קראו ב:
מבעד לעיניה ולמחשבותיה הכמוסות של אלינור, נפרש סיפור חברות אינטימי עם גלינה, עולה חדשה מרוסיה, המשיב אותנו הקוראים באחת הישר אל גיל ההתבגרות. אותה חברות, כך מתחוור, איננה רק תוצאת מהלכו הלינארי של הזמן, אלא של אירועים מיקרוסקופיים, חוזרים ונשנים שהמספרת מאתרת בחלקי שיחה, בשוטטות, בבגידה ושקרים, גאוגרפיה של עיר ונפש. אלינור וגלינה מחליפות עד מהרה סודות, מבטים, אולי אף חיים. האם הן רק מחליפות, או שדבר מה מסדר אחר מתרחש?
"כשהזכרתי לה כיצד נהגה בעצמה בקרבתם, מצניעה את ה'ריש'; שאלה אם אני רוצה לדבר איתה על הסתרות עכשיו? באמת? לפחות היא מבינה מה יש לה להסתיר, ואני? אין לי מושג אפילו, היא מכבה את הסיגריה במאפרה. שאלתי למה התכוונה. היא מפטירה לעברי, תתחילי מעצמך פעם אחת אלינור, תסתכלי על עצמך. אני זוכרת שהדברים נאמרו לא בכעס, אלא ברפיון, ובכל זאת, תקפה אותי איזו בהלה."
אותה אחרות של גלינה מהלכת קסם על אלינור כמו הייתה מראה שבורה, משיבה לה את אחרותה שלה עצמה, את קווי המתאר המדומיינים או הממשיים של הווייתה ואת הסדקים המתגלעים בהם. האחת מתגלה על ידי האחרת. "גלינה" הוא פורטרט יפהפה של אלינור בנקודה בזמן, כמו גם סיפור על החותם החד פעמי שמותיר מפגש.
את גלינה הכרתי כשעלינו לתיכון, למבנה גדול סמוך למגרש הספורט, ולמסלול הריצה של 'האלף חמש מאות' המקולל בפי הבנות, והמורה לספורט אמרה לכולן "איך עוד פעם יש לך מחזור? רק שבוע שעבר אמרת שכואב לך!"; היא נעשתה מיד שותפה קרובה למחשבות אישיות ביותר.
המחנך הציג אותה בשמה והיא ניסתה לתקן ללא הצלחה, בקול כבוש: "גלי, תגיד גלי." היא עברה לרחובות מראשון לציון, והצטרפה לכיתה עם אותו מניין ילדים עוד מחטיבת הביניים. היא מתיישבת סמוך לשולחן שלי, אולי לפני, לא גלותית, בסווטשרט לבן שהדיף ריח בושם. היא מסבירה בפשטות שזה מרכך. בבית אבקש מאמא לקנות אחד, והיא לא תבין לשם מה, הרי היא שמה סבונים ריחניים בין הבגדים, היא לא סובלת ריחות חזקים, איזה ג'וק נכנס לי לראש?
בחלוף השנים, לאחר שכבר יצאה לחלוטין מעולמי, מופיעה כשם הנישא בפי אחרים, או בזיכרון; התחוור לי שמושג החברות פורש באופן שונה על ידי כל אחת מאיתנו. בכל מה שנקשר בגילוי לב, נהגה בי כחברת נפש, לא מעמידה מחיצות. כך, בגיל חמש-עשרה שמעתי מפיה על גישושים ראשונים עם חבר, על הפעם הראשונה, על פעמים נוספות, תמיד מפורטות מקוטעות בגמגום, בברירת מילים, ואז, במתיחות שחיפשה לקרוא ולפרש את הבעת פני, בחנה אם היא נורמלית: האם אני נגעלת? אם אני מרותקת? להמשיך לספר לי? היא עלתה מאוקראינה עם הוריה, בת יחידה, כשהיתה בת אחת-עשרה. בדיבורה התגלעה 'ריש' כבדה של עולים מרוסיה, ראיתי את המאמץ הכביר מרחף מעליה, אובר-טונים של הסתרה.
השיחות הממושכות שלנו העירו מרבצה גורילה שעירה ושחורה: השלכנו ללוע שלה רצועות שעווה, דלקות בדרכי השתן, סכו"ם, בנים, האוכל של אמי, גלולות נגד היריון, מחנכות, ותשוקות משונות; המהוגנות הבהבה ליד החיה בנקודות זערוריות, חגנו סביבה כמו עש: נכוות, ושוב קרבות. לאחר שגלינה איבדה לחלוטין את מעט המבטא שנותר לה, התמוססה יותר ויותר לתוך חברויות ממושכות עם בנים בתיכון, ונטתה לא להזמין אותי ל'יציאות' בערבי שישי. "לא חשבתי שעניינו אותך", תתפלא כעבור שנים, כשאנחנו כבר חולקות דירת שותפות בירושלים. "הם היו כל כך משעממים!" וחוץ מזה, מה רציתי ממנה, שידקלמו לה את יבגני אונייגין? כשהזכרתי לה כיצד נהגה בעצמה בקרבתם, מצניעה את ה'ריש'; שאלה אם אני רוצה לדבר איתה על הסתרות עכשיו? באמת? לפחות היא מבינה מה יש לה להסתיר, ואני? אין לי מושג אפילו, היא מכבה את הסיגריה במאפרה. שאלתי למה התכוונה. היא מפטירה לעברי, תתחילי מעצמך פעם אחת אלינור, תסתכלי על עצמך. אני זוכרת שהדברים נאמרו לא בכעס, אלא ברפיון, ובכל זאת, תקפה אותי איזו בהלה.
היא היתה מהבחורות היפות ביותר בשכבה, ללא ספק, עורה ושערה חלקים, עיניה ירוקות צרות.
ילדית למראה. אם בגלל קומתה הנמוכה, ופרטי הפרטים של פניה שהיו כה עדינים, משורטטים ברפרוף; ואם בשל חזה הקטנטן. בערבי שישי שוטטתי לעתים בלעדיה ברחובות העיר, העיר מעולם לא בגדה בי, אל עבר הפרדסים, מלווה לעתים בידידים מיוסרים, או בחברות לעת מצוא, הרבה פחות יפות ממנה. כעת כבר קראו לה כולם גלי. ועדיין, תמיד באה לדבר עמי על דברים דחופים: בוגדנות בין חברות, ריבים עם הוריה, ומאוחר יותר בתיכון – הפלה; שיער מיותר: האם אני חושבת שהיא צריכה להסיר קווצת שיער בין הגבות? האם להוריד את כל השיער במפשעה – היא מורידה את התחתונים, יפה יותר ככה, לא? מה את מתביישת, סתומה, זה רק הכוס שלי. אני צוחקת, לא משיבה את אותה מחווה, לא רוצה, עזבי אותי; הפקרות: אם היא נותנת ישר אז היא שרמוטה? מסכנה ענת לוי, כל השכבה עשתה עליה סיבוב והיא, גלי, היא לא רוצה שידברו עליה ככה! היא רוצה לשכב. האם אני לא רוצה כבר?
ככל שצברה התנסויות, זרחתי בשחר לא נודע של תמימות; משננת ודאויות שאמי ערמה יפה כל כך בעגלת הקניות והסיעה במעברי התמרוקים לאור ניאון: אל תהיי זולה! מי שנותנת בקלות נמאסת בקלות רבה יותר; ולידן אודם, צבע שחור לשיער, רימל, לק, פודרה; יהרוג אותך ללבוש את השמלות היפות שאני קונה לך?! הייתי רוצה שתשמרי את עצמך לחתונה, תשמרי על עצמך, את מקשיבה לי?
בעגלה המקרטעת של אותם ימים, הן לא הפסיקו להתמוטט.
חיפיתי על בורותי בהקשבה מסורה לגלינה, בנאמנות חסרת פשרות לעלילות שסיפרה, לא מצליחה באמת להבין דבר מהסיפורים המסוימים האלה, שהרעישו וטלטלו אותי, אף פעם לא נמאסים, לא אני בטוחה, את לא משעממת אותי, תמשיכי בבקשה.
בתיכון שיעור הספורט של הבנים נגמר, והם עולים במדרגות אל בניין הכיתות; ריח חמוץ של זיעה מתפשט במסדרון. דניאל רץ ונעמד לידנו, נושם ונושף, מסדיר את הנשימה. היא לוקחת צעד לאחור, ומסננת לעברו, שהם יכולים לעשות טובה ולהחליף חולצה, אחר כך כל השיעור אפשר למות מהריח. הוא אומר לה שתסתום, שתגיד תודה שהוא הולך להגיד מה שרץ לפה להגיד. "נו?" הוא אומר שעוז כהן הכניס את היד אחרי השיעור לתחתונים ומרח את הביצים המזיעות שלו טוב טוב על כולה, אנחנו קולטות? עכשיו הוא הולך 'לתת כיפים' וללחוץ ידיים לבנות, עוד רגע הוא בא ללחוץ לנו ת'יד, להריץ קטע. דניאל מבריש באצבעותיו את הבלורית היפה שלו, בוחן את תגובתנו. פצעונים זעירים ממלאים את פני השיש שלו; הוא חוכך בדעתו אם להישאר לראות או ללכת.
גלינה אוספת את שולי חולצת התלבושת האחידה ומלפפת אותם, משחילה את הקצה בתוך מפתח הצווארון. דניאל מביט בחישוק כסף קטן שנגלה כעת, נעוץ בטבור שלה. היא נשענת בהתגרות על קיר המסדרון, רגל אחת על הרצפה, השנייה כפופה למעלה, נעל הספורט לחוצה לקיר. נראה אותו בא עכשיו, היא אומרת, שילחץ ת'יד לאמא שלו, חתיכת אידיוט.
לאורך שנות התיכון בניתי בהתמדה היכל ניצחון קטן לחלשים ומכוערים. נכנסו אליו המורה לצרפתית, מדלן, חנוטה בחולצות כפתורים וחצאיות כבדות; רק אמות ידיה גלויות, עטורות תלתלי שיער שחורים. היא עוברת בין השולחנות ומסמנת וי אדום, לי היא מתקנת רק את ה- nous avons אלינור, כן? ומחייכת בעדינות. דניאל בכיסא לידי תוקע לי מרפק בצלעות ולוחש, כמו קוף הא? בלבי שניתי אחריו, מוסיפה נימה של הערצה; מרינה, מורה לפיתוח קול ואם חד הורית. בכל שיעור, תוך כדי שהיא מלווה אותי בפסנתר, סיפרה לי על הגבר האחרון שעמו התראתה. כולם עסקו במקצועות חופשיים כגון נהגי מונית, בעלי מועדון לילה, ונחשדו תמיד במוטיבציה לא כשרה להיות עמה – הדירה שהשיגה במו ידיה בקרית אונו; בוי ג'ורג' הסולן של Culture Club, שכשאמי הבינה שהוא לא אשה העבירה מיד ערוץ; ואני. תהיתי אם גלינה מבינה עד כמה אני מכוערת.
מתי החלה אמי לשנוא אותה? פעם אמרה – החברה הזו שלך היא נחש. גם אם המציאות הוכיחה ההפך ממה שטענה, לחיוב או לשלילה, המשיכה בשלה, מתעלמת מברכת השלום של גלינה, מניסיונותיה החוזרים לשאת חן. על אלה הגיבה בשאט נפש – הוא גם חנפנית, אמרה מאחורי גבה; או: את תמכרי אותי בשביל חברה שלך. כך טיפחה לעצמה יריבות שהפסידה בה מראש, גלי היתה חברה טובה יותר.
שני זיכרונות מגיחים מעבר לעיקול של 'החברות' עם אמי: הלילה הראשון עם גלי, שבו אנחנו מתמזמזות, וחמש שנים אחר כך, שיחה באוטו עם אמי.
לפני זה, צריך לספר על הגובלן, מעשה ידיה שתולה בסלון. גובלן ענק שמזכיר ציורים אפיים: שדה ירוק רחב ממדים, אגם, סוסים רועים בקרבתו, עורבים חגים ממעל. חשרת עבים. מלאכת מחשבת של חוטי צמר בצבעים שונים, עדות לעולם פרטי משלה שוודאי הצריך תועפות של זמן. זמן אחר שמעולם לא דיברה עליו, מתחמקת משאלותי, את מי זה מעניין עכשיו בכלל?
אני חושבת על דרכים חשוכות בהם אמא ואני הולכות יחד, היא מחזיקה פנס כיס, מאירה באלומה מעט קדימה מגלה לי עתיד מעורפל, אבנים קטנות, סבך עצים, מסרבת להאיר קרוב אלינו, בטח שלא את מה שמאחורינו, אבל 'האחורינו' נשרך בעקשנות, ענף דקיק ששורט בזרועות, לפעמים מתייצב בהפתעה מלפנים, נלכד באלומת האור כמו שועל מבוהל. אמא, לא תרצי לתת לי להחזיק שועל?-
עוד לפני השינויים שעובר הגוף, נניח לפני החזייה, לפני שאני נכנסת לבתי משפחות החברים ובוחנת אותם; אינני משלימה עם השטיח, זה שבחדרי. בהמשך הוא יעשה מכוער ללא נשוא, אי אפשר לחמוק ממנו – שטיח בצבע חום חרדל, סינתטי. גם הרהיט המעודן ביותר סופג בהכנעה את הדי הכיעור שלו. לא היו בבית רהיטים מעודנים. פני השטיח מזכירים טקסטורה של גובלנים, אלא שהם נטולי עדינות ידיה של אמי, ללא רכותם של חוטי הצמר. ניסיתי לחבל בו פעם עם מגהץ, לשרוף אותו. כשאמי חזרה מהעבודה עוד עמד ריח מחניק של חומר חרוך בבית; כשפתחה את דלת חדרי ראתה את החור בשטיח, שוליו שחורים, ולידו המגהץ. לא הספקתי להמחיז בפניה את הפרק שבו יסופר על רשלנות תמימה: רק רציתי לגהץ לך חולצה אמא, ואז שכחתי לנתק מהחשמל, את מבינה…? היא סוטרת לי. שיהיה לי ברור שהיא לא מחליפה שום שטיח, ואיך היא אמורה להיות רגועה עכשיו בעבודה אם יש לה ילדה שרוצה לשרוף את הבית, איך?!
בשעת ערב מוקדמת אנחנו קובעות ללכת למגרש בית הספר. בטלפון גלינה אמרה שאכלה יותר מדי השבוע, וחשבה לרוץ, לשרוף את השומן. תראי, היא צובטת את המותן שלה, תראי את כל השומן הזה, את קולטת? אני עונה שיש לה שומן במוח, מסתכלת בגוף שלה, דק להפליא.
אנחנו נפגשות בצומת הרחובות דוד שמעוני וסמטת רחל, היא בג'ינס ליווייס צמוד וגופיית בטן, שערה שעוד לא יבש, משיב ריח חזק של שמפו, ואני בטרנינג וחולצת טריקו של אחי, שגזרתי לה את הצווארון; שתינו עולות ברחוב, מתקרבות לרחבת הספורט. מגרש הכדורסל ניצת באורם של שני פרוז'קטורים. יתרת הרחבה נופלת לחושך. מסלול הריצה שמקיף אותו, מואר מן ההפקר של הפרוז'קטורים, כמעט חשוך. אנחנו שומעות חבורת בנים משחקת. צעקותיהם וקולות הכדרור מתחזקים.
היא לא באמת רצה, גלינה. רגליה טופפות על גבי המסלול ללא מפרקים, רכות כמו בד, לא דוחפות את הקרקע. ההתקדמות משום כך היא איטית להפליא, רפויה, נשמטת. רגליה נשמטות לצדדים. תרוצי כבר, אני צועקת, מושכת בידה. עזבי, אני שונאת להזיע, זה דוחה, היא נשכבת על האספלט באיברים פשוטים, סמוך לבנים. איך יש לך כוח לרוץ כל כך הרבה זמן, היא שואלת אותי כשאני מתיישבת סחוטה ממאמץ לצידה, מתנשפת בחולצה ספוגת מים, הדופק הולם בחזה. 'כבר ארבעים וחמש דקות', היא מורה על שעון היד בהבעה שיש בה ערוב של בוז והתפעלות. מישהו צועק "כוס אמק קוטלובסקי, אתה לא יודע למסור, יה אגואיסט מניאק" ומישהו עונה לו שישתוק או שהוא יזיין את אמא שלו. הם צוחקים, וטופחים זה לזה בגב.
האספלט פולט קרירות נעימה, וגרגרי חול נדבקים לזיעה, היכן שהעור חשוף. ריחן המר של קליפות אקליפטוס בא בהפוגות מן האדמה. גלינה מוציאה תפוח ואוכלת אותו. את כולו. בהשתאות אני רואה איך היא נוגסת גם בַּליבַּה עם הגרעינים ללא הסתייגות, בולעת אותם, משיירת מן התפוח רק עוקץ קטן, גבעול שיושלך תכף. מה את מסתכלת ככה, היא שואלת ומחייכת: נתקע לי בין השיניים?
במגרש הכדורסל גוועות קללות הבנים, בעשר האורות כבים ואנחנו נותרות לבדנו בעלטה. אני מתבוננת בה, מביטה לעבר צלליות הבנים מתרחקות לעבר שער הברזל, מזנקות מעליו חזרה אל הרחוב, צחוקם הולך ונמוג.
לא היית רוצה להיות בן לפעמים? אני שואלת.
בדרך חזרה ממגרש הספורט חולפות על פנינו משפחות רחוצות, נערים מסורקים עם כיפה וחולצה לבנה, בנות בחצאיות, צעדיהם שלווים. אין תנועת מכוניות באזור הזה. בית הכנסת שמתפללים בו ספרדית דולק ברחוב, וצר לי לפתע שאנחנו לא נכנסות, ששנים אני לא הולכת לתפילה, חוץ מביום כיפור. גלינה מבקשת שניסע יחד הערב, שישי, לאלנבי 58 ואני מסרבת. היא כבר חשבה על הכל: יש לה חצאית מיני, וגופייה צמודה לתת לי. אני עונה בשאט נפש אם זה נשמע לה הגיוני? אבל למה לא? מה הסיפור שלי?
עד היום מופלאות בעיני אמות המידה שאמי חינכה אותי לפיהן. הן היו של אדיקות דתית ילדותית כמעט. הטוב היה מוחלט, כמוהו הרוע. בין שניהם לא היה מרווח תנועה. בתוך המסגרות החילוניות שהתחנכתי בהן בבגרותי, הן היו תלושות. הסתובבתי מלאת בושה בעצמי, בבני האדם שלא הפסיקו להיכשל במבחנים מדומיינים שהשם יתברך העמיד להם. השתוקקתי להיכשל כמותם, ושתהיה לי תקנה. לא מאלוהים, מאמא.
בחדר שלי, גלינה פוזלת לעבר המקום שבו השטיח חרוך, וניגשת לארון הבגדים. היא אומרת שחייב להיות לי משהו נורמלי ללבוש בארון.
למה שרה מלבישה אותי ככה?
אני שואלת – איך ככה?
כמו בובה, או ילדה מפגרת. מה זה הטרנינגים הפסטליים האלה? מי לובשת בשמינית חליפת טרנינג?! היא מתעצבנת. שמים טייץ, היא לא קונה לך אף טייץ? אני חושבת שהייתי רוצה לנסוע לאלנבי בחליפת טרנינג. היא מוציאה מהתיק שלה בגדים שהכינה על כל מקרה עבורי. ברחוב הראשי של רחובות, בהרצל, עוצרות בהפוגות מייאשות מוניות שרות לתחנה המרכזית בתל-אביב. לא פעם צריך להמתין עד שייאספו די נוסעים. כל זה מפני שאין לנו רישיון, או שההורים לא רוצים להפקיר את האוטו בידינו. הדרך חזרה היא זו שמדאיגה. הם לא טיפשים. אנחנו תמיד שותות לשוכרה, משקים אותנו, מישהו כבר יקנה על חשבונו טקילה עבור הבנות, עבור העפעוף, עבור ריקוד קצת יותר מתגרה, ולאחר עוד וודקה גם מתערטל. הבנות אוהבות את זה, גלינה אוהבת שמתבוננים בה כשהיא רוקדת, והיא רוצה שנרקוד יחד. חבל שאני זקוקה להרבה אלכוהול בשביל לרקוד.
במועדון באלנבי אנחנו יושבות בספות נמוכות, בגובה השולחן. אנחנו מעוכות. אנחנו מזמינים נרגילה בטעם תפוח, ומעשנים בתורות. ליד גלינה יושב החבר שלה, אורי. לידי החבר שלו, עמית. אני חסרת סבלנות, ההמתנה להשפעת האלכוהול משעממת אותי, גם המוסיקה. צלילי הבס אלימים לאוזן, המוסיקה מתדפקת בגוף. כשנהיה שתויות היא תיכנס לתוכו ותפעם. גלינה רוקדת, ואנחנו מתבוננים בה. היא מודעת לשלמות גופה, ליופיו, והיא חולקת אותו עמנו ללא יוהרה. אין לה בושה, לא בגוף. דבר יחיד שאינה מחבבת בעצמה הוא הבהונות. הן גסות, "כמו של פועל" היא מתכרכמת. דיברנו גם על המחלות של הגוף שלה, על כאבים. זו סקירה מלאת ריכוז ותהייה, כשהיא מספרת על דלקות כרוניות בשקדים, ובדרכי השתן. היא רוצה לדעת איך הכאב מרגיש אצלי.
היא חוזרת מהרחבה לשבת לידי, מדיפה אדי סמירנוף. אחר כך תלחש לי באוזן למה אני לא מתחרמנת עם עמית, ואני אענה לה שאם היא כל כך רוצה שתחרמן אותו בעצמה, דוחפת אותה ממני. היא צוחקת, ולוחשת לי שאני מייבשת אותו, ממש רחמים עליו. חם לי בפַּנים, ואני צמאה. היא שואלת לאן אני קמה.
לשירותים, ולא, אני לא צריכה שהיא תשמור לי.
אני נכנסת להשתין. מראה ארוכה משתרעת על פני הקיר ממול, מוארת באור לבן כל כך. אני בוהה בה: הלחיים והשפתיים אדומות מאלכוהול; חושבת לעצמי שזה לא הוגן. איך נחלצים מהפנים האלה, מהגוף הזה? לא שמעתי אותה נכנסת בגלל הרעש של המוסיקה. היא הופיעה במראה, והתבוננה בי. אחר כך התקרבה והחלה לנשק אותי. בהתחלה עם השפתיים, ואז עם הלשון. יש לה טעם של תפוח. אנחנו עומדות ומתנשקות דקות ארוכות. היא רוצה לפתוח את הג'ינס שלי אבל בדיוק נכנסות בנות נוספות, ומסתכלות. זה לא מפריע לגלינה להמשיך, שיסתכלו. התנועות שלי שטות בתוך גלי חום, אני צוחקת. דלתות תאי השירותים נטרקות ונפתחות. אני לוחשת לה שאני צמאה, והודפת את ידה מהג'ינס שלי. היא לוקחת מים ומצננת לי את הפנים. היא חושבת שיש לי חום.
בדרך חזרה אנחנו חולקים בכסף למונית. שלוש לפנות בוקר, בחוץ אין כמעט מכוניות. עמית מחזיק בכף ידי, אורי יושב ליד הנהג. ראשי שעון על גלי, הלב שלנו פועם בכביש.
אני חושבת על הלב שהיה לי בילדות מבד דק ובהיר, כמעט שקוף. הורי, הקולות שלהם, השקרים שלהם, הבגידות שלהם, וגם אחי הגדולים, הזדחלו והתנועעו עליו כמו צלליות. בשנות ההתבגרות לפני שאחי האמצעי יעזוב את הבית, הוא יגיד שכדאי לעזוב כמה שיותר מהר, אני מבינה? אחרי שיצא, וההורים המשיכו לנוע כפי שתמיד עשו, התעורר איזה צורך חרישי יותר, הפעם מאחורי תריסים מפלסטיק. להגיף, לסגור כדי חריץ. עמדנו, גלינה – ואני עם לב הפלסטיק – תריסים מאחורי תריסים, מביטות מחוץ לחלון. התבוננתי שעות בבניינים מולנו, בחלונות, מקרינה את עצמי ממשפחה למשפחה. נדמה כי המרחק בין החלון שלי לחלון ממול הוא זינוק נחוש, אבל בכל זאת רק זינוק. בלתי נתפס. אני מתפתה להתדפק בדלתות זרים גמורים ולהציג את עצמי. אנחנו עומדות מול החלון, האופק עשוי דוודים וברושים. למטה שט רחוב אחד העם בזרם תקיף. המתנתי לצדה, לרגע שיהיה אפשר לקפוץ מבלי למות.
שאלתי את גלינה אם גם היא חושבת לפעמים איך לצאת מפה. אני חושבת על כל דרכי הקיצור מבית הספר לבית, על נתיבי מילוט מהירים שחותכים בחצרות זרות, בהן הייתי חסרת נשימה, באיחור. אני תמיד מאחרת לה וחוטפת על זה. אימי מעולם לא השלימה עם האהבה שלי לשוטט ברחובות, במגרשי חול שוממים, היכן שפעם היו פרדסים. כולם מונחים כעת בחושך שווה ואפשר רק לנחש את מתארם בדמיון. נדמה לי שהם חוברים יחד למשהו יפה. המקומות הללו מעולם לא עברו, לא תמו. יש להם יופי בלתי תלוי עבורי. החגורה הזו של העיר יכולה להיכנס בלולאות של הבית שלי. אפשר להרים אותו, כמו מכנס מכוער ולהדק לגוף.
עכשיו, במונית, מתחשק לי לאכול תפוח כמו גלינה, אני שואלת אם יש לה תפוח לתת לי.
__________________________________________________________________________________
הסיפור פורסם לראשונה בעיתון77.
Visual: ‘Mauvais Sujet’, Ford Madox Brown
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.