יש לי בתולת-ים בצנצנת שקווילטי קנה לי במכירה ביתית בעשרים וחמישה סנט. הבתולת-ים הזאת כל היום רק "אני שונאתותך שונאתותך שונאותך", אבל היא בתוך צנצנת, וכל עוד אני לא פותחת את המכסה היא לא תצא להרוג אותי.

אני שמה את הצנצנת הקטנה על החלון, ממש מאחורי המיטה, ממש ליד הראש שלי, וככה כשאני מרימה את העיניים באמצע הלילה ומסתכלת קצת אחורה, אני יכולה לראות אותה שוחה בתוך השלולית הקטנה והכהה של החרא שלה והקיא שלה, ואני יכולה לחייך.

"שלום, בתולת-ים! איך את מרגישה היום?" אני יכולה להגיד, ולפעמים גם אומרת. "אוי, כמה שזה עצוב שאת כזאת יפה, וכזאת צעירה, וכזאת פאקינג סגורה שם ככה שאף פעם לא תצליחי לצאת מהבקבוק הזה, הה הה!"

פעם יצאתי לטיול עם הכיתה ולקחתי אתי את הבתולת-ים, סתם ככה, בשביל הכיף. נסענו למפלי הניאגרה ואני חשבתי לעצמי: "כן, יופי, אולי אני אחזיק אותה מעל המעקה להפחיד אותה קצת, שתדע את מקומה," וחשבתי גם לתת לה ליפול למים ולעוף לי מהחיים. אבל כשהגענו לשם שכחתי אותה בשקית האוכל החומה שלי, יחד עם הסנדוויץ' גבינה שהתחמם, מתחת למושב שלי באוטובוס הצהוב של בית הספר. אבל הנסיעה לשם טלטלה אותה יפה וגם הנסיעה חזרה, וזה הספיק לי.

פעם עשיתי מסיבה והזמנתי את כל החברות שלי, שבע בנות, לשחק ולישון אצלי, ואחרי שחייגנו את כל המספרים שעלו לנו בראש, ואחרי שהזמנו פעמיים פיצות ועשינו סיאנסים עד שהתחרפנו לגמרי, חשבתי לעצמי: "אה, אולי כדאי להוציא את הבתולת-ים שלי ולהראות אותה? הבנות יוכלו לעשות לה פרצופים, לצחוק עליה, ונוכל להתמסר אתה בינינו כמו עם כדורגל אמיתי קטן." אבל אז אֶמה נרדמה, ואחר כך גם ונדי וקלרה וכל האחרות, והבתולת-ים נשארה לה סגורה בארון שבו שמתי אותה לפני כן.

פעם חשבתי שקצת משמעת לא תזיק לה וגלגלתי את הבקבוק העלוב שלה מגבעת קילר למטה, בוואדי. ופעם אחת זרקתי אותה עמוק לבריכה של החברה הכי טובה שלי.

עכשיו נראה לי שהיא מזדקנת. ביום שישי אפילו ראיתי אצלה שערה לבנה ועל העור שלה מופיעים קמטים, וכמה שלא אהבתי אותה קודם, עכשיו אני אוהבת אותה עוד פחות. אני כאילו חושבת מה לעשות איתה, אבל נראה לי שאמשיך להחזיק אותה עוד קצת. לפחות עד שאני אהיה שוב שמחה.

*דימוי: טים ווקר