ובכן, נשארתי לבדי. מסביבי – עלטת נובמבר ופתיתי שלג מתעופפים בתוכה. הבית כוסה כולו, מתוך ארובותיו בקעה יללה. את כל עשרים וארבע שנותי ביליתי בעיר הגדולה והייתי סבור כי סופת שלגים מייללת רק ברומנים. הערבים כאן היו ארוכים להפליא, המנורה בתוך האהיל הכחול השתקפה בחלון השחור ואני הפלגתי בחלומות, מתבונן בכתם הזוהר משמאלי. חלמתי על עיר המחוז הנמצאת במרחק ארבעים ורסטאות ממני. התחשק לי לנוס לשם. שם יש חשמל וארבעה רופאים, שבהם הייתי יכול להיוועץ. איך שלא יהיה, פחות מפחיד, אך לא היתה לי כל אפשרות להימלט. הרי אני עצמי הייתי רואה בכך מעשה של פחדנות. לא לשם כך למדתי בפקולטה לרפואה…

…ואם יביאו אלי אישה בלידה מסובכת? או נניח חולה עם בקע כלוא? מה אעשה? עוצו עצה, עשו לי טובה. לפני ארבעים ושמונה יום סיימתי את לימודי הרפואה בהצטיינות, אבל הצטיינות לחוד ובקע לחוד. פעם ראיתי כיצד ניתח הפרופסור בקע כלוא. הוא ניתח, ואני ישבתי לי באמפיתיאטרון ותו לא…

המחשבה על בקע היתה גורמת בדרך כלל לזיעה קרה לזחול לאורך עמוד השדרה שלי. ערב ערב, לאחר שלגמתי את התה שלי, הייתי יושב באותה תנוחה: תחת ידי השמאלית כל ספרי ההדרכה למיילדות ניתוחית, ודודרליין[1] זעיר – בראש הערימה. מימיני עשרה כרכי כירורגיה מאוירים. גנחתי, עישנתי ושתיתי תה קר… לבסוף נרדמתי: אני זוכר היטב את הלילה ההוא, 29 בנובמבר. התעוררתי לשמע טריקת דלת. כעבור חמש דקות, בעודי מתלבש, לא יכולתי להתיק את עיני המתחננות מספרי ההדרכה האלוהיים לכירורגיה מעשית. שמעתי את חריקת המזחלת בחצר: אוזני נעשו רגישות במיוחד. מה שאירע היה מפחיד יותר מבקע ואף ממצג רוחבי: בשעה אחת עשרה בלילה הביאו אלי לבית חולים ניקולסקי ילדה. האחות התורנית אמרה בקול נמוך: "ילדה חלושה, גוססת… הואל נא בטובך, דוקטור, להגיע למרפאה."

אני זוכר כיצד חציתי את החצר. הלכתי לקראת הפנס הניצב בכניסה למרפאה, מתבונן בהבהובו כמכושף. חדר הקבלה היה מואר, וצוות עוזרי המתין לי בהרכב מלא, לבוש בחלוקים לבנים. היו שם החובש דמיאן לוקיץ', איש צעיר אך מוכשר ביותר, ושתי אחיות מיילדות מנוסות – אנה ניקולאייבנה ופלגיאה איוונובנה. ואני הייתי רופא בן עשרים וארבע בלבד, שהשלים את חוק לימודיו רק לפני חודשיים ומונה לנהל את בית החולים בכפר ניקולסקויה. החובש פתח את הדלת לרווחה בתנועה חגיגית, ודרכה נכנסה האם. היא ריחפה פנימה, מחליקה במגפי הלבד שלה על פני הרצפה. השלג טרם נמס על מטפחתה. היא החזיקה בידיה חבילה, ששרקה ונחרה מדודות. פני האישה התעוותו, היא בכתה חרש. כשהשתחררה מאדרתה וממטפחתה ופתחה את החבילה, ראיתי ילדה כבת שלוש. הבטתי בה ולרגע שכחתי את כל הכירורגיה המעשית, הבדידות ומטען הידע האוניברסיטאי המיותר שלי – הודות ליופייה של הילדה. למה אוכל לדמותה? רק על בונבוניירות מציירים ילדים כאלה – שערותיה הסתלסלו בתלתלי שיפון טבעיים גדולים. עיניה היו כחולות וענקיות. לחייה כשל בובה. כך היו מציירים פעם מלאכים. אך ערפל משונה ניבט מקרקעית עיניה. הבנתי שזה פחד. היא לא יכלה לנשום. היא תמות בעוד שעה, חשבתי בביטחון מלא, ולבי התכווץ בכאב…

הגומות על צווארה שקעו עם כל נשימה, עורקיה התנפחו ופניה שינו את גונס מוורוד לסגלגל. הבנתי מיד במה מדובר והאבחנה הראשונה שלי היתה נכונה בהחלט. אך חשוב מכול, קבעתי אותה בעצה אחת עם שתי האחיות למודות הניסיון: דיפטריה עם קרום המכסה את הגרון שבקרוב ייסתם כליל.

"כמה ימים הילדה חולה?" שאלתי את האם, מפר את השתיקה הדרוכה של עמיתי.

"יום חמישי, כבר חמישי," אמרה האם ותלתה בי את עיניה היבשות והשקועות.

"דיפטריה עם קרום," סיננתי לחובש, ולאם אמרתי:

״על מה חשבת? על מה?"

ברגע זה נשמע קול בכייני מאחורי גבי: "חמישי, אבי, חמישי!"

הפניתי את ראשי וראיתי זקנה חרישית ועגולת פנים, מטפחת לראשה. כמה טוב היה לו הזקנות האלה לא היו קיימות כלל בעולם, חשבתי, חש בסכנה המאיימת, ואמרתי:

״את, זקנה, תשתקי, אל תפריעי." ואילו לאם אמרתי:

"על מה חשבת? חמישה ימים? אה?" לפתע מסרה האם את הילדה לזקנה בתנועה מתורגלת וכרעה ברך לפני.

"תן לה טיפות," אמרה והטיחה את מצחה ברצפה, "אתלה את עצמי אם תמות."

"קומי מיד," השבתי, "אחרת לא אדבר איתך בכלל." האם קמה, רשרשה בחצאיתה הרחבה, לקחה את הילדה מן הזקנה והחלה מנדנדת אותה. הזקנה החלה מתפללת לכיוון המשקוף, והילדה המשיכה לנשום, משמיעה שריקות נחשיות. החובש הביט בהן, עיקם את שפמו וסינן: "ככה כולם. גם כן עַם."

״אז היא תמות?" שאלה האם, מביטה בי בזעם עצור.

"תמות," קבעתי בקול שקט אך תקיף.

הזקנה החלה לנגב את עיניה בשולי חצאיתה והאם צרחה עלי בקול רע: "תן לה, תעזור! תן טיפות!" ראיתי בבירור מה מצפה לי והייתי תקיף: "אילו טיפות אתן לה? תגידי לי את. הילדה נחנקת, הגרון שלה כבר סתום. את עינית אותה במשך חמישה ימים במרחק חמש-עשרה ורסטאות ממני, מה אעשה בה עכשיו?"

"אתה מבין טוב מאיתנו, אבי," ייללה על כתפי השמאלית הזקנה בקול מלאכותי. נמלאתי שנאה כלפיה. "תשתקי!" אמרתי לה ופקדתי על החובש לקחת את הילדה. האם הושיטה אותה לאחות. הילדה התנגדה וככל הנראה רצתה לצעוק אך היא לא הצליחה להשמיע קול. האם ניסתה לגונן עליה והרחקנו אותה. לאור המנורה הצלחתי להציץ אל תוך גרונה של הילדה. עד אז לא ראיתי מעולם דיפטריה, למעט המקרים הקלים שנשכחו ממני עד מהרה. בתוך הגרון ראיתי דבר מה מבעבע, לבן וקרוע. לפתע נשפה הילדה אוויר וירקה היישר בפני, אך משום מה לא נבהלתי, הייתי טרוד במחשבותי.

"אז כך," אמרתי, משתאה על קור רוחי, "העניין הוא כזה. הילדה שלך גוססת ושום דבר לא יוכל לעזור לה עוד, חוץ מדבר אחד – הניתוח." אני עצמי נבהלתי למשמע אוזני אך לא יכולתי להתאפק. מה אם יסכימו? חלפה במוחי המחשבה.

"איך זה?" שאלה האם.

"יש לעשות חתך בגרונה, כאן למטה, להכניס צינורית מתכת ולאפשר לילדה לנשום. אז אולי נצליח להצילה," הסברתי.

האם הביטה בי כמי שנטרפה עליו דעתו, וסוככה על ילדתה בידיה. הזקנה החלה ממלמלת: "מה איתך, אל תתני לחתוך! מה איתך, את הגרון!"

"את, זקנה, תתרחקי!" אמרתי בשנאה. "תזריק לה קמפור!" פקדתי על החובש.

האם, בראותה את המזרק, סירבה למסור לידינו את הילדה, אך הסברנו לה שזה לא מפחיד.

"אני נותן לך חמש דקות לחשוב. אם לא תסכימי עד אז, אני עצמי לא אסכים לנתח."

"לא מסכימה!" הכריעה האם.

"איננו מסכימות לכך!" הוסיפה הזקנה.

"רצונך כבודך," אמרתי וחשבתי לעצמי: זהו זה! הכול לטובה. אני הצעתי להן. אפילו האחיות תולות בי עיניים תמהות. הן סירבו, ואני ניצלתי. באותו רגע מישהו אמר במקומי בקול זר: "השתגעת? איך זה 'לא מסכימות'? הרי אתן רוצחות את הילדה. הסכימו! לא חבל לכן עליה?"

"לא!" צרחה האם.

ביני לבין עצמי הרהרתי: מה אני עושה? אני הרי אשחט את הילדה הזאת. בכל זאת אמרתי: "נו, הזדרזו, הסכימו! הסכימו! הרגליים שלה מתחילות להכחיל."

"לא ולא!"

"טוב, אז קחו אותן לחדר אשפוז, שיישבו שם.” הן נעלמו בפרוזדור החשוך למחצה. שמעתי את בכיין ואת השריקות שבקעו מגרונה של הילדה. החובש חזר מיד ואמר: "הן מסכימות!"

הכול קפא בקרבי אך אמרתי בהטעמה רבה: "חטאו את האזמל, את המספריים, את המלקחיים, את הצנתר." כעבור דקה חציתי בריצה את החצר שסופת השלגים התעופפה בה כשד משחת, נכנסתי לחדר העבודה שלי, פתחתי את הספר, עלעלתי ומצאתי את האיור המציג את ניתוח חיתוך הגרון. הכול היה פשוט וברור: הגרון חתוך, האזמל נעוץ בקנה הנשימה. התחלתי לקרוא את ההסבר, אך לא הבנתי דבר. המילים קיפצו לנגד עיני. מימי לא ראיתי כיצד מבצעים חיתוך גרון. עכשיו מאוחר מדי, חשבתי לעצמי, והבטתי במועקה באור הכחול ובציור הצבעוני. הרגשתי שמשימה כבדה ונוראה נחתה עלי ובלי לשים לב לסופה המשתוללת שבתי למרפאה.

"מוכנים!" הכריז החובש לפתע.

נכנסנו לחדר הניתוחים הקטן. כבר מבעד לווילון ראיתי את המכשירים המבריקים, את המנורה הבוהקת, את השעוונית. יצאתי בפעם האחרונה אל האם, שהילדה נקרעה מידיה בקושי רב. שמעתי רק את חרחוריה: "הבעל לא כאן. נסע העירה. יחזור, יידע מה עשיתי, יהרוג אותי!"

"יהרוג," חזרה אחריה הזקנה, מביטה בי באימה.

"לא להכניס אותן לחדר ניתוחים," ציוויתי. נשארנו בחדר הניתוחים לבדנו. אני, הצוות ולידקה הילדה. היא ישבה על השולחן ובכתה חרישית. השכבנו אותה, הצמדנו אותה אל השולחן, רחצנו את גרונה ומרחנו אותו ביוד. לקחתי את האזמל וחשבתי: מה אני עושה? בחדר הניתוחים השתררה דממה. אחזתי באזמל ומשכתי קו אנכי על פני הגרון הלבן והשמנמן. אף טיפת דם לא בצבצה. בפעם השנייה העברתי את הסכין על פני הפס הלבן שנגלה מתחת לעור שנפער, וגם אז – אף לא טיפת דם אחת. השתדלתי להיזכר באיורים שראיתי בספרי ההדרכה בעת שהתחלתי להפריד באטיות את הרקמות בצנתר קהה. מן הקצה התחתון של החתך פרץ מיד מבוע של דם אפל, הציף את הפצע והתחיל לזרום לאורך הצוואר. החובש ניסה לעצור אותו בעזרת תחבושות, אך לשווא. התאמצתי להיזכר במה שלימדו אותי באוניברסיטה, וניסיתי להצמיד את קצות הפצע במצבטים ללא הצלחה.

צמרמורת פשטה בגופי ומצחי הזיע. הצטערתי צער עמוק על שלמדתי בפקולטה לרפואה ונקלעתי למקום הזה, שכוח האל. אחוז ייאוש זעוף תקעתי את המצבט אי-שם, באזור הפצע, והידקתי. שטף הדם פסק מיד. ייבשנו את הפצע באמצעות פקעות גזה והוא נגלה נקי וחידתי. שום קנה נשימה לא היה שם. הפצע הזה לא דמה לשום איור. חלפו להן שתיים או שלוש דקות, שבמרוצתן חיטטתי בתוך הפצע באזמל ובצנתר לסירוגין, מחפש את קנה הנשימה.

בתום הדקה השנייה נואשתי מלאתרו. זהו זה, חשבתי, למה עשיתי את זה? אם לא הייתי מציע לנתח, לידקה היתה גוועת לה בשקט בחדר האשפוז שלנו, ועכשיו תמות עם גרון שסוע, ובחיים לא אצליח להוכיח שהיתה מתה בלאו הכי, שלא יכולתי להזיק לה… האחות ניגבה את מצחי. להניח את האזמל, להגיד: אין לי מושג מה עושים הלאה, חשבתי, ואז ראיתי לנגד עיני את עיניה של האם. הרמתי את האזמל וללא תכנון נעצתיו עמוק בלידקה. הרקמות נפערו ולפתע נגלה אלי קנה הנשימה.

"מלקחיים!" חרחרתי בקול. החובש הגיש לי. נעצתי אותם משני צדי הפצע, מפקיד אחד מהם בידי החובש. עתה לא יכולתי לראות דבר חוץ מהטבעות האפרפרות של הגרון. נעצתי בו את האזמל וקפאתי. הגרון החל מתרומם מתוך הפצע. החובש יצא מדעתו, חלפה במוחי המחשבה: הוא קורע את הגרון החוצה. שתי האחיות הזדעקו מאחורי גבי. הרמתי את עיני ותפסתי את אשר אירע: התברר שהחובש התעלף מחום וממחנק בלי להניח למלקחיים שבידו והחל עוקר את הגרון. הכול נגדי! גורל! חשבתי לעצמי. עכשיו בטוח שחטנו את לידקה. ולעצמי הוספתי ואמרתי: אגיע לחדרי ואתקע לעצמי כדור בראש. בזה הרגע זינקה האחות הבכירה, למודת הניסיון, וחטפה מידו של החובש את המלקחיים, מסננת בין שיניה: "תמשיך, דוקטור…" החובש התמוטט, נחבט ברצפה. לא הבטנו בו. נעצתי את האזמל בגרון ולאחר מכן הכנסתי צינורית מתכת. היא החליקה פנימה בלא קושי אך לידקה המשיכה לשכב ללא ניע. האוויר לא זרם לתוך גרונה. נאנחתי עמוקות ונעצרתי, לא יכולתי עוד לעשות דבר למענה. קינן בי רצון עז להתנצל בפני מישהו, לבקש מחילה על שאננותי ועל שהלכתי ללמוד רפואה. בחדר שררה שתיקה. ראיתי את לידקה מכחילה. רציתי לעזוב הכול ולפרוץ בבכי, כשלפתע פתאום הזניקה רעידה חזקה את כל גופה של לידקה, פרץ של גושים סרוחים נפלט מגרונה, והאוויר החל לזרום פנימה. הילדה שאפה אוויר ומיד פרצה בבכי. החובש התרומם, חיוור ומיוזע, תלה מבט מזועזע בגרונה וסייע לי לתפור.

מבעד לעייפות ולמסך הזיעה שכיסה את עיני ראיתי את פניהן הקורנות של האחיות.

אחת מהן אמרה לי: "הוי, איזה ניתוח מבריק ביצעת, דוקטור."

חשבתי שהיא לועגת לי ותליתי בה מבט קודר. אחר כך נפתחו הדלתות ומשב אוויר צח חדר לחדר. את לידקה הוציאו בסדין, ומיד הופיעה בפתח האם, עיניה כעיני חיית פרא. היא שאלה אותי: "מה?"

למשמע קולה החלה הזיעה שוטפת את גבי. רק אז הבנתי מה היה קורה לו לידקה היתה מתה אצלי על שולחן הניתוחים. עניתי לה בקול רגוע מאוד: "הירגעי. היא תחיה. אני מקווה שתחיה. אבל עד שנוציא את הצינורית לא תוכל להגיד מילה, אז אל תדאגי."

הסתובבתי, פקדתי להזריק ללידקה קמפור ולשמור עליה בקפדנות. אחר כך הלכתי. זכור לי שאור כחול האיר את חדר העבודה שלי, הדודרליין היה מונח שם וספרים אחרים היו זרוקים בערבוביה. קרבתי לספה, נשכבתי עליה בעודי לבוש ומיד הפסקתי לראות. נרדמתי, ואפילו חלומות לא פקדו אותי באותו לילה.

 

חלפו להם חודש או חודשיים. ראיתי הרבה וחוויתי חוויות מבעיתות יותר מגרונה של לידקה. היא נשכחה ממני כליל. השלג כיסה את הארץ. מספר החולים הלך וגדל מדי יום ביומו. פעם, אחרי ראש השנה, נכנסה אלי אישה, אוחזת בידה של ילדה עטופה כמו חבית. עיני האישה ברקו. הבטתי בה וזיהיתי: "הא, לידקה! אז מה? הכול טוב?"

חשפנו את גרונה. היא היתה נבוכה ומלאת חששות אך בכל זאת הצלחתי לזקוף את סנטרה ולהציץ. על צווארה הוורדרד התנוססו צלקת אנכית אחת חומה ושתי צלקות אופקיות דקות שהותירו התפרים.

"הכול בסדר," אמרתי. "אתן לא חייבות לבוא יותר." "אני מודה לך, אדון דוקטור," אמרה האם, ועל לידקה ציוותה: "תגידי תודה לדוד!" אבל לידקה סירבה ולא רצתה לומר לי דבר. לא ראיתיה עוד והיא נשכחה אט אט מזיכרוני.

במשך הזמן הלך וגדל מספר החולים. יום אחד אף קיבלתי למעלה ממאה חולים. התחלנו לעבוד בשעה תשע בבוקר וסיימנו בשמונה בערב. עמדתי לפשוט את חלוקי, מתנודד מעייפות. האחות הבכירה אמרה לי: "תגיד תודה לחיתוך הגרון. אתה יודע מה מספרים עליך בכפרים? שהכנסת ללידקה החולה גרון מפלדה ותפרת. מכל האזור נוסעים לכפר שלה כדי לראות אותה. הרי לך תהילה, דוקטור, ברכותי."

"וככה היא חיה עם גרון מפלדה?" התעניינתי. "ככה חיה. ולך, דוקטור, כל הכבוד. כזה קור רוח יש לך, תענוג לעיניים!”

"כן, כן… אני אף פעם לא מתרגש," השבתי ומשום מה לא חשתי מבוכה.

הייתי מותש. רק את מבטי הסבתי ממנה. נפרדתי ממנה והלכתי אל ביתי. השלג ירד, עוטה הכול. הפנס דלק. ביתי היה בודד, נינוח ומכובד, ואני, בלכתי אליו, השתוקקתי רק לדבר אחד – לישון.

____________

[1] דוֹדרליין היה מחבר ספרי הדרכה ברפואה

____________

 

מתוך הספר "רשימותיו של רופא צעיר", באדיבות הוצאת בבל