דעו לכם, כי לפנינו ראשיתו של סיפור על רפאים ושדונים, אשר ממיליוס, ילדו המוצלח ביותר של שייקספיר, סיפר לאמו המלכה ולגבירות החצר בשעה שהמלך וחיילי המשמר באו להובילה לבית האסורים. הסיפור אינו מופיע עוד לאחר מכן; ממיליוס מת כעבור זמן קצר, בלי שתהיה לו הזדמנות להשלימו. ובכן, איזה מין סיפור עשוי היה זה להיות? שייקספיר ידע, ללא עוררין, ואף אני מעז לומר שאני יודע. לא עמד זה להיות סיפור חדש, אלא סיפור שוודאי כבר שמעתם, ואולי אף סיפרתם. כל אחד רשאי לקבעו במסגרת החביבה עליו. זוהי הגרסה שלי:
היה היה איש שהתגורר בחצר כנסייה. ביתו היה בעל קומת אבן נמוכה, וקומה עליונה עשויה עץ. החלון בחזית השקיף אל הרחוב והחלון האחורי אל חצר הכנסייה. בעבר השתייך הבית לכומר המקומי, ואולם (היה זה בימי המלכה אליזבת), הכומר היה גבר נשוי ונזקק לבית מרווח יותר. יתרה מכך, אשתו לא אהבה את מראה חצר הכנסייה שנשקף מחלון חדר השינה שלה בלילה. היא אמרה שראתה – אבל לא משנה מה אמרה. כך או כך, היא לא נתנה לבעלה מנוח עד שהסכים להעתיק את מגוריהם לבית גדול יותר ברחוב שבכפר, ובבית הישן השתכן ג'ון פּוּל, שהיה אלמן והתגורר בגפו. הוא היה גבר מבוגר שהתרחק מן ההמון, ואנשים אמרו שהיה קמצן.
יש להניח שצדקו, שכן היה זה בלי ספק אדם קודר באופנים אחרים. בימים ההם נהגו לקבור בני אדם בלילה, לאור לפידים. והנה, בכל פעם שהתקיימה לוויה, היה ג'ון פול ניצב בחלונו, בקומת הקרקע או בקומה העליונה, היכן שהיטיב לראות את המתרחש.
באחד הלילות עמדו לקבור אישה זקנה. היא היתה אמידה למדי, אם כי לא אהודה על בני המקום. נאמרו בגנותה הדברים הרגילים, שאינה נוצרייה, וכי נעדרה מביתה בליל אמצע הקיץ ובליל כל הקדושים ובלילות אחרים שכאלה. עיניה היו אדומות ומראיה נורא, ושום קבצן מעולם לא הקיש על דלתה. עם זאת, במותה השאירה לכנסייה סכום כסף.
לא היתה כל סערה בליל קבורתה. האוויר היה צלול ושלו. אך לא על נקלה נמצאו גברים שיישאו את הלפידים ואת הארון, למרות העובדה שהשאירה ממון רב מן הרגיל הדרוש למלאכה כזאת. היא נקברה בתכריכי צמר, ללא ארון. נכח שם רק מי שבאמת היה דרוש – וג'ון פּוּל, שצפה מחלונו. רגע לפני שמילאו את הקבר, כרע הכומר ארצה והשליך דבר-מה על הגופה – דבר-מה שהצטלצל – ובקול נמוך נדמה שאמר את המילים: "יהי כספך קבור עמדך". ואז פסע משם במהירות, וכך גם הגברים האחרים, בהותירם נושא לפיד יחיד בלבד להאיר לשָמש ולילד את חלקת הקבר, בשעה שגרפו פנימה את העפר. השניים לא הקפידו על מלאכתם, וביום שלמחרת, שהיה יום ראשון, נזפו באי הכנסייה בשָמש, באומרם כי זהו הקבר המוזנח ביותר בחצר. ואמנם, כשניגש השמש להביט בקבר במו עיניו, חשב כי מראהו גרוע משהותיר אותו בתום המלאכה.
בינתיים התהלך לו ג'ון פול בארשת משונה על פניו, חציו צוהל, כך נדמה, וחציו מרוט עצבים. יותר מפעם בילה את הערב בפונדק, שהיה נקי בניגוד להרגלו, ולמי שנקלע לשיחה עמו שם, רמז כי נפל בחלקו סכום כסף כלשהו וכי הוא מחפש בית מוצלח יותר. "ובכן, איני מתפלא," אמר הנפח באחד הערבים, "לא הייתי רוצה לגור בבית הזה שלך. הייתי מדמיין לי דברים כל הלילה." בעל הפונדק שאל אותו אילו מין דברים.
"ובכן, אולי מישהו מטפס אל חלון חדר השינה, ודברים מעין אלה," אמר הנפח. "אינני יודע – אמא וילקינס הזקנה נקברה בדיוק לפני שבוע, לא כך?"
"אנא, נדמה לי שמוטב להתחשב ברגשות הנוכחים," אמר בעל הפונדק. "לא כל כך נעים לאדון פול ככה, נכון?"
"לאדון פול לא אכפת," אמר הנפח. "הוא גר שם מספיק זמן והוא יודע. אני רק אומר שאני לא הייתי בוחר בזה. לשמוע את צלצול הפעמון, והלפידים, כשקוברים מישהו, וכל הקברים האלה ששוכבים שם בחשכה בדומיה כזאת, ואין מסביב נפש חיה, אבל אומרים שיש אורות – אתה אף פעם לא רואה שום אורות, אדון פול?"
"לא, אני אף פעם לא רואה שום אורות," אמר אדון פול בזעף, והזמין עוד משקה. הוא חזר לביתו בשעה מאוחרת.
באותו הלילה, כששכב במיטתו שבקומה העליונה, התנגנו אנחות הרוח מסביב לבית ולא עלה בידו להירדם. הוא קם ממיטתו וניגש לארון קיר קטן שניצב בקצה החדר. הוא הוציא מתוכו דבר מה מצטלצל וטמן אותו בכיס כותונת הלילה. אחר כך ניגש לחלון והביט החוצה אל חצר הכנסייה.
האם ראיתם אי פעם בכנסייה דמות נחושת זקנה לבושה בתכריכים? בקדקודה יש בליטה משונה. דבר מה מעין זה הזדקר כעת מן האדמה בחצר הכנסייה, בנקודה המוכרת היטב לג'ון פול. הוא זינק חזרה למיטתו ושכב שם בדממה גמורה ומוחלטת.
לפתע עלה רחש קל ממסגרת החלון. ג'ון פול הסב לשם את מבטו באי-רצון נורא. אבוי!
בינו ובין אור הירח נראו קווי המתאר הכהים של הראש בעל הבליטה המשונה… ואז היתה דמות בחדר. גושי עפר יבש נשרו אל הרצפה. קול נמוך וסדוק קרא "היכן זה?" וצעדים פנו אנה ואנה, צעדים מהוססים, כושלים. מדי פעם נראה דבר-מה מציץ בפינות, כורע לחפש תחת הכיסאות, ולבסוף נשמע רחש מארון הקיר, ופתיחת דלתות הארון לרווחה. ציפורניים ארוכות שרטו את המדפים הריקים. הדמות פנתה במהירות לאחור, ניצבה רגע ליד המיטה, הניפה את זרועותיה אל על ובצווחה צרודה "אתה לקחת את זה!"
בנקודה זו, הוד מלכותו הנסיך ממיליוס (שלעניות דעתי, ודאי היה מקצר את הסיפור במידה רבה) זינק ביללה קולנית אל עבר הצעירה שבבנות החצר, ואילו היא השיבה בצווחה נוקבת משלה. בן רגע אחזה בו הוד מלכותה המלכה הרמיונה, ובהחניקה בת צחוק, טלטלה את גופו וסטרה לו בחומרה רבה. בפנים אדומים מבושה, וכמעט על סף בכי, הוא עמד להישלח למיטה, אבל הודות להתערבות קורבנו, שזה מכבר התאוששה מן ההלם, הורשה לו בסופו של דבר להישאר עד בוא שעתו הרגילה לישון, ובהגיעה, גם הוא כבר התאושש עד כדי כך, שבהיפרדו מכל החבורה בברכת ליל מנוחה, הצהיר שהוא מכיר סיפור אחר, מפחיד לפחות פי שלושה מזה, וכי יספר אותו בהזדמנות הראשונה שתקרה לפניהם.
