יום שישי היום.  ואולי אני טועה ויום שבת היום.

איזו איוולות! 

למה שלא יהיה היום יום ראשון או שני?!

אין זה משהו שראוי לחשוב עליו ואפילו לא להסתכל ולבדוק אותו בלוח השנה, שאינני זוכרת עוד מאיזו שנה הוא ולמה קניתי אותו.

קולו היה הדבר הלח היחיד שעורר בי עניין בכל היובש והשגרה של הדברים. הקריאה שלו הבוקר חיסלה כל הרהור או מחשבה. הוא אמר לי:

"הרי עוד יש לי מקום במחבוא הקטן שלנו, או שכבר נמאס לך לחכות?"

"נעדרת הרבה זמן. הרבה מאוד זמן."

" אבל שבתי כמו שהבטחתי." אמר, וקולו נעלם והשאיר אחריו את  האווירה של ההמתנה הנעימה שהחייתה בי חמימות מימי ילדוּתי, כשהיינו מבלים את ערב החג ובגדי החג החדשים חלקו איתנו את המיטה ואת הציפייה לשחר ולנשיקות החגים ולנדנדות ולממתקים ולחופש המובטח.

כל ניסיונותיי להיאחז בזמן תמו עם קולו: הוא לא השאיר לי אלא שתיקה ואת קול החריקה של חבלי הנדנדות בחג.

השחר היה שם, בחלון, אוסף את תנומתו. וריח של חורף לאה נדף ממנו, ואני הרגשתי שהוא מסתנן לתוכי, עד ששקעתי בשינה עמוקה.

חשתי שלווה בוטחת, והשינה היא מה שייחלתי לו מכבר. חלמתי על דברים יפים. אחת היא מה היו הדברים, אבל ודאי שהיו יפים.  

לא היה עולה בדעתי שמשהו יוכל לשרוט את החלומות האלה לולי הנקישות החזקות על הדלת, שיותר מפעם אחת התעלמתי מהן, ונכנעתי להן אחרי שלא הצלחתי להיאחז בחלום האחרון שלי.

ניסיתי לקום כדי לדעת מי נוקש על הדלת אבל רגליי בגדו בי.

מיששתי את גופי. אבל לא ידעתי לקבוע היכן הוא: הוא עלה וירד, עלה וירד, והמיטה הייתה הגבול שהפריד בין למעלה ובין למטה.

חשתי שריקנות קפואה צונחת אל מעמקיי, כאילו שפרטי הזמן שהחלו לחנוק את גרון האפלה ושהתוו לפנים את קווי המתאר שלי, היו ארוזים בקופסה שנפתחה ופיזרה את תכולתה אגב הסחת הדעת מן הדברים.

הדלת נפתחה וניגשו אלי שני אנשים שלא ראיתי אלא את גופיהם. הייתי מאושרת בתנומה הנעימה הזאת שהתמסרתי אליה בקלות. לכן לא היה לי רצון להכיר את הפנים.

הרגיזו אותי מאוד מבטיו של אחד מהשניים שננעצו בפניי בעיקשות מחוצפת. פקחתי את עיניי. פניו היו בלי פנים! הוא לא היה אלא שלד של עצמות שהושיט בהיסוס את עצמות כף ידו אל פניי ועצם את עיניי.

פתחתי את עיניי למרות השאלות שהצטופפו בראשי. כשהבטתי על מה שנותר מפניו, שכחתי לפחד,

לדבר, ואפילו לצרוח. כל המחשבות, התחזיות והדברים הלא-ודאיים התגלמו בדמות שלד של עצמות שלבש שחורים.

הוא שב והסתכל בפניי בְּפַּחד שחלחל לעורקי גרונו, ובאה נעימת קולו, רועדת, ושוב ושוב הוא אמר מילים מבין לסתותיו החשופות הרוטטות.

התעלמתי מכל המילים האלה ונאחזתי בחוט האושר שהן פיזרו בי כשהביטו לאחור בהתנשאות מוזרה.

גם גלגל החמה הופיע. הוא היה יפה ומפתה כמו כיכר לחם חמה שדימיתי לי שאוכל לנגוס בה כמו בסרטי אנימציה. צחקתי על עצמי בראותי את החמה מדגדגת את פניי. ברגע כלשהו לא ידוע, נשאו אותי שני השלדים אל מחוץ לחדר. הסתובבתי וראיתי שהחמה עוזבת את מקומה, מתגנבת לתוך לוח השנה ונשארת שם. שמחתי, כי מה שחשבתי שיקרה קרה בדיוק כפי שצָפיתי: נהיינו לדבר לא רצוי ואין על מה להצטער.

הרחובות היו פרועים כאילו קורה שם דבר מה שמסווה את הדברים והופך אותם לשטחיים יותר חיפשתי את ההדס שנטענו בילדותנו סביב המחבוא ששיחקנו בו, אבל לא מצאתי אותו. אני זוכרת שהוא אמר לי:

"כשאחזור, נמצא את ההדס והוא יהיה לנו, נשתעשע אתו ונלך יחד."

נשבעתי לו אז שאני וההדס לא נגדל בלעדיו.

"והזמן?" הוא אמר בתדהמה של ילד פיקח.

"נתחבא מפניו ונחכה לך. "

עלה בדעתי שנולדנו בזמן קדום מאוד ושההדס וההמתנה הם עבר שמלטף את מעמקי הלב והזיכרון, שלא היינו קטנים או גדולים, ואולי כבר שכחנו את הימים מאחורי מחבואי המשחקים.

מהרגע הראשון החל לצמוח מחסום אימתני ביני לבין העיר השוממת הזאת. השעמום עטף את הכול. ראיתי טור של אנשים עומדים מול אטליז של קצב שחשבתי שאני מכירה היטב.

צעקתי אליו: "אדוני, אדוני!"

אבל הוא העמיד פנים שאינו שומע וכשהסתובב, רק התכופף לפנים.

גם הוא היה שלד של עצמות!

ביקשתי את עזרת הזיכרון והשכחה גם יחד, ואני רואה שהלילה רובץ בכבדות, בלי רחמים, והחיים התערטלו ונראו ריקים מכול זולת מן המתים!

כל העצמות העטופות שחורים החלו לחוג סביבי ויצרו עננה שחורה.

לא נראָה שמישהו מהם מכיר את רעהו או שם לב לקיומו. כל אחד מהם היה בודד באיזה אופן.

יכולתי לדבר בקול בוטח ולברוא מילים חדשות.

דיברתי ואמרתי את כל מה שאני יודעת, אבל לשווא ניסיתי להעיר אותן. הן עוררו בי עצב. משהו בתוכן התבלה והתאבן. אמרתי לעצמי שוב ושוב שאין ספק שמשהו גדול חסֵר שם.

הן לא שמעו אותי. הרגשתי שקולי נשבר עד שהתחלתי לבכות. חדלתי לבכות. נזכרתי שמבוגרים לא בוכים! האומנם אסור למבוגרים לבכות?! אימא הייתה אומרת לי: "תתביישי לך, מבוגרים לא בוכים." מאז קולה של אימא רודף אותי: "מבוגרים לא בוכים!"

אולי עודני ילדה!

תהלוכת שלדי העצמות שנשאה אותי עברה בסמטאות ובגנים שוממים, כאילו הם אומרים לי בכך: "אין לנו דבר להתעצב עליו."

"קודם מאיר הברק ואחר כך ניתך הגשם", כך שמעתי פעם. אבל הברקים היו חזקים וגשם אַין. הייתי מיואשת ועמדתי לעצום את עיניי, ואז ראיתי את פניו מופיעים עם החרחורים האחרונים של הברק.

התביישתי לנעוץ בלי סוף את עיני בעיניו. נוכחותו הייתה כבדה כמו הגשם שהתחיל לרדת. ואז הוליכו אותי שני השלדים בְּתהלוכה אל מחוץ לעיר וענפי ההדס הופיעו באופק. צעקתי והרעתי: "ההדס! ההדס! סוף סוף!"

 

***

 

"ליטפתי את פנייך בַּהדס כדי להעיר אותך. חלמת, לא כן?"

פקחתי את עיניי. ראיתי אותו יושב על שפת המיטה ובידו ענף הדס.

"חלמתי עליךָ. היינו קטנים… לא, גדולים. אני לא יודעת בדיוק.

"הייתה שם עיר של שלדים. אני הייתי עצובה ובודדה וה…."  השתתקתי כשראיתי את חיוכו משתיק את המילים.

אמרתי לו במבוכה: "אני יודעת שאתה לועג לי."

הוא הסתכל בי בחיבה ולחש באוזני: "בשום אופן לא. גם אני ראיתי את זה."