עיתונאי צעיר, עקשן ועייף, בעל ואב, מכניס את עצמו לצרה בעקבות סדרה של מעשים מטומטמים; “גבריות” הוא סיפור על גבר ש”סובל מההשפלה האינסופית של עבודה בלילות” כדי להביא כסף הביתה, אבל מתוקף גבריותו מסוגל לעשות כל מה שהוא יכול כדי שהכסף לא יגיע הביתה.
“אתה טיפש מאוד, בחור צעיר”, כך אומר נהג המונית למספר לאחר שהציל אותו מצרה נוספת. ואמנם, בסיפור המצחיק והאירוני הזה דומה שהגבריות היא סך כל המעשים הטפשיים: משחקי כוח, תחרותיות ילדותית, פזיזות, חוסר מודעות. בסיפורים של אנטוניו אורטוניו כל הדמויות חשופות לביקורת נוקבת, לרבות אלה המזוהות עם עמדת המחבר. ולא רק הדמויות אלא גם הקורא. בכל פעם שאני מסיים לקרוא יצירה של אורטוניו אני מרגיש קצת יותר טיפש, כאילו הלמו בתפיסת העולם שלי, פעם אחר פעם, עם מפתח ברגים; אחת התכונות שהופכות את הספרות של אורטוניו לספרות גדולה היא שהקורא אף פעם לא יוצא ממנה בריא ושלם. “גבריות” הוא רק טעימה מהחוויה הנעימה הזאת. מי שרוצה לחגוג באמת מוזמן לקרוא את הרומן הטרי שלו “מחיקו”, עם ח’.
תרגום: אדם בלומנטל
הדבר הראשון שדרשה ממני פָּאס כשהתחתנו היה שאפסיק לבזבז את הכסף על אלכוהול ודיסקים כאילו הייתי איזה ראג'ה. החובה העיקרית שלי הייתה לשלם שכר דירה ולממן את הדברים של הילדה: חיתולים, חלב, בגדים, כל מיני זוטות.
סבלתי מההשפלה האינסופית של עבודה בלילות.
הייתי נשאר במערכת של העיתון עד שיצאה השמש או עד שמדור המונדיאל היה מוכן. אני לא זוכר כמעט כלום מהמונדיאל הזה: רק את טעם הדם ואת השידור של הגול הראשון, שהתברר כאסון.
זה היה לילה נורא. הכתבים שיחקו כדורגל במסדרון בזמן שחיכינו לתחילת שידור טקס הפתיחה, וכתוצאה ממסירה לא מוצלחת שהתרוממה גבוה מדי, שברו אגרטל והמים שנשפכו ממנו הרסו מדפסת. בזמן שנזפתי בהם והחרמתי את הכדור, פספסנו את הריאיון עם נשיא הפדרציה שתכננו לגנוב מהטלוויזיה בשביל כתבה, כי השליח שלנו במונדיאל היה עמוס מדי: הוא היה צריך גם לראות את המשחק, גם לפענח את שפת הארץ המארחת וגם להנפיק קבלות שיצדיקו את הבזבוזים העצומים שלו על זונות.
המצאתי שתי פסקאות של הצהרות מטעם נשיא הפדרציה – בדיעבד התברר שהן זהות להצהרותיו – והוריתי שיבקשו מהשרתים לקחת את המדפסת לתיקון. כיוון שהיה לפנות בוקר והשרתים כבר הלכו הביתה, הוריתי לכתבים לנקות את הבלגן. כיביתי את מכונת הקפה בתור עונש מינימלי. בסיפוק רב, לקחתי לעצמי את הקפה החם האחרון של הלילה.
"אתם חייבים ללמוד להיות גברים," אמרתי לבכיינים האלה כשבאו להתלונן על הטעם התפל של הקפה הקר.
רוֹמוּלוֹ, המרדן מבין כפופי, ניסה לסתור את דברי והזכיר את הקשר העתיק בין משחק וגבריות, מצטט את פינדארוס בתור דוגמה. יהירותו עצבנה אותי כל כך שהכרחתי אותו להתערב אתי על תוצאת משחק הפתיחה, אפילו שהסיכויים לגמרי לרעתו: אני בחרתי באלופת העולם ואילצתי אותו להפקיד את אמונו בקבוצה האפריקאית האלמונית שמנגד. רומולו התקומם וציטט את שפינוזה, את סלבדור איינדה וסמוראי כלשהו. הנחתי לו, ברוב נדיבותי, להתפתל בדיאלקטיקה כמה דקות, שתיים או שלוש. אחר כך איימתי עליו שאם לא ישתוק אטיל עליו את האחריות לתיקון המדפסת.
"אתה מהמר פה על הרבה כסף," התאונן ואז בחר בשתיקה.
זה באמת היה הרבה כסף. אני לא זוכר כמה, חצי מהמשכורת השבועית שלו אולי. בדיוק מה שמגיע לו על כך שהתמרד.
נגמר לי הקפה במחצית, אז נאלצתי להורות שידליקו שוב את המכונה. מצב הרוח השתפר. התחלתי להשתעשע בכדור המוחרם בעוד המשחק, משעמם ואיטי כמו הזיקנה, התקדם בעצלתיים.
קרה אסון. הקבוצה האפריקאית האלמונית ניצלה מסירה לא מדויקת וחוררה את הרשת של אלופת העולם. רומולו קפץ על השולחן ורקד מין ריקוד אפריקאי. בעטתי בכדור הארור בזעם והוא טס כמו טיל לאורך המסדרון בתנועה סיבובית. מכונת הקפה התנפצה לרסיסים.
"אל תהיה כזה," דרש רומולו. חשבתי להעניש אותו על שפנה אלי בגוף שני, אבל העדפתי לשמור את הצעד הנואש והרודני הזה לשעת כושר. הוריתי לו רק להביא סמרטוט ולהתחיל לנקות.
האלוף, מבויש, לא ידע כיצד להגיב ובזאת תמה תבוסתי. רומולו והאפריקאים רקדו. יצאתי מחדר המערכת רגע לפני שהשמש הראתה את פרצופה הלועג.
עצרתי את המונית הראשונה שראיתי וביקשתי מהנהג שייקח אותי לכספומט בשוק. רציתי להחזיק אצלי את שכר הדירה, את הכסף שאני חייב לרומולו ואולי עוד כמה גרושים לתיקון מכונת הקפה המרוסקת.
נהג המונית הקשיב ברדיו לפרשנויות שאחרי המשחק.
"השחורים האלה גברים, גברים," סינן. שתקתי כמו מסכן. שנאתי אותו.
אז החלו לבקוע מהרדיו כל מיני דברים מוסרניים על התנהגות עירונית ופשע. הנהג החליט לחקות את הרדיו.
"לא כדאי לך לעצור בכספומט בשוק. יש הרבה עבריינים באזור הזה," ייעץ. ביטלתי את דבריו באדישות והוריתי לו שיחכה לי פה.
בכניסה לשוק, עבריין בשר ודם, לבוש בבגדים דהויים ובעל עור גס ומחוספס, ביקש ממני כסף לארוחת בוקר.
"לא," אמרתי לו בחיוך רפה.
אני אוהב כספומטים, אפילו את השבורים והמקושקשים כמו זה שבשוק. הקבצנים השתינו עליו – הוא הסריח – ושברו את הדלת ולמרות הכול הכסף ישב לו בבטחה בחיקו הממושמע.
"תן לי את הכסף, חבר."
שוב הטיפוס הזה. רק הפעם מלווה בסכין גבינה שלהבו ספוג, קרוב לוודאי, בכל המחלות בעולם, ממלריה ועד דיסלקציה.
החלטתי להיות גבר.
"לך קיבינימט," שאגתי בקריאת קרב והסתערתי עליו. לעבריין היו אולי חיים מיוסרים ודלים, אבל מצבו הגופני היה מצוין. הוא בלם אותי בג'אב ופתח לי את השפה. אחר כך קיפל אותי בבעיטה.
הצמדתי את השטרות לחזה כמו אימא והצאצא שלה. חטפתי שלוש או חמש בעיטות בגב ובישבן, דומם כקדוש מעונה. לאחר מכן שמעתי זעקה ממושכת, שלא יכלה להיפלט מהפה המדמם שלי. בקושי הסתובבתי.
הנבל היה על הברכיים, בֶּקָע עמוק כמו הים בראשו ועיניו לחות, ריקות. מאחוריו, כמלאך המגיח מן הזריחה, הופיע נהג המונית ומפתח ברגים בידו.
במכונית הוא נתן לי כמה מפיות נייר לנקות את פצעיי. הוא התנשף כמו אבא שנוזף בבנו על ציוניו הגרועים. הרדיו הוקיע את הפשע העירוני.
"אתה טיפש מאוד, בחור צעיר."
ספרתי את הכסף. היה שם מספיק כדי לשלם שכר דירה וחובות ואפילו לתת תשר נאה למושיע שלי.
"לך לישון," הוא המליץ כשעצרנו מול הכניסה לביתי. הוא קיבל בחמדנות מאוד לא הירואית את הכסף שהצעתי לו.
אני התייסרתי. המפתחות היו כבדים כמו מאסר עולם והדלת נפתחה בחריקה, מציגה בפני את הירידה לשאול.
פאס שתתה קפה מול הטלוויזיה. היא צפתה בשידור החוזר של הגול לטובת הנבחרת האפריקאית האלמונית.
"הם ניצחו. איזה יופי."
היא החווירה כשראתה את הדם על חולצתי ואת פי הפצוע. נחפזתי לתת לה את שכר הדירה כדי להבהיר לה שאני חי. אולי לא בריא, אבל מנצח.
"מה לעזאזל קרה?"
הילדה התחילה לבכות. היה תורי לתת לה חלב, כמו בכל בוקר.
"מה שקרה הוא שאני גבר."
כמו קיסר שיוצא לגלות, הלכתי לחמם את הבקבוק.
*דימוי: boneface
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.