רומינה הסתכלה עליו, זה נכון. היא הסתכלה עליו זמן רב מהתור האחר בקופות של הסופרמרקט. ולבסוף אמרה לו: "טוב לראות אותך". ואחר כך תיקנה: "טוב לראות אתכם, להִת'". ויצאה אל הרחוב עם עגלה חצי ריקה. היא נענעה את מותניה כמו בריקוד. כך לפחות היה נדמה למריאטה.
"להִת'," חזר אחריה סמואל ההמום.
"מה זה אמור להביע?" אמרה מריאטה.
הגיע תורָם בקופה. הלקוח שלפניהם סיים לקבל את העודף מהקופאית וכעת פינה להם מקום.
"מה מה אמור להביע?"
"אתה ממשיך להתראות איתה?"
"אוף!" התנשף האיש בזמן שהניח על המסוע את התפוחים, התפוזים, זוג הלימונים, החסה והשעועית הירוקה. קודם הפירות והירקות, אחר כך מוצרי החלב, בסוף המצרכים. תמיד אותו הדבר.
"מה זאת אומרת להִת', תגיד לי?"
"זו ברכת שלום…"
"יש לך משהו לספר לי?" עקצה אותו מריאטה.
"לא, בבקשה, את הפירות עם הפירות," סימן לילד שהתחיל לארוז את המוצרים באקראיות בשקיות ניילון.
"ואיפה אני שם את הנייר טואלט?" שאל הנער.
"עם החומרי ניקוי, לא יודע…" היסס סמואל.
"הנייר הולך עם המפיות, בבקשה," התערבה מריאטה.
הקופאית דמתה למכונה אוטומטית. היא סרקה את הברקוד של המוצר, לחצה על הכפתור, הסתכלה על המסך, קליק, סרקה את הברקוד של המוצר, דאבל-קליק. נשארו רק העוף והביצים לסיום הקנייה.
"תספר לי, אני מקשיבה," אמרה שוב מריאטה. "כולי אוזן."
"זה לא הזמן, יקירתי," התנצל סמואל, מבטו ממוקד בידיו של הילד, שהכניס את העוף לשקית קטנה יותר. נדמה גם שהוא מתנצל בפני הקופאית.
"עכשיו אתה מתבייש… אבל כולם שמו לב איך היא הסתכלה עליך," והיא פנתה לקופאית, "את ראית את הילדונת הזאת, נכון?"
הקופאית לא הגיבה. מריאטה תפסה את ראשה בידיה. היא לחצה אותו ולחצה. כאילו אם תלחץ חזק, תוכל להפסיק להיות היא. מה היא רוצה להגיד במחווה הזו, מה לעזאזל היא תעשה עכשיו, שאל את עצמו סמואל. מתי היא תבין, מריאטה.
"15,848 פסו," הודיעה הקופאית. סמואל פתח את הארנק והוציא שני שטרות של עשרת-אלפים פסו. האישה לחצה על אחד הכפתורים ופתחה את הקופה. שלוש שורות לשטרות והפינה למטבעות. "תרצה לתרום שני פסו לקרן 'סנטה אספרנסה'?"
"כן," אמר סמואל.
"לא," קטעה אותו מריאטה. והיא הורידה את הידיים מהראש וחזרה להיות עצמה.
"כן," תיקן הוא, בפנים מבוישות.
"לא," היא חזרה ואמרה. "אנחנו לא רוצים לתרום שום דבר."
הקופאית החזירה להם 5,125 פסו. תודה שקניתם אצלנו, על לא דבר, להתראות, שלום. סמואל הפריד את המטבעות ומסר אותם לנער: 152 פסו.
"ואתה חושב שאתה יכול לפתור משהו עם כמה גרושים," התלוננה מריאטה.
"מתי כבר תפסיקי עם השטויות שלך!" זרק לעברה האיש.
מריאטה תפסה את העגלה והתחילה להסיע אותה במעבר. סמואל הלך מאחוריה. הם נעצרו מול דוכן עיתונים. כותרת הערב הודיעה שמצאו מאה עשרים וחמישה אלף גורילות בקונגו. הם התקרבו לקרוא את אותה הידיעה. מאה עשרים וחמישה אלף גורילות. אחר כך פנו הלאה מהעיתונים והמשיכו ללכת עם העגלה לכיוון הדלת. לפני שיצאו הביטו זה בזה. הם נראו אכולי חרטה, אשמים. כאילו נמאסו על עצמם.
"תגיד לי אם אתה ממשיך להתראות איתה, אני מתחננת."
"מריאטה…" העז למלמל סמואל. בראשו עברה, כמו הֶבְזֵק, תמונתן של מריאטה ורומינה הולכות מכות. שתי הנשים כמו זוג חיות פרא: אגרופים, מרפקים, בעיטות, דחיפה מדויקת. לחי מדממת, צלע שבורה, אמבולנס.
"באמת אין שום דבר שאתה רוצה להגיד לי?"
הוא רצה להגיד שבפעם הבאה לא ישקר לה. שבפעם הבאה הוא יאזור אומץ. שכן, הוא נפגש עם רומינה כל שבוע, שכן, הוא ממשיך לשלם לה קצבה, שהוא אף פעם לא יפסיק להתראות איתה, גם אם יגידו לו שהיא רוצחת סדרתית. גם אם יום אחד היא תדקור אותם בסכין ביציאה מהסופרמרקט. שכן, הוא אף פעם לא יפסיק להתראות איתה כי היא הבת שלו. זה מה שהוא היה אומר למריאטה בפעם הבאה. אבל זו עוד לא היתה הפעם הבאה, כך שבאותו ערב, כשעגלת הסופר מפרידה ביניהם, סמואל שיקר לה.
"לא, אני כבר לא מתראה איתה."
"יודע מה…?" היססה מריאטה. ולא סיימה את המשפט.
היא תפסה את ראשה בידיה ועצמה את העיניים. מה היא ניסתה להגיד במחווה הזו? חזר ושאל את עצמו סמואל. הכול. היא רצתה להגיד שמה שעלה עכשיו שוב ושוב, מה שנבט בלי שליטה בראשה הפתוח היה בקושי קצה חוט של מחשבות שהן אפלות מכדי לתת להן דרור שם, בשערי הסופרמרקט, מול האיש הזה, שנראה לה פתאום זר גמור. ואז הורידה האישה את הידיים, אספה את השיער בקוקו ואמרה:
