זה היה בלילה שהקומיקאי דִירְק פַּסֶר מת. הוא התמוטט על הבמה. הלב שלו כשל, הוא נלקח מיד באמבולנס לבית החולים, ובהגיעו לשם נקבע מותו. זה היה ב-3 בספטמבר 1980, והסיבה שאני זוכר את התאריך בבירור היא שבאותו ערב החליטו אבא ואמא שלי לספר לי שהם עומדים להתגרש. הם הודיעו את זה בארוחת הערב, ובאיזשהו מקום הרגשתי הקלה. אולי עכשיו זה נשמע קצת אכזרי, אבל הם לא התאימו זה לזה, ולכן כשאמא אמרה שהם מתגרשים הסתפקתי בהנחת המזלג שלי על השולחן. בסביבות השעה עשר שמענו את החדשות על מותו של דירק פסר, והיום אני כבר לא יכול להפריד בין שני הדברים: בין מותו וביני, עומד בפתח דלת המרפסת ומתבונן בטחב שאבא הניח לו לצמוח בין אבני הריצוף.

בשנה וחצי הראשונות גרתי אצל אמא וביקרתי את אבא בבית הטוּרי שלו מדי שבועיים. אבא בעצם לא ממש עבר לביתו החדש. הוא ישן במיטה מתקפלת בחדר השינה הגדול, וכשהייתי אצלו אכלנו רק עוף בגריל. ואז אמא מצאה לה חבר. קראו לו הֶנִינְג, הוא חי לבד עם שתי הבנות שלו, ולעתים קרובות ישבנו כולנו בערב ושיחקנו קלפים בסלון. אבל אבא היה עצוב כשביקרתי אותו. הוא אמר לי כל הזמן שזה לא נורא. מה לא נורא? שאלתי. שום דבר, אמר, אז דיברתי עם אמא והנינג ואמרתי שמאחר ששתי הבנות של הנינג גרות אצלם, וכדי להיות הוגנים כלפי אבא, אולי כדאי שאעבור לגור בחדר הקטן אצלו.

זה היה ב-6 ביוני 1982, וכשישבנו במכונית מחוץ לבית של אבא, אמא כל הזמן משכה בשרוולי הסווטשירט שלי ואמרה שתמיד יש דרך חזרה. היא ליוותה אותי עד לפתח הדלת, לא יותר מזה, וככה קיבלתי את החדרון אצל אבא. הוא ניסה לסדר את הבית יפה. הוא הצמיד את הרהיטים לקירות והציב בסלון שולחן קפה ועליו מאפרה גדולה. הוא גם השיג כונניות ספרים, והעמיד מיטת יחיד פשוטה בחדר השינה שלו, זהה למיטה שהיתה בחדרון שלי, שהיה נקי ויפה ומרווח. אני לא יודע מאיפה הוא השיג את הווילונות, אבל הוא סגר אותם כדי להראות לי שהם עובדים.

בקיץ שבו גרתי אצל אבא היו גם דברים טובים וגם רעים. בין הטובים היה המונדיאל, שנערך בספרד. פאולו רוֹסי זכה בתואר מלך השערים עם שישה שערים, והחלוץ מצפון אירלנד נורמן וייטסייד שהיה בן שבע-עשרה וארבעים ושניים יום היה השחקן הצעיר ביותר אי פעם בגמר. אבא ואני צפינו יחד בכדורגל, ובגלל השמש שיקדה בחוץ סגרנו את כל הווילונות. הסלון החשוך, ריח המלפפונים החמוצים מעורב בריח מכשיר הטלוויזיה שהתחמם יתר על המידה היו דבר טוב. אבל בפעמים הנדירות שיצאנו יחד, למשל לסופרמרקט, אבא לא התאפק וכרך את זרועו על צווארי כדי להראות שאנחנו שייכים זה לזה, וזה הרי לא עניין אף אחד.

התמזל מזלו של אבא להשיג את הבית, הוא אמר, ובמיוחד אהב את המרפסת הסגורה. אפילו בחורף היה שם חם, אז אבא מילא אותה בצמחים מדבריים וקרא לה גן החורף. בעוד הסלון, המטבח וחדר האמבטיה נראו גדולים, גן החורף היה צר ונעים. לפעמים בערב, כשלא היה מה לראות בטלוויזיה, הוא רצה שנשב בו על כיסאות גן ונדבר. אבא גידל סוּקוּלֶנְטים וצמחים ממשפחת הטַבּוריתיים, הוא השקה אותם בדשן נוזלי והם צמחו לגובה. בין השאר הייתה לו קְרָסוּלָה, כך קרא לה, בגובה מטר וחצי. יום אחד היא תהיה שלי, כי במקרה אמרתי שזה הצמח היפה מכולם. לפעמים, כדי לשמח אותו, אמרתי שלאדמה החמה בגן החורף יש ריח של ג'ונגל. פעמים אחרות אמרתי שהצמחים שלו כל כך גבוהים שכשהוא עומד ביניהם הוא נראה כמו טרזן. הוא צחק וקרא לי קוֹרָאק, אבל לפני שהוא ואימא התגרשו לא היו לו שום תחביבים.

יכולתי בהחלט להמשיך לגור עם אבא שלי, אבל באמצע ספטמבר של אותה שנה אישה גרושה מהעבודה של אבא גילתה שגם הוא גרוש. קראו לה מַרְגִיט. יום אחד ראיתי אותה בגן החורף, פוסעת הלוך ושוב ובידה כוס יין לבן. בזמן שאבא הסביר לה איך הסוקולנטים אוגרים בתוכם מים כמו גמלים, ראיתי שהיא מסתכלת על הטפט בסלון. ואז היא הזמינה את אבא ואותי אליה הביתה ביום ראשון אחר הצהריים. זה היה ב-30 בספטמבר 1982, התאריך שבו פג תוקפו של כרטיס קופת החולים של דירק פסר, אילו היה חי, ומה שאני הכי זוכר מאותו יום הוא שלמרגיט הזאת היה בן.

הוא ישב על הספה ונעץ בי מבטים חמוצים. החזרתי לו מבטים כדי שיפסיק. כשאבא שלי לא ראה הוא הוציא לו לשון. אולי זה נשמע פרט שולי, אבל רק באותו רגע קלטתי באמת שאני היחידי שחושב שאבא שלי הוא משהו מיוחד. למען האמת, רק האופן שבו ראיתי אותו מנע ממנו להיות סתם אדם אקראי וחסר חשיבות, שאפשר להחליף אותו בכל אדם אקראי וחסר חשיבות אחר. בקיצור, אם לא אוהב אותו הוא יהפוך לחסר חשיבות, ואם הוא יהיה חסר חשיבות, אני אהיה במצב ממש מחורבן. אז חתכתי לחתיכות את כל הרגשות כלפי אבא שלי והחבאתי אותם כמיטב יכולתי. כלומר בתוך המחשבות. הסתרתי חלק מתחת לשולחן הסלון, חלק בעציצים של מרגיט וחלק בפה המכוער של הבן שלה. ככה הילד יצטרך למצוא את כל החתיכות לפני שיוכל שוב להוציא לשון.

אני לא יודע מה קרה באותו יום בין אבא שלי והמרגיט הזאת, אבל מאז לא ראיתי אותה, וכשעמדנו לעזוב לא הספקתי לאסוף את כל החתיכות שהחבאתי. כשנכנסנו למכונית – אני זוכר שישבתי במושב הקדמי – לא העזתי בהתחלה להסתכל על אבא שלי. ואז בכל זאת הסתכלתי, וזה היה מספיק. אדם אקראי לחלוטין נהג במכונית, וכשלא ראה הוצאתי לו לשון.