איתמר הודיע לי היום שהוא קנה כרטיס טיסה בכיוון אחד לרומניה. שוב אתה נוסע? רק לפני חצי שנה חזרת מקמבודיה ובכלל, מה יש לך ברומניה? הוא מחייך. פסטיבל "ריינבו" משהו ליד בודפשט. אמרו לי שיהיה גדול.

בוקרשט, אני מתקן, בודפשט זה בהונגריה. בודפשט, בוקרשט, מה זה חשוב, הוא אומר, תשתחרר אבא, אתה צריך לבוא איתי פעם לפסטיבל כזה. בטח, אני אומר. תהרוג אותי, אני לא מבין אותך. אתה כבר לא ילד אבל מתנהג כמו ילד.

***

אתה לא יכול להבין את זה, הוא אמר.

אבא שלי ואני היינו יוצאים לדרך מיד לאחר שאמא הייתה מסיימת את טקס הבכי הקבוע שלה, אחרי הדלקת נרות שבת. סיפור שחזר על עצמו בכל יום שישי. אמא, שיער ראשה עטוף במטפחת משי שקופה, סינרה הפרחוני מהודק למותניה, מוכתם מדמו של הקרפיון שהרגה זה עתה במכות פטיש עץ על ראשו לקראת הפיכתו לגפילטע פיש, מדליקה את נרות השבת. היא משרטטת בכפות ידיה שני עיגולים סביב להבות האש, ממלמלת תפילה ביידיש, מכסה את עיניה בכפות ידיה ופורצת בבכי תמרורים.

אבא בפרצוף קפוא ושפתיים קפוצות, ממתין מעט ואחר כך אומר, "נו שוין, גוט שאבעס," ולי הוא אומר "קים". הולכים.

אני פותח את הדלת, אבא יוצא, אני אחריו. אני שומע את צליל המפתח בחור המנעול ואת רעש סגירת שלושת הבריחים מאחורינו. דלתות דירות השכנים סגורות, אבל בחדר המדרגות עולה ריח כבד של תבשילי ערב שבת.

אני יורד במדרגות אחרי גבו הצנום של אבי, חושש שגארי סדובניק מהקומה הראשונה, שהיה גדול וחזק ממני, יראה אותי עם החולצה הלבנה תקועה בתוך מכנסי הטרלין הכחולים-כהים. אני יכול לשמוע אותו מסנן בשקט, "אדוק פיסטוק" ואז מנסה להעיף לי את הכיפה מהראש, כמו בכל פעם שיוצא לנו להיפגש בחדר המדרגות או בחצר הצמודה לבניין. לא היו לי חברים בבניין. כל ילדי השכנים – כולם ניצולי שואה, בעיקר מפולין, שממנה הגיעו גם הורי, לומדים בבית הספר "אחד העם" החילוני. רק אחותי הגדולה ואני לומדים בבית הספר הממלכתי דתי "תחכמוני". 

אנחנו יוצאים אל רחוב רמב"ם ופונים ימינה. מצד שמאל, מעברו השני של הכביש, משתרע שדה קוצים, בקצהו ניצב מבנה בטון מנדטורי מאיים – משטרת חדרה. מאחוריו אפשר להבחין בשורות הראשונות של צמרות עצי האקליפטוס הענקיים של יער חדרה. אולי בגלל החיים בסמיכות לבניין הזה, ולהרגל של אימא להפחיד אותי בשנות חיי הראשונות שאם לא אוכל כמו שצריך יבוא שוטר, יש לי גם היום הערכת יתר מוגזמת עד כדי חנופה לכל שוטר תנועה רכוב על וספה.

פונים ימינה לרחוב הרברט סמואל, צועדים בשתיקה שהולכת ונעשית כבדה יותר ויותר. אנחנו צועדים זה ליד זה. הוא לא שואל ואני לא מספר לו דבר. כך אנחנו נוהגים שנים רבות עד גבולות זיכרונות ילדותי.

***

שתיקות ארוכות קשות לי. אפשר לומר שאני קשקשן די כפייתי. מאלה שמדברים עם כל אחד, שתמיד יש להם מה לומר, לא משנה על מה תדברו איתי. לא נעים להודות, אבל אין אצלי הבדל גדול בין דיבור כבד ראש על משמעות החיים או מחיר הכיבוש לדוגמה – לא שיש לי משהו מיוחד לומר על זה שעדיין לא שמעתם –  או נושא יותר קליל, כמו למשל  יחסי מין בגיל שישים. מה שאני רוצה לומר, שעם כל אחד מכם היה יכול להיות לי נושא שיחה, מלבד עם אבא שלי.

אבל ביום שישי הזה, אני חייל בן עשרים ואחת בחופשת שבת, מעוכב שחרור בגלל מלחמת יום כיפור שהסתיימה לפני כמה חודשים, אבא מפר את שתיקתו.

כמה צעדים מפינת הרחוב, בדיוק כשחלפנו ליד חלון הזכוכית המאובק של המכולת של מנדל מנדל, אבא אומר: עוד מעט אתה גומר צבא. חשבת כבר מה אתה מתכוון לעשות עם החיים שלך?

לא, אני עונה, לא ממש חשבתי על זה. שתיקה.

***

אנחנו ממשיכים לצעוד במעלה הרחוב, הוא נפתח אל רחבה גדולה מרוצפת אבנים משתלבות המכונה בחדרה בגאווה "הפיאצה", שאין דבר רחוק יותר ממנה ומכיכר עיירה איטלקית.

בוא נשב רגע, אבא מצביע על ספסל עץ, מוציא מטפחת מכיסו, מנקה את האבק ומתיישב באנחה של זקנים. שב, שב. אני רוצה להגיד לך משהו חשוב.

זה בסדר, אני אומר, אני יכול לעמוד. המחשבה על ישיבה אינטימית כזאת בסמוך לאבי מעוררת בי אי נוחות. 

טוב, אז תשמע, הוא אומר, אני חשבתי על זה הרבה מאד. לא כל אחד יכול ללמוד באוניברסיטה. לא כל אחד יש לו שכל כמו לברקו או מושקוביץ. תאמין לי, אין מישהו שמכיר את הילד שלו כמו אבא. אתה לא מתאים ללמוד או לעבוד במשרד סגור. אתה אוהב להיות בחוץ. באוויר.

אני מביט באבא שלי, לבוש בחליפת שבת דהויה, על ראשו מגבעת שמשווה לו מראה גלותי. אני חושב שהוא היה צעיר מגילי היום, אבל כבר אז היה איש זקן – פועל ייצור בסרט נע של נייר טואלט במפעלי נייר חדרה.

***

מאחורי גבו של אבא מתערפלים פתאום חזיתות בניני המשרדים המכוערים שמקיפים את הפיאצה, הופכים לאחו ירוק, מעליו מתנשאים הרים מושלגים שנשקפים אל אגם כחול, כמו אלו שראיתי פעמים אין ספור באוסף גליונות ה"נשיונל גיאוגרפיק" של ברקו, שמלבד העובדה שהיה לו המון שכל (עובדה: יש לו עד היום חנות למוצרי ניקיון בשוק של חדרה) ושלאבא שלו היה טנדר ויליס, היה לו אוסף עצום של חוברות "נשיונל גיאוגרפיק" שבין דפיהן נהג להחביא חוברות עם צילומי בחורות ערומות.

נכון, אני אומר בשקט, אני אוהב להיות בחוץ.

בדיוק מה שחשבתי, הוא אומר. אז דיברתי עם סשה ברומר, שהיה איתי בסיביר, אתה יודע מי זה, הוא מנהל גדול בדואר, וביקשתי ממנו פרוטקציה שייקח אותך להיות דוור. 

אז סשה, חבר באמת טוב, אמר שהוא ידבר על זה עם המנהל שלו. אני בטוח שהם יקבלו אותך. אתה בריא, גבוה, היית חייל במלחמה. עבודה בדואר ממש מתאימה לך. לא עובדים קשה, רק כמה שעות בבוקר, לא כמו אצלנו במפעל במשמרות יום ולילה, תהיה לך משכורת מסודרת, וגם תוכל להתקדם ואולי לעבוד בנתניה עוד כמה שנים.

אבא קם ממקומו. נו, הוא אומר, מיישר את שולי חליפתו, דיברתי מספיק, צריך למהר לבית הכנסת. עוד מעט נכנסת שבת.