…וּמָצָא אוֹתָם יְשֵׁנִים מִיָּגוֹן… המילים הראשונות של הבוקר, המשפט המסומן בספר עם הסימניות, מתנה ממארי, והשמש עולה מעל הערמונים בטיילת המזרקה, שם אין עדיין איש, אין כלב, רק עקעק שמנתר על שביל החול לפני הצל הארוך שלו. השעון בנעל ליד המיטה, המעורר הקטן מפֵּרוּ, עמד מלכת; לפי האור, הוא היה אמור לצלצל בעוד שעה.

עורבים, בלהקות ענק במבנים מתחלפים, עפים כל בוקר מעל הבית אל הפארק, אל הסנהיידה. החדרים בהירים, המים כמעט חמימים, ומשחת השיניים, נטולת המנתול, נושרת מהפה לאחר תנועה קצרה של המברשת – רגע שבו עוצמים עיניים, נושמים עמוק ומתחילים שוב את היום, שאתמול כבר היה נדמה שגברנו עליו.

וּמָצָא אוֹתָם יְשֵׁנִים. לגימה של תה ליד שולחן המטבח, הרדיו, שתי דקות של חדשות, אומרים שימשיך להתחמם בקיץ הזה, ששובר שיאים; עצי התרזה ברחוב בְּליכֶר נראים מאובקים, הדשא המלאכותי במגרש הספורט מכה גלים, מי יודע מה הוא מדיף בחום היום. לעולם לא דורכות עליו לא חיה, לא ציפור, לא אחת החולדות הרבות שאצות לדרכן בסבך השיחים.

לצחצח את הנעליים, לארוז את התרמיל הקטן, ארנק, מפתחות. למרות שעות השינה המעטות שום טשטוש, שום גישוש מיותר, הכול, אפילו כפתור החולצה הכחולה שמארי עוד הספיקה לגהץ, מעוגן באיזו רצינות שלא הכיר בעצמו עד כה. הוא נועל את הדלת, חוצה את המסדרון ופותח את הדירה שלה, שני חדרים שפונים לחצר האחורית, דירה קטנה משלו, מסודרת יותר, עץ לבנה מצל על כולה, וראול נכנס לחדר השינה ומוריד מהקיר את האיקונה, אנה הקדושה, לא גדולה בהרבה מכרטיס אשראי, גם הממחטה הלבנה שבה הוא עוטף אותה מגוהצת.

בתוך שמונה דקות הוא מגיע לבריכת פּרינְצֶנְבּאד; בשעה הזאת אין כמעט תנועה, אופניים מעטים שעונים על החומה, הקופה עוד סגורה. כתריסר גברים ונשים מחכים מול השער, זוג הפנסיונרים השמנים בראש. השניים, מצוידים בעיתונים, צידניות ורדיו קטן, נשארים תמיד ברחבת הקפיטריה עד שעת הסגירה בשמונה בערב, אוכלים ושותים בהתמדה, פותרים תשבצים בזה אחר זה ולעולם, גם לא בחום הכבד ביותר, אינם נכנסים למים. האחרים הם אנשים בכושר מעולה, שמדפדפים בלוחות זמנים, כמעט כל יום אותם אנשים, ששוחים את הבריכות שלהם משבע עד קצת לפני שמונה וממהרים משם על אופניים רגילים ואופני הרים עם יותר מעשרים הילוכים ומנעולים אלקטרוניים. כאשר נפתח השער כולם שולפים את המנוי החודשי שלהם; כמה גברים פותחים את כפתורי החולצה כבר בדרכם למלתחות, וגם ראול משליך את התרמיל שלו לתוך הארונית הפתוחה, מספר חמישים ושלוש, כמו תמיד. בגד ים, משקפי שחייה, צמיד עם מפתח, ואחרי מקלחת מהירה, קרה, האכזבה הראשונה: בריכת האימונים סגורה, עבודות ניקיון. האחרים רוטנים וממשיכים הלאה, לבריכה השנייה, המחוממת, שמתחת לעצי השיטה, הגדושה וגועשת כל שעות היום, צרחות שנשמעות למרחקים. המים בבריכה הזאת ידועים לשמצה: שערות, מסטיקים, עלים מרקיבים ופלסטרים מוכתמים באדום עכור צפים על פניהם. השחיינים קוראים לה "הקדרה".

הוא נעמד. העובד במדים האפורים, שמעביר על קרקעית בריכת האימונים את המכשיר המנצנץ שמחובר למשאבה, מכווץ לרגע את הגבות אבל לא מרים מבט. הוא מתקדם לאורך המרצפות, שורה אחרי שורה, נשארו לו רק עוד שלוש, וראול מתיישב על קצה רחבת השיזוף, עושה תרגילי נשימה ובוהה במשטח המבריק, בהשתקפות הצפצפות בכחול הרוטט.

להתחיל, לפייס את היום על כל אפשרויות החורבן שמקופלות בו בקפיצה אחת אל תוך המראה הזאת. זה הדבר היחידי שנכון עכשיו. ומעבר לזה קצה הפחד: דלת זכוכית, מסדרון ארוך, ציוצים בפארק ההומה, נשים בחלוקים חדשים, נשים צעירות, שאוחזות בבטנן ועושות צעדים קטנים, מעיקים, בגרביוני הלחץ שלהן. זה מספיק. מעבר לזה הדמעות האחרונות, כאב קצר שאחריו הכול טוב יותר, תאמין לנו, למה לא באת קודם. אבל מארי, מחט עבה בזרועה – תרומת דם עצמית, למניעת זיהומים – מארי צוחקת את הצחוק הבהיר שלה, הצעיר מצחוקו בשתיים-עשרה שנה כמעט, ומראה לו את המתנה של השכנה שהשתחררה אתמול, כריתה מלאה, וחזרה וחצתה שוב את הפארק הגדול של בית החולים והביאה לה את התלתן המרובע שגילתה ליד השער.

מערכות חיסוניות, נוגדנים, אלפיים מטר ביום. ומי אתה? מלווה, שתמיד נמצא כאן, בכל בדיקה, בכל אולטרסאונד, שמנגב לה את הג'ל מהבטן ואפילו מודד את לחץ הדם. הרופאים נהיים זהירים, פחות מזלזלים, האחיות מחייכות קצת יותר, והמרדים חוזר ומתיישב כשהוא שומע את המילים שיתוק עמוד השדרה. האם כבודו עמית?

עננים לבנים מול החלון, כמה פרפרים, והוא מניח את העט הנובע על המיטה ומצביע על הקו המקווקו. אבל מארי כבר לא רוצה לדעת על מה היא חותמת, מארי עייפה, גומרת את המרק שלה, בולעת את הכדור, מסתכלת בוורדים. להתראות מחר, נשמה שלי. תבוא מוקדם? האחיות בתא הזכוכית שלהן מנופפות לו לשלום, הוא מנופף בחזרה עם הטפסים, עולה במעלית ותוקע אותם בתיבה של ההנהלה, גם את זה שבו החולה מצהירה שבמקרה של מוות היא מסכימה לנתיחת גופה. ושאותו לא הציג לה.

האיש במדים מושך את המכשיר המנצנץ מהברכה, צועד צעד אחד הצידה ומתחיל לנקות את שורת המרצפות הבאה. לא חולה כמעט אף פעם, שום ניתוח, וראול עם כל הידע המיותר, חומר הגלם של הפחד שלו, הוא ראה אנשים מתים בניתוחים פשוטים בהרבה – חריגוּת קלה, רקמות חלשות, צינור ההנשמה מתחכך באחד מעורקי הראש ופתאום דם, בקשת גבוהה, ואף אחד מהרופאים הרבים לא מצליח להציל אותו, את תלמיד התיכון האתלטי שבסך הכול הסירו לו תוספתן, ושגרונו הפעור משמיע כעת צליל אחרון ממושך, כמעט נזעם.

מי יספר למנהל המחלקה? ובכמה חדרי חולים ביקר שהיו כמו החדר הזה, בהירים, ידידותיים, "פרגים" של אמיל נולדה? כמה כובעי ניתוח הושיט לחולים: שלום, קדימה, אתה עוד צריך לשירותים? ומארי נשארת שם הרבה זמן, המון, כך נדמה לו; האחות בתחנה מציצה בשעון, התלמידה מפהקת, בוהה מבעד לחלון, העלווה מרשרשת, והוא לוקח את הגיליון הרפואי וקורא את נתוני לחץ הדם, שכבר מזמן הוא מכיר בעל פה. סוף סוף היא באה, סוגרת מאחוריה את הדלת ומסתכלת ביד שלה, בדקירות בגבה. פותחת שוב את הדלת, מושיטה יד פנימה ומכבה את האור. הראיתי לך כבר את הגילוח? ממש פאנקיסטי. והתלמידה צוחקת ועוזרת לה להיכנס למיטה.

ראול לוקח מהאחות את כובע הניתוח, גם את זה הוא עושה בעצמו, דוחף את התלתלים האדמוניים אל מתחת לשולי הגומי ומרופף מעט את הסגירה.

את נראית נהדר. אבל מארי מרגישה שיותר מכל הוא היה רוצה פשוט להתייפח, ברור שהיא מרגישה את זה, והיא מלטפת את זרועו. יהיה טוב, תאמין לי, אתמול הם עשו עוד בדיקה, אפילו הפרופסור היה שם. הכול בסדר. תהיה כאן כשאתעורר? אתה כאן?

כרכוש הגלגלים על סף המעלית, ומתוך תא הפלדה עוד קריצה ומצמוץ בלי שום פחד, כך נדמה לו, בהשפעת הכדור. אחר כך הדלת מתחילה להיסגר והוא מטה, כמוה, את הראש, מבט אחרון. שלום.

בשיניים חשוקות, באגרופים קמוצים, הוא נכנס לחדר ההמתנה, מפיל בלי משים כמה מגזינים מהשולחן, מועד על המחצלת בדרכו למרפסת. בבניין ממול ציור ילדים, ציפור בלי מקור, על הגג מסוק, והוא תולש מהאדנית קומץ פרחים, פרחי גרניום, ומפזר אותם מעבר למעקה.

הרוח מעיפה אותם בחזרה במשב חמים. אני כאן. בלי לאכול ובלי לשתות, זו החלטה שהוא לא יכול לנמק ובכל זאת היא נכונה בעיניו. לא לאכול כלום, לא לשתות כלום, לא להישען על כלום, לא על הכיסא ולא על משקוף הדלת וגם לא על מעקה המרפסת, כל עוד מנתחים אותה. שעתיים, שלוש. ואז עוד שעתיים, שבהם היא נשארת בחדר ההתאוששות, והאחות הידידותית, פולנייה, מניחה מגש ליד הטלוויזיה הכבויה, כריכים ותה. ראול מודה לה ולא נוגע בכלום.

לחכות. ותמיד שוב הבהלה, כשדלתות המעלית נפתחות וחולה שהרגע נותחה מובלת לתחנה, ערה או ישנה על הכרית התפוחה, ולעתים אפשר לזהות אותה רק במבט שני; צללי הצמחים על מחיצת הזכוכית הצבעונית שמפרידה בין החדר למסדרון נראים לו כמו צללית פניה של מארי, ולרגע הוא עוצם קצרות את עיניו, ואז האישה שואלת אותו: ואתה? כמה זמן אתה עוד מתכוון לשבת פה?

יותר מעשרים שנה. הוא נכנס לבר ליד הקליניקה האוניברסיטאית שבו השתכר אחרי שהחליט להיפרד לעד מהסטטוסקופ. לא עוד סבל ומוות ושקרים של תקווה, לא עוד התרוצצות העכברים הזאת בחלוקים לבנים, לא עוד רופאים שדורכים על גופות בדרכם להיות רופאים בכירים… הוא רצה לנוח, אולי לחקור, הוא רצה לחיות, לנסוע – ואולי עוד משקה מהמלצרית הזאת. היה חשוך שם כל כך שלא הצליח למצוא את הכסף הקטן, אבל השיער שלה זהר בכל המראות. היא הביאה לו קפה.

אז אתה האיש, לחשה כשהתנשקו בפעם הראשונה, כעבור יום אחד בלבד, בשעת בוקר מאחורי הבר, והפנים שלה, הפה, קשתות הגבות וקו המצח נראו לו כבר אז כמו כתב מקודש שהבליח פתאום, וכתובות בו המילים שיחננו אותו לתמיד.

עשרים שנה. הרף עין. הוא מרים את סרט הסימון האדום-לבן, מתיישב על המקפצה, והפועל מאיים עליו באצבעו בארשת ידידותית, ממרק את השורה האחרונה. ואז כבר ערב, כשהדלת נפתחת והמיטה מתגלגלת מתוך המעלית; כשהלב פתאום פועם בגרונו ובתוך שניים-שלושה צעדים הוא נעמד למראשותיה ולוחש לאחות בחיוך, לאט! מארי, שעֵרה ומסתכלת עליו בתדהמה, מנסה להבין איפה היא, וכל פניה שאלה אילמת – אתה? אז מה קרה? מארי חיוורת מאי פעם, כמעט אי אפשר להבחין בין השפתיים לעור, והיד שלה, שאותה הוא תופס – ושלא משיבה לו לחץ, מובן שלא – היד עם הצינורית בגבה, קרה.

הוא עוזר לאחיות למקם את המיטה בחדר, תולה את שקיות העירוי על המעמד, מצמיד את צינור הניקוז לכתונת ואת השקית המלאה למחצה לשולי המיטה. אחר כך הוא פורק את הבקבוקים עם הגלוקוזה ואת אלה עם תמיסת המלח, שנים-עשר מכל סוג, ומווסת את הטפטפת. האחיות מודות לו ומשאירות אותו לבד עם מארי.

היא ישנה. בקלסר הגיליון הרפואי והממצאים אין דו"ח ניתוח, והוא ממשש את הדופק, שדוהר אמנם, אבל לחץ הדם תקין. בזהירות הוא מרים את השמיכה, הבטן חומה מנוזל החיטוי, החתך מכוסה רק בתחבושת; הוא צמוד ממש לקו המפשעה המגולחת, נמתח מעצם אגן אחת לשנייה, ומארי, בלי לפקוח עיניים, שואלת בשקט: איך זה נראה?

נהדר, הוא אומר בבהלה, מובן שזה מה שהוא אומר, את לא צריכה בגד ים חדש. הם עשו חתך אופקי ותפרו רק את שכבות העור התחתונות; העליונה סגורה בדבק. אין תפרים. כמעט אי אפשר יהיה לראות את הצלקת.

היא מכחכחת בגרונה, בולעת. בינתיים אסור לה לשתות כלום. השפתיים יבשות. ואתה יודע, היא לואטת, מה הם אמרו לי לפני זה? מה הם גילו?

הוא שותק, מחכה, אבל עכשיו היא שוב נרדמה: משכך הכאבים, ששתי אמפולות ממנו עוד נותרו על השולחן. נוזל השטיפה האדום בהיר, מטפטף מן הצינור שתקוע בנקב ליד התפר, נוזלים ודם, רק מעט ממנו, צובע הכול. אבל הערכים בכל אופן טובים, גם אם הוא לא מצליח לקרוא את המועד האחרון שבו לקחו דמים, החותמת מטושטשת, והוא מתיישב על הכיסא ליד המיטה ואוחז בידה.

ורדים ראשונים מרכינים ראש, ולמרות החלון הפתוח, שקט; כמעט אין אנשים בפארק עדיין, נשמע כרכוש חרישי של כלים וסכו"ם ממחלקת הילדים שממול, וחתולה מתגנבת באיטיות על פני המדשאה, חוצה את התלתן הסמיך.

ראול מתבונן בישנה, במצח הבהיר שלה, בנמשים מתחת לקו השיער האדום-זהוב. האף קצת עקום בחלקו העליון, תאונת אופניים בילדות, קו השפתיים נראה לו מאז ומתמיד איטלקי, והוא חושב על הזמן, שרשם את אותותיו גם בפנים האלה, שאמנם צעירות מעט משלו – אבל מנוסות יותר במי יודע כמה אהבה. אהבה בוטחת ומובנת מאליה, אהבה שאין עליה עוררין, שתמיד בלבלה ולעתים קרובות ביישה אותו; שקיבלה עליה כמעט הכול, כל ויתור, כל מצב רוח שלו, כל מעשה של אי צדק ואכזריות מצדו; אהבה שתמיד היתה חכמה משניהם ועמדה גם במבחנים הקשים ביותר. כאשר צלצל אליה מבויש ולא לגמרי מפוכח אחרי פרידה של שמונה חודשים כמעט שבה לא דיברו ולא התכתבו זה עם זה – הוא עמד בבר של מלון בסוונסי שבווילס, וחברת התרופות, שאת התערוכה שלה אמור היה להקים שם פיטרה אותו – היא אמרה רק: הגיע הזמן! עוד רגע היה נמאס לי.

ועכשיו הכאב, הבליעה היבשה, הקווים סביב הפה נחרתים עמוק יותר, והוא שובר את האמפולה, מוסיף את החומר לשקית העירוי. איפשהו מאחורי הבניין שוקעת השמש, החלונות ממול משקפים את האור, הבזק ממנו נח על לחיה של מארי, ופה ושם מבהיקה מעט פלומה, סלסול דקיק ליד האוזן. הנשימה חרישית, כמעט שאינה נשמעת, ואחרי מבט ממושך בפנים שלה, שכמו תמיד היא מבחינה בו, כי עפעפיה מתכווצים, ראול מנשק את המצח שלה, שכבר לא קר כל כך, תולה שקית עירוי חדשה על המעמד וסוגר בשקט את הדלת. 

בתא הזכוכית אין אף אחד, והוא נכנס למשרד שמאחוריו ומבקש מהאחות, שמעשנת ומעלעלת בדפים, את דו"ח הניתוח. היא מהנהנת אמנם בראשה, אבל לא מרימה מבט. אתה לא הבעל וגם לא קרוב משפחה, נכון? אז לצערי אני לא יכולה להגיד לך הרבה. בינתיים הכול תקין. ההתערבות התבצעה באופן שגרתי למדי. אולי חוץ מ… היא תוחבת את הקלסר למדף והוא צועד צעד אחד לעברה. חוץ ממה!

לסיגריה יש ריח מנתול. נו, ג'ינג'יות בהירות מדממות הרבה מאוד בניתוחים, בשביל זה התרומה העצמית. אבל אצל החברה שלך זה לא היה ככה. בקושי היה מה להספיג, למען האמת. בטח משהו שקשור למופע הירח… ואת השאר היא תספר לך בעצמה, היא מוסיפה בחיוך חמוץ, ורק עכשיו רואה ראול את התג על החלוק ומגלה שהאישה, שאליה פנה כאחות, היא הרופאה התורנית הלילה.

הוא חוזר באוטובוס לקרויצברג, לרחוב ברגמן, אוכל שם משהו בבית קפה, שותה שתי כוסות יין. למרות שזה המסלול היפה יותר, הוא לא עובר דרך בית הקברות בדרכו הקצרה הביתה. הוא שוכב על המיטה של מארי וצופה בטלוויזיה. אבל אז הוא מתעייף, כל הגוף כואב לו, והוא חוצה את המסדרון לדירה שלו, מצחצח שיניים, מכבה את האור. נהיה קריר יותר, רצפת העץ הישנה חורקת. שולי הספר בוהקים בזהב עמום. אתה לא יכול להישאר איתי עוד שעה?

וקצת לפני חצות הצלצול, אישה על הקו, והוא, מנומנם, חושב שזו מארי. הוא מפיל את מנורת הקריאה, מסתבך בכבל. מארי? ואז הוא מזהה את הקול של האחות הפולנייה: רק רציתי לצלצל ולהודיע לך. ניתוח חוזר. אין מה לדאוג, זה אפילו לא דחוף, אבל ניתוח חוזר. כבר בתשע, היא החולה הראשונה. מה להגיד לה? תהיה שם? 

הוא מציץ בשעון מעל הסככה ונעמד על המקפצה. אם ישחה רק קילומטר אחד וייקח אחר כך מונית, הוא יספיק. האיש בחלוק מושך בצינור, מגלגל אותו סביב המנוע, והוא מרכיב את משקפי השחייה. משטח המים נפרש לפניו חלק לגמרי, בתולי, ובשלוותו הוא נראה כמעט קמור, כך שראול, שכבר ערוך לקפיצה, אינו יודע לרגע אם השמים ולהקות הציפורים שצצו שוב פתאום נמצאים מעליו או מתחתיו. וברגע שהוא רואה את השואב, את נצנוץ המכסה המבריק, הוא הודף את עצמו מהמקפצה ובקצה הצל הארוך שלה הוא צולל לתוך המים, שאינם קרים וגם לא חמים, לא צלולים וגם לא עכורים, שברגע זה בכלל אינם מים אלא חומר מבהיק כלשהו, כשם שהצעקה בצד האחר אינה אלא הדממה שבתוך הלב, חלל אינסופי שבו מתפוגג קול עדין.

הזיהוי הפתאומי של אישה חד-פעמית. הניסוח הבהיר של אפלוליות פנימיות וההרמוניה המדהימה בדברים שתמיד חשבת שתצטרך לשאת לבדך כל החיים. הכוח והחום שבקרבתו של אדם שתמיד מלא תקווה ונכון לאושר, והעצב הענוג שמעורר חיוכו.

כשראול מגיע לתחנה לקראת שמונה וחצי הדלת לחדרה של מארי פתוחה. המיטה ריקה, וגבר בסרבל מצחצח את החלון ומניד אליו בראשו. רצועות אגד דבוקות לקצה המזרון, זוג כפפות גומי ובקבוק הפלסטיק עם נוזל השטיפה מוטלים בגיגית. על הסבון שערה אדומה יחידה, על הארונית הגיליון הרפואי ואותו טופס שלא הציג לה לחתימה, עם סימן שאלה בקצה הקו המקווקו, ולרגע אחד – האיש מטה את החלון, עוברי אורח משתקפים בזכוכית – נדמה לו שהוא מזהה בכרית השקועה את קווי המתאר שלה, רמז של צללית.  

*הסיפור לקוח מתוך: Ralf Rothmann, Rehe am Meer. Erzählungen. © Suhrkamp Verlag Frankfurt am Main 2006

*הסיפור תורגם בתמיכת מכון גתה.