לה.א.ט.

אין ספק שמיום ליום הוא יהיה זקן יותר, רחוק יותר מהימים שבהם היה שמו בוב, מהשֹיער הזהוב שהיה נשמט על רקותיו, מהחיוך ומהעיניים הנוצצות כשהיה נכנס חרש לחדר האורחים, ממלמל ברכה או מניע קלות את ידו ליד האוזן והולך לשבת תחת המנורה, קרוב לפסנתר, עם ספר או סתם כך, שליו ומנותק, פזור נפש, מביט בנו שעה ארוכה בפנים חסרות הבעה, מניע לפעמים את אצבעותיו כדי לסובב את הסיגריה ולהסיר את האפר מדש חליפותיו הבהירות.

עכשיו, כששמו רוברטו והוא משתכר מכל דבר ומכסה את פיו בידו המלוכלכת כשהוא משתעל, הוא מתרחק גם מבוב שהיה שותה רק שתי כוסות בירה בלילה הארוך ביותר, ועל שולחנו בבר של המועדון ערֵמת מטבעות של עשר פרוטות, לבזבזן בתיבת התקליטים. כמעט תמיד בגפו, מקשיב לג'אז, פניו חולמניות, מאושרות וחיוורות, בקושי מנענע אלי את ראשו לברכני בעָברי, עוקב אחרי בעיניו כל זמן שאני נשאר שם, כל זמן שאני מצליח לשאת את מבטו הכחול הנעוץ בי בלי לאוּת, משלח בי ללא מאמץ את הבוז העז ואת הלעג, העדין ממנו. לעתים, בשבתות, היה בחברתו של בחור אחר, צעיר עד להכעיס כמוהו, והיה משוחח איתו על סולנים, על חצוצרות ומקהלות, ועל העיר האינסופית שבוב יקים על חוף הנהר כשיהיה אדריכל. הוא היה משתתק בראותו אותי עובר, מברך אותי בקצרה ושוב לא גורע את עיניו מפני, מחליק מלים כבויות וחיוכים מזווית הפה אל חברו, והלה תמיד היה מביט בי לבסוף ומכפיל בשתיקה את הבוז ואת הלעג.

לפעמים כשהרגשתי חזק ניסיתי להחזיר לו מבט: הייתי משעין את פני על יד אחת ומעשן מעל הכוסית שלי, מביט בו בלי להניד עפעף, בלי להסיח את תשומת לבי מפנַי, שהיו חייבות להישאר קרות ונוגות מעט. בעת ההיא בוב דמה מאוד לאינֶס; יכולתי לראות משהו ממנה בפניו, שם, באולם המועדון; ואולי באחד הלילות הסתכלתי בו כמו שהייתי מסתכל בה. אך בדרך כלל העדפתי לשכוח את עיניו של בוב והייתי מתיישב ומפנה אליו את גבי, מביט בפיות המדברים סביב שולחני; שקט ועצוב לעתים, כדי שיֵדע שיש בי משהו מעבר למה שהניעו לחרוץ עלי משפט, משהו קרוב אליו; לפעמים הייתי מוזג לעצמי כמה כוסיות ואומר בלבי "בוב היקר, לך וספר זאת לאחותך," ומלטף את ידי הנערות שעל ידי, או מגולל תיאוריה צינית כלשהי, כדי שהן תצחקנה ובוב ישמע.

אבל יכולתי לעשות ככל העולה על רוחי: בהתנהגותו ובמבטו של בוב, לא היה ניכר כל שינוי בעת ההיא. זכור לי רק מקרה אחד, המוכיח כי שם לב להצגות בבר. לילה אחד, בביתו, חיכיתי לאינס בחדר האורחים, ליד הפסנתר, והוא נכנס, לבוש מעיל גשם רכוס עד הצווארון וידיו בכיסים. הוא בירך אותי בניד ראש, ומיד הביט סביבו וצעד בחדר כאילו ביטל אותי בתנועתו המהירה; ראיתי אותו מתהלך ליד השולחן, על השטיח, דורך עליו בנעלי הגומי הצהובות שלו. הוא נגע באצבעו באחד הפרחים, התיישב על קצה השולחן והתחיל לעשן, מבטו נעוץ באגרטל, צדודיתו מופנית אלי, רכון מעט, רפה ומהורהר. אני עמדתי שעון אל הפסנתר ומתוך אי-זהירות הקשתי בידי השמאלית על אחד הקלידים הנמוכים, ועכשיו הייתי אנוס לחזור על הצליל כל שלוש שניות ולהביט בו.

לא רחשתי אליו אלא שנאה וכבוד מבויש, והוספתי להטביע את הקליד, לתקוע אותו בזעם נפחד בדממת הבית, עד שפתאום נמצאתי מחוץ לכל זה, צופה בתמונה כעומד בפתח או במעלה המדרגות, רואה ומרגיש את בוב השקט והמרוחק על יד חוט העשן העולה ברעד, מרגיש את עצמי, גבוה ונוקשה, פאתטי ונלעג מעט באור הדמדומים, הולם באצבעי בקליד הנמוך כל שלוש שניות בדיוק. אז עלה על דעתי שאינני מקיש בפסנתר מתוך רברבנות לא מובנת, אלא קורא לו; שהצליל העמוק אשר אצבעי שבה ומשמיעה בעקשנות בגווע הרטט האחרון, הוא מילת התחנונים שנמצאה לי סוף סוף, המילה שבה יכולתי לבקש סובלנות והבנה מנעוריו האכזריים. הוא לא זז עד שאינס טרקה למעלה את דלת חדר השינה, לפני שירדה להצטרף אלי. אז הזדקף וניגש בעצלתיים אל צדו האחר של הפסנתר, השעין מרפק, הביט בי לרגע ואמר בחיוך מקסים: "הלילה הוא ליל חלב או ויסקי? דחף הגאולה או זינוק אל התהום?"

לא יכולתי לענות לו כלום, לא יכולתי לרסק את פניו במכה; חדלתי להקיש על הקליד ולאט לאט הרחקתי את ידי מהפסנתר. אינס ירדה עכשיו במדרגות ואז הוא פנה לצאת ואמר לי: "טוב, אולי אתה מאלתר."

הדו קרב נמשך שלושה או ארבעה חודשים ואני לא יכולתי לחדול מביקורי הליליים במועדון – אני נזכר, דרך אגב, שהתקיימו אז משחקי אליפות בטניס – כי כשהייתי בא לשם אחרי היעדרות, היה בוב מברך את שיבתי ובעיניו משנה לעג ואירוניה, והיה מתרווח בכסאו בהבעה של שביעות רצון.

כשבא הרגע שבו לא יכולתי לייחל עוד אלא לפתרון אחד, לשאת את אינס לאישה בהקדם האפשרי – השתנו בוב ותכסיסיו, אינני יודע כיצד נודע לו שאני מוכרח לשאת את אחותו, ושאני נאחז בכורח הזה בשארית כוחותי. האהבה שאהבתי את הכורח הזה ביטלה את העבר וכל קשר להווה. בעת ההיא לא שמתי לב אל בוב, אך זמן קצר אחר כך נזכרתי איך השתנה באותה תקופה, ופעם קפאתי על מקומי בפינת רחוב, מסנן קללות בין שיני, כשהבנתי שפניו חדלו להיות לעגניות ושהוא התחיל להתמודד איתי בכובד ראש ובחישובים מאומצים, כמי שמביט בסכנה או במשימה מסובכת, כמי שמנסה לאמוד מכשול ולהשוות אותו לכוחו שלו. אבל אני כבר לא יחסתי לו חשיבות ואפילו התחלתי להאמין שבפניו הקפואות והדוממות נולדת הבנה למהותי, לעבר טהור ורחוק שהכורח הנערץ להינשא לאינס חילצו מן השנים והמאורעות כדי לקרב אותי אליו.

אחר כך הבנתי שהוא חיכה ללילה, אבל הבנתי זאת רק בלילה ההוא, כשבא וישב אל השולחן שהסבתי אליו לבדי ושילח את המלצר בתנועת יד. חיכיתי כמה רגעים והסתכלתי בו, הוא כל כך דמה לה כשהניע את גבותיו, וקצה אפו, כקצה אפה של אינס, נמעך מעט בדברו. "אתה לא תתחתן עם אינס," אמר. הבטתי בו, חייכתי וחדלתי להביט בו. "לא, לא תתחתן איתה, כי אפשר למנוע דבר כזה אם מישהו באמת נחוש בדעתו למנוע את זה." צחקתי שוב. "לפני כמה שנים," אמרתי לו, "זה היה מעורר בי חשק רב להתחתן עם אינס. עכשיו זה לא מעלה ולא מוריד. אבל אני מוכן להקשיב לך, אם אתה רוצה להסביר לי…" הוא זקף את ראשו והוסיף להביט בי בשתיקה: אולי כבר היתה לו תשובה מוכנה והוא חיכה שאסיים את דברי כדי לענות לי. "אם אתה רוצה להסביר לי למה אתה לא רוצה שאתחתן איתה," שאלתי לאט ונשענתי אל הקיר. מיד ראיתי שמעולם לא תיארתי לעצמי עד כמה הוא שונא אותי, וכמה החלטית שנאתו; פניו היו חיוורות והוא חייך בשפתיים ובשיניים חשוקות. "אפשר לחלק את זה לפרקים," אמר, "הלילה לא יספיק לי."

"אבל אפשר לומר זאת בשתיים-שלוש מילים. אתה לא תתחתן איתה כי אתה זקן והיא צעירה. אני לא יודע אם אתה בן שלושים או ארבעים, לא חשוב. אבל אתה כבר גבר מגובש, כלומר, מתפורר, כמו כל הגברים בגילך חוץ מן היוצאים מן הכלל." הוא שאף מהסיגריה הכבויה, הביט ברחוב ושב להביט בי; ראשי היה שעון אל הקיר ועדיין חיכיתי. "מובן שיש לך סיבות להאמין שיש בך משהו יוצא מן הכלל, שהצלחת להציל דברים רבים מכשלון. אבל זה לא נכון." צודדתי ממנו את פני והתחלתי לעשן. הוא הטריד אותי, אבל לא האמנתי לו; הוא עורר בי שנאה פושרת, אבל הייתי בטוח ששום דבר לא יניע אותי לפקפק בעצמי אחרי שגיליתי שאני מוכרח לשאת את אינס לאישה, לא: ישבנו אל שולחן אחד ואני הייתי נקי וצעיר כמוהו ממש. "אולי אתה טועה," אמרתי לו, "בבקשה, אולי תציין משהו שמתפורר בי…" "לא, לא," אמר במהירות, "אני לא ילד קטן. לא אתחיל במשחק הזה. אתה אנוכיי; אתה חושני בצורה מלוכלכת. אתה כבול לדברים עלובים והדברים הם שגוררים אותך. אתה לא מגיע לשום מקום, ולא שואף לכך בעצם. זהו זה, זה הכל; אתה זקן והיא צעירה. אסור לי אפילו לחשוב עליה בנוכחותך. ואתה מתיימר…" גם אז לא יכולתי לרסק את פניו, לכן החלטתי להתעלם ממנו; ניגשתי אל תיבת המוסיקה, בחרתי משהו והכנסתי מטבע. חזרתי לאט אל כסאי והקשבתי. המוסיקה לא היתה חזקה, מישהו שר במתיקות ובהפסקות גדולות. ועל ידי אמר בוב שאפילו הוא, אפילו מישהו כמוהו, לא ראוי להביט לאינס בעיניים. ילד אומלל, חשבתי בהערצה. הוא אמר שהדבר הנתעב ביותר בזקנה, כלשונו, מה שגורם להתפוררות או אולי מסמל אותה, הוא החשיבה במושגים: כוללים את כל הנשים במלה אישה, דוחפים אותן בגסות כדי שיתאימו למושג שנוצר מחוויה דלה. אבל, הוסיף ואמר, גם המלה חוויה אינה מדויקת. אין עוד חוויות, רק הרגלים וחזרות על דברים ישנים, שמות נבולים לכנות בהם את הדברים וכאילו לברוא אותם, כך אמר, בערך, ואני חשבתי לעצמי ברוך, שאולי היה צונח ומת, או מוצא דרך להרוג אותי בו במקום ובו ברגע, אילו סיפרתי לו על התמונות שהוא העיר בי כשאמר שאפילו הוא לא ראוי לנגוע באינס בקצה אצבעו, הילד האומלל, או לנשק את שולי שמלתה, את עקבות רגליה וכדומה. אחרי זמן מה – המוסיקה פסקה ואורות המכשיר כבו והעמיקו את הדממה – אמר בוב "זה הכל," והלך משם בהילוכו הרגיל, הבוטח, לא מהיר ולא איטי.

אם בלילה ההוא ראיתי את פניה של אינס בקלסתרו של בוב, אם ברגע מסוים טמן לי הדמיון המשפחתי מלכודת בהבעה כלשהי ונתן לי את אינס במקום בוב, כי אז היתה זו הפעם האחרונה שראיתי את הנערה. אמנם התראיתי איתה שוב כעבור שני לילות בפגישתנו הקבועה, ויום אחד בצהריים, בפגישה שקבעתי מתוך יאוש, אך לשווא. ידעתי מראש שנוכחותי וכל דברי יהיו לשווא, שכל תחינותי הטרחניות ימותו מוות מדהים, כאילו מעולם לא היו, ימוגו באוויר הכחול והעצום של הכיכר, תחת שלוות העלווה הירוקה, בעיצומה של העונה הטובה.

תווי פניה הקטנים והמהירים של אינס, שבוב הראה לי בלילה ההוא, אף על פי שכוונו נגדי ותקפו אותי, הזכירו לי את התלהבותה ואת תמימותה של הנערה. אבל איך יכולתי לדבר אל אינס, לנגוע בה, לשכנע את האישה שנעשתה אדישה פתאום בשתי הפגישות האחרונות. איך יכולתי להכירה או אפילו להיזכר בה כשהבטתי באישה שגופה ארוך ונוקשה על הכורסה שבביתה ועל הספסל שבכיכר, אותה נוקשות תקיפה ומתמשכת בשתי השעות השונות, בשני המקומות; האישה שצווארה מתוח, עיניה מביטות נכחה, פיה מת, ידיה נטועות בחיקה. הבטתי בה וראיתי "לא", וידעתי שכל האוויר סביבה הוא "לא".

אף פעם לא גיליתי מה היה הסיפור שבוב בחר לספר לה;  מכל מקום, אני בטוח שלא שיקר. בעת ההיא שום דבר לא היה יכול להניעו לשקר, אפילו לא אינס. לא ראיתי עוד את אינס, אף לא בצורתה הריקה והנוקשה; נודע לי שנישאה ושעברה לגור בבואנוס איירס. באותה תקופה של סבל ויסורים אהבתי לתאר לעצמי את בוב מעלה על דעתו את כל מעשי ובוחר בדיוק במעשה או בצירוף המעשים שיכולים להמית אותי אצל אינס, ולהמית אותה בשבילי.

כעת, זה שנה שאני רואה את בוב כמעט יום יום, באותו בית קפה, מוקף אותם אנשים. כשהציגו אותו לפני – היום שמו רוברטו – הבנתי שהעבר לא נמדד בזמן, שיום האתמול נוגע ביום שהיה לפני עשר שנים. עדיין נותר בפניו שריד שחוק מפניה של אינס, ותנועה אחת של פיו די היה בה לשוב ולהראות לי את גופה המוארך של הנערה, את צעדיה המתונים והגמישים, ואותן עיניים כחולות שלא השתנו שבו והביטו בי תחת תסרוקת רפויה, המוחזקת בסרט אדום. הנעדרת והאבודה לעולמים יכלה להשתמר חיה ושלמה, ברורה לחלוטין, נאמנה לכל מהותה. אך התקשיתי לחטט בפניו, בדבריו ובתנועותיו של רוברטו, כדי למצוא את בוב ולשנאו. בערב פגישתנו הראשונה חיכיתי שעות עד שיישאר לבד או ייצא, כדי לדבר אליו ולהכות אותו. שקט ומחריש, בוחן מפעם לפעם את פניו או מעלה את זכרה של אינס על חלונותיו המבריקים של בית הקפה, חיברתי בערמומיות את משפטי הגידוף, מצאתי את הנעימה הסבלנית שבה אומר לו אותם, ובחרתי את החלק בגופו שיספוג את המכה הראשונה. אך עם רדת הלילה הוא הלך, עם שלושה חברים, והחלטתי לחכות, כמו שהוא חיכה לפני שנים, ללילה המתאים שבו אהיה לבדי.

כשראיתי אותו שוב, כשנולדה ידידותנו השניה שאני מקווה שלא תסתיים לעולם, סילקתי מלבי כל מחשבה על התקפה. הוחלט שלעולם לא אדבר אתו על אינס ועל העבר, שאשמור את כל זה בשתיקה, חי בתוכי. איני עושה כלום חוץ מזה, כמעט כל ערב, מול רוברטו והפנים המוכרות בבית הקפה. שנאתי תישמר חיה ולוהטת כל עוד אוסיף לראות ולשמוע את רוברטו. אין איש יודע על נקמתי, אבל אני חי אותה, זועמת ומתרוננת, יום אחר יום. אני מדבר אליו, מחייך, מעשן, שותה קפה, וחושב כל הזמן על בוב הטהור, החדור אמונה, על החלומות הנועזים שחלם. אני חושב על בוב שאהב מוסיקה, בוב שתיכנן לרומם את חיי האדם בבניית עיר שיופיה יסמא את העיניים, עיר לחמישה מיליון תושבים, לאורך חוף הנהר, בוב שמעולם לא יכול לשקר, בוב שהכריז על מלחמת הצעירים בזקנים, בוב שהיה אדון העתיד והעולם. הירהרתי בכל אלה בשלווה ובפרטי פרטים, מול הגבר הקרוי רוברטו, שאצבעותיו מזוהמות מטבק, שחייו מגוחכים, הגבר שעובד במשרד מצחין כלשהו, נשוי לאשה שמנה שהוא קורא לה "הגברת שלי", מבלה את ימי ראשון הארוכים שקוע בכורסת בית הקפה, מעיין בעיתונים ומהמר על מרוצים בטלפון.

מעולם לא אהב איש אישה באותה העוצמה שאני אוהב את אומללותו, את שקיעתו המוחלטת בחיי האדם המטונפים. איש לא התרגש מאהבה כמו שאני מתרגש לנוכח חלחלותיו החטופות, לנוכח התוכניות דלות האמונה שבוב ההרוס והרחוק מכתיב לו לפעמים, רק כדי שיוכל למדוד בדיוק עד כמה הזדהם, לתמיד.

איני יודע אם קיבלתי פעם את פניה של אינס בשמחה ובאהבה כמו שאני מקבל כעת יום יום את פניו של בוב בעולם המבוגרים הקודר והמבאיש. הוא הגיע לעולם הזה לא מכבר ומפעם לפעם עוד אוחזים אותו געגועים קשים. ראיתיו מתייפח ושיכור, מקלל את יומו ונשבע לחזור במהרה לימים של בוב. ברגעים אלה, אני יכול לומר זאת בוודאות, לבי עולה על גדותיו מרוב אהבה ונעשה רגיש ושופע חיבה כלבה של אם. בתוך תוכי אני יודע שלעולם לא ילך מכאן כי אין לו מקום ללכת אליו, אבל בעדינות ובסבלנות אני מנסה להביא אותו לידי הסתגלות. כחופן מאדמת המולדת, כתצלומי רחובות ואנדרטאות, כשירים שמהגרים אוהבים להביא איתם, כך אני בונה לו אט אט תוכניות, אמונות והתחלות חדשות, ולכולן הטעם והאור של ארץ נעוריו, הארץ שבא ממנה לפני זמן מה. והוא נענה לי: תחילה הוא מוחה כדי שאכפיל את הבטחותי, אך לבסוף הוא מתרצה ומעווה את פניו בחיוך, מאמין שיום אחד יחזור אל עולמו ואל זמנו של בוב ונרגע לו בשלושים שנותיו, מתהלך בלי להתרעם ובלי למעוד בין הגוויות המבעיתות של שאיפותיו הישנות, בין צורותיהם המבחילות של חלומותיו, אשר נשחקו והלכו תחת לחצן האדיש והתמידי של אלפי רגליים בלתי נמנעות.

*הסיפור לקוח מתוך: "פני האסון" מאת חואן קרלוס אונטי. הוצאת עם עובד, 1988.