קראו ב:
לפני קצת יותר משנה, קיבלתי מייל עם כמה סיפורים מצורפים. הוא הגיע מחבֵרה של מבקר ספרות שאני מכיר, הוא הציע לה ליצור קשר איתי. פתחתי את הקובץ הראשון, וחוויתי את אחת החוויות שעורכים חיים למענן – היא מאוד נדירה, אבל כשהיא מתרחשת, היא תזכורת מטלטלת ונהדרת לשאלה למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים: איך שקראתי את משפטים הראשונים כבר ידעתי שאני קורא משהו שהוא יחיד סגולה, ושאני מוכרח להוציא אותה לאור. המשפטים האלה השתייכו למה שהיה מאז לסיפור שעל שמו נקרא קובץ הביכורים הבלתי רגיל של ג’סי גרינגראס. בכמה עמודים קצרים – אורכו של הסיפור פחות מ-2000 מילה – הוא מתאר את סיפור היכחדותה של האלקה הגדולה, ובכך מתמצת את יחסינו עם העולם ועם עצמנו: ההנחה שתמיד יהיה לנו מזווה בלתי נדלה, החמדנות והתיאבון שלנו, רגעי המודעות האקראיים והגאולה האפשרית. הוא מצחיק וקודר, אין ספק שהוא טראגי, ואיכשהו אנושי, אנושי מדי.
תרגום: קטיה בנוביץ'
הסלע הזה אולי היה פעם אִי, אבל עכשיו נותר ממנו רק גבנון תלול שמפלח את האוקיינוס מכל צדדיו מלבד אחד, ובו משתפל המידרון כך שאפשר לקרב אליו ספינה. אני בא הנה מדי שנה. בהתחלה באנו בשביל הדגים. לפעמים באנו בשביל הלווייתנים. לא יכולנו לשאת מזון שיספיק למסע הלוך ושוב אבל זה לא שינה שום דבר בגלל העופות. זה היה לפני שלושים שנה. הם היו אז גדולים כמו אווזים; עוד יותר גדולים: בגודל של אווז גדול, והם התגודדו על הסלע וכבר הסתירו את פני השטח שלו, ועוד עלו כל הזמן מהמים; הם באו כאילו היו עשויים מהים עצמו, כאילו הגלים יצרו אותם, בשר ממים, וירקו אותם מעלה אל האדמה. כשהתבוננו בהם, בהמוניהם, היה אפשר לחשוב שהם נצחיים, היה אפשר לחשוב שלא יהיה להם סוף, להתרבות שלהם. האי הזה היה אז בשבילנו מחסן, חנות ומזווה, אף שלא היו בו לא צמחייה, לא עשב או טחב, לא עץ, לא אדמה, כלום מלבד הסלע והרסס והעופות; ועכשיו אפילו לא העופות.
בשנים הראשונות ירדנו מהספינה אל החוף ובוססנו בהם עד הירכיים כדי למצוא מקום שטוח, שפינינו בעזרת אלה שהנפנו סביב במעגלים עד שכל העופות התפנו, וברווח שהשאירו היינו רואים את הביצים שלהם פזורות על הארץ כמו ערמת אבנים, חלוקי אבן, כל אחת בגודל אגרוף ועוד חצי אגרוף. אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה ביצים. המספרים הוליכו אותנו שולל. בגלל הכמות לא היה אפשר לדעת שכל ביצה מייצגת גם משהו ייחודי: שכל זוג עופות מטיל ביצה אחת בלבד על הסלע החשוף בכל אביב. האמת הזו התבררה לנו רק כהשמספרים שלהם הצטמצמו כל כך שיכולנו ממש לספור אותם: את העופות, את הביצים. מספר העופות היה כפול ממספר הביצים.
אחרי שפינינו לנו את השטח תפסנו עופות לאכול. עשינו את זה באופן הבא. הנחנו קרש בין החוף לבין הספינה, ושניים מאיתנו דחפו את העופות לפנינו ובתוך חצי שעה כבר יכולנו למלא את סיפון המטען פעמיים, הם הלכו כמו צאן לטבח. כמה עופות אכלנו מיד ואת היתר המלחנו, פרשֹנו אותם אף-אל-זנב בתוך חביות, כמו בְּקֵן. על אחת הספינות שברנו את הרגליים של שלושים עופות כדי שלא יוכלו לזוז ונוכל לשמור אותם בקלות ולאכול אותם טריים מתי שרק נרצה, אבל הרעש שהם הקימו היה כמעט בלתי נסבל והם ממילא לא הספיקו לנו עד הבית אלא מתו כולם שלושה ימים בקושי אחרי היציאה מנובה סקוטיה. זה היה בהתחלה, כשעוד לא ראינו את האפשרויות. ואז ראינו, ובמשך הרבה מאוד זמן באנו הנה לא בשביל הדגים או הלווייתנים אלא בשביל הנוצות; ואז, כשהעופות פחתו כל כך שיכולנו לספור אותם על אצבעות הידיים, באנו בשביל העופות עצמם, כדי להביא אותם לָאספנים או לָאוניברסיטאות שהסכימו לשלם ביד רחבה על הפגרים המשומרים; ועכשיו אנחנו באים שוב בשביל הדגים, והלווייתנים, ואנחנו מוכרחים להביא איתנו מזון או לדוג אותו בים כי אין יותר עופות.
היו דרכים שונות לאסוף את הנוצות. לא יכולנו לסחוב את הפגרים כל הדרך חזרה באוקיינוס האטלנטי כי הם היו מתקלקלים. בהתחלה חיסלנו את העופות ומרטנו את הנוצות והשלכנו את הפגרים מהצוק והם נפלו לים. העופות נראו כל כך הרבה יותר קטנים בלי הנוצות. אחר כך אמרנו לעצמנו שהשיטה הזאת גוזלת מאיתנו יותר מדי זמן. לא כל הנוצות היו ראויות למריטה. במקום זה התהלכנו בין העופות והם לא ברחו; הם היו צפופים מכדי לזוז, וגם כשהמספרים הידלדלו מעט היה נדמה שהם לא מבינים שאנחנו מאיימים עליהם ולכל היותר היו מתרחקים או מקישים במקורים, ותו לא. חוץ מזה הם היו מגושמים, הם התנודדו, ההילוך שלהם היה חסר חן; הם דידו והתגלגלו, נאבקים להניח כף רגל שטוחה אחת לפני השנייה על הסלע ולעתים קרובות נפלו. הרמנו אותם ותלשנו את הנוצות שנזקקנו להן ושחררנו אותם מרוטים למחצה, וגם אז הם סירבו לברוח ורק עמדו משתאים וממצמצים ועירומים במקום שהנחנו אותם. ואחר כך הם פשוט מתו מעצמם.
הדרך השנייה למרוט נוצות היתה להרתיח את העוף כולו. לצורך זה היכינו אותם מכה אחת בגולגולת והם מתו או נשארו הלומים וכך הנחנו אותם בסיר, שניים בסיר אחד, נאלצנו לדחוף די חזק כדי להכניס אותם, ומלמטה הנחנו עוד עופות בתור בולי עץ ואת הגוזלים, אם מצאנו, בתור חומרי בעירה במרכז. העופות היו שמנים והנוצות שלהם משומנות והם בערו היטב, טוב יותר משהייתי מצפה, בעירה חמה וממושכת. כשהסירים רתחו הנוצות נתלשו די בקלות ויכולנו לדחוס אותם לשקים ולזרוק את בליל השאריות לים כמו קודם. זו היתה הדרך הקלה ביותר. שיבחנו את עצמנו על הפתרון המעשי לבעיה העיקשת לכאורה של מחסור בחומרי בעירה על הסלע החשוף, ואמרנו שבקרב כל כך הרבה עופות לא ייתכן שחסרונם של מעטים כל כך יורגש, או של המעטים הבאים, או אפילו המעטים אחריהם. גם כששמנו לב שהם מידלדלים משנה לשנה אמרנו שזה בטח מסיבה אחרת, וחוץ מזה הפלגנו אלפיים מייל ויותר כך שלא ממש יכולנו להסתובב ולחזור. זה מה שאמרנו.
אלה השמות שניתנו לעופות: אַלקה גדולה, אַלקה אימפֶּניס, אֶסָרוֹקיצוֹק בגרינלנד, פנגווין, פין-וין, פינגווינוּס אימפניס. וכנראה גם שמות נוספים. הם לא יכלו לעוף. לפעמים היינו רואים אותם שוחים ומבחינים בתנועה האלגנטית שלהם במים. אפילו בים היה אפשר לצוד אותם באמצעות פיתיון של דג קטן; הם היו מתקרבים לדופן הספינה והיינו לוכדים אותם והם היו שוחים לצדנו עם חבל סביב הצוואר ואם היו נבהלים הם היו צוללים למרות החבל. זה נשמע לא סביר אבל מעולם לא שמעתי על שום חיה שנחנקה כך. אני יודע שאספנים מסוימים רצו להחזיק אותם חיים, אבל הרחק מהים הם לא נשארו בחיים יותר מחודש בחוץ. פעם, כשהם כבר נעלמו כמעט לגמרי, חלפנו על פני קילדה בדרך הביתה ושם נתנו לנו אחד, את האחרון שהצליחו לתפוס, וגררנו אותו קשור לדופן הסירה במים כדי שיישאר בחיים עד שנגיע לליברפול, אבל הוא חמק מהלולאה מול חופי מאל-אוף-קינטייר ואיבדנו אותו. אם העופות היו נשארים תמיד במים ולא עולים על הסלע, אני חושב שאולי לא היינו מצליחים לחסל כל כך הרבה למרות שהיו טרף קל כל כך, כי היה הרבה יותר קל לרחם עליהם כשהם היו בתוך המים.
אני אספר כיצד מתו העופות האחרונים. את הספינה שכר חוקר טבע. מיעוט הפרטים באותה עת גרם לכך שהמחירים האמירו ומן הסתם היה זול יותר לשלוח אותנו למקום שנצפו בו עופות יחידים מאשר לקנות פוחלץ, גם אם היה אחד למכירה. מצאנו אותם באֶלדי, מול חופי איסלנד, זוג. עגַנו וטיפסנו על הצוק התלול אל המקום שהם עמדו בו. הם לא ניסו להסתתר. הם נראו מבולבלים. כשהתקרבנו הם התחילו להסתכל מסביב כאילו חיפשו אחרים מסוגם, להצטופף מפנינו כי הם תמיד חשבו שימצאו ביטחון במספרים, אבל לא היו אחרים. אחד מהם רץ זמן מה במעגלים. דחקנו אותם אל קיר הצוק כדי ללכוד אותם והם עמדו בשקט ותפסנו אותם וחנקנו אותם. את הביצה ריסקנו, ואמנם אחר כך אמרנו שזה היה בטעות אבל אני לא בטוח שזה נכון.
אלה היו שתי האלקות הגדולות האחרונות ואנחנו הרגנו אותן.
זאת האמת: האשמנו את העופות במה שעשינו להם. משהו בסבילוּת שלהם הרתיח אותנו. שנאנו את זה שהם לא בורחים. אילו ברחו מאיתנו אולי היינו מתייחסים אליהם יותר יפה. שנאנו את העופות האלה. כשהסתכלנו בהם, לא רצינו אלא לרסק ולהכות ולחסל. הרגשנו שהם מראָה של החטאים שלנו וככל שהרגנו רבים יותר נוקינו יותר. לפעמים עסקנו בהרג יומיים תמימים או אפילו שלושה ולא ישנו. המשכנו לטבוח בחושך לאור המדורות בלבד, ובבוקר הפגרים שזרקנו מהצוקים כיסו מטרים רבים של ים סביב הסלע. את הביצים רמסנו, ריקדנו עליהן במגפיים. אבל לא משנה מה עשינו, העופות המשיכו להתגודד על הסלע ולחכות שנגיע אליהם. בגלל זה הרגנו רבים כל כך, בגלל האופן הזה שבו הם הסתכלו בנו; בגלל זה הרגנו הרבה יותר משהיינו צריכים בלי לחשוב מה יקרה בשנה הבאה: בגלל זה, ומפני שהמספרים שלהם הטעו אותנו, הביאו אותנו לחשוב שאין להם סוף ושנוכל להמשיך עוד ועוד לנצח. זה היה מעין טירוף שהם עוררו בנו ולאחריו היינו מותשים ובדרך הביתה לא דיברנו על מה שקרה אלא רק על הכסף שנרוויח מהנוצות. אבל בתוך תוכנו האשמנו את העופות.
אם אנשים שואלים אני אומר שלא אוכל לומר שאני מרגיש בחסרונם של העופות מלבד מבחינה כספית, מלבד העובדה שתמיד קצת עצוב כשמשהו נעלם, כי בכל אובדן אפשר לראות את צֵל האופֶן שבו אתה עצמך תאבד. פעם, בימים חמים, יכולנו לשמוע את הצוק לפני שראינו אותו ולהריח אותו לפני ששמענו אותו, אבל חלפו בקושי חמישה חורפים מאז שהסתלק העוף האחרון והצוק כבר נקי. הוא היה מכוסה זוהמה בעומק שלוש אצבעות אבל עכשיו הוא בצבע לשון-פר, בצבע אפור מתכתי, והגשם כבר שטף את כל החרא.
*דימוי: creative commons , Great auks by John James Audubon, from The Birds of America 1827–1838
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.