לא חלפו שש שנים מיום נישואיי, וכבר התחלתי להתעייף ולהתנשם, במיוחד כשעליתי במדרגות. חשבתי שזאת עייפות חולפת אבל לא, היא אף החריפה. אחרי בדיקות רבות אמרו לי ששריר הלב שלי חלש. “אין ברירה: נחוץ לך לב חדש, כי אם לא!..”

חלה אצלי נסיגה חמורה במילוי חובותיי החשובות, ובעיקר החשובה שבהן –  חובתי ההלכתית כלפי אשתי. הגיעו הדברים לידי כך שאֵם ילדיי האוהבת אמרה לי בנימה מאיימת: “תשתיל לב חדש, כי אם לא!..”

יותר משנתיים חיכיתי לניתוח, ומצבי הלך והידרדר. בדרך כלשהי נודע לי שכדי שיזרזו בשבילי את השגת הלב החדש עליי לשלם שוחד לממונים בבית החולים, כי אם לא!..

החלטתי עקרונית שלא לשלם שוחד, גם אם אתפגר, ועמדתי על זכותי לקבל ביושר את חלק החילוף שגופי זקוק לו. העניין הסתבך וכמעט לא היה לי סיכוי עוד שאקבל את מבוקשי.

ואז גילה אבי שיש לו קרוב משפחה שמאז הנכבה הראשונה סערות החיים השתעשעו בו, עד שהשליכוהו לבסוף לדנמרק.

אבי מכר את חלקת האדמה האחרונה שהייתה לנו, אסף תרומות מאנשים טובים, וכך נסעתי אל קרובו בדנמרק ומשאלתי התגשמה מהר משציפיתי: מישהו התנגש עם מכוניתו במפלסת שלג, המוח הקטן שלו הפסיק את שידוריו ואז הוציאו את ליבו הבריא והשתילו אותו במקום ליבי החולה.

חברתו של פליקס, בעל הלב, ביקרה אותי בבית החולים ואמרה לי שמעכשיו יש לה חלק בגופי. היא התנפלה עליי בחיבוקים ונשיקות ואני גמלתי לה בהתלהבות באותו המטבע.
מאז שהושתל בחזי ליבו של פליקס שוב לא יכולתי לכבוש את רגשותיי הגואים והם פרצו לכל עבר. שמתי לב שאני נופל בקלות ברשת האהבה והפיתוי ונזכרתי בליבי הקודם, הפגום, ואמרתי במרירות: “קללת אלוהים עליך, לב פגום ויבש, היית חיץ ביני ובין האושר”.

 את חסדו של הדני ההוא לא אשכח עד יומי האחרון. חברתו המשיכה להתכתב איתי באינטרנט. היא שאלה אותי מה שלום הלב של פליקס, החבר שלה, וכתבה: “אני מקווה שאתה לא מעייף אותו, יא עבדול”. בימי הולדתו ובימי השנה למגע הגופני הראשון ביניהם היא המשיכה לשלוח לי כרטיסי ברכה. “באותו לילה,” היא כתבה, “שכבנו על ערימת שלג והיינו מאושרים, יקירי”. ומה שמוזר הוא שכאשר קראתי את המכתבים שלה, החיש בחזי הלב (שלו) את פעימותיו ועוד רגע היה מזנק וקופץ החוצה, כאילו הוא אי ריבוני בתוך גופי.

התחלתי לאהוב שימורי בשר ודגים ומוצרי חלב וגבינות דניות, שבימי הלב הישן לא הייתי מעלה כלל בדעתי לגעת בהם, ונעשיתי מכור להם. אבל המהפכה האמיתית התחוללה במשחקי כדורגל: לפנים הייתי אוהד מושבע של קבוצות מהעולם השלישי, כמו קמרון ואיראן ומצרים, ועכשיו נעשיתי אוהד שרוף של נבחרת דנמרק, דבר שהרגיז את חבריי ובני משפחתי, שראו בזה נסיגה עקרונית ועמדה עוינת כלפי תנועות השחרור, וציות לאיחוד האירופי שעמדתו בסוגיה הלאומית שלנו מעורפלת.

בכל פעם שראיתי על מדף בחנות בקבוק וודקה ועליו תמונה של שני איילים שנראו לי מוכרים ירד ריר מפי, ולולי ריחם עלי האל הייתי מתמכר לוודקה. בני כפרי שרגילים לראות שחורות צפו לי מוות מהיר, ואמרו בתמימות: הלב הסקנדינבי הזה לא יתאים לעולם לגוף של עבדאללה אל-יערבי. גיליתי שידיד שלי, משורר, התחיל לחבר שיר קינה לכבודי, כדי שמותי לא יבוא לו בהפתעה, וכדי שלא יישמע שירו עילג כאשר יקרא אותו באזכרה שהוא עצמו ייזום רק כדי לקרוא בה את השיר. אבל אני אכזבתי את המשורר ואת בני כפרי הנכבדים. יתר על כן, אני הוא שקיימתי מצווה ששכרה בצידה וליוויתי אותם למנוחת עולמים בזה אחר זה. לא אחת הייתי שומע בלוויות במו אוזניי: “חשבנו שזה יקרה לעבדאללה – לא לפלוני”.

כדי להקניט את אלו שצפו לי מיתה מהירה פניתי לחברת ביטוח רצינית וביטחתי לא רק את הלב שלי אלא את כל אברי גופי. התברר לי שחברות הביטוח מעריכות לבבות סקנדינביים ומוכנות לבטח אותם לתקופה של חמש שנים, שלאחר בדיקה מאריכים אותה, והן מסרבות לבטח לבבות מטייוואן או מאפריקה, אף על פי שמחקרים הוכיחו את איכותו של הלב האפריקני, למרות מחירו הזול. אפילו דלף מידע שבוועידת האיחוד האפריקני נערך משא ומתן חשאי עם החברה הגרמנית סימנס, החותרת לקבל בלעדיות על לבבות אפריקניים כדי להשתיל אותם בחזותיהם של אירופאים ואמריקאים.  

התחלתי להתרגש מהמוזיקה של הדנים, שקודם לכן לא יכולתי לשאת אותה,  ותמכתי בהם בהתלהבות באירוויזיון. יום אחד, ללא תיאום מוקדם, מצאתי את עצמי נכנס לשגרירות דנמרק ושואג בהתלהבות שלא מדעת: “ברוח, בדם, נפדה אותך יא אנדרסון”. התברר שאותו אנדרסון היה מועמד לראשות הפרלמנט בזמנו, ורק בהתערבותו של מאבטח השגרירות, שחשב שאני עומד לבצע פעולת טרור, נרפאתי מההתקף הזה. ואז הועלבתי והושפלתי ונפתח נגדי תיק ורק הלב (של פליקס) הוציא אותי לחופשי. השגריר הדני בתל אביב התערב, וחיבק אותי בחום וכשהבין מה הניע אותי, חיבק אותי בחום ונשק לי בדיוק מתחת לפטמתי השמאלית.

אבל בדרכי חזרה הייתה לי תאונת דרכים נוראה, שהתעוררתי ממנה רק אחרי שבועיים. התאונה ריסקה אותי לגמרי ורוב אבריי נפגעו – אפילו האשכים והאיבר היקר שלי. חברת הביטוח התערבה מיד וללא כל סחבת, ושלחה אותי לטיפול בכמה ארצות. התחלתי באמריקה ויצאתי משם על זוג רגליים של שחקן כדורסל שהגביהו אותי בתשעה סנטימטרים. אחר כך נעצרתי באנגליה וקיבלתי שם זוג  זרועות במצב טוב, שחסרונן היחיד היה קעקוע של נערה עירומה על הזרוע השמאלית. קיבלתי גם שתי כליות ממוצא הודי, ואת האשכים ואת האיבר היקר קיבלתי מגבר הולנדי שוויתר עליהם סופית אחרי שהחליט לעבור למחנה של המין השני. את הלשון עקרו מפיה של זונה צרפתייה, ונתנו לי עיניים זהובות נהדרות  של רקדן סמבה ברזילאי. כך חזרתי להיות מה שהייתי, ואולי אף משובח יותר.
אבל צצה בעיה שלא צפיתי: כאשר קראו לי בשמי, עבדאללה, התמהמתי ולא עניתי מיד: הייתי שומע את השם עבדאללה ומביט סביבי, כי חשבתי שזה מישהו אחר! “למה אתה לא עונה!” היו שואלים אותי שוב ושוב, “אתה לא שומע שאנחנו קוראים לך?” חבריי ויקיריי  החליטו בעצה אחת שכדי שאבין שמתכוונים אלי צריך לקרוא לי עבדאללה-פליקס – אין פתרון אחר. ובאמת, כשהיית שומע את השם הזה מיד ניתר לבי ונדרכתי. בתוך חודשים אחדים התרגלו האנשים לשמי ולאישיותי החדשים, ואפילו הוריי, שבתחילה התנגדו בחריפות, השלימו  עם המציאות ונאלצו לקרוא לי בשם החדש – עבדאללה-פליקס.

כשהגה אבי את השם הזה בפעם הראשונה ועיניי הברזילאיות פגשו את עיניו הלחות, היו בקולו חלחלה ועצב. הוא רעד כמי שמחזיק בידו גחלים לוחשות כששמע את המבטא הצרפתי שלי וחששתי שהוא עומד להקיא. הבנתי שהוא תפס שאינני עוד אותו עבדאללה בנו, יוצא חלציו, בשר מבשרו. מדי פעם שמתי לב שהוא ממלמל כהוזה “עבד פליקס פליקס… פליקס עבדאללה פליקס פליקס”.

*פורסם בעיתונים אל-קודס אל-ערבי וכול אל-ערב.