זה קרה בגואדלופה אשר באוקיינוס השקט. הר הגעש של גואדלופה זמם להתפרץ כל רגע.

יתפוס הקורא מחסה וימתין, שכן אין מדובר בהר געש סתם אלא באישה, גואדלופית, פקידה במקצועה ועצבנית מאוד.

הבוס שלה, התחת שלו התרחב כמו שוליים של סומבררו כשפקד להדפיס, לשכפל, לחורר, לקלסר, וקפה, נס, עם שניים סוכר, זה הכול, ושלא תעשה מזה סיפור.

אבל גואדלופה, נמאס לה שאומרים לה כל הזמן מה לעשות והפיוזים שלה קיפצו למרומים, ממש כמו בוב בימון, באוויר הדליל של מקסיקו סיטי.

כדי שהיא והעצבים שלה יוכלו לבלות כמה דקות בפרטיות, היא סגרה את דלת חדרה וניגשה לפינה – איפה שצמחו חלון, נופים שווייצריים ושלג, באוגוסט, על לוח שנה. התכנית עלתה לה לראש, היא לא היתה צריכה לפתוח שום מגירה.

מתחת לשווייצריה עמדה מכונת הצילום המכונה "זירוקס". היא הרימה את המכסה, לקחה כיסא, טיפסה ונשכבה על הזכוכית. כל מיני איברים נשפכו לה לצדדים. היא אספה אותם וסידרה, שהכול ייכנס לפורמט. את המכסה הורידה על עצמה בעדינות, כמו שסוגרים ארון מתים או מכסים תינוק. אז היא לחצה על "ON" ועצמה עיניים, חזק חזק, שלא להסתנוור.

מרוב שעצמה עיניים נרדמה. מרוב שנרדמה לא שמעה את הצירים של המכונה חורקים וגם לא ראתה את עצמה נולדת. עצמה שנולדה מהזירוקס היתה דומה מאוד לעצמה. אותה פקידה, אותו חיוך, אותו חיתוך דיבור, מה יש לומר? קופי. מאתיים אחוז היא.

העיניים שלה כבר היו פקוחות, המציאות מסביב עטפה אותה בלבן, כבר היתה משוכנעת שהיא בגן עדן או לפחות שווייצריה, עד שקלטה – שהלבן זה הלמעלה של הקירות, התקרה היתה כל כך קרובה. מיד נעור בה חשק להחטיף לה נשיקה, מה יש? גם אי משתוקק לפעמים לאבד גבולות.

מפלס המותניים שלה עלה במטר. הברך שלה הציצה בחור המנעול. אגנה הרחב, אחד מכמה עקבי אכילס שטיפחה, הוכפל גם הוא. מזל שהזירוקס מגדיל הכול בפרופורציה ולא כמו שקורה בדרך כלל, שאם משהו קצת מצמח, ישר גם התסביך שלו גדל בטור הנדסי.

האישה הזאת, שיצאה מהזירוקס, המילה הכי נכונה לתאר אותה תהיה מונומנט.

כל זה, מה שהתרחש מעבר לדלת הסגורה ונשמע כמו יום לימודים ארוך, לא לקח יותר מכמה שניות. הזמן הוא סכיזופרן מופלא, הזמן הוא מאני. הזמן רץ והדלת נפתחה לקראתו.

איזה בידור זה היה להשקיף כך מלמעלה על המצב. הבוס שלה, מבועת בכיסאו, זעיר כמו מזל"ט שיצא משליטה, ננסי, אפילו אם היה גובר על שיתוקו וקם, לא היה מגרד לה את קצה הקרסול.

הוא צפה חרד ברגליים שצעדו לקראתו. "רק לא לאבד את העצבים בדרך," שיננה היא, "לשמור על קור רוח, ללכת לאט ובלאט," והס פן ייעורו רחמיה וכל התכנית תרד לטמיון.

כשהגיעה אליו הרימה אותו בצווארון הלבן שכבר היה ספוג זיעה קרה. הוא קילל את עצמו ובכה בלי קול, למה היה צריך להיות כזה אקסקלוסיבי ולהשקיע הון בנוף ובשמים, ומה היה רע במשרד הקודם, כאילו ששמים יש רק בקומה ארבעים ושתיים. הרגליים שלו ציירו מערבולות קטנות באוויר. הוא היה בטוח שזהו.

אלא שלפקידה היו תכניות אחרות עבורו.

"חכה חכה," אמרה, "זה עוד לא הסוף." הוא הרגיש את היד שלה, זאת שאחזה בצווארו, מקרבת אותו אל פניה. מביטה בו עין בעין כמו שעשה לצ'יוואווה שלו כשהיה גור, והשאיר את הקקי שלו על השטיח.

"עכשיו," אמרה, תוך כדי מסע על הזירוקס, "אני הולכת לעשות אותך 'כזה קטן'."

אמרה ועשתה. זה היה מאוד פשוט. כל הכפתורים כבר היו מכוונים, צריך היה רק לשנות את האחוזים מהגדלה להקטנה, וללחוץ. לפני שסגרה עליו את המכסה עוד הספיקה לשמוע משם כל מיני קולות שהבטיחו לה מניות הטבה, מונופול בלעדי, ריבית דריבית ועוד כאלה צמדים של מילים מהסוג שחושב שאם הוא זוגי אז העולם בכיס שלו. היא ניסתה לדמיין לעצמה את ההרגשה, איך זה, כשהעולם תופח בכיס המכנסיים, כמו זין. אם הייתי גבר, אמרה לעצמה, בטח זה מה שהייתי חושבת. היא לא ידעה להסביר מדוע, פתאום, נורא שמחה שהיא אישה ולא איש.

היא נשמה עמוקות ולחצה.

וחיכתה.

עד שיצא, מה שיצא, משהו בגודל של עיפרון נובע, אצבעות זעירות ואפון ליליפוטי, פדחת, קרחת, בוהקת. ננס מתוק, כמעט שכפלה לה ממנו תריסר. מזל גדול שנצמדה לתוכניתה המקורית. פנתה וישבה, גודשת את כורסת העור, בזמן שהוא, צעצועון מנהלים קינטי, הונח בינות לניירות על השולחן, שעה שבה עמדו גדודי מילים על כבש לשונה, דרוכות לקפוץ, כצנחנים לקראת הלא נודע. מתוך אימה צפו עיני הבוס ביד ואיך היא מתחילה לזוז, להתפתל אליו כמו אנקונדה. הוא ידע שזה הסוף, שהחיים שלו עומדים להפוך לפירֶה. עכשיו, חשב, אראה אותם עוברים ממול.

ובאמת זה מה שקרה. כל חייו העלובים עברו לפניו פרֵיים פרֵיים וזה בהחלט לא היה סרט מתח, הוא היה מוכרח להודות, סך הכול, היו לו חיים די דלים.

חוץ מזה היו שם המון קטעים שלא מצאו חן בעיניו ובאוזניו. מי שאמר שהסרטים אילמים שיקר או מת, עובדה, הבוס שמע טוב טוב את הנביחות של הצ'יוואווה. נזכר איך השתין לכבודו, מאושר, כל ערב כשחזר הביתה. ואיך שהוא, במקום לשמוח חזרה, היה תוקע את החוטם המבריק של הצ'יוואווה בשלולית ואומר לו פויה. ואיך שהצ'יוואווה היה נעלב אבל מנסה בכל זאת ללקק לו בלחי, ואיך שהוא לא היה נותן לו, אפילו שזה היה נעים, כי זה לא חינוכי.

רטיבות חמימה נזלה במורד לחייו. הוא חשב על הצ'יוואווה שלו, שיישאר בלעדיו, מי ידאג לו. הוא ידע שהוא נראה נורא לא מקצועי ואפילו מטופש כשהוא בוכה אבל זה לא שינה לו. עכשיו כבר לא היה לו אכפת מכלום. ראשו התרוקן מכל מה שהיה בו (בעיקר מספרים ועובדות). אילו רק היתה מזדמנת לכאן פיה טובה, חשב בלבו, כזאת בלונדינית עם שרביט ומשאלה, הייתי מבקש ממנה לתת לי ללטף את הצ'יוואווה, פעם אחרונה ודי.

היה פעם איש חכם שאמר "הכל מים" ובא איש אחר, חכם אפילו יותר, ואמר "הכול זורם". שניהם צדקו. האי גואדלופה היה שרוי עדי צוואר באוקיינוס, הבוס הזליג את דמעותיו, וגואדלופה הפקידה? אף אותה פקד דבר מוזר.

נחשול מתוק של רוק הציף את פיה. רוק זה לא צחוק. גם לא מילים. כל המילים הלא יפות שעמדה לשפוך על ראש הבוס, נמסו כהרף. מה קורה פה? נבהלה, היא מאבדת שליטה? אי הפנטסיות שצייר דמיונה הדמוני, איך היא משכיבה אותו על השולחן ותולשת לו רגל אחרי רגל, וגם את כל שאר האיברים, אחד אחד, או – וזה יכול להיות אפילו עוד יותר נחמד – מאלצת אותו להדפיס לה התנצלות בכתב, בדילוג ממקש למקש.

מה השתבש, שפתאום כל הרעיונות האלה לא נראו לה כל כך מופלאים?

היא ישבה לה בכורסה, פקידה מגודלת, אחות לעוג מעשתרות, חנוקה מרגשות, ואיך יכלה לנחש, שגם לבה הכפיל עצמו. פתאום התחשק לה לחפון את הבוס בכף ידה וללטף.

הבוס, עיניו העצומות לא מנעו ממנו להביט במציאות האכזרית. היטב ידע שאין פיות טובות. לא בגואדלופה ולא בכלל. הוא חלם שהוא הצ'יוואווה של עצמו ואיך שמלטפים אותו וגם שהוא, זה הוא שמלטף את הצ'יוואווה. צמרמורות אושר הרעידו אותו. נחלים של רוך זרמו לו בגוף. אחר כך הוא הרגיש שהוא מרחף, שמכסים אותו, אחר כך היה אור גדול, מסנוור, כזה שחודר גם עיניים עצומות. אמא'לה, הוא חשב באימה, זה בטח האור הזה שמדברים עליו, זה שרואים בקצה המנהרה של חושך, לפני ש… הוא לא רצה לומר את המילה.

"אתה יכול לפתוח עיניים," שמע קול רך. לא היה לו שום מושג אם לפניו גן עדן, גיהינום או לימבו. או מיי גוד, הוא חשב, ידעתי, אלוהים הוא אישה.

*הסיפור לקוח מתוך "לבי אומר כי זכרוני בוגד בי", הוצאת כתר, 1996. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.