כאן בעיר חי נסיך שזרועו השמאלית כשל כל אדם וזרועו הימנית כנף ברבור.

הוא ואחד-עשר אחיו נהפכו לברבורים בידי אם חורגת שופעת נאצות, שלא היתה לה כל כוונה לגדל את תריסר הבנים של אשתו לשעבר של בעלה (שפניה החיוורים, המבוישים, בהו במבט חלול מדיוקן אחר דיוקן; שהריונות אין קץ הביאו עליה את סופה בטרם מלאו לה ארבעים). שנים-עשר נערים שוחרי מדון ויהירים; שנים-עשר אגואים שבריריים ורעבתנים; שנים-עשר מתבגרים – שהוצגו כולם בפני המלכה החדשה בתור חלק שגרתי מתפקידה. האם אנו מאשימים אותה? מאשימים, באמת?

היא הפכה את הנערים לברבורים, וציוותה עליהם לעוף משם.

הבעיה נפתרה.

על מספר שלוש-עשרה היא חסה משום שהיתה בת. הצעירה ביותר. אם כי תקוותיה של האם החורגת בנוגע להסתודדויות חשאיות ולמסעי קניות ארוכים התפוגגו די במהרה. אחרי הכול, מדוע שנערה לא תפגין אלא זעף וקוצר רוח כלפי האישה שהפכה את אחיה לציפורים? ולפיכך – לאחר כמה גילויי סבלנות רחומה לנוכח שתיקות זועפות, וכמה שמלות נשף שנרכשו ולא נלבשו מעולם – המלכה הרימה ידיים. הנסיכה חייתה בטירה כמו קרובת משפחה נסבלת שירדה מנכסיה, וקיבלה מזון וקורת גג, אך לא אהבה.

תריסר נסיכי הברבור חיו על סלע הרחק בלב ים, והורשו לשוב לממלכתם רק יום אחד בשנה, לביקור שעורר ציפייה קצרת רוח, אך גם מבוכה בקרב המלך ויועציו. קשה לצהול ליום אחד בחברתם של בנים, שהיו פעם חסונים ועזי נפש, ובהפוגה השנתית היחידה הזאת לא יכלו אלא לצווח, לחטט בנוצותיהם, לנקר חרקים זעירים ולחבוט בכנפיהם ברחבי חצר הארמון. המלך היה מעמיד פנים כמיטב יכולתו שהוא שמח לראותם. המלכה היתה נתקפת בדיוק אז באחד מכאבי הראש הקשים שלה.

שנים חלפו. ואז… סוף כל סוף…

באחת מאותן חופשות שנתיות של נסיכי הברבור, הסירה אחותם הצעירה את הכישוף, לאחר שקבצנית שפגשה כשליקטה אוכמניות ביער לימדה אותה שהמַרפא היחיד לקללה שהופכת אדם לברבור הוא מעיל עשוי סרפד.

עם זאת, היה על הנערה לסרוג את המעילים בסתר, משום שהמעילים (כך לפחות אמרה לה הקבצנית) אמנם אמורים להיות עשויים סרפד, אבל רק סרפד שנקטף בבתי קברות אחרי רדת החשכה. אילו נתפסה הנסיכה קוטפת סרפדים ממצבות אחרי חצות, האם החורגת ודאי היתה מאשימה אותה בכישוף ומצווה לשרוף אותה כאחרונת ערימות האשפה. הנערה, שלא היתה טיפשה, ידעה גם שאין מה לסמוך על אביה, שעד אז כבר טיפח בסתר לבו משאלה (שלא הודה בה אפילו בפני עצמו) להיפטר מילדיו כולם.

מדי לילה התגנבה הנסיכה לבתי קברות בסביבה ללקט סרפדים, וימים שלמים ארגה אותם למעילים. בדיעבד מתברר שהיתה זו ברכה משמיים שאיש בארמון לא התעניין בה ובמעשיה.

כאשר עמדה לסיים את המעיל השנים-עשר, ראה אותה הארכיבישוף המקומי (שלא נשאל למעשיו שלו בבית קברות בשעת לילה מאוחרת) בשעה שליקטה סרפדים, והסגיר אותה. המלכה איששה את חשדותיה (הנערה הזאת, שלא חלקה איתה ולו סוד בתולי אחד, שהפגינה אדישות גמורה כלפי נעליים משובחות מספיק להציגן במוזיאונים). המלך הִסכין, ולא במפתיע, בתקווה שיצטייר כאדם חזק ולא רגשני, מלך אמיתי, מלך המסוּר להגנה על עמו מפני כוחות האופל עד כדי כך שיסכים להוציא להורג את בתו, אם בזאת יגן על נתיניו מפני סכנה, קללות ושינויי צורה שטניים.

ואולם, ממש כשעמדו להעלות את הנסיכה על המוקד, ירדו מן השמיים מכוסי העשן נסיכי הברבור, והנסיכה השליכה עליהם את המעילים. לפתע פתאום, במפץ פיצוח רועם, מתוך משב מנצנץ של רוח, ניצבו בחצר הארמון תריסר גברים צעירים ונאים ביותר, עירומים תחת מעילי הסרפד שלהם, ורק כמה נוצות לבנות מרחפות סביבם.

בעצם…

… היו אלה אחד-עשר נסיכים מושלמים ללא פגע,  ואחד, השנים-עשר, שהושבה לו צורתו המקורית חוץ מפרט יחידי – זרועו הימנית נותרה כנף ברבור, משום שאחותו, שהופרעה ממלאכתה, נאלצה להשאיר מעיל אחד עם שרוול חסר.

דומה היה כי זהו מחיר זעום לשלם.

אחד-עשר מתוך התריסר נישאו עד מהרה, הולידו ילדים, הצטרפו לארגונים, ערכו מסיבות שריגשו את כולם, עד לאחרון העכברים שבקירות. האם החורגת התככנית, מובסת מול רוב רעשני כל כך, כל כך לא אימהית, פרשה למנזר בהעניקה למלך השראה לבדיית זיכרונות בדבר מחויבות ונאמנות אין קץ לבניו שצורתם שונתה, ובדבר חוסר אונים מול רעיה מרשעת – גרסה שהבנים אימצו בחפץ לב.

סוף הסיפור. "באושר ובעושר עד עצם היום הזה" ירד על כולם כלהב גיליוטינה.

כמעט על כולם.

האח השנים-עשר, האח עם כנף הברבור, נקלע לקשיים. אביו, דודיו ודודותיו, האדונים והגברות, לא רוו נחת מן התזכורת התמידית להתחככותם ביסודות מרושעים כל כך, לרצונם הנחרץ להוציא להורג את הנסיכה בשעה שניסתה להציל את אחיה.

יועציו של המלך התבדחו על חשבון הנסיך בעל כנף הברבור, ואחד-עשר האחים המושלמים הצטרפו בשמחה, והתעקשו שהם רק חומדים לצון. האחייניות והאחיינים הצעירים, ילדיהם של אחד-עשר האחרים, התחבאו בכל פעם שנכנס הבן השנים-עשר לחדר, וצחקקו מאחורי הספות והווילונות. נשותיהם של האחים ביקשו ממנו ללא הרף שישמור על איפוק בארוחת הערב (כשסיפר בדיחה היה מחווה בכנף, ופעם העיף ירך צבי שלמה אל הקיר).

חתולי הארמון נהגו לחשוף שיניים ולהסתלק בכל פעם שהתקרב אליהם.

לבסוף הוא ארז כמה חפצים ויצא אל העולם. התברר לו כי העולם אינו קל יותר מן החיים בארמון. הוא הצליח למצוא רק עבודות כפיים פשוטות. לא היו לא כישורים בעלי ערך בשוק (לנסיכים אין כאלה), והיתה לו רק יד עובדת אחת. פה ושם הביעה עניין אישה כלשהי, אבל תמיד התברר שהיתה לה איזו פנטזיה רגעית להיות לדה, או גרוע מכך, שקיוותה כי אהבתה תשיב לו את זרועו. דבר לא החזיק מעמד. הכנף עוררה מבוכה ברכבת התחתית, היתה בלתי אפשרית במונית. כל הזמן צריך היה לוודא שאין בה כינים. ואם לא נשטפה בכל יום, נוצה אחר נוצה, הפך צבעה מלבן שמנת של פרחי צבעוני לאפור מייאש, מוֹכי.

הוא חי עם הכנף שלו כמו שאדם אחר היה עשוי לחיות עם כלב שאימץ מכלבייה: מתוק, אבל עצבני ובלתי ניתן לאילוף. הוא אהב נואשות את הכנף שלו. הוא גם חשב שהיא מרגיזה, מקסימה, מעצבנת, מתישה, שוברת לבבות. היא הביכה אותו, לא רק משום שלא הצליח לשמור על ניקיונה או משום שעדיין התקשה לעבור בדלתות רגילות או מסתובבות בלי להיראות מגושם, אלא משום שלא הצליח להתעקש על כך שהיא נכס. לא קשה לדמיין זאת. בעיני רוחו הוא מכר את עצמו בתור מטמורפוזה משכנעת, אֵל צעיר, גאה עד שחצנות סקסית בסטייה האנטומית שלו: תשעים אחוזים בשר גבר רב און ושרירי, ועשרה אחוזים כנף מלאך מפוארת, מסמאת בלובנה.

"מותק, הדגדוג של הנוצות האלה ייקח אותך כמעט עד גן עדן, והחלק הגברי יכניס אותך בשערים."

הוא שאל את עצמו היכן הגרסה הזאת שלו. איזה מין חוסר תעוזה אחז בו בחלוף השנים, שבהן הלך והשמין וכתפיו שחו עד שהפך להתנצלות מהלכת? מדוע לא היה מסוגל לחזור לכושר, לאמץ סגנון, לצעוד בנונשלנטיות לתוך מועדון בחליפת עור נחש בעלת שרוול אחד?

"כן, מותק, בטח שזאת כנף, אני חצי מלאך. אבל תאמיני לי, כל השאר שטן טהור."

הוא לא הצליח לעשות את זה. באותה מידה היה יכול לנסות לרוץ קילומטר וחצי בשלוש דקות או ללמוד לנגן בכינור.

הוא עדיין בסביבה. הוא משלם שכר דירה כך או אחרת. הוא מוצא אהבה היכן שאפשר. בגיל מבוגר הוא נעשה אירוני ועליז כמו גבר קשוח שכבר ראה הכול. הוא אימץ לעצמו מין שנינות עצלה. הוא הבין שהוא יכול להידרדר למרירות, או לחלופין להיות מין חכמולוג שוטה. עדיף כך; מפחיד פחות להיות הבחור שמבין שצוחקים על חשבונו, הראשון שצוחק בסוף הבדיחה.

רוב אחיו שבארמון כבר נשואים בשנית או בשלישית. הילדים שלהם, שפונקו וטופחו כל חייהם, לפעמים מעיקים. הנסיכים מבלים את ימיהם בהשלכת כדורים מוזהבים לגביעי זהב או בשיפוד פרפרי עש בחרבותיהם. בערבים הם צופים בליצני החצר ובלהטוטנים והלוליינים מופיעים.

האח השנים-עשר יושב ברוב הערבים באחד הברים בשולי העיר, אלה שמאכלסים את האנשים שלא נרפאו לגמרי מהקללות שלהם, או שלא נרפאו כלל. יושבת שם האישה בת ה-300 שלא דייקה מספיק כשביקשה משאלה מהדג, ומצאה את עצמה זועקת, "לא, חכה, התכוונתי לחיות ולהיות צעירה לנצח" לעבר ים שפתאום התרוקן. יושב הצפרדע בעל הכתר הקטן, שאינו יכול לאהוב באמת שום אישה שמוכנה לנשק אותו ולהסיר את הכישוף. יושב הנסיך שבמשך שנים ניסה לאתר את היפהפייה הנרדמת שהוא אמור להעיר בנשיקה, ולאחרונה מתמסר פחות להר וגיא ויותר לרביצה בברים ולסיפורים ארוכים על הבחורה שחמקה מידיו.

בברים כאלה, אדם בעל כנף ברבור אחת נחשב בר מזל.

חייו, הוא אומר לעצמו, אינם הגרועים שבחיים האפשריים. אולי זה מספיק. אולי זה כל מה שאפשר לקוות לו – שרק לא יהיה יותר גרוע.

לפעמים, בלילות, כשהוא כושל הביתה מרוסק (יש הרבה לילות כאלה), צולח את חמש הקומות אל הדירה שלו, מדליק את הטלוויזיה ומתעלף על הספה, הוא מתעורר כעבור שעה, כשאור ראשון מאפיר בחרכי התריס הוונציאני, רק הוא וההנגאובר, ומגלה שהוא עטף לעצמו בכנף את הבטן והחזה; או שבעצם (הוא יודע שזה לא אפשרי, ובכל זאת…) שהכנף התקפלה מאליה, מרצונה החופשי, וכיסתה אותו, גם שמיכה וגם בת לוויה, תושבת זרה מסורה שלו, מפצירה ונלהבת ומציקה ממש כפי שעשוי היה להיות הכלבלב ההוא מהכלבייה. חיית הטוטם האיומה שלו. הנטל שלו, חברתו למאבק.