איזה כיף לקבל הזמנה למסיבה של עשירים – בנים של עשירים כמובן, הם הרי לא עשו את הכסף במו ידיהם – איזו הזדמנות, חושב לו גיבור הסיפור, איזו הבטחה טמונה בהתחככות בעושר, אבל בסיפור המצחיק והקודר של ז’לימיר פריש הבטחות לא מתקיימות – הטיפים שלמדת מסרטי ההישרדות שהבטיחו להציל את חייך לא מועילים בגבעות של דלמטיה, נופי הגלויה והפולקלור שמבטיחים הברושורים הם לא רק מלכודת תיירים אלא מלכודת מוות, ומסיבות של עשירים רק חושפות את הצד האפל של הבלינג. בהתחלה נדמה שהגענו למשל על מדבר הקיום האקזיסטנציאליסטי, אבל עד מהרה מתברר שמדובר בסיפור פשע מותח שנגמר בתור סיפור אימה שנון במיוחד. ילדים, היזהרו ממסיבות בארמונות ביער, כי לא כל הנוצץ זהב.
כשצמאים העולם מאבד צורה. הקרקע הופכת למרחב קמור וכל צעד שלך הוא כמו טיפוס במעלה הדרך. העצים רוכנים מעליך וענפיהם דוקרים לך את העיניים. העיניים צורבות, השפתיים מדממות, אתה מרגיש שכולך שק של דם שזלג אי שם בדרך, וכאב הראש אינו פג.
הוא צעד דרך מטע זיתים של מישהו, והתבונן במעגלי האדמה החומים סביב כל אחד מעצי הזית. מישהו היה כאן לא מזמן, ניכש את העשבים וערך את האבנים בעיגול סביב כל גזע. הכול היה מסודר בצורה לא טבעית: עצי הזית, האבנים הלבנות, השמים הכחולים, כמו בגלויה. "דרישת שלום מדלמטיה" – שלט מעל לראשו. איפה הוא עכשיו, מגדל הזיתים המסודר מדי? עכשיו כל אחד יכול להציל אותו, כל נפש חיה, כי לבני אדם תמיד יש מים, זה סימן לציוויליזציה. כשיש מים. ואילו הוא תועה על פני הגלויה הזאת, בנוף הקארסטי של דלמטיה, בסבך השיחים הירוקים, מוקף בעצי זית, אלון וערער, הכול פה ממש כמו בתמונה וכל דבר נמצא במקומו חוץ ממנו, שגווע בצמא.
הוא צפה במאות סרטי תעודה על הישרדות במצבים קיצוניים. הוא היה מסוגל להסתדר במדבר, מכאן נראתה הסהרה כמו ישועה. הוא ידע איך לחתוך את הקקטוס ולסחוט ממנו מיץ, ידע שצריך לקלף את הנחש ולהשתין על העור שלו ולשתות את זה כדי להקל על ההתייבשות, לפחות קצת, אבל בשום מקום לא היה מדבר, ולא קקטוס וגם לא נחש והוא לא היה צריך להשתין. למה אין תוכנית שמלמדת איך לשרוד בחור הזה שמעל פְּרִימוֹשְׁטֶן? בכליות שלו יש יותר חול מאשר בכל הנוף הסלעי שעל פניו הזדחל כבר שעות.
את האבן, כפי שיודע כל דלמטיני, אפשר לנצל באופנים רבים. אפשר לבנות בה בית, אפשר לתחום בעזרתה את חלקת אדמתך הפורייה הצנועה, מצרך נדיר במחוזות האלה, ולהקים קיר בגובה מטר כדי להפריד באופן ברור בינה לבין החלקה של השכן. באבן אפשר גם לנפץ את ראשו של השכן, אם הוא חורג מגבולו אל חלקת האדמה שלך. או אז ניגר הדם על האבן, וההבדל החשוב בין הדם לבין האבן הוא שדם אפשר לשתות ואבן לא.
באחד מרגעי הייאוש ניסה ללעוס עלים. עלי זית, אלון וערער, זה מה שיש היום בתפריט. האלון נראה עסיסי יותר, אבל איך ללעוס את הקוצים הקטנים? הוא תחב אל פיו חופן עלי זית וריסק אותם בשיניו. אם ישחררו ולו טיפת נוזל, הוא יינצל. הרי נקטר שמן הזית זורם בעורקים של העץ, לא? בלגימה אחת היה מוכן לשתות ליטר מהגועל הזה אילו רק היה מישהו מגיש לו אותו, אבל לעיסת העלים רק הצמיאה אותו עוד יותר. האגבה, נזכר, האגבה היא סוג של קקטוס. אבל אין פה אגבה בשום מקום. כל הזין בדלמטיה, אדמה מזויינת, חרושה בצורה מסודרת ובלי אגבה.
הוא שנא את דלמטיה, את הזיתים ואת שמן הזית, את הלבנדר, הצרצרים, האבן והמלח ואת להקת הקלאפה ששרה על כל זה. מבחינתו הים תמיד היה רק קיר שקוף ענק, סורגים, בית כלא, כיוון בלתי אפשרי. הוא השתוקק לאפשרות של בריחה לכל ארבעת הצדדים. בין הים להרים הוא לא יכול לנשום. הערפיח הוא רוח הסערה שלו. זרקורים הוא רוצה מעל הראש, ולא כוכבים. יש איזו מסיבה, אמרו לו. חבר'ה מזגרב, משקיפה על הנוף של ז'ירְייֶה, חבר'ה טובים, כולם בנים של רופאים ואדריכלים. בנאדם, זאת ההזדמנות שלנו. אז בוא נלך, הוא ענה.
לפי השמש כבר שעת צהריים, היא חרכה את קדקודו והבעירה את נתיב המחשבה שמתחת לקרקפת. כל צעד הלם בראשו כאילו נחבט מוחו בצדי הגולגולת, כלי מיובש שסובל ממחסור חמור בנוזלים. הוא הולך מאז שתיים, או שלוש לפנות בוקר. עד עלות השחר עבר ברגליו בחשיכה לפחות עשרה קילומטרים, לאיזה כיוון? בהתחלה בכיוון הים, דרומה, הוא חשב שהוא מתקדם לכביש הראשי ומישהו שם יאסוף אותו, אבל אז הוא נבהל מהכביש הראשי, כי מה אם ייתקל שם בבחור בחליפה אפורה? אז הוא פנה בכיוון ההפוך כדי להתרחק מהים ככל האפשר, ולא עצר עד עלות השחר, ואז בכל זאת עצר ולא ידע איפה הוא נמצא. הוא ניסה להבין איפה הוא, לגלות אם יש איזה כפר בסביבה, טלפון כלשהו, אבל היו רק הרים ועוד הרים בלי סוף, כולם היו ירוקים וסלעיים וקרחים ועל אף אחד מהם לא הייתה כנסייה או בן אדם או טלפון.
מה הוא היה אומר להם אילו היה מצליח להתקשר? הוא היה אומר שהיה שם בחור בחליפה אפורה. בן עשרים או שלושים, מאיפה לו לדעת? חולצה לבנה וחליפה אפורה, הוא אמור לדעת של איזה מותג? אַרְמָני, גוצ'י, שיזדיינו. מה אם יבקשו ממנו לשבת ולתאר קלסתרון? חליפה אפורה, זה בטוח, ומה עוד? פנים, איזה פנים? מה הצורה שלהם? הוא אפילו לא יודע מה צורת הפנים שלו, והרי הוא והפנים שלו מסתכלים זה בזה על בסיס יומי. לכל הפנים יש אותה צורה, לא? לכל האנשים יש אותן עיניים ואוזניים, כל בני האדם המזוינים זהים אחד לשני. רק שלחלק מהם יש כסף ולאחרים אין. לחלק מהם יש אקדחים ולאחרים אין. הוא לא הסתכל, הוא פשוט ברח, אדוני החוקר, רק טיפשים עומדים ומסתכלים. האחרים בורחים כל עוד נפשם בם.
לקחת משהו? סמים, אלכוהול? היה החוקר שואל אותו. זאת הבעיה עם המשטרה שלנו, אתה תמיד אשם במשהו, קיבינימט. אתה אף פעם לא חוקי, תמיד חשוד, תמיד מעבר למה שמותר. או שאתה גונב נסיעה בחשמלית, או שאתה סטודנט שלא דיווח איפה הוא גר, או שלקחת משהו במסיבה. לא משנה מה עושים האחרים, לא משנה שהחליפה האפורה שלף אקדח, לא חשוב אל מי הוא כיוון ושהוא שמע, במו אוזניו שמע את הילדה צורחת. הוא ראה את פניהם המבועתים, ראה כשהירייה נפלטה. וכל זה לא משנה כי הוא (!) לקח משהו. אתה אדוני, מה אתה עשית בפְּרימוֹשְׁטֶן? שואלים החוקרים שלנו. יש לך שני דו"חות חנייה שלא שילמת, אדוני, אתה חושב שאנחנו תמימים, שאנחנו לא יודעים שנהגת במכונית של אבא שלך, מי עוד ייסע בגרוטאה הזאת מ-91'?
כמה הוא רחוק מפְּרימוֹשְׁטֶן? איזה מרחק הוא עבר? אם הוא הלך חמישה קילומטר בשעה, והוא הרי הולך כבר מאמצע הלילה, לפחות עשר שעות, זה חמישים קילומטר. לא ייתכן שחמישים. הוא כבר היה נתקל באיזה כפר או בכביש, הוא היה רואה אותם מרחוק, אלא אם כן הוא הולך במעגלים, אלא אם כן הוא הוזה. וכל הזמן בתוך הגלויה המזויינת. כמה שלא ילך, הוא כל הזמן בין הזיתים. כאב הראש לא מרפה, גרונו הולך ומתכווץ, האם מישהו אי פעם מת כאן מצמא? הוא היה מסכים לשלולית מרופשת עם תולעים ויתושים, חוּמה ומסריחה, אין בעיה. שרק יתנו לו. תמזוג. קנה המידה מבטא את המצב.
כמו אמש. רק תן לי. תמזוג. ראשון, שני, שביעי. קוקטיילים של חמישים אירו, כוסיות של חמישים אלף, מכוניות של חמש-מאות אלף. מופע זיקוקים של סכומי כסף. וילה מוזהבת שמשקיפה על ז'ירְייֶה. בריכה עם מקפצה. מעל למים בחור בחולצה לבנה נואם. האחרים מרימים כוסית לחייו, מתחרים במליצות ובחשיבות עצמית. ואז הם רוקדים. אחר כך מושכים באף. הנשים נמרחות עליהם. זה עולם אחר. הוא הרגיש את מטען העוצמה באוויר. הוא הסתנוור מהעליונות שלהם, מהחליפות המגוהצות והשיער החלק. באיזו שחצנות ירקו מהמרפסת כשהירח הופיע מעל זְלָרִין. נוער הזהב, זרע היזמים והשופטים הקרואטים, והוא, גולד-דיגר קטן ותמים. אלא שהתמים הקטן לא ידע שלאנשי הזהב כבר נמאס מכל הנוצץ הזה, שאחרי מספיק כסף וקוקאין רק הדם מרווה את הצימאון.
הוא נתקל באבן, מעד ונפל. העצים הסתחררו סביבו, השמיים נמתחו כספירלה, והוא נמס אל תוך הסלע, אל הגאווה הדלמטית הלבנה האיתנה. הוא קיבל מכה בברך, ריסק את המרפק, חש דקירה בירך, וצריבה בגרון. הוא לא יכול להתרומם. בשר המרפק נפתח ומהבקע פרץ דמו וזלג על האבן. בחריץ הסלע נקוותה שלולית אדומה קטנה. הוא היה בוכה, אבל אין לו דמעות, אין רוק, אין בו טיפת נוזל, לשונו נפוחה כמו תפוח אדמה, עליו לגמוא את האוויר כמו גלולות, ודמו זב כמפל הניגר על הסלע. עצי הזית, האלון והערער הסתחררו מסביבו. שולי הגלויה עלו באש. אוזניו הצטלצלו. באמת אפשר למות בכזה חור מחורבן? איפה הקקטוסים המזוינים?
הוא התהפך על הבטן במאמץ, משך את עצמו לעבר האבן האדומה וטמן את פניו בשלולית דמו שלו. בתאווה ליקק את הנוזל המתקתק. הסינפסות במוחו התפוצצו מסיפוק, אחרי כל כך הרבה זמן, סוף סוף חשו לחות. הוא צחק. כשאין לך כלום, אתה צריך מעט מאוד כדי להיות מאושר. כשאתה מת מצמא, בסך הכול דרושות כמה טיפות. כשחושבים על זה, מבינים שבסופו של דבר אנחנו מספיקים לעצמנו.
הוא השתרע על גבו והפנה לשמים את עווית חיוכו זב הדם. השמש עיוורה את עיניו והברק לא אפשר לו לפתוח אותן לגמרי, ובכל זאת יכול היה לקרוא בברור מעל לראשו את האותיות: "דרישת שלום מדלמטיה".
