קראו ב:
תרגום: אנה זטרברג
אנחנו עומדים בדלת, אומרים שלום. את מביטה בי ואני מסיט את המבט. אני מפחד מהמבט שלך, ממה שהוא יגיד עליי. אני מפחד שלא תביני אותי, אבל גם מפחד שתראי דרכי. שתראי את כל הכישלונות שלי, שתביני שאני בן אדם שלא יכול אלא להיכשל. אני לא רוצה שתראי את זה, כי אני לא חושב שזה נכון. כל מה שעשיתי הוביל אלייך, ולכן זה לא יכול היה להיות שגוי לגמרי. ככה אני חושב, ויחד עם זה הייתי רוצה להיות מסוגל להציל אותך מאבא שלך. מהאיש שהייתי אני.
כשנולדת היית בת. זה היה דבר שאנשים מסביב ציינו. זאת בת, כאילו למילה הייתה משמעות כלשהי. עבורי לא הייתה לה משמעות. עבורי היית הבת שלי. הבת אדם שלי, שיש לה עתיד שתלוי בי. אני מודה שבעיניי לא היית בת אדם בפני עצמך. אני יודע שנעשית בת אדם בפני עצמך, או שאת בוחרת לראות את עצמך ככה. אבל עבורי את הבת אדם שלי. אמת או שקר, מי יכול להכריע.
יש כל כך הרבה דברים שאמורים להיות נכונים. זמן רב חשבתי שאפשר להבחין בין אמת לשקר, שהם שני מצבים נפרדים. חשבתי שאני יודע מה זה מה, וניסיתי לכפות את האמיתות שלי על אחרים. עלייך. אני יודע שזה לא עבד, שזה לא משהו שעובד. אני מצטער על הפעמים שבהן האמנת לי, ואני מריע לך על הפעמים שבהן לא. ויחד עם זה אני שמח שכמה מהאמיתות שלי היו בעלות ערך, שלפעמים צדקתי. אני שמח שאַת סך כל האמון וחוסר האמון שלך כלפיי.
דוֹחְתָרֶם, אני אומר כשאני קורא לך. ילדה שלי. דוחתרם, אני אומר כמו שם שני לעצמי. הבת אדם שלי, ההזדמנות השנייה שלי להיות. שתהיה מה שאני הייתי נעשה אם החיים היו כאלה, אם אפשר היה לבנות זמן על זמן וכך ליצור דברים שלא היו לפני לכן. אבל זה לא עובד ככה, אני יודע. הזמן נוזלי, מה שקיים היום נמצא בתנועה מתמדת עם מה שהיה לפני כן. אני לא יכול ליצור אותך באופן שלא תלוי בי, ולכן אני אף פעם לא אוכל להיות ישות חדשה. זה מכביד עליי. והידיעה הזאת מאששת את האמת שלי, והיא שאת שלי. לעולם לא תוכלי להתקיים באופן שלא תלוי בי. אני יודע שזה מה שהיית רוצה, ואני יודע שאת חושבת שזה אפשרי, ואני מצטער שהחירות הזו היא לא משהו שיש בכוחי לתת לך. אני, שנתתי לך כל כך הרבה חירויות. אני, שאומר לך שאת חופשיה.
תיכף אני אעזוב אותך ואת לא יודעת את זה. אני לא יודע איך זה שאני בעצמי יודע, אבל ככה זה ואני מרגיש הקלה, דוחתרם. אני מרגיש הקלה מכך שאני בדרך, ואני מרגיש הקלה מכך שאני עומד פה מולך ויודע את זה.
*
יש אמיתות שהן נכונות במקומות מסוימים, או בזמנים מסוימים. ויש אמיתות שתקפות בכל מקום ובכל זמן. ככה אני חושב. במקום שבו נולדתי אנשים רצו בנים. בנים שיוכלו לטפל במשפחה. להגן עליה. לדאוג שתהיה שבעה. לשאת את שם המשפחה בגאווה ובכבוד. זה היה ההבדל בין בנים לבנות, וזה היה ההבדל בין נשים לגברים. בנים הקדישו את עצמם ללימודים, לעבודה, לקשרים מחוץ לבית. בנות הקדישו את עצמן למטבח, ליופי, למידות טובות. הגברים היו אמורים לדאוג למשפחה, והנשים הן אלה שעשו את זה למעשה. כן, אמרו שהכוח הוא לגברים והרכות היא לנשים, אבל אני ראיתי משהו אחר. ראיתי נשים שנושאות גברים על כתפיהן. כל דבר שנבנה על ידי גבר, נבנה על גבה הכפוף של אישה. ככה שלא ברור איפה הגבר נגמר ואיפה האישה מתחילה. הגבר והאישה נזילים, בדיוק כמו שהזמן נזיל, ובגלל זה לא ראיתי אותך כבת, אבל גם לא כבן, וזאת האמת הראשונה שאני רוצה למסור לך.
עמדתי מעלייך ליד שולחן האוכל כשהיית קטנה. עשינו שיעורי בית, עשינו אותם שוב, המצאנו שיעורי בית. אמרתי לך שכל מה שאת עושה את מקבלת בחזרה. ושכל דבר שאת רוצה את צריכה ליצור לעצמך, כי לי אין דבר לתת לך. אמרתי לך שבית הספר הוא הכרטיס שלך לְחיים, חיים אמיתיים, מעבר לשולחן האוכל הזה. חיים רחוקים משולחן אוכל שדומה לזה. עמדתי מחוץ למגרש הכדורגל וצעקתי. צעקתי לך רוצי. צעקתי לך תבעטי. צעקתי לך תילחמי, וזה בדיוק היה העניין. רציתי שתלמדי איך להילחם במגרש כדי שתדעי איך להילחם בחיים. כשעמדתי לצד הקווים התוחמים והשקפתי על המגרש מה שראיתי היו החיים שלך. וכשלא רצת מהר מספיק, או לא כיוונת מדויק מספיק, או לא בעטת חזק מספיק, מה שראיתי היה שאת לא טובה מספיק כדי לעשות את מה שנדרש. ראיתי את עצמי, חסר אונים, צועק לך מחוץ למגרש, ואותך, לא מסוגלת. העובדה שרק פעמים מעטות לא היית טובה לא שינתה שום דבר. כל טעות הייתה סימן לכך שהחיים שלך עלולים להיהרס. אז צעקתי, כדי להגן על עצמי מהאפשרות שאצטרך לראות אותך נכשלת. צעקתי, כדי שלמקום שלי לצד הקווים התוחמים תהיה משמעות.
דיברנו כל כך הרבה על מה את יכולה לעשות, על מה את יכולה להיות, על כך שאת יכולה להיות כל דבר. דיברנו על המשמעות של הבחירות שלך. על החשיבות שבקבלת ההחלטה הנכונה. אבל אף פעם לא דיברנו על האפשרות שיום אחד תהיי אשתו של מישהו. תהיי אימא של מישהו. לא רציתי לדבר איתך על דברים כאלה, ועכשיו אני מבין שגם את לא הזכרת נושאים מהסוג הזה. לא רציתי לראות אותך כאישה או כאם, ואת לא עשית את זה. גם אם זה מה שרציתי, זה מדאיג אותי. כי זה אומר שההשפעה שלי עלייך הייתה גדולה. רציתי שזה יהיה ככה. אבל אני לא מאוד מחשיב את הבחירות שלי, אז מה זה אומר עלייך, שאת כמו שאני. שאת כמו שאני רציתי שתהיי.
להציל אותך ממערכת יחסים ומאימהות היה עבורי כמו להציל אותך מלהיות אישה. לא רציתי לראות אותך עם גב כפוף, כמו משהו שמישהו אחר יוכל לעמוד עליו. רציתי שתחיי את החיים שלך בשבילך. שתהיי ושתיצרי הרבה, הרבה ככל שהיכולת האנושית מאפשרת להיות וליצור. אני רוצה הכל בשבילך, ואנשים עם גבים כפופים לא מקבלים הכל. לא רציתי לראות אותך כאישה או כגבר, אבל אני מבין שבכל זאת עשיתי את זה, כי רציתי להגן עליך מפני גברים. רציתי לאפשר לך להיות בת אדם שלא מושפעת מאף גבר. כל זה נראה די אירוני כשאני חושב על כמה אני עצמי התערבתי, השפעתי, שלטתי.
במקום שבו נולדתי אנשים חיו עבור המשפחות שלהם. היה להם תפקיד והייתה להם מחויבות, והיו חוקים שאי אפשר ממש לקרוא להם חוקים כי לא הייתה שום אפשרות להפר אותם. לא, אלה היו מה שאנחנו מכנים אמיתות. ילדים דואגים להורים שלהם. ילדים דואגים לסבים ולסבות שלהם. לדודות ולדודים, לבני הדודים הקרובים והרחוקים. ילדים עושים מה שהמבוגרים אומרים, והמבוגרים הם לא רק ההורים, אלא כל המבוגרים במשפחה, והמשפחה היא שקובעת את החוקים. את האמיתות. נוח לחיות ככה. אם את אדם שמציית לחוקים, המשפחה היא מקום נוח ובטוח. לא צריך לקבל שום החלטה עצמאית, בכל צומת דרכים בחיים יש מי שמחליט עבורך. שמקיים דיון מעל הראש שלך בזמן שאת יושבת ונועצת מבט בשולחן, ומקווה שההחלטה שתתקבל לא תהיה רחוקה מדי מהרצון שלך. כן, זאת הייתה הבעיה שלי במקום ההוא, היה לי רצון משלי. היה פשוט יותר אם לא היה לי רצון, אם כמו האחיות והאחים שלי הייתי מחכה שינסחו בשבילי את האמת.
תפקיד ומחויבות. אני חושב שאת אפילו לא יכולה להבין את המשמעות של המילים האלה כשאת שומעת אותן, כי את קיימת רק עבור עצמך, והאפשרות להתקיים עבור מישהו אחר רחוקה מהמציאות שבה את חיה. את חושבת שאת מבינה את משמעות המילים האלה, כי נדמה לך שאת דואגת להורים שלך ונדמה לך שאת אדם שמתחשב במשפחה שלו. את לא, ואת לא. ההבדל בינינו הוא שאת מהארץ הזאת ואני מארץ רחוקה. היית יכולה להיות כמוני, וזה היה עדיף לי, כי אז היית דואגת לי ומתחשבת בי יותר. אבל זה לא מה שרציתי. רציתי שתהיי מה שהכי טוב עבורך, והמשמעות של זה היא להיות כמו אחרים כאן. לדאוג לְשֶלָך. להציב את הרווחה האישית שלך לפני זו של אחרים. במקום שממנו אני מגיע, זה נחשב לא יפה. אני חושב שברוב המקומות זה נחשב לא יפה. אבל לא פה. פה זה מה שעושים, ונדמה לי שטוב שכך, אבל אני לא בטוח בזה. אני חושב שהחיים קלים יותר כשחיים ככה, אבל אולי הם לא מאושרים יותר. אמת, אמת, שקר. מי יודע. צריך לחיות את מה שיש, לא את מה שהיה. זאת האמת השנייה שלי. החיים שלי אף פעם לא הגיעו לכאן. הם נתקעו איפשהו בין מה שעזבנו למה שהיינו עתידים לבנות. לא רציתי שתיתקעי, או שתמיד תהיי בדרך. גם אם המשמעות של זה היא שתהיי רחוקה ממני.
תחושת הבדידות מגיעה לשיא כשאת מתכננת את הקיום שלך עם המילה ״אני״, כשאת עונה לשאלות במילה ״אותי״. אלה אמורות להיות מילים ברורות. אמורה להיות להן אותה משמעות בכל זמן ובכל תודעה. אבל אני מבין שזה לא ככה. כשאני משתמש במילה ״אני״, אני רואה בתוכי קהל של אנשים. אני רואה את אמא שלי, את אבא שלי, את סבתא שלי, אותך ואת האחים שלך. ההחלטות שאני מקבל, שמשפיעות על ה״אני״ שלי, לא רק משפיעות עליי כאינדיבידואל. במובן הזה, אני לא אינדיבידואל במשמעות הנכונה של המילה, וגם אין לי שאיפה להיות כזה. כשאת משתמשת במילה ״אני״ את מתכוונת לעצמך. פשוט ככה, אישה אחת והרצונות שלה. את רואה את עצמך ואין לך שום חשק לראות אף אחד אחר. בהתחלה חזיתי בזה באימה. אגואיזם כל כך בלתי נתפס שצמח אצלי בבית. אבל עם הזמן, זה הסב לי סיפוק רב. האנוכיות שלך היא לא עדות לפגם באופייך. את אינדיבידואליסטית, וזו עדות למרחק בינינו. כמו עדות לכך שהמרחק בין המקום שבו אני נהייתי למקום שבו את נהיית לא מוגבל לקילומטרים ולהבדלי מזג אוויר. הוא מתבטא גם בהבדלים המנטליים בינינו – וזה טוב! זה נכון. זאת הדרך היחידה להיות כאן, להגיע לכאן. אַת החלק שבי שנמצא לְפנים, ואני משלם את המחיר על המסע הזה בבדידות.
לפני שהגעתי לארץ הזאת לא ידעתי כמה הייתי נורא. אפילו לא חשבתי על עצמי במונחים האלה; מיטיב או רשע, טוב או רע. אבל אז יצאתי אל הרחוב, ושם חיכו לי המבטים. והם סיפרו לי סיפורים שמעולם לא שמעתי. סיפורים עליי כאדם, ככהה עור, כפולש, כאיום. בהתחלה ניסיתי להתעלם מזה. חייכתי. אמרתי שלום. אמרתי תודה. אמרתי סליחה. מילים שלומדים, המילים הכי חשובות. אבל אלה לא היו המילים הנכונות, או שלא היה מי ששמע אותן. חשבתי אז שהם רואים משהו שאני לא רואה. שומעים משהו שאני לא שומע. אני זוכר שמתישהו בחנתי את ההשתקפות שלי במראה. ניסיתי למצוא את מה שהיה לא בסדר, את מה שאפשר לשנות. חייכתי את אותו החיוך לעצמי, ופרצתי בצחוק. אבל זה לא היה צחוק רגיל אלא צחוק של ייאוש, שעומד להפוך למשהו אחר. באותו יום גילחתי את השפם. שפם גדול, מלא יותר מהשפם של הבלש מגנום. הבטתי על צרורות השיער הקטנים שנפלו מהפנים שלי אל הכיור והרגשתי גאה במה שעשיתי. בזה שניסיתי. הרגשתי כאילו יצרתי משהו טקסי והתמסרתי אליו, השלתי את עורי כדי להיות משהו אחר. אני זוכר שהסתכלתי על הפנים שלי, הנקיות, הבוהקות, שחייכתי אל עצמי שוב, ושהרגשתי טוב יותר. אני גם זוכר שכשיצאתי שוב אל הרחוב, השפם המגולח שלי לא שינה דבר.
מה שאת ומה שאנשים חושבים שאת אלה שני דברים נפרדים. אולי זה לא ככה אצל כולם, אולי לא תמיד, אבל עבורך זה בדרך כלל יהיה המצב. זמן רב חשבתי שחשוב לשנות את המבטים של אחרים. לגרום להם לראות משהו אחר, משהו קרוב יותר לאמת. אבל עכשיו אני אומר לך דבר שונה. עכשיו אני אומר לך שמה שאת יודעת חשוב יותר ממה שאחרים חושבים. זאת האמת השלישית שלי. את חייבת לדעת מה את עושה ולמה את עושה את זה. את חייבת לדעת מה את. מרושעת או מיטיבה, טובה או רעה. אני לא יודע אם אפשר לבחור. אבל אנשים יכולים לדעת מה הם עושים ולמה הם עושים את זה, ולדבוק במה שאמיתי. אני מאמין שמי שעושה את זה נעשה טוב יותר. מיטיב יותר. ומי שמנסה לרצות אחרים, הולך לאיבוד, דוחתרם. כי לכל מבט יש סיפור משלו. לכל מבט יש שאלה משלו. כל מבט דורש ממך אמת משלו. ומי שמנסה לספר אמיתות רבות, נאבד בשקרים.
*
בעבודה, העמיתים שלי מדברים על הילדים ועל הנכדים שלהם. הם לא משתמשים במילים כמו ״תפקיד״ ו״מחויבות״, וגם לא במילים כמו ״להילחם״, או אפילו ״עתיד״. הם אומרים דברים אחרים. הם אומרים שילדים צריכים ליהנות, שהם צריכים להרגיש בטוחים. הם אומרים שהדבר הכי חשוב הוא להיות מאושרים, והם לא מתכוונים ל״מצליחים״, אלא ל״שמחים״, שמחים מהדברים הקטנים. אני מחייך ומהנהן כשהם אומרים את זה. אני לא רוצה שפניי יחשפו עד כמה אני לא מזדהה עם השאיפות שלהם. אני חושב עלייך, ועל כך שמעולם לא השתמשתי במילים האלה כשדיברתי איתך. לא אמרתי: תיהני בבית הספר! לא אמרתי: הדבר הכי חשוב הוא לא לנצח, אלא זה שכולם משתתפים במשחק. גם לא אמרתי: את טובה בדיוק כמו שאת. המילים שלי אלייך עסקו בזה שתהיי יותר. יותר ממי שיצרתי בתנאים שעמדו לרשותי.
אני מקשיב לעמיתים שלי, ומנסה להבין אותם כדי להבין את עצמי. אני מסתכל עליהם כשאנחנו מנסים לקבוע פגישה והם יושבים לפני היומנים שלהם, ואפילו שיש להם המון חלונות פנויים הם אומרים שלא יספיקו השבוע. אני מסתכל על אחד החלונות ואומר: אבל הנה, אפשר פה. ואז אני מקשיב להם כשהם מסבירים שזה זמן שהם צריכים בשביל עצמם, כדי שהם יוכלו לעשות את העבודה שלהם בשקט ובשלווה. הם רוצים שקט ושלווה, אני מבין, ומוסיף את המילים האלה לרשימת המילים שמעולם לא אמרתי.
פעם חשבתי שהם אלה שמפספסים משהו. מפספסים את זה שאנשים זקוקים למילים שלי. שאנשים צריכים שיהיה להם תפקיד, שהם צריכים להילחם ולעבוד קשה למען העתיד שלהם. אבל אני מתחיל להבין שהפער בין המילים שלנו קשור בפער בין החיים שאנחנו חיים. מישהו כמוני, שהגיע מארץ רחוקה, לא יכול להרשות לעצמו הנאה. אין לו מקום לשמחה. כל בעיטה מדויקת, כל ריצה מהירה. הוא בדרך, והוא לעולם לא מגיע. ומי שבא מהארץ הזאת יכול לחיות בשקט ובשלווה. יכול לבקש הנאה ושמחה עבור הילדים שלו, ולצאת מנקודת ההנחה שביטחון הוא דבר שאפשר להשיג אותו. עם ההבנה הזאת, אני גם מבין שאם אני רוצה שתהיי כאן, שתגיעי לכאן, אני צריך לבקש עבורך את אותם הדברים שהעמיתים שלי מבקשים עבור ילדיהם. אז האמת הרביעית שלי היא לומר לך מילים שעד עכשיו אף פעם לא חשבתי לומר לך, ולקוות שתמצאי דרך להבין אותן: תיהני. אל תתאמצי מדי. אל תרגישי מחויבת. תמצאי שקט ושלווה. תנסי להיות מאושרת, גם אם זה ימנע ממך להיות כל דבר אחר שאת יכולה להיות. אני מניד בראשי לנוכח המילים האלה, כי באוזניים שלי הן עדיין נשמעות כל כך זרות ובנאליות. אמת, אמת, שקר. אני בוחר להאמין בהן.
אני אומר לך את זה והמבט שלך מתרכך, אבל יש בו גם בלבול. את לא יודעת למה אני מספר לך את כל זה. את צוחקת כשאני אומר לך שחשוב ליהנות. צחוק קצר, כאילו ניסיתי להתבדח והבדיחה הייתה לא מוצלחת. אבל אני רואה שאת שמחה שאני אומר לך בדיוק את הדבר הזה, אני רואה שזה משמעותי עבורך.
אני מרים את המבט ומסתכל לך בעיניים, ואנחנו עומדים ככה רגע קצר. מחייכים זה אל זו בפתח הדלת. אבל שוב אני רואה ספק בעיניים שלך. כאילו את נזכרת שאני הוא האיש שאת מסתכלת עליו, שאני הוא האיש שאת מדברת איתו.
את לא יודעת שאלה הדברים האחרונים שאני אי פעם אגיד לך. כשלא אהיה כאן את תחשבי על השיחה הזאת ותנסי להבין מה רציתי לומר. את תתהי אם באמת התכוונתי למילים האחרונות האלה, או שאמרתי אותן רק כדי להיות נחמד. את תחשבי שהן רחוקות מדי מכל מי שהייתי כדי שהן באמת יהיו האמת שלי. ויחד עם זה, זאת תהיה השיחה שתבחרי לחשוב עליה, כשתחשבי עליי.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.