ד"ר ספנסר הרים מבט מאומללותו אל התורים הארוכים, המתפתלים – עיניים כהות, בגדים חומים, פה ושם תלבושת מסורתית באדום או צהוב – וכל הימים לפני היום הזה וכל הימים אחריו נדמו לו כמו חדגוניות עלובה, כאילו אליס איילנד הוא כלא ולא נקודת כניסה, והוא הכלוא בו. משום כך תהה בפעם הראשונה אם האנשים האלה שווים את הטרחה.

ד"ר האוס, בתחילת התור, היה חדש, ולכן הבדיקות שערך – רק רגל קלוטה וזפקת – ארכו בכל זאת כפליים מהדרוש. ד"ר ספנסר חיכה שיסיים ובינתיים נשען על מעקה המתכת וכיסה את אוזניו בכפות ידיו, שולח את זרתותיו לעסות בעדינות את רקותיו, מודע לכך שהוא נראה מותש, אבל לא היה אכפת לו. המלמולים של האנשים האלה – תריסר שפות שונות ומשונות ניתזו כרסיסים מן הקירות המכוסים אריחים בסימפוניה של בוּרות – גרמו לראשו לפעום בכאב יותר משגרם לכך בקבוק הברנדי מאתמול בלילה. מי הם שיעבירו עליו ביקורת? שברי אדם שפלט הים. שאריות נואשות. אין להם שום זכות. הם לא מכירים אותו.

הבאה בתור הייתה אישה בשנות הארבעים לחייה, אחריה גבר כבן עשרים, ואז משפחה בת ארבע נפשות שכולם סבלו מדלקת בלחמית העין. הוא העביר אותם הלאה, ואז עצר והביט בגביהם. באמת? הוא העביר את אצבעו מתחת לכל עין? כמובן. פעולה אוטומטית כל כך שהוא עשה אותה בלי לחשוב.

ספנסר שלח יד אל פניו ומיד העיף אותה לאחור. לעזאזל איתה!

הוא כמעט נגע בעינו מבלי לחטא אותה. ספנסר טבל את כפות ידיו עד פרק היד, מתיז תמיסה על דוכן המכשור הרפואי. די היה ברגע אחד כדי לסכן את ראייתו, את כל חייו.

ממש כפי שהיה דרוש ללוֹרה רגע אחד אחד כדי לסלק אותו מחייה. חמש מילים – אני לא רוצה להתחתן איתך – צמצמו אותו, שלושים שנה של ביטחון עצמי, עבודה, חברים ומראה נאה לכדי פחד פשוט ומגוחך שהוא לא יהיה ראוי לאהבה. הוא הרגיש כאילו היא טבעה על מצחו אות "בלתי רצוי" ולשארית חייו הוא ינסה להסתתר תחת כובע, נתקל במכשולים ומועד כי הנמיך את שוליו יותר מדי. ספנסר לא היה בטוח אם עליו להאמין לדבריה או לא – שאין לה מישהו אחר – אבל מה זה משנה? האם זה עדיף על מה שאמרה אחותו – שלוֹרה שייכת למעמד אחר. "אני מופתעת שהיא בכלל יצאה איתך."

בזמן שהאוס בזבז זמן על המשפחה הגדולה הבאה, ספנסר סידר בפיזור דעת את האביזרים על דוכנו – שורת גירים כחולים, קרס מתכת להיפוך עפעפיים, מחברת לרישום אבחנות מעניינות ועט כדורי חדש, מצופה זהב, שנתנה לו לורה. ספנסר פתח את המחברת והביט בשמו, שנכתב בעט בפינה השמאלית העליונה של הכריכה. הקווים הרהוטים של חתימתו, האותיות העגולות המושלמות של קיצור התואר ד"ר נראו לפתע כמו לעג לרש. הוא החליט להיפטר מהעט ברגע שישיג אחד אחר.

ספנסר התקבל לעבודה באליס איילנד מיד אחרי לימודיו והסמכתו ובשנה שעברה קוּדם לתפקיד בוחן העיניים והמוח, אחראי לאבחון גרענת, זיהום מידבק במיוחד שגרם לעיוורון, וגם לאבחון בעיות נפשיות. כמו כל הרופאים, הוא השתמש בגיר הכחול כדי לסמן את הדיאגנוזה שלו על כתפו של הנבדק, במקרה שלו האותיות CT לציון כלמידיה טראכומה – גרענת, ו-X מוקף במעגל לציון פיגור שכלי וטירוף. מפקחים בהמשך התור הפרידו אנשים על פי הסימנים. מי שסומנו ב-CT נשלחו למרפאה לבדיקה חוזרת. אם אושרה אבחנת הגרענת, הם הצטרפו לבעלי ה-X המוקף במעגל שהוחזרו לספינה, שחזרה לנמל המוצא. ולכן העמדה של ספנסר נמסרה לבעלי הניסיון הרב ביותר.

לבסוף שלח אליו האוס קבוצה של שמונה וספנסר עבר עליהם, מן הצעיר למבוגר – הדרך הטובה ביותר משום שהילדים הקטנים היו נבהלים ובורחים כשראו אותו משתמש בקרס לבדיקת העיניים.

משסיים, נשען על הדוכן, ראשו בין ידיו. אלוהים, כמה איטי האוס הזה! אולי ילך למשרד המנהלה ויגיד שהוא חולה. מי יטיל ספק באבחנה שעשה רופא לעצמו? אבל עם האיטיות של האוס, אם ילך הביתה, יצטרכו אולי לסגור את כל התור להיום. אנשים שקרוביהם מחכים שירדו לחוף ייתקעו על הספינות. אולי לפחות יוכל לקבל כיסא מחורבן לשֶבת עליו? לא מגיע לו כיסא? בכל זאת, הוא רופא.

ספנסר הדף את משקפיו מעל אפו הגבוה ושפשף את עיניו, אחר כך מיהר להביט בכפות ידיו. מה לעזאזל קורה לו? הוא מעולם לא נגע בעיניו בעבודה. האם זכר לחטא אותן? כמובן, הוא לא ראה שום מקרה של גרענת כל היום. ועדיין.

הוא טבל את כפות ידיו בקערת חומר החיטוי שעל המדף התחתון בדוכן. כמה מהרופאים באִי לא טרחו להקפיד על אמצעי הזהירות הזה – כאילו אין להם שכל בכלל. לעתים, כשהיה רואה זאת, ספנסר תהה אם כדאי לו להתגאות בעבודתו. האם נכון מה שרמזה לורה, שרק הנואשים מוכנים לעבוד על האי? לאביו של ספנסר הייתה חנות מכולת. אין לו קשרים בעולם הרפואה. ואם אין לו, אז מה?

גבר התקרב, היו לו עיניים אדומות, מימיות. ספנסר בחש עם מכשיר הבדיקה את חומר החיטוי, הפך את העפעף של האיש והעביר את אצבעו לאורך חלקו הפנימי. מיד הרגיש את הגרגרים הלבנים. האיש עצם את עיניו בכוח, פניו מתכווצים בזעם, ומלמל דבר-מה ביידיש. הגרענת והיהודים. הם סבלו מזה הכי הרבה, במיוחד בזמן האחרון.

ספנסר סימן על כתפו CT, ואז חייך חיוך חביב, נחוש שלא להבהילו – הוא נראה כמו מישהו שיכול לעשות צרות – וסימן לו להמשיך הלאה.

כשהמתין לקבוצה הבאה, סקר את התורים, מתמקד בנשים, תוהה מה הן חשבו עליו. האם הן נבוכות מכך שגבר זר נוגע בהן? או שהעריצו אותו, רופא, אמריקאי? האם כעסו שהוא שופט אותן או ששמחו לחפש שביעות רצון בפניו, כמו ילד שמחפש אצל הוריו?

ספנסר רחץ שוב את ידיו, יישר את עניבתו, אחר כך הרים מבט. לורה עמדה מול האוס. לורה? אותו שיער אדום מתפצח, כמו עלי הסתיו. אותו צוואר לבן. וכתם הלידה? האם הוא שם? ידו של האוס נגעה בצווארה של האישה, מחפשת גבשושית זפקת. היא נראתה מפוחדת וכועסת. ספנסר הרגיש שבטנו מתוחה, כמו חוסם עורקים על פצע. הוא הבין עכשיו. לשם הלכה לורה בלילה. אל מגע ידו של אחר.

הוא העביר את שני האנשים הבאים ללא בדיקה נפשית – הם נראו בסדר גמור, פשוט תעברו – ולקח לו גיר חדש, מגלגל אותו לאט בין כפות ידיו, האבקה מותירה סימנים כחולים על אצבעותיו.

 

פְרֶדֶק הרים את ספרו כך שייראה כאילו קרא בו כשבעצם עקב אחרי הבחורה היפה מהספינה שלהם. שמה היה מַסיה, אבל הוא חשב עליה בתור גולדֶענע, כי ככה היהודים קוראים לאמריקה, גולדענע מדינה, הארץ המוזהבת.

היא התקרבה לגבר בקצה התור, שאחז את גרונה בידיו. נראה כאילו הוא מעסה אותו, ופרדק חשב שזו דרך משונה לברך מישהו לשלום.

פרדק החל מגרד בראשו, אבל הזקנה סטרה על ידו והזיזה אותה לפני שהגיע לסיפוק. "כמה פעמים אני צריכה להגיד לך? אתה רוצה שהם יחשבו שיש לך כינים? ההמ?"

פרדק חייך ותקע את ידו בכיסו. לפחות היא חזרה לזוז. סבתו ישבה במשך שבועות על הדרגש שעל סיפון האוניה כאילו היא כיכר לחם בתצוגה אצל האופה, כזו שכבר מזמן התיישנה והבאישה. פרדק לא זכר אפילו שראה אותה קמה לשירותים. עכשיו כשהיו על יבשה, גופה התרחב לצורתו הרגילה, שבמחשבותיו הוא כינה פּאצ'קי, סופגנייה, מתוקה ועבה ורכה.

אילו שאל אותה, ויקטוריה הייתה עונה שהיא דומה יותר ללחמנייה – קרום קשה, חתך נאה באמצע החלק העליון כדי שתתפח. אבל היא הייתה מסבירה שאין מה לדאוג. אחרי שבועות של ישיבה במשרדי תחנות הרכבות, המתנה בתורי כרטיסים, נסיעה בכרכרות מוזרות, הליכה בדרכים לא מוכרות ושינה במיטות משותפות, רק טבעי שתהפוך שטוחה כמו המצה של היהודים. וזה בסדר. מצות מחזיקות מעמד הרבה יותר זמן.

והיא חייבת להחזיק מעמד. המסע התארך בשבוע נוסף בגלל הים הסוער ובמשך שלושה ימים אילצו אותם לשבת על הסיפון, ממש מול החוף, לחכות שהאי יתפנה. ביום השני פרצה שמועה שלא ירשו להם כלל לרדת, שהספינה תוחזר כלעומת שבאה. בחשכת המחלקה הזולה ביותר שמעה ויקטוריה מלמולים בהונגרית, רוסית, יידיש וגרמנית וניסתה להישאר שטוחה. בלי תקווה. בלי פחד. תקווה ופחד הם שני קצותיו של חוסר התועלת.

היא ידעה שהנכד שלה רק מעמיד פנים שהוא קורא. היא עקבה אחר מבטו לעבר היהודייה האדמונית לפניהם בתור. על הספינה היה לה דרגש בדיוק מול זה שלהם. ויקטוריה הזהירה את פרדק להתרחק ממנה. כולם ידעו שהיהודים נגועים במחלות עיניים שמנעו מהם להתקבל באמריקה.

"היא נראית לי בסדר גמור," אמר פרדק מאה פעמים לפחות במהלך שבועות ההפלגה, אבל ויקטוריה לא לקחה סיכון.

כשהגבר שבדק את הבחורה רשם הערות, היא מחתה את עיניה. ויקטוריה דחפה את פרדק במרפקה. "אתה רואה, מה אמרתי לך."

"היא בוכה, בבצ'ה, בגלל המזוודות." כשנכנסו לקומה הראשונה, גברים במדים כחולים אילצו אותם להשאיר את מזוודותיהם בערימה לפני שהורשו להצטרף לתור. כך התורים התקדמו מהר יותר ונמנע עומס. על הסיפון הזקנה שמעה שמועות על המדיניות הזאת ונקטה אמצעי זהירות, הסתירה את חפצי הערך – כסף מזומן, שעון הכיס של בעלה המנוח, כמה ביסקוויטים יבשים, הברית החדשה שלה ומחרוזת התפילה של אמה – מתחת לסריגה, בתיק קטן שנשאה בקלות. כשימתינו בתור, הסריגה גם תעסיק אותה.

גולדענע התווכחה עם אחד הכחולים ופרדק ניסה לעזור, לתרגם, עד שהזקנה משכה אותו משם. "אתה רוצה שנחזור לספינה? אתה רוצה ללכת לכלא בגלל שאתה מדבר כמו אבא שלך?" זו הייתה הפעם הראשונה מאז שעזבו את ביתם שהוא שמע פחד אמיתי בקולה.

גולדענע שמטה את המטפחת שלה. פרדק הרים והושיט לה אותה לפני שתספיק הזקנה להתערב. "חבל לבכות," אמר לה. "אלה רק חפצים."

היא חייכה ושלחה יד ללטף את לחיו. ויקטוריה סילקה את ידה. "לא לגעת!" היא כבר אמרה לבחורה למה הם מעדיפים שלא להתרועע.

"נחמד," לחשה גולדענע בפולנית, "שבחור צעיר חושב עלי." היא חזרה לגבר בתור, שסימן בפנטומימה – להסיר נעליים. היא רכנה להתיר את שרוכי נעליה הגבוהות ופרדק נהנה מנוף ירכיה הרחבות והשיער שהסתיר את פניה, אדמדם כמו חרסים אחרי שריפה בתנור.

הזקנה לחשה, "איפה הנימוס שלך."

פרדק הנבוך – כל דבר היא רואה? – הפנה את תשומת לבו לספר, כרך קטן בכריכת עור מקומטת, כחולה. שמו נכתב באותיות זהב שנעשו חומות, "מדריך למהגר לארצות הברית של אמריקה." הוא קרא את הספר באיטיות, מפענח כל מילה על פי הקשרה והאנגלית שאביו לימד אותו. הוא סימן את הפסקאות שנראו הכי חשובות בנקודה של עיפרון בהיר.

כאן יוכל לעשות כל דבר חוקי, ואיש לא יצא פטור מעונש אם יעשה עוול. אם אין לו חובות, מקרה שהוא הכרחי רק ממחלה או תשישות, הוא לגמרי אדון לעצמו, ואדון כל הנכסים.

פרדק לא ידע מה פירושן של המילים באנגלית "פטור מעונש" או "תשישות," אבל הוא ידע מה זה "אדון לעצמו" – הוא יהיה חופשי, בדיוק כפי שהבטיח אביו.

רק הפיכחים, ההגונים והשקדנים מצליחים. פרדק סימן את המילה "שקדנים" כדי לחפש אותה כשיקנה מילון אנגלי-פולני.

על אף גערותיה, ויקטוריה לא שפטה את הנער לחומרה על שנהנה ממראה אחוריה של הבחורה. למעשה הייתה גאה בו, שלמרות כל האובדן שסבל – שני הוריו אינם, ביתו, חבריו, הכול נותר מאחור – הוא יכול עדיין ליהנות ממעשה הבריאה. ועם זאת, יש להתחשב בעניינים של כבוד.

בלילה האחרון על הספינה, כשפרדק ישן והאורות כבויים, החליטה ויקטוריה ללבוש את שמלתה הטובה. היא ידעה שתזכה ליחס טוב יותר על האי אם תיראה נאה יותר. עדיין רדפה אותה השאלה אם החליטה נכון כשחסכה על כרטיסים למחלקה השנייה וקנתה למחלקה הזולה ביותר. אחרי שקנתה את הכרטיסים שמעה שנוסעי המחלקה השנייה זוכים לבדיקות קפדניות פחות.

כשהעבירה ויקטוריה את השמלה מעל ראשה וסובבה אותו כדי לשחרר את שיערה, ראתה אותו – הגבר בדרגש ממול, קומה אחת מתחתיה. היא חשבה שהוא ישן, אבל לא – הנה הנצנוץ הברור בעינו הרטובה, הפקוחה, הננעצת בה. היא עצרה, מחזיקה בשמלה לפניה. איזה עניין יכול להיות לו בזקנה כמוה?

היא הביטה בו בשאלה, ואז הסירה את החלק העליון, מניחה לשדיה המשתלשלים להתנודד כמעט חשופים, מכוסים רק בלבניה הדקים. הוא חייך והנהן בהתפעלות. היא המשיכה והסירה את גרביה הישנים – צמר עבה ושחור וחורים זעירים של עש – והעלתה גרביים חדשים – לבנים עם רקמה של פרגים אדומים בצד החיצוני של הקרסול – במעלה ירכיה המנוקדות ומרושתות ורידים דקים, והידקה לבירית.

הגבר חייך אליה, אחר כך עצם את עיניו, הנצנוץ נעלם.

לבסוף, בבוקר היום השלישי, נפתחו הדלתות והחשיכה החלה לנוע, החצאיות הארוכות והרחבות, תיקי העור הסגורים בחבל, ציפיות כרים ממולאות בחפצים שאין להם ערך, מלבד הרצון שלא יאבדו גם הם.

על המעבורת ישבה ויקטוריה ליד החלון, לחיה על הזגוגית הקרה, עיניה עצומות ופרדק צמוד אליה, מביט החוצה. היא ניסתה לדמיין רגע של מנוחה שלמה, רק היא לבדה, רגע שבו היא יכולה להניח את כל המזוודות, להסיר את המעיל והשמלה, לזנוח את המסמכים עם שמה המזויף והבעל שלא קיים, לקמט את התג המחורבן שהצמידו בסיכה לצווארונה, ולחזור לעולם שבו היא יכולה לשכב לנוח בלי שעוד זוג עיניים צופה בה כשהיא מרשה לעצמה להינתק, להיסחף.

עכשיו הביטה ויקטוריה באיש הנוסף בהמשך התור, שם המעקה פונה בחדות כמו מרפק. הוא התייחס לכולם כמו אמא שנמאס לה מהכול – אוחז חזק בפניהם ומביט לתוך עיניהם כאילו היו חורי הצצה, שואל שאלות, כותב הישר על הבגדים. האם שם הכול יגמר? היא לא הייתה בטוחה. לפחות כאן חמים יותר.

ויקטוריה לקחה הרבה אוויר. החזה שלה התרומם, הניירות עם שמה המזויף, הבעל המומצא שממתין לה באמריקה, צמודים לשדיה. היא הפנתה את פניה לחלונות הגבוהים והיה לה חשק לעוף, להתרומם גבוה, רק היא לבדה, אפילו בלי פרדק, לחלל העצום והפתוח מעליה, לקשתות התקרה הנישאות, שם תיגע באריחים הקרירים של הקירות העליונים, תשתבלל בנברשות העצומות, מתחת לחמימות העדינה של אור החשמל שלהן.

האיש נופף בידו, סימן לגולדענע לעבור לתחנה הבאה במרפק והציץ שוב בלוח הכתיבה שלו. פרדק הביט לעבר הזקנה כדי לשאול האם להתקדם, אבל מבטה היה נעוץ בתקרה, ראשה האפור סובב במעגל. פרדק עקב אחר מבטה אל החלונות המקושתים, שם ירד שלג דק על רקע האור האפור. גם הוא חשב לעוף – דרך החלונות, אל העולם החדש וכלליו, חוקיו, לשונותיו, ורק פחד להותיר את הזקנה מאחור. הוריו מתו, אבל היא הצילה את חייו. הוא הביט בכפות ידיה המקומטות, המכוסות כתמים. פרקי אצבעותיה היו רחבים ושטוחים במיוחד, כמו של גבר. היא ענדה טבעת זהב שכבר מזמן לחצה מדי והייתה שקועה בעורה לנצח. נדמה שכדי להסירה תידרש קטיעה של האצבע. פרדק אחז בידה ולחץ אותה.

 

האוס, איטי עד כאב, התעסק עם הבחורה כבר שעות, כך זה נראה. לבסוף סימן לה להמשיך אל ספנסר.

"מה שמך?" שאל ספנסר, קולו כמעט לוחש. צווארון חולצתה הסגור לא אפשר לו לראות אם יש לה כתם לידה כמו של לורה, כתם רך וחום, מעט מעל עצם הבריח.

היא לא ענתה, לכן שאל אותה בקול רם יותר אם היא יודעת אנגלית. "לא," היא צעקה ביידיש.

עוד יהודייה. ספנסר תהה אם היא מנסה להימלט מ'תחום המושב' שנקבע ברוסיה.

הוא שאל ביידיש המוגבלת שלו מאיפה באה. הבחורה הביטה בו בהבעה הזאת, כמו שכולם הביטו, הבעה חלולה של התרסה, כעס, של הנחה שיש לו משהו נגדם, אפילו שאין לו.

"הו, אלוהים אדירים, אין לי זמן בשביל זה." הוא חטף כמה ניירות מידה. מַסיה. הוא היה די בטוח שבאנגלית השם הוא מרים. "מרים, איפה בעלך?" לא מתפקידו לשאול שאלות כאלה, אבל באמת, למה שאישה בגילה תבוא לבדה לאמריקה.

היא אמרה משהו שלא הבין, הפעם בפולנית. למה היא עוברת לשפה הנוראית הזו? מה היא חושבת, שהוא איזה מוז'יק? שאם לא יידיש, אולי הוא יבין בפולנית?

הזקנה מאחורי מרים התקרבה כמה צעדים, נעצרה כשנתקלה במבטו הזועם ודיברה בפולנית אל הבחורה.

"עוד לא קראתי לך," אמר ספנסר בהבעה רצינית, בתקווה שנימת דבריו ולא המילים, יעבירו את המסר.

נער אחז בידה של הזקנה ומשך אותה משם, ממלמל "מצטער," באנגלית. ספנסר כיווץ את מצחו בזעף של אזהרה, וחזר למרים. הוא התכוון לסמן לבחורה לעבור – היה ברור שהיא שפויה – ואז הבחין בעיניה. אדומות, נפוחות. הוא מחה לאיטו את כפות ידיו, מחזיר להן את צבען הלבן מתחת לאבקה הכחולה. אחר כך אחז בלסתה. היא נראתה מבוהלת. "הכול בסדר," הוא לחש. "אני רק צריך לבדוק את העיניים שלך." במקום להשתמש בקרס, הוא אחז בין אצבע לבוהן בעפעף העדין שוורידיו כחולים. הבחורה הפטירה משהו ביידיש. הוא הבין את המילה "לא."

"זה בסדר," מלמל, אבל היא התרחקה ממנו, מטלטלת את ראשה וממצמצת.

"בריאה!" היא אמרה באנגלית.

מה שנכון. לא היו גרגירים. לא היה דמע. לכל היותר הייתה לה דלקת עיניים וירלית, היא פשוט בכתה. "חשבתי שאת לא מדברת אנגלית," אמר ספנסר ביובש.

"קצת," ענתה הבחורה.

אם יסמן אותה באותיות CT ויעכבו אותה לבדיקה נוספת, תהיה לו הזדמנות לדבר איתה. הוא הביט אל מחוץ לחלון שמאחוריו – יום אפור מסתחרר ברוח, פסל החירות ברקע. אם היה יום יפה היו יכולים לשבת בכיסאות העץ המתקפלים על המזח ולהסתכל על הספינות שמגיעות. הוא ילמד אותה אנגלית, אחר כך יסביר לה את אמריקה, איפה לגור, איך להשיג עבודה, יזהיר אותה משרלטנים על הרכבות ובתחנות האוטובוסים. היא תיעשה תלויה בו. בוועדת הערעורים הוא יגן עליה, יסביר שהדיאגנוזה שלו נבעה מזהירות-יתר. היא תהיה אסירת תודה ומחויבת לו.

ספנסר סימן לנער שמאחורי מרים להתקרב. הזקנה באה איתו.

"אתה מדבר אנגלית?" "כמה מילים," אמר הנער. "מה שמך?"

"פרדק."

ספנסר הנהן. "פרדריק," תיקן מיד את השם והוסיף הברה, "תגיד לה מה שאני אומר, בסדר? אתה יכול לעשות את זה?"

פרדריק הנהן.

"תשאל אותה בת כמה היא."

"עשרים ושלוש," תרגם פרדריק.

צעירה בשנה מלורה. ד"ר ספנסר חייך. "תשאל אותה אם היא לבד."

"כן," אמר פרדריק. "אז היא לא נשואה?" "לא, אדוני."

"ממה היא מתכוונת להתפרנס?" פרדריק נענע את ראשו.

"כסף," אמר ספנסר. "איך היא תעשה כסף, תחיה, תשלם שכר דירה, תקנה אוכל?"

פרדריק הנהן ושאל את מרים. היא אמרה שהיא תופרת ואמורה לפגוש את אחיה, שבא לאמריקה בשנה שעברה.

ספנסר שלח יד לאט ונגע בשיערה, מסלסל תלתל סביב אצבעו. בדיוק כמו של לורה. גם כשהוא מלוכלך, ההרגשה הייתה זהה, עלי שלכת מתפצחים בערימה עצומה. מרים התרחקה, מביטה בפרדריק כדי לקבל הסבר. פרדריק משך בכתפיו. הזקנה פנתה אל הנער. הוא ענה לה במילה אחת.

ספנסר דיבר בחדות. "עוד לא הגיע תורכם. תגיד לאמא שלך להיות בשקט." האוס העביר עוד שני אנשים. הם התרחקו כמה צעדים, מפגינים כבוד.

הנער אמר משהו לזקנה. היא ענתה ופרדריק התחיל לתרגם, אבל ספנסר השתיק אותו בתנועת יד, מסמן לעבר מרים. "תגיד לה לפתוח את הכפתורים של החולצה." הוא היה בטוח שיש לה כתם לידה והוא רצה לראותו.

פרדריק תרגם, אבל מרים הידקה עוד יותר את הרדיד האפור על כתפיה והביטה בזקנה, שהתקרבה ודיברה. פרדריק תרגם. "אדוני, זה בעיה, אה, אישה צעירה," הוא סימן לעבר מרים, "היא…" הוא גמגם. "לא רוצה פותחת חולצה, לא יש גברים."

"זאת בדיקה רפואית. יש לציית להוראות," אמר ספנסר. פרדריק לא תרגם הפעם. ספנסר חבט על זרועו. "ילד, תגיד לה מה שאמרתי. עוד אנשים מחכים!"

פרדריק אמר משהו לשתי הנשים. ספנסר התחיל לפקפק ביכולתו של הנער לדבר אנגלית.

"אני צריך לבדוק אותה," הוא אמר. "אני אקח אותה למטה, לאחיות. תגיד לה לבוא איתי."

פרדריק הסביר זאת למרים, שהתרחקה צעד לאחור, קרוב לזקנה. הזקנה חיבקה את הבחורה ואמרה משהו לנער. פרדריק היסס, לוחש לזקנה.

ספנסר שלח ידו אל זרועה של מרים. "בואי איתי." היא משכה את ידה ממנו. "לא," היא אמרה באנגלית.

הנער אמר, "היא אחותי. לאן אתה לוקח אותה? היא איתנו."

"אמרת שהיא לבדה. מה זאת אומרת היא אחותך?"

"אני…" פרדריק שוב גמגם, והקשיב רגע לזקנה. היה ברור לספנסר שמשהו פה מסריח.

"היא אחותי," חזר הנער ואמר.

ספנסר דרש לראות את המסמכים המזהים שלהם. "שמות המשפחה שלכם שונים. עכשיו עזבו אותי בשקט, זוזו הצידה." הוא הדף את פרדריק, שנתקל בזקנה. היא דיברה ברוגז אל ספנסר, היה ברור שהיא גוערת בו על שדחף את הנער.

ספנסר ניסה לדבר מעל ראשה. "אני צריך לקחת את הבחורה הזאת למרפאה. היא צריכה להיבדק." הוא תפס את זרועה של מרים. היא משכה אותה בחזרה בכוח. הוא שוב תפס בה וניסה למשוך אותה לאורך התור.

פניה של הבחורה האדימו. הזקנה והנער מיהרו קדימה. ספנסר ניסה לחמוק, אבל היא הכתה בו עם תיק הבד שלה והנער אחז בזרועה החופשית של הבחורה ומסרגות נפלו על אריחי הרצפה בנקישה. הזקנה צעקה. הוא חשב שזה נשמע כמו שפת הקללות המובנת לכול. הרדיד של מרים נפל ארצה. אנשים נעצו מבטים. הנער זעק, "אתה מכאיב לה!"

ספנסר תפס שהוא מרגיש את עצם הזרוע של הבחורה. הוא עזב את ידה. האוס שלח מבט לעברו. הפנים המטונפות של העומדים בתור בהו בו. הזקנה הארורה והנער שאיתה סירבו להפנות את מבטיהם.

ספנסר חזר לדוכן שלו וחטף ממנו גיר. הוא כתב CT על חולצתה המקומטת של מרים, אחר כך קרא לזקנה להתקרב. על כתפה הימנית הוא צייר X גדול מוקף במעגל.

אחד המפקחים בא לראות על מה המהומה. "פיגור שכלי?" הוא שאל, כשהביט בזקנה מתקדמת בתור עם מרים והנער.

"כן," אמר ספנסר. "ראיתי את זה בעיניים שלה. היא לא לגמרי שם." הוא לא טרח לסמן את הנער, הוא יוחזר איתה באופן אוטומטי, ואחר כך ספנסר ימצא את מרים במרפאה וינחם אותה.

המפקח התרחק. ספנסר סידר מחדש את גיריו בשורות נקיות ויפות. האוס חזר לעבוד, אבל נראה היה שדעתו מוסחת, בודק שוב ושוב את לוח הכתיבה הארור שלו. אלוהים, הם יהיו כאן כל הלילה! ספנסר יישר את חולצתו ועניבתו. הכול בסדר. הזקנה והנער ייעלמו בקרוב. הוא סימן באצבעו לבא בתור. גבר צעד לפנים וספנסר העיף בו מבט מהיר – או שתשיג אותה עכשיו או שלא תשיג אותה לעולם – וסימן לו לעבור. אחר כך אם ובתה, אחר כך זוג צעיר.

ספנסר העביר אותם במהירות, ואז סרק את התור בחיפוש אחר מרים. היא, הנער והזקנה עמדו בתור, כמה אנשים לפניהם, התור לתחנה הבאה שבה המפקחים בדקו את סימוני הגיר והכניסו את המיועדים להחזרה לאזור מגודר אחד, ואת המיועדים לטיפול לאזור מגודר אחר. שלושתם היו שקועים בשיחה. ואז מרים חייכה והתרחקה, מתקדמת בתור כפי שידע שהיא תעשה. לא היה לה שום קשר לילד המעצבן ולאמו. ספנסר עמד להפנות את מבטו כשהבחין שפרדריק מצביע על כתפה של הזקנה. היא הסירה את מעילה והביטה בסימן הגיר, ואז אמרה משהו לנער.

"תלבשי את המעיל הארור ותתקדמי," הפטיר ספנסר. הוא הביט בתור. האוס היה עדיין מבולבל ונרגש. הוא ראה זאת על פי תנועות ידיו, איך עלעל בדפים על לוח הכתיבה.

הוא הביט בהם שוב. הזקנה והנער התלחשו, גביהם כפופים. ואז היא החלה לגלגל את מעילה. היא הוציאה פקעת צמר מהתיק הקטן שלה, תחבה את המעיל לתחתיתו, והחזירה את הצמר מעליו.

ספנסר התחיל לצאת מבין מעקות הברזל, המילים כמעט כבר יצאו לאוויר – "מה אתם חושבים שאתם עושים?" – ואז הוא עצר. הנער טפח על כתפה של מרים ואמר משהו. כעבור רגע היא מחתה את סימן הגיר מחולצתה ואחר כך הסתירה את הכתם הכחול ברדידה.

בשלוש השנים שעבד שם, אף אחד לא חשב לעשות משהו בנוגע לסימני הגיר שלו. מכל אלה שהוא אבחן – מן הסתם הם מסתכמים באלפים – הזקנה והנער היו הראשונים להבין: אם סימנו אותך, זה רע.

ספנסר ראה איך שלושתם חולפים על פני התאים המגודרים, משם אל התורים העיקריים, שם יבקשו מהם את המסמכים, והוא כבר ראה שמסמכיהם מסודרים. לאחר מכן הם יאספו את מה שנותר ממטענם, ויצאו לקור ולזרות של ארץ שלא ראו מימיהם, לא הכירו, לא הבינו את שפתה. למי שנשארו כאן זו לא הייתה שפה, אלא רק צלילים. לא הייתה הבנה, רק תקוות. מרגע שירדת מהאי, את הסימנים שנשאת איתך אי אפשר לתחוב לתיק או להסיר מהבד. ספנסר רצה לקרוא להם, להגיד שהוא מצטער. לזעוק אליהם "בהצלחה!" אבל מישהו כבר ניגש, עוד זקנה, הפעם עם שני נערים ועוד זקן. ספנסר הניח את הגיר ושלח ידו אל עיניהם.