אולפנים מפורסמים מגרמניה. אלה הסרטים האהובים עלי. לדעתי, אלה סרטים יותר טובים מהסרטים של הוליווד, בלי יוצא מהכלל."

היא לא מתכוונת לענות? היא רק מהנהנת. אולי עכשיו, בגלל ההסבר שלי, היא חושבת שאני יהיר. היא בטח מעוצבנת כי נדמה לה שאני לא מעריך את הידע שלה בקולנוע. שוב היא שקועה בתוכנייה. איך אני צריך להתבטא לידה? אני רוצה לבדוק אם יש כאן מישהו מוּכּר. אם מישהו יראה אותי כאן איתה ויפיץ את השמועה, בהחלט תהיה אי-נעימות. אבל רגע אחד, אי-נעימות? הרי כבר חשבתי על זה. אין מה להסתיר. מה, אסור לי לצאת עם מישהי לסרט? אני באמת עוד פוחד מהדברים האלה? האורות כבו, מיד יתחיל הסרט. טוב, אף אחד כבר לא יראה אותנו. היא סיימה עם התוכנייה? קשה לי להאמין שהיא מסוגלת לקרוא במהירות כזאת, בטח קראה רק חצי. האמת, הגענו מאוחר מדי. באשמתה, כי היא לא הסכימה לקחת מונית והתעקשה ללכת דרך השדרה המוצלת. אני באמת לא מבין מה היא רוצה.

הכיסאות כאן קטנים מדי, לא נוחים. מה, היא מניחה את היד על המשענת גם בצד הזה? טוב, אם ככה נשארה לי רק המשענת שבקצה. אני אשב נטוי, אתרווח לי קצת. היי, מאיפה בא הריח הנפלא הזה? בטח ממנה. גם אתמול, כשהתיישבנו לנוח קצת בפארק, הרחתי את הריח הזה, אבל הוא לא היה חזק כל כך. אה, עכשיו אני נזכר, אחרי ארוחת הערב היא התעכבה למעלה שעה ארוכה עד שכמעט פקעה הסבלנות שלי. בטח אז היא התגנדרה. אם שואלים אותי, היא אפילו החליפה תחתונים. רגע אחד, אסור לי לדבר ככה, זה ממש מגונה! אבל למה היא צוחקת? בעצם, כולם צוחקים! אולי הם גילו מה עובר בראש המלוכלך שלי? לא יכול להיות. הם בכלל צוחקים על הפיל הזה שנתקע לו החדק בחריץ. ה-cartoon הזה באמת לא רע.

בשביל מה היא תוקעת מרפק בזרוע שלי? הרגשתי כאילו היא דוחפת אותו לעברי. היא עשתה את זה בכוונה או שבלי לשים לב? מספיק לבחון את ההבעה שלה כדי לדעת. חבל שהמסך חשוך מדי, אני לא מצליח לראות בבירור. והיא, כאילו לא קרה כלום, נועצת מבט ישר במסך ועוטה ארשת מהוגנת. נדמה שהיא פשוט שכחה שהיא יושבת איתי בקולנוע. אם היא היתה זוכרת, מה היא היתה צריכה לעשות? אולי לשגר אלי עוד ועוד מבטים? אני עושה צחוק מעצמי! מה לכל הרוחות עובר לי בראש? הו, הפעם תפסתי אותה. היא ממזרה גדולה, בלי להזיז את הראש אפילו טיפונת היא מלכסנת מבט לעברי. למה היא מתנהגת ככה? הרי ברור שבסתר לבה היא מתעניינת בי. גם היא בטח הבחינה שאני מביט בה. באמת, השפתיים שלה קצת זזות כאילו היא מחניקה חיוך. על מה היא חושבת? אני באמת לא מצליח לקרוא אותה. מה טיב היחסים בינינו עכשיו? אני מאוהב בה? אפילו את עצמי אני לא מצליח לקרוא. למה אני כל כך שמח לצאת איתה? בשלושת הימים האחרונים אני פשוט לגמרי לא מאופס. בילינו כמעט בכל פינה בשנגחאי. אפילו עם אשתי מעולם לא הייתי לבבי כל כך. אני מרחם עליה, אבל אין לי ברירה, אני לא מסוגל לשלוט בעצמי. היא מהכפר, יצור עדין ומסכן. היא בטח כבר ישנה עכשיו. מה הסיכוי שהיא חולמת שהלכתי לסרט עם מישהי אחרת?  

איזה חום, נדמה לי שאני מרגיש אגלי זיעה זולגים לי על המצח. איפה הממחטה שלי? אני לא מוצא אותה אפילו בכיס האחורי. אה, נזכרתי, שכחתי אותה על הספסל בפארק חוֹנג-קוֹאוּ אחרי שפרשתי אותה שם בשבילה. עכשיו אני חושש שהיא תיהפך לזיכרון סודי, מתוק. מה היא אמרה כשישבה על הספסל והחזיקה עלה ערבה שנשר לה על הכתף? "איך יכול להיות שלא הכרנו קודם?" היא אמרה את זה, לא? נכון, אני זה שאמר ראשון: "איך זה לא הכרתי אותך קודם." אני לא מבין איך יכולתי לומר את זה אז, מה פירוש הדבר? אולי העברתי לה איזה מסר סמוי? ערבי הקיץ בפארק חונג-קואו פשוט נהדרים. עד עכשיו אני עוד רואה מולי את הירח הזהוב משתקף וצף לו במימי הבריכה, מקסים! אבל אולי היא התכוונה לומר שאם היא היתה מכירה אותי קודם, אז גם … קודם? ומה פירוש "קודם"? כשעוד לא הייתי נשוי… זה מה שהשתמע ממה שאמרתי לה? מוזר. כנראה התנסחתי בצורה עמומה מדי. לא הייתי צריך לדבר בצורה מעורפלת כזאת אל בחורה רגישה כל כך.

עכשיו היא קיבלה רושם מוטעה. היא בטח חושבת שאני מאוהב בה. האמת, היא לא ממש טועה, אני באמת קצת מאוהב בה, ואני לא מבין למה. אני לא יודע אם עדיף להגיד לה ולגמור עם זה. למשל עכשיו כשישבנו יחד בפארק, אם הייתי אומר לה שאני אוהב אותה, איך היא היתה מגיבה? בוכה? כן, אני יודע שנשים תמיד מייבבות בבכי או מרכינות את הראש בשתיקה כשהן נקלעות למצבים האלה. ואיך הייתי אמור להגיב אז? לנחם אותה? היא היתה נותנת לי לנשק אותה כמו שחקניות הקולנוע מלאות התשוקה שעל המסך? אני חושש שלא. ברור שלא! הנסיבות לא אותן נסיבות. היא יודעת שאני נשוי, כמובן. מה עובר עליה? היא נראית חסרת מנוחה. היא מושיטה את היד עוד קצת קדימה. אני יכול להרגיש את החום של העור שלה. היא מפנה את הראש, היא מנסה לומר לי משהו?

"איך קוראים לו?"

"למי? על מי את שואלת?" היא שאלה על אחת הדמויות בסרט. כנראה על השחקן שמשחק בתפקיד השָליש. מי זה? אני לא מצליח להיזכר. מדברים עליו כל הזמן, איך זה שפתאום אני לא מצליח להיזכר? הוא כוכב קולנוע רוסי. אני יודע. כן, נזכרתי.

"את שואלת על השָליש? זה איוון מוז'וחין, שחקן רוסי מפורסם."

"נכון, איוון מוז'וחין, אתה צודק. אני זוכרת. הוא מופיע בהמון סרטים, אני ממש אוהבת אותו."

מה, היא אוהבת אותו? איך בחורה סינית יכולה לאהוב טיפוס קר וחמור סבר כמו מוז'וחין? שקר. אני לא מאמין. מילא אם היתה אומרת ולנטינו. מה שנכון נכון, כל מי שמגלם בחורים צעירים יכול להשיג בחורות בקלות. אבל שחקנים, אחרי הכול, לא מהווים סכנה של ממש, או לכל הפחות אפשר לומר ששׂחקנים זרים לא מהווים סכנה. את אוהבת אותו? אבל איך הוא יֵדע? תראי, הוא מנשק בחורה אחרת. את לא מקנאה? חה חה, nonsense!

אני חושב שהיא מביטה בי. לא רק מלכסנת מבט כמו לפני רגע, אלא ממש מפנה את המבט ומתבוננת. מה זה אומר? אז גם אני צריך להסתובב ולהצליב מבטים איתה? לא, זה מיותר, זה רק עלול להביך אותה. אבל רואים שהיא מחייכת. כן, אני חושב שהיא ממש מתבוננת בי ומחייכת. מה מבדר אותה כל כך? אולי היא קוראת את המחשבות המופרעות שלי? זה היה סתם בצחוק. אולי להפנות מבט ולהסתכל לה ישר בעיניים? צריך לעשות את זה מהר, שהיא לא תוכל להתחמק, ואז אוכל לשאול אותה למה היא מתבוננת בי ומחייכת.

"למה את מחייכת?"

אה, תפסתי אותה. רואים שהיא נבוכה. נראה איך היא תענה.

"בגללך."

מה, פשוט ככה? מחייכת בגללי, את זה אני יודע גם בלי שתגידי לי. אבל אני רוצה לדעת למה את מחייכת. מה בי גורם לך לחייך? אשאל אותה שוב:

"למה את מחייכת בגללי?"

"בגלל איך שאתה צופה בסרט, בפה פתוח, במבט הלום."

מוזר! בפה פתוח, במבט הלום. מאיפה היא שלפה את זה? אני אף פעם לא ככה. גם היום לא. בטח לא הרגשתי. שקר, עוד שקר! נשים מומחיות בשקרים. כמה מתוחכם מצדה. ברור שלא זאת הסיבה שהיא מחייכת. היא מחייכת בלי שום סיבה. אני יודע. בטח משעמם לה לצפות בסרט סתם ככה. הרי מה היה הטעם אם כולם היו נטועים במושבים שלהם כמו בולי עץ ובוהים במסך? בסופו של דבר, באים לכאן כדי לנצל את החשכה, לא פחות ולא יותר. יש תנועות רבות ומילים רבות שזקוקות לחסוּת החשכה. תראו, היא שוב נוטה לעברי. עכשיו המרצע יצא מן השק. אם זווית הצפייה היתה מפריעה לה, היא היתה צריכה להטות את הגוף ימינה, אבל ברור שהיא נצמדת לכתף שלי בכוונה. אולי גם אני אצמד אליה קצת, ונראה אם היא נרתעת או לא.

שכה אחיה, היא אפילו לא זזה. היא שמה לב לתנועות שלי? יכול להיות שהיא מרגישה משהו כלפי? כן, ביומיים האחרונים היא לא דחתה אותי אפילו פעם אחת. למה שלא אעז ואתקדם עוד קצת? אין לי אומץ. אני אוהב אותה, התאהבתי בה! אבל איך אגיד לה את זה? היא תוכל לאהוב גבר נשוי? אני חושש… אני חושש שאחרי שאגיד לה, אפילו רק ארמוז לה, טיפ-טיפה, היא פשוט תברח. היא לעולם לא תפגוש אותי שוב, ואפילו הידידות בינינו תגווע. 

"הפסקה." כבר הפסקה. כבר הקרינו חצי סרט. עבר מהר. לא ראיתי אפילו קצת. גלידה, בול בזמן, אני מת מחום. אבל מה היא רוצה? גלידה? גזוז? אשאל אותה:

"את רוצה גלידה או גזוז?"

"שום דבר."

מה פתאום היא מנומסת כל כך דווקא היום? ביומיים האחרונים היא לא היתה ככה. למה היא לא רוצה כלום? לא חם לה? הרי רק אתמול בערב אכלנו שני ארטיקים ב"קרלטון". למה היום היא מתעקשת לא לאכול? אני לא אוהב שהיא מנומסת כל כך.

"היי, שתי גלידות שוקולד."

קניתי. נראה אם היא באמת לא רוצה.

"לא, אני באמת לא רוצה. לא מתחשק לי לאכול גלידה היום."

אה, ניחשתי נכון. זאת בדיוק הסיבה. היא מסמיקה קצת, לא? לא הייתי צריך לדחוף לה את זה בכוח, להעמיד אותה במבוכה. אחרת היא לא היתה דוחה אותי ככה. היא מעולם לא התנהגה בצורה כזאת. היא לא אמרה שהיא רוצה לאכול היום? טוב, אני אוכל את שתיהן. אבל הן קרות מדי, אני לא מסוגל לגמור שתי גלידות, לא רוצה לחטוף קלקול קיבה. למה היא מסתכלת מסביב? את מי היא מחפשת? או שאולי היא חוששת שמישהו הבחין בנו? האמת היא שאני דווקא מקווה שכן. נו, שיָפיצו את זה, אולי יֵצא מזה משהו טוב. האצבעות שלי מרוחות בשוקולד, דביקות. ממש לא נוח בלי ממחטה. אני אמחה אותן בתוכנייה. רגע, איפה התוכנייה שלי? הרגע הנחתי אותה על הברך. נפלה על הרצפה. היא בטח מטונפת עכשיו, לעזאזל. איך אני אמור לנגב את הידיים?

היא נותנת לי ממחטה. היא עקבה אחרי כל הזמן הזה? הממחטה קטנה כל כך, חמה כל כך, לחה כל כך, היא בטח מחתה בה הרבה זיעה. טוב, ניקיתי את האצבעות שלי. רגע אחד, אני רוצה להריח אותה. אני יכול להעמיד פנים שאני מוחה את השפתיים ותוך כדי כך להריח. מי יראה? הו, ניחוח נפלא, זה באמת הריח שלה, שילוב של בושם וזיעה. אני מת ללקק את זה, לטעום את הריח הזה. הוא מרתק אותי. אני יכול למחות את השפתיים בממחטה הזאת, מן הקצה השמאלי של השפה העליונה עד לקצה הימני של השפה התחתונה, ולנצל את זה כדי לשרבב את הלשון וללקק. אפילו אם אמצוץ קצת אף אחד לא יגלה אותי. זה יהיה צעד מחוכם מאוד. טוב, האורות כבו בבת אחת. ההקרנה מתחדשת. הנה ההזדמנות שלי למצוץ ככל יכולתי. כמה מלוח. זאת בטח הזיעה. אבל מאיפה הריח החריף הזה? כנראה ליחה ונזלת. אכן, ליחה ונזלת, דביקות להחריד. מעדן שמעולם לא טעמתי, מין עקצוץ מעודן בקצה הלשון. מוזר, אני מרגיש כאילו אני מחבק את הגוף העירום שלה. אני לא יכול להשאיר אצלי את הממחטה הזאת? מה היא תגיד אם פשוט אכניס אותה לכיס? לא, גם אם היא לא תפצה פה, זאת תהיה ממש גסות רוח. אסור לי להתנהג בצורה בזויה כל כך. אני חייב להחזיר לה, ברגע זה!

היא לא המשיכה להחזיק בממחטה ותחבה אותה ישר לכיס. היא כנראה עלתה עלי. הממחטה רטובה לגמרי מרוב שמצצתי אותה, כאילו ניגבו בה בגד שנרטב במבול קיצי. אה, איזה מעדן! איזה מעדן! אם היא רק היתה מרשה לי למצוץ את השפתיים העדינות שלה, למצוץ מאחורי האוזניים שלה, הייתי מתחיל לרעוד בכל הגוף. שכה אחיה! עכשיו אני רק רוצה לדעת איך היא תגיב אם אחשוף את האהבה הסודית שלי כלפיה. אם רק הייתי יכול לדעת שהיא לפחות לא תדחה אותי. אני לא מבין למה אני מרגיש חוסר ישע כזה. לשָאוֹיֵאן היו הרבה מאהבות, לא? אני בטוח שיש לו שיטות שונות משלי. מעניין מה הוא עושה אם מישהי מסרבת לו אחרי שהתוודה בפניה שהוא אוהב אותה. רק את זה אני רוצה לדעת. אבל היתה מי שסירבה לו בכלל? הוא יפה תואר, שופע קסם, נסיך החלומות. יכול להיות שנשים לא אוהבות לפגוע בזולת, אבל מה שלא יהיה, מספיק אפילו הסירוב הכי קטן כדי שאפגע עד עמקי נשמתי.  

טוב, עכשיו אני צריך לחשוב על זה לעומק, איזו סיבה יש לה לסרב לי? היא הרי נהנית לבלות איתי כל יום. היא מתנגדת נחרצות שנצרף עוד מישהו לבילוי חוץ משנינו. היא נעלמת בכל פעם שנודע לה שאשתי נמצאת בשנגחאי. כשאנחנו יוצאים לאכול יחד, תמיד היא מבקשת לאכול בחדר פרטי. כשאני לא שם לב, היא מרכינה את הראש ושוקעת במחשבות. וזה לא הכול, היא כל הזמן נועצת בי מבטים מסתוריים, שלפעמים נמשכים אפילו ארבע-חמש דקות. מה פירוש כל הדברים האלה? כן, מה פירוש כל הדברים האלה? אני משוכנע שאין לה שום סיבה לסרב לי מלבד זה שאני נשוי.

אבל זה לא מופרך שבחורה תתאהב בגבר נשוי. אדרבה, זה די נפוץ. מה הבעיה בעצם? חוץ מזה, אם היא לא רוצה אותי, היא היתה יכולה להתרחק ממני מזמן. יכול להיות שהיא רגועה כל כך שהיא חושבת שלעולם לא אטריד אותה בעניין? לא, לא יכול להיות. אלה בדיוק השנים שבהן מישהי כמותה מחפשת אהבה, ואם היתה לה כוונה מראש לדחות אותי, בשביל מה לה לבזבז עלי זמן רק בשביל לצאת איתי לבילויים חסרי תכלית? זאת תעלומה, ואת התעלומה הזאת אני חייב לפענח, כך או כך.

מה קורה שם בסרט? הוא מסיר את טבעת הנישואים של אשתו לשעבר וזורק אותה לפני העיניים של האישה הזאת? יפה! הבעות הפנים של מוז'וחין מרשימות מאוד. תראו כמה כואב לו. ממש קשה לעטות הבעת פנים כזאת. אבל, מה קרה קודם? לא שמתי לב. בחיים שלי לא צפיתי בסרט בהיסח דעת כזה כמו היום. רגע, מה לגבי טבעת הנישואים שלי? איך היא תרגיש אם גם אני אסיר עכשיו את טבעת הנישואים של אשתי? היא בכלל תבחין בכך? ואם כן, היא תגיד משהו? טוב, צריך לנסות. הנה, אני מסיר את הטבעת מהאצבע ומגלגל אותה ביד. היא בטוח הבחינה בזה, אני יודע. מה, מאיפה באה האנחה הזאת? מי נאנח כאן עכשיו? כל הצופים נאנחים? אה, הם מתחבקים. הגיבורה סוף-סוף השליכה את עצמה לזרועות השָליש. למה היא לא מביטה במסך? היא עוד עוקבת אחרי. הנה, גם אני מסתובב לעברה ונראה מה יהיה. היא מסתכלת בטבעת שביד שלי? מה היא אומרת?

"מה אתה עושה?"

"מה אתה עושה?" זה מה שהיא שאלה? איך אני אמור לענות על שאלה ישירה ובוטה כזאת? ולְמה היא מתכוונת? היא שואלת למה הסרתי את הטבעת או למה הפניתי את המבט לעברה? טוב, אני אשיב לה תשובה מעורפלת:

"לא עושה כלום."

היא נבוכה, ורואים שלא נעים לה. למה היא מפנה את המבט הלאה ממני ומרכינה את הראש? על מה היא חושבת עכשיו? כן, אני חייב להבין מה חולף לה במוח עכשיו. אבל היא שותקת, ולי אין שום דרך לדעת. נשים שומרות על הסודות שלהן, תמיד, עד המוות. אבל לפעמים הן עלולות להתחרט.

כולם נעמדים. אה, נגמר הסרט. האורות חזקים מדי, אני מסונוור לגמרי. אוּף, כמה צפוף כאן. אנחנו צריכים לרדת במדרגות בקצה ההוא. מה היא אמרה? לא שמעתי.

"שאלתי אותך מה דעתך."

מה דעתי? מה זאת אומרת? אה, היא בטח שואלת על הסרט.

"אה, מצוין. ממש טוב."

מגוחך. האמת היא שבכלל לא צפיתי בו. אוי! זהירות! לכי ישר. איך פספסת את המדרגה הזאת? אולי היא עשתה את זה בכוונה. היא עשתה את זה בכוונה כדי להישען עלי. עכשיו היד שלי כרוכה סביבה. אני צריך להסיר אותה? לאו דווקא, עוד לא הגענו למטה, היא עלולה למעוד שוב.

כמה קריר ונעים בחוץ. רק ביציאה מקולנוע "נאנג'ינג" מרגישים משב של רוח חמה. איזה כיף. הגיע הזמן להסיר את היד ממנה. מה השעה? אחת-עשרה וארבעים. השעון שלי ממהר בעשר דקות. בכל אופן, אחת-עשרה וחצי בערך. עוד מוקדם, אזמין אותה לאכול דים סאם. 

למה היא מנומסת כל כך היום? למה היא לא מוכנה לצאת לאכול? אפילו ללוות אותה הביתה היא לא נתנה לי, ופשוט עצרה מונית לבדה. תכננתי ללוות אותה הביתה. יכול להיות שאין לה כוח אלי? אולי. כנראה קצת נמאס לי ממני היום. אבל… אבל למה היא שוב קבעה איתי למחר בשתיים בצהריים לטיול בפארק פּאן-וָואנג-דוּ? אני לא מבין.

---

*דימוי: cultofdang