פול נימורו היה יפני. הוא היה יפני לפני כל דבר אחר, אם כי היה גם דברים רבים אחרים, והוא העריך בעצמו את אותן התכונות שידע שקיבל בירושה – הדיוק, המשמעת העצמית ואתם, אולי נראה פחות לעין אך קיים לא פחות, מטען רב-עוצמה של רגשות מבוקרים על ידי מסורת קפדנית של דורות. היו תכונות נוספות שהעריך בעצמו. גופו, למשל, לא היה קטן קומה כזה של מרבית בני ארצו, אלא מעט מעל לממוצע, כתפיו היו רחבות והוא הקפיד על כך שתהיינה שחומות על ידי שהיות ממושכות בחופים שטופי שמש, דבר שרק מעטים מידידיו נהגו לעשות. הם נהגו לסקור את כתפיו השזופות ולפלוט באנחה שכללה בתוכה מידה של הערצה ויותר משמץ קנאה, לא פלא שהגרמניות הבלונדיות האלו שבאות לחפש פה פגודות גומרות בסוף בחדר המיטות שלך. נימורו היה מחייך מבלי להודות או להכחיש ומותח את זרועותיו לאחור, כך שמשחקם של השרירים מתחת לעור השזוף בא לידי ביטוי. הוא נהנה מהערצת ידידיו, וגם מנדיבות לבן של הנערות קצרות השרוולים ובהירות השיער שהיה פוגש באקראי באתרים הפומביים של עירו ומסביר להן באדיבות היכן הכניסה או מהי משמעות הכתובת המצויירת בשורה אנכית של אותיות נפתלות על הקיר. פול לא היה שמו האמיתי, כמובן. אך הוא העדיף להשתמש בשם המערבי שאימץ לעצמו לאחר שנוכח לדעת כי היגויו של השם היפני קשה על אנשי העסקים האמריקנים שאתם הרבה להיפגש. נימורו היה מהנדס חשמל מעולה. הוא השלים מספר משימות פיתוח לשביעות רצונם המלאה של הממונים עליו וכעבור מספר שנים הועבר למחלקת השיווק של מפעל האלקטרוניקה הגדול בו עבד. התנהגותו ונימוסיו, כאשר שהה בחברת עמיתיו האירופאים, לא נבדלו משלהם וחלק מערביו היה מבלה עמם בבארים של טוקיו, אלא שבניגוד להם לעולם לא הפריז בשתייה. בחברת משפחתו הפגין דבקות חסרת דופי במסורת כראוי לבן משפחת נימורו, שעליה נמנה סמוראי אחד. בין ידידיו הקרובים היתה התנהגותו אותה מזיגה מיוחדת של מנהגים עתיקים וחירויות חדשות שאימץ לעצמו הדור היפני הצעיר בן גילו. הוא הצהיר בפומבי על אהדתו לתרבות האירופאית, אם כי הוסיף תמיד שאין להשוותה, כמובן, למסורת עתיקת היומין של יפן, ולכן היה מן המפתיע בהכרזתו שאת חופשתו הבאה בכוונתו לבלות בטיול במדבר סהארה דווקא ולא, למשל, בגרמניה או בספרד. למעשה נימורו עצמו הופתע מן ההכרזה, פליטת-פה לא מתוכננת שהפכה למציאות, רעיון שהשתעשע בו זמן מה אך כלל לא התייחס אליו ברצינות. הוא שאב את הרעיון מחוברת גרמנית לגיאוגרפיה שפעם עיין בה בחדר ההמתנה של רופא השיניים, ושכללה כתבת שער מרתקת על המדבר. מפעם לפעם היו התמונות – המעולות, כמו כל תוצר גרמני – של חולות נודדים לבנים ומרחבים סחופי-רוח מבזיקות במוחו, ונעלמות שוב. כששאל אותו ידידו הטוב סקודה לאן בכוונתו לנסוע לחופשתו השנתית, והציע טיול משותף במכונית באירופה עם עוד שני חברים, נרתע נימורו מן הרעיון של טיול במכונית צפופה עם שלושה גברים עמוסי מצלמות וצמאי הצלחות שאין ביכולתם לממשן. מבלי שתכנן זאת מראש ומבלי לבקר את דבריו פלט "לא הפעם. אני נוסע למדבר סהארה," ופניו מוכות התדהמה של סקודה מנעו ממנו לחזור בו באותו הרגע. השמועה הופצה בין מכריו במהירות של רכבת חשמלית ותוך מספר ימים כבר לא יכול לחזור בו מבלי לנקב במו ידיו את בועת הזוהר ההרפתקני שאפפה אותו, ולהפוך בעיני ידידיו לבדאי. בסופו של דבר, אמר לעצמו, המדבר חייב להיות מקום מעניין, התמונות מצאו חן בעיניו ולקריסטינה בפרנקפורט יוכל לנסוע בשנה שלאחר מכן. כך שבסוף יולי (המפעל בו עבד קבע את זמני החופשות על פי הנוהל האמריקאי) מצא את עצמו עולה למטוס של חברת אייר פראנס עם פספורט, שתי מצלמות טובות וחצובה ותיק לעדשות ומזוודה קטנה, כשיעדו הסופי הוא אלג'יר.

הוא תכנן את טיסתו כך שתכלול חניית ביניים בת יומיים בפאריז שניצל לטיולים על שפת הסינה, בבולבאר סאן מיש' ובבארים הקטנים של מונפרנאס. הוא ביקר קודם לכן בפאריז והיו לו מכרים שם, אך מאחר שעמדו לרשותו רק יומיים, העדיף להעביר אותם בשוטטות נעימה ובטֵלה בסמטאות הקטנות, נהנה מן האווירה המיוחדת של הרחובות המרוצפים ושל הביסטרו הקטנים בפינות, אינו מודע לכך שכל תושביה האמיתיים של העיר ברחו ממנה בחודשים אלו והפקירו אותה לחסדיהם של נוודים סמוקי פנים תלושים ממקומם כמוהו, מכתפי מצלמות, הצועקים זה לזה מן העבר השני של הרחוב הי ג'ון, בוא לראות, מצאתי בית קפה משגע. הוא התבונן בהם בזלזול מסוים, אך ללא רגשות איבה – את מצלמותיו שלו השאיר בחדר המלון, את פאריז הנציח כבר שני קייצים קודם לכן – ושוטט בחופשיות ברחובות, ידיו בכיסיו. בערב עמד על הגשר מול הקתדרלה המוארת והיתה לו החווייה הלא בלתי נעימה של לחישה צרודה ליד כתפו, מסיה רוצה גוד-טיים, והוא דחה באדיבות את הצעתה של אשת הרחוב המבוגרת מדי בעלת השיער הצהוב הצבוע והפנים המאופרות בכבדות, גושי מסקארה בריסים, וחש סיפוק מכך שהוא אינו זקוק לשירותיה בניגוד למרבית ידידיו מטוקיו, שהיו נענים להצעה בלהיטות. הוא שכר חדר במלון טוב ליד האטואל ואכל את האוכל הצרפתי המצוין בתיאבון רב, וכשעלה כעבור יומיים על המטוס היה בארנקו כרטיס הביקור של סוכנות נסיעות מומלצת באלג'ר, מקופל היטב.

באלג'ר שכר מכונית אמריקאית עם מיזוג אוויר – מנהל הסוכנות בעל הפנים השחומות והשמנות, אותן ניגב במטפחת מוכתמת מדי כמה רגעים, הסביר לו שאין להעלות על הדעת מכונית ללא מיזוג אוויר – ויצא לדרכו מבלי להתמהמה בעיר הגדולה. היא היתה אמנם ססגונית, אבל צעקנית ומלוכלכת מאד ולאחר שישב כשעתיים עם סוכן הנסיעות והתווה מסלול שנראה לו מעניין, קנה כמה בקבוקי מים מינרליים ויצא לדרכו. סוכן הנסיעות לא התלהב מן המסלול. הוא לא הבין מדוע מתעקש היפני לנסוע דווקא אל המדבר הלוהט, הצחיח, ועוד בחודשי הקיץ, כשביכולתו לנסוע לאורך החוף האלג'ירי עד לרבט, לקזבלנקה, למאראקש – לפאריז של אפריקה, חזר ופרש לפני נימורו את חוברות התיירות הצבעוניות של ערי מארוקו על מרכולתן הרבגונית וחופיהן הלבנים מנוקדי הגופות השחומים של סקנדינביות שרועות, פרושות לשמש. נימורו סקר את החוברות באדיבות דף אחר דף ואמר שמארוקו נראית לו מעניינת מאוד וללא ספק יטייל באזור החוף של צפון אפריקה בשנה אחרת, אלא שהשנה בכוונתו לנסוע לסהארה. האדון הוא איש סיאנס, שאל הערבי בצרפתית המשומנת, נודפת ריחות הבריליאנטין, ולרגע נטעה נימורו לחשוב שכוונתו להעלאת רוחות וכמעט פרץ בצחוק, אבל מיד הבין לכוונתו של הסוכן ואמר לא, אינני איש מדע. אני מעוניין פשוט להכיר את האזור. האיש השמן הוסיף להתבונן בו במבט הזגוגי הנוצץ, הנוזלי כמעט, שנימורו הבחין בו כבר אצל מרבית אנשי המקום, והוא חש עצמו נאלץ להוסיף בכל זאת הסבר כלשהו. אני מצלם, הסביר. בעיניו של הערבי נסגרה מגופה כלשהי, העניין הוסבר, האיש רוצה לצלם את החולות. עניין שהוא עדיין בלתי מובן כשלעצמו אבל מוכר, מדי פעם היו מופיעות בסוכנות קבוצות מיוזעות של זרים סמוקי עור שמצלמות תלויות על צווארם ודורשים מכונית ממוזגת ונהג טוב, בשם אלוהים, ויוצאים לצלם את הגבעות החוֹליות, הלא משתנות וחסרות העניין, של המדבר.

הכביש היה צר וגרוע מאד, מלא מהמורות, ונימורו הרהר שאם זו הדרך הראשית בארץ צפויות לו צרות בהמשך, ומוטב שיקנה גלגל רזרבי חדש באוראן. מדי פעם נאלץ להמתין בתוך גלי אבק שהעלה עדר עזים מדובללות שחצה את הכביש, או אף לנסוע כמה דקות במהירות ההליכה של עדר המתנהל לאטו כאשר העזים חסמו את רוחב הכביש. צפירות לא עזרו, כך גילה עד מהרה, רק סבלנות ודחיקה מילימטרית קדימה יכלו לחלץ אותו לבסוף מן האוויר הדחוס גרגרים לבנים של אבק ומהמולת הפעיות וצעקות הזירוז חסרות התוצאות שאפילו זגוגיות החלונות העבות לא יכלו למסך. אבל הכביש התפתל לאורך קו החוף ונימורו נהנה מן הנסיעה המתונה שבה מדי כמה רגעים התגלה לעיניו הים, כחול בכחול יהלומי ובלתי יאומן, צחיח, השמש נשברת בו באלפי ריקועים זעירים של אור לבן. לאורך החוף התמשכו גלים רכים ואינסופיים של דיונות נמוכות שמעבר להן, כך שיער, נפרש חוף שטוח וחולי שרוח סבלנית שוטחת עליו שנה אחר שנה משבים של חול זכוכיתי דק דמוי ערפל כמו שטיח של קורי עכביש הנפרש על שטיח קודם, עד שאותה רוח מעיפה יום אחד את כל השטיחים אל הים או לכיוון אחר ולאחר מכן מתחילה בסבלנות והתמדה שאינן מתכלות לעולם לפרוש אותם מחדש.

בחמש אחר הצהריים הגיע לאוראן. העיר מצאה חן בעיניו. הוא חיבב ממבט ראשון את אריות האבן בשער העירייה, את הגגות הלבנים, את מבוך הקירות המטויחים לבן של הרובע העתיק, את צלילי המואזין שריחפו אליו מטה בצלילים ספיראליים ממרומי המסגד. במשרד התיירות המקומי הסבירו לו שהמלון הטוב ביותר הוא הסהארה. יש עוד כמה הנחשבים אף הם טובים, אמרה הפקידה וחייכה אליו חיוך משוך באודם בוהק וכבד-עפעפיים, אבל אם אינו רוצה להסתכן, מוטב שישתכן בסהארה. נימורו הודה לה על עזרתה ושאל מהיכן האנגלית הטובה שהיא דוברת. העלמה מצמצה בעפעפיה הכבדים, והודתה שלמדה אותה בבית ספר וכי היא אוהבת לשוחח עם אנשים המגיעים לעירה הקטנה מן העולם הגדול ולשפר את ידיעת השפות שלה. נימורו אמר שברצון יתאר בפניה את ארצו שהיא ללא ספק מיוחדת במינה והיא נענתה להזמנתו לסעוד עמו באותו ערב במלון. לאחר הארוחה, שבסופה חש נימורו כי תיאר בצורה ממצה את נופה של ארצו ואת אופיה ומנהגיה של יפן, הן העתיקה והן המודרנית, עלו לצפות בעיר מגג המלון. לילה מדברי הוציא כוכבים זוהרים ואורות העיר נשטחו תחתם והיא הרשתה לו לאחוז בידה ואפילו לחבק את כתפה כך שנשענה עליו מתוך כיסא הנוח שלה, והם שוחחו בקולות נמוכים על אלג'יריה ועל יפן ועל תוכניותיה לנסוע ללמוד אמנות בפירנצה בעוד שנה או שנתיים, כשתחסוך מספיק כסף ותצליח לשכנע את משפחתה מלאת הדעות הקדומות שאין בכך אסון.

למחרת אכל ארוחת בוקר טובה שלא נבדלה בהרבה מזו שקיבל בפאריז. השירות היה אדיב וקונטיננטלי לכל דבר, ומנהל הקבלה ניגש אליו כשעבר בלובי ושאל אם הכול לשביעות רצונו. נימורו הביע את הערכתו לטיפול שקיבל. לא היו לנו אורחים רבים מארצך, אמר המנהל, למעשה אם אינני טועה אתה האורח היפני הראשון שלנו. כך שאנחנו מעוניינים בפרסומת טובה, הה-הה. נימורו צחק עמו והוסיף שללא ספק ימליץ על הסהארה בפני ידידיו ביפן. את הבוקר בילה בשוטטות ברובע העתיק של אוראן. הוא אהב את אורח הבניה המוּרי על קשתותיו המתקמרות והאריחים המצוירים בכחול שמעל לדלתות ואת המבוך הנפתל של הסמטאות הלבנות. הוא שוטט לאטו בקמרונות המוצלים של הבזאר, בוחן בעין סקרנית את כלי הנחושת הרקועים לפי דוגמה עתיקה ואת הנרגילות עם פיותיהן המוארכים ואת נאדות המים מעורות העזים ואת השמלות הרקומות, מתעלם בהצלחה מיבבות הבקשיש, בקשיש של הילדים שהזדנבו מאחריו. לבסוף קנה צעיף סגול שמטבעות תפורות בשוליו, עמד מעט על המחיר עבור העיקרון והוריד אותו בכמה סנטימים. בצהריים נכנס לקמרונה האפלולי של מסעדה. אל שולחן המכוסה מפת פלסטיק מרובבת זבובים הגישו לו מיני ממרחים ולחם ערבי חם, ולאחריהם בשר כבש שמן צלוי היטב. הוא קינח בכוס קפה חזק מדי לטעמו ושב אל המלון לנוח את מנוחת הצהריים. היה חם מאד. בחמש קם, התקלח ונסע למשרד התיירות לאסוף את נאדין. היא הבטיחה לו יום קודם לקחת אותו למרומי מסגד משם, כך אמרה, נשקף הנוף היפה ביותר של העיר והים. הם טיפסו למעלה ממאתיים ושמונים מדרגות, כך דיווחה לו נאדין לפני תחילת הטיפוס והוא ניסה לספור אבל לאחר שעבר את המדרגה המאה וכמה הפסיק, והתרכז בנשימות עמוקות, ולבסוף הגיעו למשטח העליון ממנו קורא המואזין. מסגד זה אין מתפללים בו בשנים האחרונות, אמרה נאדין. לכן אפשר לעלות אליו בשעה הזאת שהיא שעת התפילה. הם נשענו זה ליד זה על המעקה והתבוננו מטה אל הפסיפס הלבן המשובץ דמויות קטנות בגודל כלים של שח, לבושות בשחור או בלבן (נימורו שם לב לכך שהנשים עוטות משום מה תמיד שחור ואילו הגברים לבן, ותמה על כך. לאחר מכן החליט שהדבר קשור בצניעותה של האישה וכי כפי הנראה השחור מסתיר אותה טוב יותר מפני עיניו הסקרניות של הזר).

שמש גדולה ואדומה נתלתה מעבר למעקה ואור אדום הציף את העיר ואת הים. דממה ירדה על העיר, דממה שצפנה בתוכה ציפייה, והדמויות האטו מהלכן. מבעד למסך הערפל המשופע של קרניים אדומות מאובקות בקעו באחת קולותיהם של המואזין. אין אללה מבלעדי אללה, ידע נימורו שהיא משמעות הקולות המסתלסלים כמו הכתב המקושט שראה על האריחים הקבועים מעל הקשתות, ומוחמד נביאו. זה יפה, לחש לנאדין שעמדה לצדו והיא הנידה בראשה. מראה העיר המאובקת הטובעת לאטה בערפל האדום עורר בו תחושה של שקט וכמיהה מוזרה למשהו לא ברור. זה לאחר זה פסקו הקולות. אבל הקרניים האדומות הוסיפו לזרום, מכות בגגות הלבנים תזכורת אחרונה עד למחרת. בוא נסתכל מסביב, אמרה נאדין. הם הקיפו לאט את הרחבה הקטנה. זהו בית החולים החדש, הצביעה נאדין, וזהו ארמונו של עבד-אל-עזיז משושלת אלמוהאד. ארמון נהדר, כדאי לבקר בו. נימורו נשען על המעקה והביט אל מעבר לבתים. הבתים נדמו כאילו הם מסתיימים בחגורה אטומה בגוון צהבהב, המגבילה את האופק מעצם חדגוניותה. מה זה שם, שאל.

"זה המדבר," אמרה נאדין.

לאחר שנעלמו הקרניים האחרונות והלילה הקטיפתי נפרש על הרחבה הקטנה במרומי המסגד, היא הניחה לו לנשק אותה נשיקה לחה וממושכת. אחר ניתקה את עצמה ממנו באנחה רכה ואמרה שהם חייבים לרדת ושהמשפחה שלה תהרוג אותה אם יֵדעו שהיתה במקום מבודד אתו לבד. הם פסעו בדרך למלון באוויר המבושם של לילה מדברי חם לפני שיורד החושך הגמור ולאחר הארוחה עלו לגג ושוב התירה לו לנשק אותה, ואפילו להניח את ידיו על גופה הרך, השוקע. לפני שנפרדו נתן לה את כרטיס הביקור שלו בטוקיו והיא רשמה עבורו את כתובת המשרד – מוטב שלא יכתוב לבית הוריה – והוא הבטיח שישתדל לעבור באוראן בדרכו חזרה.

למחרת נסע לסידי-בל-עבאס. בבוקר, לפני שעזב את העיר, נסע לחוף הרחצה והשתטח על החול החם, מפקיר עצמו לקרני השמש המוקדמת. על החוף שכבו כבר כמה תיירות צעירות, צרובות כתפיים, שהשתזפו בהתמכרות מוחלטת ומבלי לשית לבן לדברים מיותרים כמו חלקו העליון של בגד ים. נימורו שילב זרועותיו תחת ראשו והביט חליפות בהן ובים והחליט שהרעיון לבלות כאן את החופשה היה מוצלח בהחלט. חיוך עלה על שפתיו כשנזכר בשלושת חבריו העמלים אותה שעה בוודאי לצלם מכל הזוויות את הטור אייפל. לאחר כשעתיים נסע חזרה למלון והתקלח, שוטף מגופו את שרידי החול וסוקר בהנאה את הצבע השחום של גופו. בדלפק הקבלה שילם את החשבון והודה למנהל הקבלה על איחוליו לנסיעה מוצלחת, הכניס את שתי המצלמות והחצובה ואת המזוודה למכונית ונסע.

הכביש אל פנים היבשת היה, כפי שציפה, גרוע בהרבה מקודמו והוא שיער שהלאה ילך המצב ויחמיר מאחר שהדרך שבחר לא תאמה את נתיבי התיירות המקובלים. הוא נהג לאטו, בוחן את הבתים צרובי השמש שצצו מדי פעם בצדי הדרך, את הילדים שהופיעו פתאום כרוחות רפאים מן החולות בצד הכביש והושיטו יד במחווה המוסכמת של תחינה מתחילת כל הדורות. לסידי-בל-עבאס הגיע לקראת הצהריים והוא שאל עוברים ושבים למלון שאת כתובתו נתנה לו נאדין. זה התגלה כמבנה עשוי אבן חול בצבע צהבהב, ולא מבטיח במיוחד. החדר לא היה מלוכלך אך לא יותר מזה וכלל מיטה, וילון מאובק וכיסא שחשש לשבת עליו פן יעלו ממנו עננות אבק. נימורו נכנס למקלחת ושטף את שאריותיה הדביקות של הנסיעה. הוא ביקש מן הפקיד בדלפק להעיר אותו בארבע וכששמע את הדפיקה בדלת חדרו קם, התלבש ויצא לסייר בעיר. שוב הרובע העתיק, הקמרונות הלבנים, הקשתות, הקירות המטוייחים, הקריאות המוזרות בשפה קשה וגרונית. הוא נכנס לארמונו של סולטאן כלשהו והתפעל מן החצרות הפנימיים עם אריות האבן שמים נזרקים מפיהם, מן הקשתות הכבדות, מן הפאר העשיר של השטיחים. בבית הנכות העירוני הסביר לו האחראי הצנום, העוטה שמלה לבנה, לאיזה אירוע משמשת כל אחת מן התלבושות הרקומות חוטי משי ססגוניים שבתוך ארונות הזכוכית, והצביע על כלי נשק ישנים. כשהחל לחוש ברעב הודה לו וחזר למלון. הארוחה כללה יותר מדי שמן לטיגון והוא קינח בפירות מצומקים מעט. גם כאן ניתן היה לעלות לגג והוא ישב מעט בכיסא נוח ועישן והביט אל המרחב המכוכב שמעליו. סידי-בל-עבאס היתה קטנה מאוראן בהרבה והכוכבים היו רבים יותר ואורות העיר מעטים יותר. נימורו הרגיש בדידות מסוימת וציין לעצמו הרגשה זו, ואת המחשבה שאולי חשוב מדי פעם לחוש בדידות כי כך יכול אדם ליצור יותר קשר עם עצמו ולחדד את מחשבותיו, אבל לא עלו במוחו שום רעיונות מיוחדים שיכול לחדדם. לאחר שסיים את הסיגריה השנייה הלך לישון.

למחרת המשיך בדרכו אל פנים הארץ. הוא סימן על המפה כיעדו הבא את העיירה עין-ספרה. הנוף שנשקף אליו מצדי הכביש היה חדגוני ומאובק ונראה לו מלוכלך למדי, למרות שהבין שזהו בוודאי גונו הטבעי. גבעות החול התמשכו לצדי הכביש, מנוקדות בשיחים קוצניים נמוכים. לקראת הצהריים הופיעה פתאום שיירת גמלים הרחק מעבר לגבעות, הגמלים בצווארים ארוכים משוכים מעלה פוסעים לאטם בהדרת כבוד מתונה, התקדמות לא ניכרת כמעט, סבלנית, אינה נגמרת. נימורו עצר את המכונית והתבונן בשיירה במשך מספר דקות. היא היתה רחוקה מכדי שניתן יהיה להבחין במראה האנשים. הוא תהה אם הם מבריחים סמים כפי ששמע בסוכנות הנסיעות בפאריז. כשעייפו עיניו מן ההתבוננות החדגונית בדמויות הנקודתיות שאינן משתנות על רקע החול הצהבהב התניע שוב את המכונית והמשיך. כמה דקות לאחר מכן קרה תקר בגלגל הימני הקדמי.

כשהבחין נימורו כי המכונית אינה מגיבה נכון לסיבובי ההגה הבין מיד מה קרה. הוא קילל קללה קצרה, עצר ויצא החוצה. ההבדל בין הקרירות של פנים המכונית לבין מה ששרר בחוץ היה לא ייאמן. החום היה נורא. הוא משך בכתפיו, התכופף אל המושב האחורי ושלף את כובע הקסקט הלבן שקנה באוראן וחבש אותו. אחר כך פתח את מכסה תא המטען והחל לטפל בהחלפת הגלגל. מזל שעלה בדעתו לקנות גלגל רזרבי נוסף, חשב. לא סביר שיקרה עוד תקר בזמן הקרוב, אבל טוב שיהיה. כשסיים וצנח למושב הנהג נזל זיעה. הוא הספיג את פניו וצווארו במפיות נייר ונח כמה רגעים. לאחר מכן התניע את המכונית והמשיך בנסיעה.

עכשיו היתה לאור הצהוב שקדח בשמשה משמעות בעיניו. הוא חשב על עשרים הדקות שעבד בחוץ ונרעד. יותר משעה-שעתיים בחום הזה פירושו אובדן החושים, חשב ולראשונה חלף במוחו החשש שמא רעיון המסע במדבר לא היה נבון כל כך, ככלות הכול. המסלול שהתווה לאותו יום היה ארוך וכשהגיע אחר-הצהריים כבר החלו הגבעות החוליות להתערבל בעיניו לגלים ספיראליים שאינו יכול להבדיל בין קימורם לקיעורם, הקווים ניסכו זה בתוך זה. הגוון הצהבהב אטם את ראייתו ומדי פעם היה עליו לשפשף את עיניו, שלא לבלבל בין הצהוב של פס הכביש לבין החולות שבשוליו. לא הייתי רוצה לסטות הצדה ולשקוע בחולות האלה, חשב ונרעד שוב. ואז החלו הדיונות הגדולות.

עד עתה לא היה בנוף דבר שהזכיר לו את הצילומים במגזין הגרמני, המדבר סביבו לא נראה לו מרשים כמו המרחבים שתיארו התמונות. אבל הדיונות היו נהדרות. הן התקמרו בגלים שופעים, עשירים, יצרו שקערוריות חדות ומדויקות שכפרו בקיום של כל דבר שמסוגל לפגום בחלקוּתן, כפרו בקיום של כל מגע אנושי או אחר. היה בקימורים החוליים האלה משהו חושני מעבר לכל דבר אחר שהכיר. הם שטחו את עצמם לפניו בכניעות מפתה שהלמה בחושיו. הוא חש רצון עז ללטף בכף ידו את הקימורים החלקים האלה, לחוש את המגע החולי הזהוב שוקע תחת אצבעותיו כמו ערפל. אני מוכרח לצלם אותם, חשב. הוא חשב כמה שנים נדרשו כדי לערום את הגל הגדול שהתרומם מולו, שגובהו היה כגובה גל בים בסערה בינונית, ועל כך שמחר אולי הגל  הזה כבר לא יהיה שם. הוא חשב על התזוזה המילימטרית, על הזחילה של הגבעות, על הרשתות הדקות של חול מיקרוסקופי הנפרשות, כמו רשתות דייגים, ונופלות ונארגות לתוך קודמותיהן. אחר הצהריים התמשך והשמש שלחה קרניים נמוכות שצבעו את גלי החול בגוון עמוק של אוכרה, כמעט דבש. כשהסתכל הרחק נדמה היה לנימורו שהוא רואה את הנוף מגובה של לוויין, מפת תבליט שכולה בליטות ושקעים. עכשיו כבר אפשר לצאת, העריך. הדרך התעקלה מעט ימינה והוא סובב את ההגה ופנה ואז נגלתה לעיניו. חמוקיה היו מחוטבים בשלמות שכמותה לא ראה מעולם באישה, ללא פגם. היא שכבה, משתרעת לאורך של יותר מעשרה מטרים, על הצד, כך שהירך התקמרה בקשת מוארכת מעל לקוער המותן ושני השדיים הכבדים, השופעים, נדחסו מעט זה אל זה ובלטו החוצה, קוראים אליו. כמעט חש את המבט הנסתר הנשלח אליו מבעד לעפעפיים מושפלים. נימורו עצר את המכונית. הוא יצא ופתח את הדלת האחורית וגרר החוצה את החצובה, התקין אותה כמה מטרים אחורנית במרחק ממנו היה האפקט מושלם. הוא התקין את המצלמה על החצובה והחל לצלם, אבל עד מהרה הרגיש שהחצובה מגבילה אותו והוא לקח את המצלמה לידיו, מסובב אותה בכל הזוויות האפשריות בניסיון לתפוס את כל אורכו של הגוף השרוע ברישול מפתה, את הרגליים שאחת מהן היתה מונחת מכופפת מעט על השנייה, את הכתפיים המשוכות לאחור, את החזה. לאחר דקות מועטות ידע שטעה בנוגע לשמש. למרות ששיאו של אחר הצהריים עבר היא הכתה בו בעוצמה, כתפיו להטו, הקרניים הלמו בראשו כמו ריטוט של גלים קצרים. אבל הוא לא יכול לעזוב את הדמות המוטלת למולו על החול, את האדישות טעונת ההזמנה. הוא חבש את הקסקט הלבן והמשיך לצלם, כורע על ברכיו כדי לקבל אותה מלמטה, רץ לקצה הרחוק כדי לצלם מן הרגליים לכיוון הראש. כשנגמר הסרט חדל. הוא התיישב במכונית עם הדלת פתוחה והתבונן בה. להפתעתו נותרה ללא נוע, כמעט ציפה שתקום ותתמתח עם תום הצילומים אבל היא המשיכה לשכב, ידה האחת מתחת לראשה, רגליה מכופפות קמעה זו על זו באותה תנוחה מזויפת ומזמינה, מתבוננת בו והרחק מעבר לו, במדבר. הוא ישב כך זמן רב. השמש הפכה אדום עמוק וכשליטפו קרניה את הגוף השוכב יכול לחוש את המרקם העדין ממנו נטווה, את האריג הגרגרי הדק כמשי. ורך כמותו, חשב ונתקף כמיהה שלא יכול לעמוד בפניה לגעת בו, להטביע בו את כף ידו, את זרועו, לצלול כולו בחמוקים השופעים אליו, נכנעים לקראתו, שוקעים תחתיו. הוא קם והחל לרוץ לקראתה, מטפס בשיפול הבטן מעלה אל השקערורית המושלמת של המותן. החול הרך נשמט והחליק מתחת רגליו והוא ניסה לאחוז בו בידו אבל נותר רק עם חופנים של חול. אי אפשר היה להשיג אחיזה, כל מה שניסה לתפוס בו חמק מתחת ידיו וכשעצר לרגע מן הנבירה המתנשמת והביט סביבו, היא נעלמה. אבדה כלא היתה, והוא יכול לראות רק גבעה גדולה של חול צהוב עם כמה בליטות ושקערורית גדולה באמצעיתה. הוא הרגיש מרומה. כמי שנחטף ממנו דבר שכבר היה בידו. מטופש במקצת. הוא שפשף באיטיות את ידו במורד העורף, להסיר את גרגירי החול שדבקו בו. ככל שהתאמץ לא יכול לברוא מחדש את האישה שהשתרעה לקראתו רגע קודם בנכונות השופעת לתוכה רצה לשקוע. הוא ירד חזרה במורד הדיונה, מחליק על המשטח האחיד, מועד ונתמך בידיו. נעליו התמלאו גרגרי חול שדקרו את כפות רגליו וכשהגיע למטה התיישב במושב הנהג, חלץ נעל אחת וניערה היטב ופשט את הגרב וניער אותה באוויר היבש עד שנשרו ממנה הגרגרים הזעירים ואחר כך חלץ והריק את הנעל השנייה.

כשהרים את עיניו שוב היתה מולו. נדמה היה לו שברכיה נכפפו מעט יותר אל האדמה, וצלקת התמשכה לרוחב הבטן מן הטבור ועד למותן. הוא לא הותיר בה סימן עמוק. ההבעה על פניה נותרה אותה: ריקה, מרוחקת, מחוקה מרגשות, הוא והמדבר אחד בעיניה. נימורו לא יכול להסיר ממנה את עיניו. מעולם לא היה בו צורך עז כזה לכבוש אישה, לכבוש בכלל. כשהתכונן לבחינות המהנדס שלו היתה לו כוונה נחושה להצליח. הוא קרא את כל הספרים שהמליץ עליהם הסילבוס ולמד שעות ארוכות, חוטף כריך ליד שולחן העבודה, משנן נוסחאות ודרכי פתרון. מה שקרה לו עכשיו היה אחר. מעין טירוף לדבר אחד אחז בו והוא הרגיש שהוא חייב לעלות על האישה הזו, לשכב עליה, להטביע את חותמו בגופה. הוא החל לטפס מחדש, משתדל לדרוך עמוק, לשמור על צעדים מדודים, מתוכננים אבל מיד החל לשקוע שוב, השיפוע היה חלק מדי, רגליו שקעו עד לקרסול ועל כל צעד שעלה החליק חזרה את מחציתו. הוא ניסה לשמור על שיווי משקל אבל מעד, נאחז מוכנית במדרון, נפל אחורנית. כשהתרומם, מוחה מעיניו את החול, ראה שאיבד אותה שוב. זעם אין אונים גאה בו. הוא זנח את הצעדים הזהירים המתוכננים והתנפל על השיפוע בעיוורון, חופר בו באצבעותיו, פיו מתמלא באבק שהוא עצמו הקים. שוב נפל. הוא היכה באגרופיו על החול אבל זה לא התנגד, רק שקע תחת ידיו ברכות נכנעת ומתמסמסת שלא הותירה לו אפילו את הסיפוק שבמכה. הוא חדל והניח לעצמו לגלוש מטה, לקרקעית. החל לפסוע לכיוון המכונית אבל לפני שהגיע למחצית הדרך הסתובב במהירות והיא הלמה בעיניו, פרושה לקראתו, מפתה יותר מכפי שזכר, יותר מכפי שיכול לעמוד בו והוא החל לרוץ לקראתה, בידיעה שהיא תימוג ותיעלם לו שוב, בידיעה שהוא חייב להעפיל אליה ולשקוע בתוכה, לטבוע בה, לאבד את עצמו בתוך החיק השופע והנעלם הזה שלעולם לא יוכל להשיג, והוא טיפס והחליק וטיפס ומעד וכשנפל התגלגל ופניו מטה ושכב שם ראשו טמון בחול והתייפח, יבבות קצרות, קטועות, כמו של ילד, לתוך החול החם.