רק בגלל שזה היה בירושלים, מקום שאין בו בדרך כלל ברווזים, כשראיתי ברווז בברכה של הכנסת, חשבתי לעצמי שזה לא יכול להיות מקרי וזו בשורה. אילמלא גרש אותי השוטר שעבר שם, הייתי בעצמי מתחילה לגעגע ולרדוף אחרי הברווז. ברווזים תמיד מזכירים לי את אמא שלי ז"ל. לא בגלל הקלישאה של אמא ברווזה, פשוט היה לה ישבן גדול ורגליים קצרות ככה שחיבוק אחד הספיק כדי להקיף את כולה. את זה דווקא אהבתי בה. כשהייתה בחיים לא הלכתי אחריה פרנציפ. הייתי ילדה מרדנית והיא הייתה אישה שכולם הולכים אחריה, אז אני תמיד הסתובבתי לצד השני. עכשיו כשאין אותה, אני לא יודעת לאיזה כיוון להסתובב. לפעמים נראה לי שאני מן כדור הארץ, חגה סביב עצמי, בניסיון מעייף להגיע אל השמש. זה העונש שהיו צריכים להפיל על זיסיפוס. לרדוף אחרי שמש הרבה יותר מדכא מלגלגל סלע. בכלל בקטע הזה אני לא מסכימה עם האלים. להעניש אנשים מתים? אחרי המוות צריך לנוח מכל "החינוך" הזה. לפני שהיא מתה, היא אמרה שהיא עייפה כבר מהחיים. לפעמים אני מספרת לעצמי שאיזה אל הקשיב לה, פירש לא נכון ועשה לה לישון לתמיד. כשאני מתבגרת, יש לי הסבר פשוט יותר – תגובה חיסונית למדללי דם בניתוח לב. בכל מקרה, ראיתי את הברווז, הסתובבתי לצד השני של החיים, ונעשיתי ילדה. חשבתי שהוא אמא שלי, מנסה לצור איתי קשר מהעולם הבא. מה הייתה אומרת לי אילולא השוטר? איזו בשורה? אולי שגם היא מתגע-גע-ת?

הסיפור זכה במקום ה-1 בתחרות ברווז הזהב לשנת 2022 על שם דודו גבע