מייד כשפתחה את הדלת, נעה הבינה שהדירה ריקה; ריקה באופן החלטי יותר מהפעמים הקודמות שבהן סבא שלה אושפז. הטלוויזיה לא דלקה, גם הרדיו לא. היא עברה חדר-חדר, מבואה, סלון, חדר שינה, מטבחון, אמבטיה, ורק אז חזרה למבואה וחייגה לאמא שלה.

הנפילה שלו לא הייתה דרמטית הפעם, דבר לא נשבר. ובכל זאת, כששרה נכנסה הביתה היא מצאה אותו למרגלות המיטה, ואמיל לא ידע לומר כמה זמן הוא כבר שם. הבלבול וחוסר האונים גרמו לאמא שלה לפנות אותו לבית חולים, כדי שיבדקו, ואולי כדי שעוד מישהו בעולם יישא איתה בנטל. כי עם נעה סוכם והובהר שהמגורים עם סבא שלה לא יכללו את הטיפול בו. היא רק צריכה לארח לו חברה בקצוות של היום, לפני שהיא יוצאת לצבא ואחרי שהיא חוזרת לישון שם בלילה. הייתה תכלית לכל זה.

עד שהאמבולנס הגיע, לשרה הייתה שהות להכין תיק גדול עם בגדים, לארוז את כל התרופות. שעון הזהב, חמישים שנה על פרק ידו ומעולם לא התקלקל, הונח על השידה לצד המיטה שלו. הכוס של השיניים כבר לא הייתה שם. גם נעלי הבית, מעור רך מרופד בפרווה סינתטית, שעמדו תמיד למרגלות המיטה, נעדרו.

נעה התיישבה על המיטה בצד של סבא שלה, במקום שבו ישב הוא רק אתמול בלילה, כמו בכל הלילות והצהריימים קודם לכן, רגע לפני שחלץ את נעלי הבית ונשכב לאיטו. הכריות מותפחות, שתי השמיכות מיושרות זו במקביל לזו. הצד של סבתא שלה, שנשאר כמות שהוא חודשים רבים אחרי מותה, דמה עכשיו להפליא לצד של סבא שלה. סימטריה של מיטה ריקה, מוצעת.

נעה רופפה את השרוכים בנעליים השחורות הגבוהות. לאחרונה הן נעשו אופנתיות גם בקרב מי שהתפקיד הצבאי שלו לא כלל ניווטים בגבעות גורל. האפסנאים שנאו את האופנה החדשה, המתחזה, וכדי לקבל זוג טוב היה צריך להפעיל קשרים. זה לא בלתי חוקי, הזכירה נעה לעצמה. כמו שאמרה לאותו חייל שסנט בה, שהיא, קצינה מצטיינת עם קוקו גבוה מתוח ומכפלות במכנסיים, זו שתמיד פותחת את המשרד לפני כולם ומדי ערב מכבה אחרונה את האור, זו שגם הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו לא יגרום לה לחטוא בשיבוץ לא ראוי, דווקא היא בסופו של דבר הולכת עם מעיל טייסים ונעלי לוחמים. איך את עם השקר בנפשך הזה, סגן נעה? הוא שאל, מחזיר לה נאום קטן שפעם נשאה בפני חיילי הענף ובו הזהירה מפני הפיתוי לעשות שימוש בלתי ראוי בכוח האדיר שניתן להם, לשבץ חיילים למקצועות צבאיים, ולא לפגוע בצורכי הצבא, פעם אחת, ובשוויון ההזדמנויות, פעם שנייה. זה לא בלתי חוקי, הזכירה לו, ולא פוגע באף אחד.

היא נשכבה אחורה, רגליה עדיין נתונות בנעליים הגבוהות פרופות השרוכים, גופה חוצה את הצד של סבא שלה וראשה כבר מונח באמצע השמיכה של סבתא שלה. ידיה פשוטות לצדדים. חמישה חודשים היא כבר גרה בבית הזה, והיא לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נשכבה על המיטה הזאת; מתי התקרבה אליה באופן שאיננו טיפולי. את הסדינים זכרה בחיבה מילדותה, לבנבנים עם פרחים סגלגלים, שקופים כמעט, ובאורח פלא הם היו עדיין נקיים. אבל חדר השינה שלהם, כמו הבית כולו, הזיע ריח של תרופות, בשמים שהחמיצו, מרק עוף וציקוריה.

אם היה רגע שבו הזיקנה לא עמדה בינה ובינם כמו חומה ספוגית, רטובה ומפעפעת, נעה לא הצליחה לזכור אותו.

סבא וסבתא שלה נולדו זקנים. זקנים כמו שזקנים היו פעם זקנים: חלשים, זרים, מהגרים. הם בקושי דיברו עברית, והיא לא ידעה כמעט אף מילה בהונגרית (ידעה: פּירִינקוּצִיקָה, דרָאגוֹ קיש אילֶטֶם, סֶרֶטלֶק נָג'וֹן, והכי שימושי, גם בבית הוריה: הוֹג'וֹד בֵּיִיקיבֶה – הניחי לו, באמא שלך. אמא שלה, שבנחישות תיווכה את הוריה לעולם כאנשים מתוקים ומצחיקים, תרגמה עבורה חלק מהכינויים שהעניקו לאנשים שסביבם: יצחק שמיר, ראש הממשלה, נקרא בפיהם פֶּטֶנקֶה, כלומר אצבעוני. ורדה, בעלת הדירה, שהתגוררה באותה קומה מעברו השני של המסדרון, מעל החצר הפנימית, זכתה לכינוי נוֹדג' שֶגֶש, בעלת התחת הגדול. נודג' שגש הייתה אשה חביבה ועירנית: די היה בתכונה קלה במסדרון כדי שתפתח את דלתה ותציץ, לברר מה עלול להתרחש במעברים בין הדירות שלה.

סבתא קלָרי הייתה עוזרת בית בבתים של עשירים. אם כבר להיות עוזרת בית, אז לפחות בבתים של עשירים. היא הפסיקה לעבוד מחוץ לבית עוד לפני שנעה נולדה; פעם ניסתה לתפוס את האוטובוס וכשלה, נפצעה בברך ומאז צלעה.

סבא אמיל היה חייט. היה לו אַטֶליֵיה ברחוב גאולה, שם היה תופר חליפות לטייסים ולחברי כנסת, כך התגאה. הוא היה חייט מעולה וקפדן; לימים תתלה בו נעה את כמיהתה לבגדים בתפירה עילית. הוא היה גם עיוור צבעים, תכונה משעשעת לחייט, אבל כשתפר חליפה מצמר אפור בחוט ורוד, מה שקרה פעם, הוא לא מצא בזה חן. גם לא הלקוח המיועד שלה, שאולי היה טייס ואולי חבר כנסת; כך או כך, לא היה לו חוש הומור מפותח, והוא לא נטה להרפתקנות.

כילדה, היו לנעה מעט טובות הנאה כתוצאה מהיותו חייט. אחרי הכול, הוא היה חייט של טייסים וחברי כנסת. וכך, לקראת פורים, כשביקש לתפור תחפושות לנכדותיו, זה תמיד נגמר בחליפות: מדים של צנחן, מדים של רב-חובל, והשיא – חליפת סאטן לבנה של אַל ג'ולסון, ששקד עליה בסתר, וכשגמר הציג בתנופת ניצחון, בצירוף עניבת משי אדומה. אבל הילדות לא ידעו מיהו, ונסיונותיו של אמיל לתאר אותו, במילים ובתנועות, קרסו בזה אחר זה: זמר, שחקן, אמריקאי, יהודי, פנים צבועים בשחור. 

קלרי ואמיל גרו ליד הים, בדירה בדמי מפתח בקומה השנייה והאחרונה של בניין ערבי מתפורר. שני דקלים דקים וגבוהים קידמו את הכניסה לבניין, שומרי ראש צנומים, שמנסים להגן עליו מפני העזובה שבחוץ, הזונות והנרקומנים, התיירים השיכורים וחתולי הזבל.

חלונותיו של הבניין היו מלבניים וארוכים, כנפותיהם נפתחות לצדדים בחריקה. מעל לכל חלון הייתה קבועה קשת מחודדת, מחולקת לשלושה חלקים מזוגגים במרקמים ובצבעים שונים, לפי השאריות באמתחתו של הזגג המזדמן.

הרצפות בבניין היו מצוירות, מסודרות בשטיחים מלבניים. המדרגות נוצקו בבטון, שהיה מדוגם, ושחוק ושבור, כמו מעקה הברזל. הם הקשו על סבתהּ. כל יציאה מהבית למכולת שמעבר לפינה הייתה עניין איטי וארוך. אולי גם מייסר. היא לא התלוננה.

נעה הייתה הנכדה הראשונה שלהם, ומקום מיוחד היה שמור לה אצלם. בהעדר מילים, הקשר נשען על ביקורי נימוסים, נשיקות ואוכל. לא האוכל ההונגרי: ילדים לא אוהבים גולאש או רָקוֹט קרוּמפּלִי, פרג או אגוזים קצוצים. אבל קלרי למדה להכין שניצל ופירה טעימים מאוד. לפני שהיו הנכדים מגיעים לביקור, היו קלרי ואמיל עולים יחד את רחוב גאולה, ובאלנבי קונים סהרוני מרמלדות על המשקל ושוקולדים קטנים עטופים כל אחד בנפרד, שחיכו בשקית נייר לסוף הארוחה.

נעה הביטה בתקרה הגבוהה. בעודה שוקעת לתוך שמיכות הפוך המקופלות לאורכן, זכרה כמה קטנה הרגישה שם כשהייתה ילדה ואיך תכננה אז להפוך את הדירה על צידה. הרי שטח הקירות גדול בהרבה משטח הרצפה.

לשרה מעולם לא היה חדר משלה. היא ישנה בסלון, כך סיפרה לנעה ולאלה אחותה אחרי שחיפשו לשווא את חדר ילדותה של אמן. נעה לא מצליחה להבין איך אפשר לחיות ככה, למרות שכבר חמישה חודשים שהיא ישנה בסלון, ככה בדיוק.

דווקא המבואה לדירה מרווחת, כמו מזמינה את הבאים לבית מידות. כשטייסים התחילו לקנות חליפות ב"בגיר", נסגר האטלייה ברחוב גאולה, ומכונת התפירה עברה לארון עמוק שהפריד בין המבואה למטבח. בדופנות הארון אמיל נעץ ווים, ועליהם תלה את כלי העבודה שלו. במשך כמה שעות ביום, ישב על כסא במבואה, רגליו מדוושות במכונת התפירה והוא מתקן שמלות ותופר חליפות, לפני הפסקת הצהריים ואחריה. בצהריים סגר את הארון והאטלייה נבלע בתוכו.

המפלצות של הבית התחבאו בחדר האמבטיה. את המים היה צריך להוריד ברעש גדול, בלחיצה חזקה על ידית מתכת קרה שהזדקרה מעל האסלה כמו הייתה איבר פנימי חורג של הצנרת, ומים דלפו מחיבוריה הרופפים. מעל אגן האמבטיה, שכיבים חלודים נִבעו בו, היה תלוי דוד החשמל הענקי שאיים ליפול על הילדות כשנאלצו להתקלח שם, בפעמים המעטות שבהן טעו הוריהן לחשוב שאפשר לשלב את ההליכה לים בשבת עם ביקור משפחתי.

*

קלרי ואמיל חיו חיי לקָטים. בבוקר יצאו לסיבוב האיטי שלהם, צועדים שלובי זרועות, פחות מטעמים רומנטיים ויותר כדי לתמוך בה, וקונים את המצרכים לארוחת אותו היום. כשחזרו, היא בישלה, הוא תפר.

אחרי שהכינה את האוכל וערכה את השולחן, התיישבו שניהם לאכול. קלרי ישבה בדממה נינוחה ולעסה את האוכל לאט ובעיניים עצומות. כשנעה ואלה היו קטנות, הן חשבו שהיא המציאה פטנט: לישון ולאכול בו זמנית. אבל עכשיו, כמעט שנה אחרי מותה, כך בדיוק רצתה נעה לזכור אותה: לא צבועת שפתיים מקומטות, ורידיה הכחולים בולטים ברגליים גרומות בנעליים אורתופדיות מחוררות, אלא יושבת ליד השולחן, אוכלת מה שהכינו ידיה הסבלניות, פרוסת לחם פומפרניקל עבה עם גבינה לבנה, מרק עוף או רָקוֹט קרוּמפּלִי, תפוחי אדמה עם נקניקים ושמנת, נהנית מכל לעיסה וכל בת טעם.

בעשור אחר, ביבשת רחוקה, ימיה עברו בבישול בכפייה לחיילי הצבא הכובש. בערבים עשתה את הדרך חזרה לגטו, מחביאה מתחת לבגדיה ספל רחב ולבן, בו הבריחה לילדיה מעט מהאוכל שבישלה במשך היום.

מאז, אוכל שהכינה לעצמה בעצמה היה העונג המוחלט בחיים והמתיקות שבהם.

אחרי הארוחה פרשו שניהם לשנת הצהריים. בשבתות, אחרי הצהריים, הייתה קלרי מתאפרת, לובשת שמלה יפה, ובחורף את אחד המעילים הנהדרים שבעלה תפר לה, מעיל של טייסות וחברות כנסת, מעיל של גרטה גארבו ומארלן דיטריך. לפעמים גם הוסיפה צווארון מפרוות שועל שהתחבר למעיל בקרסים סמויים, ויחד הם היו הולכים לטייל על שפת הים, אנגז'ה מהסיבות הנכונות.

הם היו מתוקים, סיכמה נעה עם עצמה. זה לא היה עוד מיתוס משפחתי שאמא שלהם טיפחה, כמו השפע שהיה באירופה, או העבודה אצל שועי הארץ. הם היו מתוקים באמת.

הם היו.

הגוף שלה התקשח פתאום, והיא זינקה מהמיטה הזוגית, ובנעליים הכבדות, חורצות לשון עור עייפה, דשדשה אל התיק הצבאי שהונח בסלון ליד הספה שהייתה לה למיטה בחודשים האחרונים. היא הוציאה משם קופסת סיגריות פרלמנט. בטירונות גנבה שאכטות, בקורס הקצינות התחילה לשנורר סיגריות, ועם המעבר לקריה התחילה להסתובב עם קופסה בתיק, קונה לעצמה סיבות לקטוע את יום העבודה לכמה דקות בכל פעם.

היא הדליקה אחת, ועברה את כל החלונות ופתחה חלון-חלון, מבריחה בסירחון הסיגריה את סירחון הזיקנה, מזמינה את אוויר הלילה לערבל את שניהם. מאז היום במשרד הפנים, אז העבירה את כתובת מגוריה לדירה ברחוב הירקון, הצעד הראשון והחיוני בקנוניה, היא חלמה להיות שם לבד. מאחורי קופסאות הפלסטיק במקרר שלפה בקבוק בירה נסתר, לקחה קופסה ריקה ושטופה של גבינה לבנה – הם התעקשו לשמור גם אותן, וסוף סוף זה נעשה שימושי – מילאה בה מעט מים, והנה מאפרה. השתרעה על הספה, נעליה מורמות על שולחן הסלון לצד בקבוק הבירה, מעשנת ומהרהרת. הנה, הגיע הרגע שלו חיכתה. מעט מוקדם מדי, ובכל זאת הגיע. 

סבא שלה לא יחזור הביתה. לכן, גם נעה כבר לא תיאלץ לחזור הביתה לעולם. למי ששמע על דירת הרווקים שחלקו שניהם בחודשים האחרונים, הפרוזדור שלה אל חיי הגדולים, והפרוזדור שלו מהם והלאה, אל השלב האחרון בחייו, היה נדמה שזהו מעשה הירואי של חמלה: הנכדה, שממילא משרתת בתל אביב, עוברת לגור עם סבא שלה שזה עתה התאלמן.

בחודשים הראשונים שאחרי פטירת סבתהּ סבא שלה עוד החזיק מעמד יפה: עשה סיבובים במסלולים הידועים, אסף חצי כיכר פומפרניקל במכולת, כמה עגבניות וקלמנטינות אצל הירקן בהמשך הרחוב, שני חזות עוף עטופים בנייר אצל הקצב ברב קוק, קצת מרמלדות ושוקולדים באלנבי וחוזר חלילה. אבל גברים מבוגרים לא יודעים איך פתאום לבשל לעצמם או לנקות, ואת עוזרות הבית שנשכרו הוא פיטר בזו אחר זו אחרי שצרח עליהן ועלב בהן. אחת מהן גנבה, כך חשד, סיר ישן, והאחרות – את הכסף הקטן מהצנצנת שליד הטלפון, או חפץ אחר שלא נמצא לו בקלות.

בתו, אמהּ, הכינה לו את האוכל שאהב, ומילאה את המקרר בקופסאות, אבל רעד בכפות הידיים גרם לו לשפוך את המרק שוב ושוב. הוא סירב להצעות למשלוחים והמשיך בסיבובי הליקוט היומיים, לפעמים גם עם נעה, וגם אז – אף פעם לא הניח לה לסחוב. אבל ההליכה שלו נעשתה בהדרגה נוקשה וחששנית, ואף שרגעי הבלבול נדמו אז לא יותר מהבהובים אקראיים, הבת שלו הבינה לבסוף שהוא לא יוכל להישאר לאורך זמן לבדו בבית.

חמלה אכן נדרשה כאן; אבל לכל הצדדים היה ברור שנכרתת כאן עסקה אפלה, על גבה של נודג' שגש, בעלת הדירה, על אפה ועל חמתה.

אי אפשר להוריש דירה בדמי מפתח. לאחר מות הדיירים היא חוזרת לבעליה החוקיים, במקרה זה, הגברת תחת גדול מהמשך המסדרון.

אלא אם –

אלא אם מישהו מהמשפחה עובר לגור בדירה לפחות שישה חודשים לפני מותם של דיירי המפתח, או לפני שהם עוזבים את הדירה לתחנה הבאה בחייהם. אז, זכויות הדיור בדמי מפתח, תשלום סמלי של שכר דירה חודשי, עוברות אליו.

נעה, שבדיוק סיימה אז קורס קצינות וקיבלה את התפקיד שרצתה בקריה, בענף תכנון כוח אדם, הזדעזעה מהרעיון בשמיעה ראשונה. אנחנו לא עושים דברים כאלה, נזעקה. אמא שלה הגיעה חלשה ומהוססת לשיחה הזאת, בלי כוונה לשכנע או אפילו לבקש, רק להציע, ומבחינתה אפשר היה לשכוח מהעניין בו ברגע. אבל המשפט, הנחרץ בצדקתו, נשאר תלוי ביניהן, ופתאום, בסתר ליבה, נעה נכבשה לאפשרות הנגדית הנרמזת מתוכו.

אבא שלה החליף נורות בכניסה לבניין, אינסטלטור החליף את קרש האסלה בחדש ואת ידית המתכת המתיזה – בניאגרה מפלסטיק. סוכם שעוזרת הבית תמשיך להגיע, ומכיוון שנעה לא נמצאת כל היום, תימשך שגרת הביקורים של אמה. נעה הבינה – אבל שנים עברו עד שהבינה שהבינה – שאמא שלה, שנפרדה מאמהּ שלה, בקרוב תיפרד גם מאביה, ואין לה שום רצון להיפרד גם מהבית שלה.

רק מעט משעות הערות הם בילו יחד לבדם. נעה עבדה שעות ארוכות בצבא, ובלילה, כשחזרה, הייתה מצטרפת לאמיל לראות טלוויזיה בסלון, שניהם נאנחים במקומות שונים של השידורים. היא ניסתה שלא לצאת מדעתה מההמהום הקבוע שלו, המהום נמוך, חרישי כמעט, אבל בלתי פוסק; המהום של שירים או נעימות שהיו כל כך מוכרים לו, כך הניחה, שבעת שהתנגנו בראשו הוא ליווה אותם בקול בי"ת או גימ"ל, בלתי ניתן לזיהוי.

זה לא שהוא היה זקן כל כך, אלא שהיא הייתה צעירה כל כך, מדגישה בחיוניותה את דעיכתו, בגמישותה את הסתיידותו, בשמחת החיים שלה את האבל שלו. היא ידעה שלא מנומס, שאפילו מכוער מצידה, להירתע מתופעות הלוואי של הזיקנה – הריחות, הרעידות, הכתמים, ההמהום, מרירות הנפש. ובכל זאת, הייתה הולכת בבית בכפכפים, כמו במגורי החיילות, ואת כל החפצים שלה הייתה מחזירה תמיד לתיק כלי הרחצה אחרי השימוש.

נעה הייתה זרה בביתו, ובהתאמה אמיל התחיל להרגיש זר בביתו שלו, לסגת מפני האזורים שנעשו שלה.

אבל לשניהם הייתה מטרה, והיא הייתה מקודשת יותר מאי הנוחות הזמנית שלהם: לרשת משהו – ולהוריש, לא לבזבז את הדירה הזאת; לא לתת לה להיעלם יחד איתם. בהסכמה משותפת ובנחישות הדחיקו, נעה ואמיל, את שעון החול בן ששת החודשים שנהפך על ראשו כשנכנסה לגור בדירה. חצי שנה צריך היה להחזיק אותו בריא, עצמאי ובדירה, אחרת כל זה לשווא.

נעה השליכה את הסיגריה לקופסת הפלסטיק, קמה מהספה וניגשה לבדוק ביומן: עוד שבועיים וחצי ימלאו שישה חודשים בדיוק לכניסתה לדירה. היא קמה לסגור את כל התריסים, וקודם כול את אלה שפונים לחצר הפנימית של הבניין, משם יש לנודג' שגש תצפית ישירה לדירה.

תכף תתקשר לאמא שלה, לשמוע מה שלומו, מה שלומה. אבל לפני כן היא ניגשת לפטיפון, שגאלה מערימת הקופסאות שעל ראש הארון ברגע שבו נכנסה לדירה, ומביאה את זרוע המחט ל"Some Enchanted Evening" בתקליט של אל ג'ולסון, שמצאה בחנות תקליטים בחיפה, ומתחילה להכין רשימה.

סעיף ראשון: להשמיע אל ג'ולסון. סעיף שני: להביא את הקניות הקבועות. כולל תרופות. סעיף שלישי: לוודא שהביקורים של אמא שלה נמשכים כרגיל. סעיף רביעי: להפעיל את מכונת התפירה. סעיף חמישי: להזמין רופא פרטי או שח"ל לפחות פעם אחת. רצוי לקראת הסוף. סעיף שישי: עוזרת? אולי לבטל?

למעלה הוסיפה: סעיף אפס: להתקשר לעידו על הבוקר. מחקה וכתבה: להשאיר לעידו הודעה על הבוקר.

היא מנצלת את האמון שנצבר לזכותה, ובינה לבינה גם את החיבה שעידו, ראש המדור, רוחש לה, ועדיין מעדיפה להשאיר הודעה כשהיא יודעת שהוא בדיון ענפי. תכתבי, היא אומרת לחיילת בענף בבוקר המחרת. "נעה מוסרת," היא מכתיבה, "שסבא שלה במצב לא טוב ויש לה כמה עניינים לטפל בהם, יכול להיות שלא תוכל לבוא בימים הקרובים. נהיה בקשר."

זה לא לא-נכון, היא אומרת לעצמה, בקול רם מכפי שהתכוונה, ויוצאת לסיבוב שלהם במדי הצבא המגוהצים. חצי כיכר פומפרניקל, סלמי פרוס, מלפפונים חמוצים בשקית ניילון, כמה קלמנטינות, עגבניות, שני מלפפונים. היא לא נוגעת במלפפונים, וגם סבא שלה כבר הרבה זמן נמנע מאוכל שצריך להתאמץ ללעוס, אבל מתוך הרגל המשיך לקנות את אותם מצרכים שקנו אז יחד.  

נעה ממשיכה משם לחנות הממתקים הישנה וקונה שקית שוקולדים, אצל הרוקחת באלנבי היא קונה את התרופות לפי מרשמים שהיו בשידה של הטלפון ואמא שלה שכחה לקחת כשארזה. לאהרון במכולת, לנורמה הרוקחת, לעיסאם בחנות הירקות; נעה עונה לשאלות של כולם אודות אמיל, בכובד ראש ובהקפדה: הוא לא מרגיש כל כך טוב היום. שום דבר רציני, קצת יותר קשה לו עם ההליכה, וגם הרעידות קצת מתגברות, מנמיכה את הקול כדי לשתף אך בלי לפגוע בכבודו.

את משפטי הפרידה, "תמסרי לו שירגיש טוב, אנחנו מחכים לראות אותו", ו"איש מתוק", היא קוטפת מהם כמו אותות הצטיינות, ומזכירה לעצמה להחמיר בהדרגה את הדיווחים אודותיו.

כשהיא חוזרת הביתה היא צועקת: הי סבא, חזרתי, שיהדהד בחדר המדרגות, ואז נכנסת ופורקת, ומקשקשת איתו בקול רם, מוסרת את הדרישות בשלומו שהבטיחה למסור ובלב נשבעת שתמסור אותן לאמא שלה, שתמסור לו. אשפזו אותו לבדיקות, אמא שלה מעדכנת, והיא מתחילה לחפש לו בית אבות. היא סיפרה לרופאים על הנפילות ועל הבזקי הבלבול, והם רמזו שהיא צריכה לחפש בית אבות עם אגף סיעודי טוב. זה ייקח זמן, בתי האבות הסיעודיים יקרים נורא, וצריך אחד טוב ולא רחוק. אבל, היא אומרת אחרי הפסקה קלה, היא לא חושבת שהוא יחזור הביתה יותר, נוני.

נעה מהנהנת, אבל אמא שלה לא רואה ושואלת: את בסדר, נוני, לישון שם לבד? בסדר גמור, אימוש, היא אומרת לה. אני ילדה גדולה. האמת, שכבר אתמול הבנתי שהוא לא יחזור, כשלקחת לו בגדים אבל השארת כאן את השעון. אבל, היא מוסיפה בזהירות, אנחנו לא באמת יודעות-יודעות שהוא לא יחזור, נכון? ואמא שלה מאשרת: לא, אנחנו לא באמת יודעות-יודעות. ונוני לא יודעת אם אמא שלה מרככת עבורה את הידיעה או משתפת איתה פעולה. אז תבואי לכאן לביקורים כרגיל, נעה לוחשת, ואל תגידי לנודג' שגש שהוא יצא מהבית.

נוני!

אל תגידי כלום, אמא. בואי מחר בצהריים, נדבר. ותבטלי את העוזרת.

לא ליפול בכביסה, נעה מזכירה לעצמה, ותולה על החבלים שפונים לחצר המשותפת את הבגדים התחתונים של סבא שלה, ומותחת על החבל את חולצות הכפתורים הוותיקות שלו, מקווה שהשמש תכבד את שירת הברבור שלהן.

היא מתרגמת את סדר היום הקבוע של אמיל לפסקול, לכניסות וליציאות. היא מגבירה בבוקר את הטלוויזיה ואת הרדיו, בשעות הצהריים משקיטה ומאפילה את הבית, ופותחת את אחר הצהריים בתקליט של אל ג'ולסון. בימים הבאים, כשהיא קופצת לצבא לכמה שעות ומסבירה לעידו שצריך לטפל בסבא שלה עד שהוא נכנס לבית אבות, עניין של שבוע-שבועיים, היא מפעילה את הפטיפון ומדליקה גם את הטלוויזיה. כשזה יפסיק, זו תמשיך לפעול.  

כשנודג' שגש דופקת בדלת ומתלוננת על הרעש, נעה מתנצלת ומבטיחה שתנמיך, אבל עומדת בפתח, חוסמת את שגש מלהיכנס, רומזת בלחש, שהשמיעה שלו כבר קצת פחות טובה ובגלל זה הגבירה, אבל תכף נאכל ארוחת ערב, ובמילים אלה היא הודפת אותה בתנועה מרומזת של הדלת.  

ואת, אין לך צבא? אני רואה שפתאום את פה כל הזמן, מבררת שגש.

נעה מסבירה לה, לא שזה עניינה, שהיא ביקשה לעבוד קצת מהבית, בגלל שסבא לא מרגיש כל כך טוב. ונותנים בצבא לעבוד מהבית? מקשה שגש. לי נותנים, סוגרת נעה את השיחה. טוב, תמסרי לו שירגיש טוב, פורשת שגש. אני אשמח לשתות איתו כוס תה, מתישהו.

אמא שלה באה פעמיים בשבוע. נעה מנצלת את התנועה שמייצרים הביקורים שלה כדי להיות כמה שעות בצבא. עידו מחפה עליה. גם הוא לא עושה כאלה דברים, אבל הוא סומך עליה, למרות שהיא לא משתפת אותו כמו שהיה רוצה.

כמו האיחולים של הסוחרים ושיתוף הפעולה של אמא שלה, גם האמון של עידו מצנן את המים למידה המתאימה שלא ידעה שלה היא זקוקה. מעולם לא הרגישה ככה, נעה בגמישות בין טריטוריות זרות, הופכת את הקרובים לו לקרובים אליה, מתנחמדת ומתכננת, משקרת בגאווה ובמצח נחושה, ובכל זאת חוזרת הביתה – הביתה – ומרגישה שמעודה לא עשתה דבר חשוב כמו השמירה על הבית הזה. 

הוא חמוד, אבא שלך, נעה אומרת לשרה באחד מביקוריה. אני יודעת, מחייכת שרה. זה מה שניסיתי לומר לכם כל הזמן. ונעה מדווחת: הוא חסר כאן בשכונה. את יכולה למסור לו ד"ש מנורמה ומעיסאם. 

את לא רוצה לבקר אותו? בודקת שרה. הוא ישמח.

נעה משחררת אנחה מהסוג שהיה שייך קודם לאמא שלה: הייתי רוצה, אני רק כל כך עסוקה כאן, עם הצבא ועם הדירה, היא אומרת ומשתופפת ליד המדף הנמוך במקרר, מרוקנת אותו מפגי תוקף ומקופסאות, ומעבירה לאמא שלה, שעומדת ליד הכיור, מרוקנת את תכולתן, רוחצת ומנגבת.  

מה זה? שואלת שרה.

מה זה מה? נעה מרימה את הראש.

ההמהום הזה, אומרת שרה. נדבקת?

*

שבועיים וחצי הם פרק זמן קצר דיו להחזיק שקר סגור בדירת שני חדרים שחלונותיה מוגפים רוב שעות היום. אומנם כשנעה עברה לשם, מישהו טרח להבריג החוצה את נורות חדר המדרגות ולהאפיל אותו מחדש, שיחזור לעצמו הקודר והמסוכן. אבל נודג' שגש הפסיקה להזמין את עצמה לכוס תה, ולנעה נדמה שאין בכוונתה למוטט את התוכנית שלה. פעם אחת, כשנפגשו במסדרון, אמרה לה: החולצות על החבל, שלא תשכחי; כבר הרבה זמן שם, שלא ידהו בשמש. ונעה תהתה באיזו מידה של כנות הייתה מהולה התזכורת. אבל הבילוש אצל נודג' שגש הוא הרגל יותר מאשר התגייסות מכוונת, ונעה שואלת את עצמה האם הרמאות אצלה עצמה היא עניין זמני. היא מקפידה על שגרת הקניות, הקולות והרעשים, הוצאת הזבל והדיווחים על הבריאות המידרדרת, והימים נוקפים ומצטרפים זה לזה באין מפריע. 

ביום שישי מסתיימים ששת החודשים, והתחזית טוענת שיהיה שמשי ויפה. בשבת נעה תלך לים עם חברות ותציע להן לבוא אליה לצהריים.

בחמישי היא חוזרת מהצבא מוקדם, שרה עם אל ג'ולסון בקולי קולות ומתחילה לפנות לעצמה מקום: היא דוחסת תכולת שני מדפים למדף אחד ובארון הבגדים מתפנה מדף. במטבח, בחדוות השלכה, היא מרוקנת לשקית גדולה וכתומה של זבל את כל הקופסאות הרחוצות ומכסי הפלסטיק מהארונות הנמוכים וממלאה שקית שלמה בצנצנות שפעם אכסנו מיץ שזיפים משומרים, קפה נמס, דבש. בפרץ נדיבות היא זורקת גם כמה סירים ומחבתות שזמנם, בעיניה, עבר.

היא מרוקנת את ארון התרופות באמבטיה, וסוף סוף פורקת לתוכו את תיק כלי הרחצה שלה. את השקית ובה התרופות והתכשירים שלו היא דוחסת בין הבגדים בחלק שלו של הארון. היא יורדת למטה ומרחיקה עד הסופר הגדול שבהמשך הרחוב וקונה לעצמה דברים שהיא אוהבת. המקרר נעשה דומה לזה שבבית הוריה.

היא מנקה את הבית, ממסד עד טפחות, כמעט שוכחת להחליף את פסי הקול בהתאם לשעות, אבל נזכרת ומחליפה פטיפון ברדיו, רדיו בטלוויזיה. היא מתקלחת ויוצאת מהמקלחת עטופה במגבת, מטפטפת על הרצפה באין מפריע, נשכבת רק לרגע על המיטה הזוגית בחדר השינה, כדי לאזור כוחות, אבל קורסת בעייפות מתוקה.

היא מתעוררת בעיצומו של הבוקר, עירומה, בצידה השמאלי של המיטה הסתורה, מכוסה בשמיכת הפוך של סבתהּ. הבוקר כבר בעיצומו, והיא החמיצה את שגרת ההשמעות. אבל אז היא נזכרת שהסתיימה השגרה הזאת, ואחרת יכולה להתחיל.

היא מתקשרת לאמא שלה, לסכם ולתאם, אבל היא לא בבית. אבא שלה שמח לשמוע אותה, אבל נשמע טרוד. אמא הלכה לטפל באיזה עניין שקשור לסבא שלך, נוני. לא הבנתי בדיוק מה קורה, יצאה לפני שקמתי. אמרה לי שהכול בסדר, אל תדאגי.

לא דואגת. להפך. נעה מורידה את המצעים מהמיטה, צוררת גם אותם בשקית גדולה וכתומה, ויושבת במבואה להאזין למתחולל בחדר המדרגות. כשהיא שומעת את צעדיה הכבדים של נודג' שגש עם הקניות לשבת, היא יוצאת החוצה עם שני השקים שלה, הבעת פניה מודאגת. לשאלתה של שגש היא עונה בפירוט: סבא נפל לפנות בוקר מהמיטה. אולי ניסה לקום לשירותים. שום דבר לא נשבר, אבל הבהלה, והבלבול. הזמנו אמבולנס, אבל ביקשנו שיבואו בשקט, כדי לא להבהיל אותו. ואתכם.

פניה של שגש מתעננים, והיא מאחלת לאמיל בריאות. נעה מודה לה, מבטיחה לעדכן, וממשיכה לעבר הפחים הגדולים שליד הכניסה לבניין. הם מלאים, והיא מחפשת מקום להניח את שקיות הניילון הכתומות הגדושות, לבל ימשכו את חסרי הבית לחטט בהן. היא לא הייתה רוצה לראות את המצעים שלהם פרושים על המדרכה לפני הבית, פרחיהם הסגלגלים פזורים על רחוב הירקון.

לפני הבניין נעצרת מונית, וממנה יוצאים אמא שלה, ולאט אחריה, הליכון ממתכת וסבא שלה. ניסיתי להשיג אותך, נוניק, שרה אומרת, התקשרו מבית החולים מוקדם, צלצלתי ולא ענית. נעה מניחה לרגע את שקיות הניילון הכתומות על המדרכה, מנשקת את סבה על שתי הלחיים. במבט חטוף בודקת שהשקיות קשורות היטב.

מצאתי לו מקום טוב, לא רחוק מאיתנו, מסבירה שרה, אבל צריך לחכות שתתפנה מיטה ובבית החולים לא הסכימו להחזיק אותו יותר. בכלל, הם אומרים שמצבו טוב יותר. תראי, היא מצביעה על אמיל ההולך הביתה, תנועתו איטית אבל רציפה ובטוחה. חכה לי, אבא, שרה ממהרת לעברו עם התיק הגדול, לאן אתה רץ.  

נעה מרימה את שתי שקיות הניילון הכתומות הכבדות, וחוזרת הביתה. לאורך המסדרון החשוך, היא משתרכת אחרי סבא שלה, אחרי אמא שלה, משתדלת להסות את קרקוש הצנצנות.