הסבתות – עשרות סבתות – מוצאות את עצמן בלב ים. אין להן מושג איך הגיעו לשם. שעת אחר צהריים כנראה, ובוהק השמש מאלץ אותן לכווץ את עיניהן. הן משוטטות בזהירות, עם מקלות הליכה ומדרסים, על סיפון המתכת החלקלק של הספינה, שלא נבנתה להשטת נוסעים אלא לשינוע מטענים. מכולות ענקיות מונחות בערימות בחרטום ובירכתיים. הסבתות לא מבינות. אנחנו מתות? הן שואלות זו את זו. אנחנו גוססות? כל חלקי הספינה עשויים מתכת, יריעות עצומות ומַסמרות גדולות ככף יד. מנופים, מחיצות אטומות, קורות אורך ורוחב – הכול עשוי מתכת. הכול צבוע לבן ומרובב עכשיו בכוכבים אפורים של לשלשת שחפים.

בין המוני הגווים השחוחים והרגליים בגרבונים נמצאת גם אישה ששמה אליס, והיא ניגשת אל הספסל הנעים ביותר ומתיישבת עליו. הספסל משקיף אל האופק – אותו קו שהעין מותחת כדי ליצור סוף במקום שאין בו סוף. אליס אוהבת נופים, מרחבים גדולים, וכמו תמיד היא שמחה להשקיף למרחקים. היא חושבת על ילדיה שבקצווי ארץ. יש להם סטודיו וצבעים, כריות מדיטציה, מכונית שזקוקה להחלפת שמנים, רשימת קניות. היא חושבת על נינתה האחת, החדשה, שאותה לא פגשה מעולם, אבל היא מקווה שעטפו אותה בשמיכה האפורה שסרגה.

סביב אליס שוררות מהומה והמולה בדרגות שונות. למישהי יש מצפן? את יודעת לנווט ספינה? איפה המטפלת שלי? אני מאזור וושינגטון!

חלק מהסבתות מנסות מיד לברוח. הן נכנסות לסירת הצלה שקשורה לדופן הספינה, מתיישבות, מחזיקות את ארנקיהן בידיהן ומחכות בסבלנות שיורידו אותן אל הכחול המחוספס. פניהן נרטבים מהמשב המימי, אבל איש לא מוריד את הסירה. התסרוקות שלהן מתחילות לקמול, אבל הסירה לא יורדת.

יש קבוצת גברות שאיפור העיניים שלהן זולג בנתיבים כהים במורד הלחיים; ויש קבוצה של סבתות מלאות יוזמה, שכבר הוציאו מארנקיהן עטים ופיסות נייר ועכשיו הן עורכות סיעור מוחות, מעלות הצעות על הכתב ומדרגות אותן לפי מידת הפופולריות וההיתכנות שלהן. מול אליס ניצבת קבוצת גברות שמעלות זיכרונות, ומתארות את חייהן כאילו מאות שנים כבר עברו. פעם היה כל כך קל, הן מספרות בקול רם מאוד בגלל אובדן השמיעה המשותף לכולן. הכבישים היו חלקים ונהדרים, ויכולת להיכנס למכונית ולנסוע לכל מיני מקומות שהיו בהם פנקייקים טעימים במיוחד, והקפה הגיע בטיסה ישר מאיטליה.

אבל אפילו במצב כזה, שהוא חריג ולא מוכר, אפילו כשהאוקיינוס הגועש מקיף אותן מכל עבר, רבות מהסבתות מנהלות שיחות חולין. הן מחמיאות זו לזו על העגילים. פנינים אמיתיות? הצבע מזכיר לי את הווילונות שאמא שלי קנתה בטיול בבנגקוק. היא פגשה שם את הנסיכה, תאמינו או לא.

מישהי מצטרפת אל אליס, אבל היא לא מנסה אפילו לשמוע את שמה. האישה אומרת, "אז את משיקגו? איך מזג האוויר בשיקגו בעונה הזאת?"

"אה, יום אחד קר נורא, ולמחרת ממש חמים."

"והילדים שלך, מה הם עושים?"

"יש לי שתי ציירות, נגר וסופרת."

"ממש מעניין," אומרת האישה. "הילדים שלי כולם עורכי דין. לי יש שישה."

"אבא שלי היה עורך דין." אליס מחייכת. "לגדול עם אבא עורך דין זה ממש נורא. אני שמחה שאף אחד מהילדים שלי לא בחר בדרך הזאת." שרירי הפנים של האישה מתקשחים כנראה, אבל עורה הרך, המידלדל, סותר את הבעתה גם כשחיוכה או זעפּהּ מתוחים במיוחד.

"יכול להיות שאני מתה," אליס אומרת ומביטה בגוני הכחול השונים בשמים ובמים.

"משתתפת בצערך." האישה מביטה באליס אבל נראה שהיא מצטערת בעיקר על עצמה.

אליס מהנהנת. "כן, כנראה אני מתה. או גוססת." היא זוכרת חדר בית חולים, ומעבר למיטה חומת מכשירים, שכל אחד מהם פולט צפצוף מובהק מאוד כדי למשוך אליו אחות אחרת עם מכשיר שונה. אחד הצפצופים הביא את לינדה עם משאבה, והיא הוציאה במאמץ ובכאב את הליחה מריאותיה של אליס. צפצוף אחר הביא את קירה עם שקית חדשה של מזון נוזלי, שאותה חיברה לצינורית ההזנה. החדר היה אפלולי כל הזמן, ערב תמידי. וכל הזמן שהה בחדר לפחות קרוב משפחה אחד.

האישה מנחמת אותה באי-נוחות, "צר לי לשמוע."

אליס מהנהנת שוב, מותחת את רגליה בעור גרבי הניילון ומנענעת את כפות הרגליים בקצותיהן.

"אז גם אני מתה?"

"לא יודעת. גססת?" אליס שואלת.

"אני לא זוכרת שגססתי."

"טוב, אז אולי את לא מתה."

תחת קרני השמש השוקעת, הספינה מוכתמת אדום. הסיפון נראה כמו חדר אוכל בתיכון – הנשים מתגודדות בצבירים קטנים שפזורים על פני השטח. עכשיו הן נזכרות לדאוג לדברים שבהתחלה שכחו לדאוג להם. רבות מהן חוששות מהמשטח החלקלק, פוחדות לשבור את מפרק הירך. הן מוטרדות בגלל הבעל שנשאר בבית עם מקרר ריק, והחתול שבוודאי משחיז ציפורניים על רגלי הספות הכבדות. הספות לא ישרדו את היעדרן של הסבתות. זה יהיה סופן של הספות. הן מדברות על כך. הן מצטופפות כדי להתגונן מפני הרוח.

לחלק מהסבתות ששותקות בתוך ההתגודדויות אין דברים כאלה שאפשר לחזור אליהם. חלקן לא כיבו את הטלוויזיה כבר שנים, לא ביום ולא בלילה. תאי ההקפאה במקררים שלהן מלאים מזון מוכן לחימום מהיר, ובכריות הספה, שעליהן הן יושבות כל היום כשפניהן מתעמעמים ומתבהרים באור, כבר נוצרו שקעים עמוקים. השקעים לא שבים ומתמלאים. הם לא מספיקים להתמלא כי בלי הרף מונח עליהם ישבן. הסבתות האלה מעיפות מבט עצבני בשעון היד שלהן, שעדיין מראה את השעה בבית. הן יודעות שברגע זה ממש, ברגע שבו השמש שוקעת, פט סֵייגֶ'ק עומד לקבל אותן בברכה, בעזרת הקהל החביב שבאולפן, אל גלגל! המזל! אמנם הערב יחמיצו את תוכניות הטלוויזיה, אבל הסבתות האלה, שאיש לא מחכה להן בבית, לא כל כך מצטערות שהן כאן בים, בין כל כך הרבה גופים חמימים.

אחרי שהחליפו ביניהן סיפורי הישרדות, הסבתות היוזמות, שאין להן זמן לדאגות סרק, יוצאות למשימה, לגלות מה יש במכולות שעל הסיפון. בחדר המכונות התגלו מספריים לחיתוך ברזל. גם המנועים התגלו שם, אבל מסובך מדי להפעיל אותם, ולכן הספינה ממשיכה לצוף בלי שום טרטור.

הנשים האלה כבר התנסו במצבים מוזרים. "בברמודה," אחת מהן מספרת וממוללת את כפתורי הזהב בקרדיגן שלה, "ממש באמצע החופשה המושלמת שלנו, פרצה פתאום סופת הוריקן, והילדונת שמוכרת תכשיטים מצדפים – לא היתה לנו ברירה והכנסנו אותה לחדר שלנו במלון ליומיים שלמים. עד אותו יום המסכנה הזאת לא זכתה לטעום פפסי קולה," היא נזכרת. "מי היה מאמין?" הסבתות היוזמות מתפעלות.

אליס פוסעת בינתיים אל קצה הספינה ועוברת ליד גברת שידיה עסוקות בלפיתה. "שלום," היא אומרת ומהנהנת אל האישה שאוחזת במעקה. מבט קצר נשלח אליה, מבט שמייחל לראות גבר, כל גבר, אבל במיוחד גבר לובש מדים. כל גבר לובש מדים שבידו רשימה כלשהי. אך כשהאוחזת במעקה מרימה את מבטה ורואה עוד אישה מדולדלת, היא מצטמקת מאכזבה.

אליס כבר היתה על כלי שיט רבים. היא מעבירה את ידה לאורך המעקה ונזכרת בפעם הראשונה ובפעם האחרונה – אהבת נעורים ואהבת זקונים. כשהיתה בת שבע-עשרה, אחרי חתונה מפוארת בבית הוריה שאף אחת מחברותיה לא נכחה בה, עשתה את השבוע הראשון שלה כאשת איש על סיפון יאכטת מפרשים לאורך חופי רוד איילנד. בלילה הראשון, אחרי שהצליח לנווט את היאכטה אל מחוץ למעגן מאתגר במיוחד באמצע סערה, נכנס בעלה בשמחת ניצחון אל התא שבו היתה אליס מכורבלת בתוך עצמה. כלי השיט הקטן היטלטל ברוח העזה.

"אני מעדיפה שנחזור," הצליחה להגיד. "אנחנו כל כך רחוקים מכל מקום."

"זרמי השפל נגדנו. הכי מסוכן לחזור," הוא אמר וניגב את משקפיו במגבת.

היא התעקשה, אמרה לו שהיא לא מסוגלת לסבול יותר. "בבקשה," אמרה.

הוא הרים את המפרש והתחיל לשוט בחזרה. אליס, בתוך התא, לא ראתה כמה מאמץ השקיע כדי להחזיר אותה למעגן. היא לא ראתה איך הסירה נוטה על צדה וגורפת מים על רגליו היחפות.

כשהמזח חרק כנגד גוף הסירה, הם שכבו זה לצד זה, הוא קרא באור נר, היא העמידה פני ישנה, ורק שני חבלים ייצבו אותם.

בבוקר ניסתה להיות אשת איש. הוציאה ביצה מהצידנית הקטנה ושברה אותה לתוך מחבת, אבל החלמון נקרע ודימם. לבו הצהוב הגיר נהרות על הלבן. היא כיבתה את הלהבה והותירה אותו שם, גוסס. אליס קפצה למים בכתונת הלילה שלה, שחתה אל סירת ההצלה שהיתה מחוברת לגוף היאכטה שלהם, עלתה עליה, והכותונת נצמדה אל גופה.

"מה את עושה?" קרא בעלה כשמצא אותה. היא לא ענתה. הוא משך בחבל הסירה שלה עד שהתנגשה ביאכטה שלו. "שחית?" שאל והניח את ידיו על ראשה הרטוב. "לפחות יכולת ללבוש בגד ים."

"אני לא אישה טובה."

"תוכלי ללמוד." הם ישבו ושתקו לקול המים שנטפו ממנה ונשרו על קרקעית הסירה. "תישארי כאן, בסירה הקטנה שלך. כאן לא תצטרכי להיות אשתו של אף אחד. אני אגש להכין לעצמי משהו לאכול." הוא ליטף את ראשה וחזר אל היאכטה שלו, ושחרר את החבל שלה עד שנסחפה למרב המרחק, שלושה מטרים. הים היה יריעה שטוחה שנמתחה עד שלא יכלה עוד, עד שהשמים ריתקו אותה למקומה.

כך החלו נישואים שנמשכו עד שנות החמישים לחייה, ואז עזב לתמיד כדי להקים משפחה אחרת. היא מצטערת שלא היא זאת שנצמדה אליו כדי לחמם אותו בגסיסתו. במקום זה הם שלחו לזה לזה מכתבים, ופעמיים ישבה איתו על נדנדת המרפסת מחוץ לביתו, והם דיברו על ילדיהם ונכדיהם, שאת חייהם יצרו יחד, בזמן שאשתו העסיקה את עצמה בתוך הבית.

גם נישואיה השניים ארכו יותר משלושים שנה. הוא אמר, "בבקשה, אין שום סיבה שלא תתחתני איתי. אני חכם ונחמד ואני ארחץ את הכלים." גם החתונה הזאת, בדיוק כמו הראשונה, התקיימה בבית הוריה, אלא שהפעם נלקחה משם בקלנועית גולף במקום במפרשית.

כמעט כל זמנם המשותף היו בגמלאות, ובמשך שנים לפני שמת שטו לא פעם בנהר, בספינת משא שבה היו שניהם הנוסעים היחידים בתשלום. הם ישבו יחד על הסיפון ופתרו חידון תפזורת בזמן שאנשי הצוות חילקו פקודות זה לזה. ראייתו של בעלה הידרדרה ככל שהזדקן, ולכן תיארה לו את המסע. "משמאל יש בקתת דייגים ישנה. היא קרסה בצד אחד, ועכשיו מרפסת הכניסה נוטה לתוך המים. צמח מטפס מושך אותה למטה. שתי ציפורים גדולות עומדות על הגג."

"לִבניות?" ביקש לדעת.

"לא, אנפות כחולות גדולות."

"אה, אני דמיינתי לבניות."

"כן, אלה ציפורים אחרות. אבל בכל זאת הן יפות מאוד."

"אין לי ספק. פשוט דמיינתי לבניות."

"טוב, זה לא חשוב עכשיו כי הבקתה כבר עברה. עכשיו אנחנו מגיעים לעיירה. שלוש ילדות עומדות בבוץ, בבגדי ים, ומנופפות. אתה שומע שהן קוראות לנו?"

"בערך." שניהם התאמצו לשמוע את הקולות הצעירים שעשו את דרכם על פני המים.

"יש להן אופניים?" שאל.

"למה שיהיו להן אופניים?"

"או חכות דיג? מה הן עושות שם?"

"יש להן רק ידיים. הן רק מנסות להגיד שלום."

"אה, אז שלום!" קרא בחזרה. "שלום!" קראו שניהם יחד, וזרועותיהם התנופפו מצד לצד כמו מגבי מכונית שמנסים לנקות את שדה הראייה.

מסלול ההקפה של אליס מביא אותה אל חרטום הספינה, שם היא רואה את הסבתות היוזמות צובאות על המכולות כמו זבובים. הן בוערות מסקרנות לדעת מה יש בתוכן, מה הן נושאות איתן על פני הים העלום הזה. "אולי יש בהן שעועית ירוקה נהדרת מסין, או מעילי עור מאיטליה," אומרת אחת מהן. "אולי הן מלאות בפרוות יקרות," משערת מישהי. "לדעתי יש בהן תכשיטים!" צווחת מישהי אחרת, אם כי האפשרות הזאת נראית לכולן אופטימית מדי.

אבל מה שהן מוצאות שם לא דומה לאף אחד מהדברים האלה. כשמנעולי המכולה הראשונה נפרצים והדלתות נפתחות, הן רואות בפנים שורות-שורות לבנות. מישהי מושכת משהו, ולרגליה נופלים חמישה מושבי אסלה, מהסוג המרופד שנאנח תחת כובד משקלו של היושב. מאות מושבים כאלה ישנם שם כנראה. המכולה הזאת ננטשת מהר באכזבה, אם כי אליס משחילה על ראשה מושב אסלה ועונדת אותו כמו מחרוזת, להנאת כולן.

במכולה הבאה הן מוצאות מחבטי בייסבול קטנים מעץ, מתאימים לילדים. התגלית הזאת לא מעניינת אף אחת מהן, מלבד גברת קטנה ששולפת בזהירות מחבט מהאמצע ומנופפת בו, נזכרת איך שיחקה עם אחיותיה ברחוב ונהנית להיווכח שמשקלו של המחבט מתאים לה.

המכולה השלישית מלאה – מלאה לגמרי! – בוורדים צהובים. הסבתות מאמצות את הפרחים אל חזן בצרורות גדולים, וזרועותיהן נדקרות מן הקוצים. הן מחלקות את הפרחים לסובבות אותן – מפזרות את הזרים הקמלים בין חברותיהן להפלגה, עד שכולן נראות כמו מלכות נשף הסיום שמתכוננות לריקוד הניצחון שלהן, והקוצים מנַמשים את זרועותיהן בדם.

גם כאן הערב יורד ואחריו בא לילה. הסבתות נכנסות למטבח האונייה, ושם הן פותחות ארגז אחד מני רבים של שימורי אפרסקים, חולקות פותחן קופסאות אחד שמצאו באחת המגירות. מתברר להן שמושבי האסלה משפרים את נוחות הישיבה על הספסלים הנוקשים. הן מתחילות ומסיימות משחקי קלפים ומשחקי מילים. הן בוחנות זו את זו בשאלות טריוויה על נשיאי ארצות הברית. הן מתחילות להתעייף. הן תשושות.

הוורדים מוטלים סביבן, על הרצפה, על הדלפק, על שולחנות העץ הזולים ששמות חרותים בהם – דני ופוּן, רוקו – וגם ציור של פין שמכוסה עכשיו בכמה פרחים. ורדים נתחבים מאחורי האוזניים וננעצים בלולאות הבגדים. הם מדיפים ריח בהתאם.

הסבתות מרגישות רחוקות יותר ויותר.

כשהן מצטופפות, אפילו מתחת למעטה שמיכות הפוליאסטר שלקחו מהדרגשים, פעילות גופן כמעט נראית לעין – גידי שרירים הנענים שוב ושוב לעיקשותו של הלב. עשרות עששיות נפט מבליחות, ועיניהן של הסבתות מתחילות להיעצם, אבל הן לא רוצות לגשת לבדן לתאים שלהן, הן פוחדות שסופן יגיע, ולכן הן מתחילות להציג שאלות זו לזו.

"תספרי לי את סיפור חיי," מישהי מבקשת. "תספרי לי איזו מין תינוקת הייתי." והן מסוגלות לספר. הן טועות בפרטים – במקומות הלידה, בשמות ההורים והאחים – אבל לאף אחת מהן לא אכפת. כולן מצטרפות לשיחה, בהדרגה, עונות יחד. "אמא שלך כל כך שמחה כשנולדת," מישהי אומרת. "אבא שלך קירב את זר הפרחים אל האף החדש שלך, שרק הגיח לעולם," מישהי מוסיפה. כולן עוצמות את עיניהן. "והיית תינוקת כל כך טובה. כמעט לא בכית." השפתיים הרבות מתעקלות בחיוך. הסבתות נזכרות, גם אם הן לא זוכרות.

"וכשהייתי ילדה?" הן שואלות יחד.

"כשהיית ילדה היה לך שיער של מלאך."

"לבשת סוודר שאימא שלך סרגה, עם ציור של ארנב מלפנים."

"היית טובה מאוד בחשבון, וגם בנגינה בחליל יכולת להצטיין." הן רוצות לדבר על חייהן עוד ועוד.

"רוב המריבות היו בגלל כסף. לא בגללך."

"אימא שלך לא התכוונה שהמגש יפגע לך בעין. את פשוט נתקעת בו."

"סבא שלך סלח לך על זה שהלכת אז לאיבוד, בפוארטו וַיארטה."

"ואחותך נראתה נהדר בשמלה הכחולה," קול צרוד מוסיף. הסבתות, ואליס ביניהן, רואות את השמלה הכחולה. חלקן רואות שמלה ארוכה ממשי, חלקן רואות שמלת כותנה צמודה עם חגורה סביב המותניים, חלקן רואות שמלת ערב קצרצרה שמרפרפת מפתח הבית ונכנסת למכונית חונה. הן שותקות ונזכרות.

"מי נמצא לידי במותי?" מישהי שואלת, וכולן מהנהנות, גם הן חושבות על כך. אליס מכחכחת בגרונה ואומרת בביטחון.

"הילדים שלך," היא אומרת להן. "כולם. וגם שלושה מהנכדים שלך. כולם מניחים את כפות הידיים שלהם על הגוף שלך. את מרגישה שהם מקרינים חום. החום לא נעצר בעור או בעצמות – שום דבר לא יכול לעצור אותו. הם שרים, 'מייקל, בסירה חתור, הללויה!'. מעבר לחלון רואים אגם שבקצהו גלגל ענק של לונה פארק. לא יורד גשם בחוץ אבל נראה שעלול לרדת."

עיניהן של הסבתות רטובות. בעיני רוחן הן רואות את עצמן שוכבות וידיים רבות מכסות אותן, ידיים רבות מכפי שאפשר, וגופן מוסתר. רק גב כפות הידיים נראה לעין, הכפות מוכָּרות וקורנות, ופעימות קלושות מאוד ניכרות בהן. בעיני רוחן הסבתות מתמוססות מתחת לכפות הידיים האלה. מתאדות. כבר אין צורך לשמור על צורה מסוימת.

אליס יושבת מוקפת בטרטור נשימתן המשותפת. ריאותיהן כבר אינן מנגנונים חרישיים. בקִרבה הרבה הזאת הן מחליפות ביניהן חומרים; המולקולות של כל אחת מהן נכנסות היישר לצינורות של האחרות. אליס חושבת על האוקיינוס שעליו הן צפות, גלים שנפרשים על פני קילומטרים. ובגלים האלה שוחים דגים בלהקות גדולות עד כדי כך שהם מכסיפים את פני הים.

"אנחנו בלב ים," היא אומרת. "לא כדאי שנשכב לישון. כדאי שננסה לדוג." הפרצופים מהוססים באור האש העמום. "אנחנו צפות מעל המוני יצורים. בואו נראה מה נדוג," היא מנסה להסביר.

"אין לנו חכות," קול מגיב.

"נוכל להכין חכות," אליס עונה. "מי יודע מה יש שם למטה!" קולה דק ונרגש.

אף אחת לא רוצה להישאר לבדה, ולכן הן מהדקות סביבן את השמיכות, אם כי לא קר. הנשים ניגשות לעבודה ופורמות חוטים מן החבלים הכבדים ממלח, שמגולגלים כמו נחשים ענקיים על הסיפון. כל אחת מבודדת חוט אחד וקושרת אותו סביב צווארו של מחבט בייסבול. הסבתות מתפזרות לאורך המעקה ומשלשלות את חוטי החכות הארוכים. בקצה החוטים אין קרסים ואין פיתיונות. החוטים בצדה השמאלי של הספינה, הפונה לרוח, נדבקים לגוף הספינה כמו לטאות שנאחזות. החוטים בצד ימין נמתחים הלאה ברוח, כך שבמבט כולל הם נראים כמו צלעות לווייתן.

הנשים עצמן כמעט בלתי נראות, מלבד שמץ אור ירח שבוהק בשערן – איי לובן קטנים ופלומתיים בחשיכה. השחפים החגים מעל הם בעיקר משק כנפיים וצווחה מדי פעם.

מתחת להן, בעלטה הסמיכה הזאת, היצורים שהן מנסות לדוג לא מבחינים בקצות החוטים המלאים תקווה. מדוזות חופזות הלאה, בלי שום יעד, זזות כדי לזוז. כל דג שמסוגל לזהור זוהר. לחלקם יש דוגמאות מוארות על השדרה. עיני הדֶמה שלהם נראות כמו עיניים אמיתיות כדי שיניחו להם לנפשם. כרישים מסיטים את המים כמו וילונות, זרמים גולשים על שיניהם החשופות.

תמיד יש סיכוי שדיונון ענק יופיע, וגם סבירות גבוהה שיצוץ דיונון רגיל. התמנונים לא צריכים לפזר דיו בשעת חשיכה, והנוזל ממשיך להיחבץ בקרביו הצוננים של כל אחד מן היצורים, ששמונה זרועותיו נמתחות, מתעקלות ומתכנסות. דגים זעירים מתקהלים ומוצצים את גופם של דגים גדולים מהם, אוכלים את האצות הצומחות. צבים חוצים אוקיינוסים שלמים כדי להטיל את ביציהם בחוף שבו נולדו.

הספינה משתכשכת והסבתות מתנדנדות. הן שומרות על יציבות החכות, רובן מאזנות בחיקן את מחבטי הבייסבול הקטנים. הן מזמזמות. קולותיהן שבירים ורוטטים. חלקן בוחרות בנעימות פתיחה של סדרות טלוויזיה. חלקן משבשות שירי ערש ישנים. לא מפריע להן שהלחנים לא משתלבים זה בזה – נעים לשמוע את הזמזומים ונעים לזמזם, רק כדי להשמיע קול. להרגיש את הרטט בגרון ואת האוויר באף.

אליס מזמזמת שיר ערש שסבתה חיברה בעצמה, על אודות סוס קטן, אך פתאום היא מרגישה משיכה בחכה. השיר גווע בחזהּ. היא ממשיכה לאחוז בחכה בשתי ידיה, שעל כל אחת מהן טבעת נישואים – על הימנית בעל מספר אחת, ועל השמאלית בעל מספר שתיים. מפרקי אצבעותיה הם תלים חיוורים, מתחפרים, מוכנים לכול. "דג!" היא קוראת. "דג!" הסבתות האחרות צווחות וחוזרות אחריה, "דג! דג!" הן ניגשות אליה, חלקן מגיעות מהר מן האחרות.

"קומי!" צועקת אחת מהן. "קומי ותני לי לעזור לך לאחוז במחבט." אליס קמה. האישה נעמדת מאחוריה ומשחילה את זרועותיה בין זרועותיה של אליס. ארבע ידיים אוחזות עכשיו במחבט, ממש כמו באימון בייסבול, כאילו עוד רגע יניע המאמן בהילוך אטי את זרועותיה של אליס בחבטה מושלמת.

אבל במקום זה הן פוסעות אחורה, נשענות לאחור כדי להתרחק מהמעקה. החבל מנסה להתנגד. סבתות נוספות מצטרפות אליהן, אוחזות בחוט עצמו ומושכות מעלה. הזרועות מתעייפות בקלות. חלקן עומדות משני הצדדים, מריעות ומעודדות. זמן רב עובר עד שהידיים המושכות מגיעות לחלק הרטוב של החבל.

כשהיצור נשמט לבסוף בכבדות על הסיפון, הן מופתעות לראות שבמצחו של הדג יש מוט קטן ובקצהו אור בשרני, פקעת מאירה ירקרקה. "כנראה באת ממקום עמוק מאוד אם יש לך פנס משלך," אליס אומרת לדג. הסבתות מתקבצות מסביב, הכול חשוך מלבד האור העגלגל, שמאיר מנשך של שיניים חדות וארוכות. הקשקשים הכבדים משקפים את אור הירח בקשתות עמומות. הדג לא מרוצה על הסיפון. הוא טופח בזנבו, מתחבט.

"אני יודעת איזה דג זה. שד הים," אחת הסבתות אומרת.

"באמת יש דג כזה?" אחרת שואלת.

"אנחנו צריכות לתת לו שם," מישהי אומרת. "הייתי רוצה לקרוא לו מרטי, על שם בעלי." שתיקה משתררת.

"אני רוצה לקרוא לו הרייט, על שם אמא שלי," מישהי אחרת מעזה לומר.

"ואני רוצה לקרוא לו מרצ'לו." הן מוסיפות שמות: ביל, מוֹרט, חֶזוּס, קַיילה, אלברט, מרתה, סוזן, ג'נט, אן, נד, הנק, כאילו הן משליכות מטבעות לתוך מזרקה. הדג מתחבט כשהוא מקבל את שמות יקיריהן.

"הדג הוא שלי," אליס אומרת, "ואני אקרא לו דָגי. אבל כל השמות האחרים יכולים להיות השמות האמצעיים שלו." שום התנגדות לא נשמעת. הן עומדות סביבו ולא מדברות, אבל ראשיהן מלאים תפילות. הן משליכות אותן על היצור הקשקשי, על גופו העגול, על פניו המכוערים. הן מקוות שהטובים יבואו על שכרם. הן מקוות שהאבודים יגיעו אל מחוז חפצם, שהמחירים יֵרדו, שכולם יזכו לימי שמש נוספים בחצר ביתם. האור של דגי נחלש קצת, ועיניו הן כדורי נוזל כהים עם רסיסי ירח בתוכן. אליס מתכופפת ומרימה את הדג. "שלום, דגי," היא אומרת. היא מנשקת את קצות אצבעותיה ומצמידה אותן לראשו. "לדעתי, עדיף שנשליך אותך בחזרה עכשיו." היא משתרכת אל מעקה הספינה, עייפה מן המשיכה שהתארכה, וקהל הגברות הקשישות צופה בה. היא מזמזמת תוך כדי הליכה, חוזרת אל שיר הערש על אודות הסוס. כשהיא מגיעה אל המעקה היא פונה בחזרה אל כולן ומרימה את דגי כדי שייפרדו ממנו לשלום.

"שלום!" "שלום, ניל!" "שלום, אלברט!" "שלום, ניקסון!" "שלום, ביל!" הן מזמרות. והוא מתעופף החוצה. הוא לא נחבט בגוף הספינה, אלא חולף במסלול ישר ומהיר מאוד בחזרה אל המים, שם ימשיך לשייט בחשיכה עם הנורה הירקרקה שלו. על הסיפון, חלק מהסבתות כורעות ברך ליד שלולית המים שבה שכב דגי. הן טובלות בה את אצבעותיהן ונוגעות במצחן. הן טועמות את המים, והמלח צורב את לשונן הזקנה והיבשה.

הלילה חמים, ושאר הסבתות נכנסות לתאים שניכסו לעצמן, אבל אליס נשכבת על הסיפון. היא מתכסה בשמיכה שלה. "נדמה לי שמחר יום רביעי," היא אומרת לעצמה, "ביום רביעי אוספים את האשפה." היא שומעת את קול המשאית, ירוקה וחורקנית, טורפת את האשפה ומוחצת אותה. "ביום הזה אני מלמדת שירה אנגלית, בדירה שלי." היום שלא תחווה נפרש לפניה, העיתון שלא תקרא נוחת על סף ביתה. הטלפון, המקרר, החתול. ידיה אוחזות זו בזו.

בחדר בית חולים ארבעה ילדים בוגרים מקיפים את אמם. אחד מהם אוכל בעצבנות צ'יפס משקית. אחרת פותחת ספר שירה, מחפשת את המילים המתאימות בדיוק. אחיות בית החולים מכינות מַרפדי ספיגה, מגבות. נכדים נאספים סביב המיטה. החדר לא חשוך אבל גם לא מואר, ואפילו העיר שבחוץ מלחשת. מפרשיות מחליקות על פני האגם, חגות סביב מצופים אדומים. קולות הספנים לא נשמעים ממרחק כזה, מגובה כזה – העולם כולו חוצץ ביניהם – ובכל זאת סירותיהם הן חלק מהנוף הגדול הזה. טלפון מצלצל בפינה, הבן היחיד מדבר עם שתיים מחברותיה הוותיקות של אמו ולבסוף אומר, "עומדים להוציא לה את הצינורות מהריאות. בעוד רגע." אחת הבנות מורחת קרם על ידיה של אמה. "לשאוף ולנשוף, פשוט מאוד," היא אומרת ונושמת כדי להדגים נשימה, "כמה שתרצי. אפשר שתי דקות, אפשר עשר שנים."

הבן סוגר את הטלפון ושואל את אמו, "יש לך מושג כמה אנשים אוהבים אותך?" והאישה הזאת, האמא והסבתא הזאת, מחייכת חיוך רחב, ושיניה בורקות – אוצרות במערה.

הספינה מיטלטלת, הים נמתח מכל עבר.

"אז זהו זה?" אליס שואלת, אבל אין תשובה. "יש אנשים שקיוויתי לראות שוב!" היא קוראת אל החשיכה. ברכיה אסופות, רגליה מקופלות כמו כנפיים. מלמטה, כל כך הרבה מים מתנועעים בקוצר רוח. מעל, גם האוויר מתנועע כך.

השחפים עדיין חגים, אף שחשוך מדי לציד. "אתם יודעים שכבר שנים לא שחיתי?" אליס צועקת אליהם. "למה אתם לא שוחים באוקיינוס הגדול והנהדר הזה?" כעבור זמן קצר היא קושרת קשרים ענקיים לאורך החבל העצום, ברווחים של ארבעים סנטימטר. קשרים גדולים כמו הראש שלה. המלאכה קשה ככל שהיא מתרחקת מקצה החבל. כפות ידיה כואבות. עם כל קשר שהיא קושרת היא מנסה להיזכר במישהו שהיא אוהבת. היא מעלה לנגד עיניה את שמו ופניו. הנער היהודי שלא הרשו לה להיפגש איתו; בן הדוד שתמיד הסתבכה איתו בנעוריה; אחיה, שאהבה אותו יותר מאחרים; אמה, ששמה קץ לכול כשחשבה שהעסק נהיה מכוער מדי. שני בעליה, שריח צווארם עדיין עולה באפה, אשר עזבו אותה בזה אחר זה והשאירו אותה לבדה על האדמה החגה על צירה. היא חושבת בלבה, עכשיו אני יכולה להגיד שאני אוהבת את כולם. אני זקנה ואף אחד לא ינסה לאסור עלי. כל הסיבים הבודדים נשזרים זה בזה לעשרות, העשרות למאות, המאות לאלפים.

היא פושטת את שמלתה ועורכת את המסע בתחתונית הלבנה. היא חשה את הרוח עוברת בתוך תחתוני הכותנה הרופפים שלה, אך למעשה התחתונית שלה היא שמרקדת. היא מתנפחת ולרגעים נראית כמו שמלת חתונה, ואחר כך היא נדבקת אל גופה, והבד מחקה כל צורה מתחתיו, מדגיש את המרווח בין הרגליים וגם את קו המותניים. החבל מתנדנד בעדינות, ואיתו הגברת שנאחזת בו.

"אני לא יודעת אם אני אצליח!" אליס קוראת אל השחפים מעל. כבר ירדה יותר ממחצית הדרך. שוב, כשכפות רגליה עוברות אל קשר חדש, היא נזכרת במישהו שהיא אוהבת.

כפות רגליה מחליקות אל הקשר הבא וידיה באות בעקבותיהן.

אליס מגיעה אל המים. ברגע הנגיעה המים מעקצצים. "קר," היא מדווחת לאוויר היבש. אבל היא רוצה להרפות מהחבל. היא רוצה להשתחרר מהטיפוס, ולכן היא מניחה לעצמה להישמט פנימה, מניחה לכל משקלה להתרפות במים. המים תופסים אותה בקלות, והיא טובלת בהם את ראשה. היא צוחקת כמו מישהו שצף במים וקר לו. היא מנופפת בזרועותיה ומניחה לצהלות לבקוע מפיה. היא מציצה למטה, מנסה לראות, אבל רק רגליה שם, מוקפות בהילה זרחנית ירוקה, בועטות, בועטות, בועטות.

"אז שני הבעלים שלי יהיו שוב שלי?" היא קוראת אל הציפורים, אל הדגים, או אל השמים. "עכשיו אוכל לאהוב אותם שוב?" היא לא מקבלת תשובה. התחתונית מתרוממת סביבה כמו חצאית של רקדנית. היא נראית עכשיו כמו בלרינה על תיבת נגינה, רגליה חשופות מתחת לחצאית המתעופפת. הבד רך, והוא מלטף את זרועותיה של אליס. היא לא מנסה להוריד בחזרה את התחתונית. שדיה צפים. מכל עבריה אורם הירקרק של המים הנבחשים.

הספינה גונחת, נוטה לצד הנגדי ומתחילה להחליק על פני הים השקט. אליס לא מרגישה שהיא עצמה זזה, והספינה לא מותירה שובל, אבל יש ביניהן הרבה מים, קורנים מאור בוקר. החבל שלה טופח על גוף הספינה, הולך ומשתתק, עד שהיא שומעת רק את הד הצליל שכבר איננו, רק את זיכרון השיר באוזניה. הים מלא והשמים מלאים – כמה שופעים הם איתני הטבע! אליס צפה על גבה בדיוק בנקודה שבה הם נפגשים, מוחזקת כתפילה בין כפות ידיים הנצמדות זו אל זו.

היא צוללת ומסתחררת, מתגלגלת באלכסון ומגיחה, ושערה נצמד לפרצופה. טיפות נוטפות מסנטרה בשרשרת זוהרת. הן נושרות משערה, מאוזניה ומקצה אפה. הן נושרות מריסיה ומתנוכי אוזניה. הטיפות מצטרפות בחזרה אל האוקיינוס כולו ונעלמות בתוך מאגר המים העצום הזה. אליס מניפה את זרועותיה בתנועת ניצחון, ומים ניתזים בחגיגת ניצוצות גדולה.