This is Heading Animation

00.00
בשדרות אורלי קסטל-בלום
  • בשדרות אורלי קסטל-בלום

בשדרות אורלי קסטל-בלום

3 דק'

קראו ב:

ג׳וליה פרמנטו

בשדרות אורלי קסטל-בלום

3 דק'

ביום ראשון בבוקר אין לך הרבה מה לעשות, או שאת הולכת ליוגה או שאת הולכת לבית קפה, או שניהם אחד אחרי השני. בשולחן לידי יושבים איזה שניים, שיואו, ההוא ככה והשני יותר גרוע. אני לא רוצה להקשיב, אני לא רוצה לשמוע אבל זה מגיע אליי בכל זאת, ״תראה, אין מה לעשות, להיות סופר טוב זאת חתיכת דרך ארוכה.״ אני מניחה את ספל הקפה שלי ברעם, הסויה זולגת, הצלחת רועדת. אני זורקת כמה שקלים על השולחן ועפה משם, דרך ארוכה, דרך ארוכה, גם כן.

אני מחליטה ללכת לשם עכשיו, למה לחכות עוד? זאת הזדמנות מצוינת. היא גם לא תהיה בבית, מאה אחוז היא לא תהיה בבית, אני יודעת את זה במיליון אחוז. יום ראשון בבוקר יש לה שיעור באוניברסיטה, ראיתי את זה בידיעון של החוג לספרות. מרוב שפחדתי שהעיניים שלי לא קוראות טוב, שאולי במקרה יש לי איזה כשל נוירולוגי במוח עכשיו החלטתי לכתוב בכתב יד את מה שמודפס בידיעון ואז לקרוא את מה שהעתקתי. ככה הייתי בטוחה, הסופרת אורלי קסטל-בלום מעבירה עכשיו סדנת פרוזה באוניברסיטת תל אביב.

אני עולה לאוטובוס ודרך משקפי השמש השחורות מציצה לבדוק שאף אחד לא מסתכל, ששום מניאק לא עלה עליי. בכניסה לבניין כמה עציצים מוזנחים והמפתח מחכה לי בדיוק במקום, בדיוק איפה שכל מפתחות הסְפֶר מחכים תמיד. בכניסה לדירה אופף אותי משב רוח צונן, אלו  לא שאריות קור מהמזגן, זאת הקרירות הזאת של בתים בצפון תל-אביב. אני לא מבזבזת זמן והולכת ישר לחדר השינה, בחורה צריכה לדעת לאן היא הולכת, אין מה לעשות.


איך אני מתפלאת שאני רואה שהמצעים על המיטה מסודרים, איך שהסדין מתוח והכריות תפוחות. לפני שבאתי לפה דמיינתי ציפית עשויה שלושים אחוז פוליאסטר וסדין גומי שברח מהקצה של המזרן. אבל דווקא המיטה של אורלי טיפ טופ.


אני מתקרבת לשידה שליד המיטה ועוצמת את העיניים. אני מנסה לנחש מה היא קוראת. אני מריצה בראש את כל הספרים שאני מכירה, אני מנסה ממש להתרכז, ואז זה בא לי – מחכים לגודו! יא אללה זה הולך להיות ניחוש מנצח. אני פוקחת את העיניים ישר על השידה ו״מחכים לגודו״ לא שם, איזו אכזבה, הייתי בטוחה שקלעתי בול. במקום זה העיניים שלי נוחתות על ספר פתוח, אני מרימה אותו ומסתכלת, “ממשנתו של מאו טסה טונג” איך אני מתפלאת, בחיים לא הייתי מעלה על דעתי שלאורלי יש תודעה קומוניסטית. אני פותחת בעמוד המסומן, והמשפט “מלחמה היא הצורה הגבוהה ביותר של המאבק לפתרון סתירות” מודגש בעיפרון ובצד כתוב- “בדיוק!” אני מגלגלת עיניים ומניחה את הספר. אני פותחת את המגירה ומוצאת שם ספר באנגלית, גם בלום משהו, הרולד בלום, אולי זה אבא שלה, מי יודע. בכל מקרה, קיוויתי לקחת איתי ציפה לכרית אבל המיטה כל כך מסודרת, אז עדיף שלא.


בחדר האמבטיה אני מוצאת מברשת שיניים די שחוקה של אורל-בי וגם מברשת לקרצוף הלשון. אין, את זה אני חייבת. דרך הלשון הכול עובר, כל המגע והרוק, זה כל הג’וס, כל המהות עוברת דרך הלשון זה כמו להתנשק, ככה בדיוק עובר הקסם. הופ, לתיק.


בסלסלת קש אני מוצאת את מברשת השיער שלה, יש עליה כמה שערות שנשרו. שערות בהירות, חלקן לבנות, מתולתלות, בדיוק ההפך משלי. לא לא, את זה אני לא רוצה.

אני מכניסה לתיק גם כמה זוגות תחתונים נקיים וחולצת כותנה שנראית לי כמו פיג’מה. אני מקרבת את הבד לאף אבל כל מה שהנחיריים שלי מזהות זה את הניחוח של מרכך ״בדין״. בכל זאת אני דוחפת לתיק.


מבחוץ אני שומעת צלצול של בית-ספר יסודי, הפעמון מנגן “גשר לונדון מתמוטט, מתמוטט, מתמוטט,” ואז אני קולטת, אם התלמידים של היסודי יוצאים עכשיו להפסקה אז בטח גם הסטודנטים באוניברסיטה. אני רצה מהר לחדר העבודה אבל אין שם כלום, רק ערמות על ערמות של נייר למדפסת.


“למטבח, לכי למטבח!” אני רצה במסדרון ופותחת במהירות את כל הארונות העליונים. יש שם אורז ושעועית ירוקה בקופסת שימורים. אני רוצה, אני רוצה משהו שאורלי אוכלת ביום יום, משהו שהיא מכניסה לפה כל בוקר, משהו שיושב לה בקיבה ומתעכל בזמן שהיא כותבת. ואז אני נופלת על אריזת פתי-בר סגורה בגומייה משרדית. אני מקרבת את הביסקוויטים לאף, אני יכולה ממש להריח את האצבעות שתקתקו בטירוף על המקלדת ואז עצרו לטבול את הביסקוויט בקפה. אולי אני אכרסם לי אחד עכשיו, ממש כאן מעל השיש. אחרי הכל, הפירורים שנופלים על הרצפה הם אותם פירורים. אני מוציאה לי ביסקוויט, בוחנת אותו משני הצדדים ונוגסת באיטיות. אני רוצה שזה ירד לי בגרון בדיוק כמו שזה יורד אצל אורלי.


“מה את עושה, מה את מטומטמת, תעופי מפה עכשיו, היא עוד רגע חוזרת. אין את, את לא יודעת מתי להפסיק, זאת תמיד הייתה הבעיה שלך.”


ואז אני שומעת את המפתח בדלת ואני חוטפת כזה זרם חשמלי בעמוד השדרה שאני בטוחה שעוד שנייה הגוף שלי מתפצח כמו פתי-בר בין השיניים.


“אורלי אני ממש מצטערת, תביני זאת לא פריצה, זה לא שאני שודדת בתים או משהו. אני רק רציתי קצת ממך. אני לא כמוך, את מבינה? אני בורגנית, אני שמרנית, אני מפחדת פחד מוות מה יחשבו השכנים ומה יגידו ההורים ואיך יגיבו החברים של החברים. והיום אני פשוט שמעתי אותם מדברים בבית קפה וזה הכניס אותי לכזאת חרדה. וחשבתי על הדרך הארוכה ומי בכלל מבטיח שאני אגיע. את מבינה, נכון? תראי אוקיי, הנה אני מחזירה את הפיג׳מה ואת התחתונים גם, אבל תני לי להשאיר את המברשת לשון. פליז אורלי.”

תרצו משהו
אחר?

© פרויקט הסיפור הקצר 2022

Made with ☕ and 🚬 by Oddity

חפשו:

אופס, זה פיצ'ר של האזור האישי.
האזור האישי פתוח רק למשתמשים רשומים. הירשמו בחינם עכשיו ותוכלו להנות מכל האפשרויות של האזור האישי!

רוצים לשמוע סיפורים קוליים?

רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר

ברכישת מנוי אתם תומכים באופן ישיר בסופרים, מתרגמים ועורכים.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp