רכבתי באדמות השפלה, פרסות סוסי שילחו אבק יבש אל האוויר. שמש אדומה מודלקת גחנה על קו האופק כמו עין חבולה, דולפת דמעות צהובות ואדומות ומחושים דמויי מוגלה של עננות לבנה. במרחק קבוצת גברים תלתה אוסמה. עצרתי את סוסי בפסגת הגבעה והבטתי מטה. הם היו עסוקים מדי, שיכורים מכוח ומריגוש, מכדי להבחין בי.

איזו טעות.

הם היו כשבעה במספר. לבושים בבגדים ירוקים קרועים, כמו מדים. האוסמה היה ביניהם. הם יצרו מעגל סביבו. אחד מהם אחז בחבל. הוא השליך את החבל לעבר ענף. עץ צמח שם. העץ היחיד בטווח של חמישה קילומטרים. החבל נתפס בפעם השנייה שהשליך אותו. האוסמה נאבק בהם – פרט צעיר, זקן שחור מבריק, היה כוח בזרועות השריריות הללו. הם הכריעו אותו לבסוף. ליפפו את הלולאה סביב צווארו. הם היו עסוקים מכדי להתבונן מעלה, ובכל מקרה השמש הלכה ושקעה. לא יכולתי לשמוע אותם. הייתי רחוק מדי. תהיתי על מה דיברו, ובאיזו שפה. הם היו מוזנחים, זקניהם צימחו פרא. דימיתי לי את הצחנה של גופיהם הלא מגולחים. נדרכתי. הם קשרו את האוסמה ומשכו –

הכוונת שלי ננעלה על המטרה. שאפתי עמוקות ונשפתי באיטיות, התרכזתי, האצבע שלי התהדקה על ההדק, עד שלחצתי אותו בלוויית נשיפה רכה. הרובה ירה. צליל הירייה רעם באוזני. הצליל נע במהירות, אבל לא מהר כמו הקליע.

הקליע פגע בחבל וחתך אותו. האוסמה נפל לארץ. זה היה נחוץ לי חי. הגברים הגיבו כמעט בקומיות. הם הביטו סביבם במבטים הלומים מהפתעה. עליתי על הסוס בחזרה ודהרתי לעברם, את הרובה החזקתי בזווית. לא מיהרתי. לא היה צורך.

הם ראו אותי מתקרב. הם לא היו חמושים ברובים, אחרת היו משתמשים בהם. הם פשוט עמדו שם. שבעה גברים חסונים, עוינים, עייפים, שרוח הקרב נטשה אותם לפתע. הם עמדו כמעט בלא תנועה, האוסמה על הקרקע ביניהם, וצפו בי קרב אליהם.

עצרתי בסמוך אליהם. הגברים הביטו בי. איש מהם לא זע. אחד מהם, הקרוב ביותר אלי, סקר אותי מהורהר דקה ארוכה ואז ירק על הארץ, חוט ארוך, מיצי, פגע רטבובי באדמה.

״סתלקו,״ אמרתי.

איש מהם לא נע. הראיתי להם את הרובה. בדרך כלל זה היה הטיעון המנצח שלי. ״מצטער, בחורים,״ אמרתי. ״הוא שלי.״

ההבעות על פניהם השתנו. תרעומת. אכזבה. לא יכולתי לקרוא אותן. הם היו פראיים זמן כה רב. לא ידעתי אם הבינו את מילותיי. לא רציתי להרוג אותם. לא שלמו לי בשביל זה.

״הוא שלי,״ אמרתי שוב. הדגשתי את דבריי בנגיעה בקת הרובה. בכל זאת לא זזו. האוסמה נח חסר תנועה על הקרקע, אבל הבחנתי שעדיין נשם.

הגבר הסמוך אלי דיבר. ״אחד,״ הוא אמר. יכולתי לראות שהמילים עלו לו במאמץ. ״איש… אחד.״ הוא הסתכל בחבריו, הורה באצבעו, כאילו היה עליו לנסח טיעון קשה. ״שב… שבע,״ אמר. היתה גאווה בקולו. ״שבע אנשים,״ אמר.

הנהנתי. הצגתי לו שוב את הרובה. ״רובה אחד,״ אמרתי. הנהנתי לעברו ולעבר חבריו. ״שום רובה,״ אמרתי.

יכולתי לראות את המוחות שלהם פועלים, עד כדי כך היו איטיים. הם כמו תקשרו ביניהם באלם.

״אוסמה… אחד,״ הגבר דיבר לבסוף בשם הקבוצה. הוא הורה לעבר נקודה מטושטשת כלשהי במזרח. ״הרבה… אוסמה,״ אמר בתקווה.

משכתי בכתפיי. שילמו לי רק בשביל האוסמה הזה. ״שלי,״ אמרתי בפשטות. כתפיו של הגבר נשמטו. ״הנה,״ אמרתי. פתחתי את תיק האוכף. הם הרימו את עיניהם אלי, אבל לא נעו. הוצאתי חבילה. פתחתי אותה אט אט, הראיתי להם. חצי כיכר לחם, גוש גבינה צהובה קשה.

״אוכל,״ אמר הגבר הקרוב ביותר אלי. האחרים החרו החזיקו אחריו, המילה הבודדת נדדה ביניהם מאחד לשני במעגל. ״אוכל…״ השמש שקעה במהירות. האוסמה התנשם בשקט על הארץ.

סגרתי את החבילה וזרקתי אליהם. הגבר הקרוב אלי תפס אותה. ״אוכל,״ הוא אמר.

״לכו,״ אמרתי.

הוא הנהן. הנהנתי גם. ראשי נטה קלות לעבר האוסמה השכוב. ״שלי,״ אמרתי.

״שלך,״ אמר הגבר הקרוב אלי. חיכיתי. הגבר משך בכתפיו, אחר ירק על הארץ שוב. אחר הוא ואנשיו התפזרו, נסוגו מהאוסמה השכוב, הלכו לאט, לעבר השמש השוקעת. חיכיתי עד שנעלמו. ירדתי מסוסי וניגשתי לאוסמה. הרובה היה מכוון אליו. הוא פקח עין בוהקת והביט בי. לא יכולתי לשער מה היה בעיניו. שנאה או שעשוע או הסתייגות. עיניים נוכריות מכדי שאפשר יהיה לקרוא אותן. ״תתהפך על הבטן,״ אמרתי. הוא לא זז. ״קדימה!״ בעטתי בו. הוא התהפך. אחזתי בידיו ופיתלתי אותן מאחורי גבו וקשרתי אותן בעזרת החבל שהיה זרוק שם. הלולאה עדיין היתה כרוכה סביב צווארו. קשרתי את רגליו זו לזו. תחבתי פיסת בד בפיו. הרמתי אותו ארוז ככה. הוא היה קל משקל, הם כולם היו קלים כל כך. הנחתי אותו על הסוס, מאחורי האוכף. עליתי. הסוס צהל. ליטפתי אותו.

רכבנו הלאה, אל תוך הלילה, אני והסוס והאוסמה.

#

שם העיר היה נינווה. זו לא היתה ממש עיר. הבתים עמדו גמורים למחצה, החיים רוקנו מתוכם כליל. אוסמה אחד התנודד תלוי על עץ כשהתקרבתי לעיר. הבניינים היו שרופים ומופגזים וחרבים אבל פה ושם ניכרה בניה מחודשת, פסולת אבנים פונתה מעורק ראשי שבתוכו התנשאו בתי עץ מעל בטון מבוקע. היה שם פונדק ושלט שעליו צויר אדם שנבלע בפי לוויתן. רכבתי לתוך העיר. אנשים צפו בי בעצבנות ממרפסות עץ. בחלון בית הזונות יכולתי לראות את הווילונות נרעדים. המשכתי לרכב. הגעתי למשרד השריף. כוכב יחיד על הדלת, וסהר גס לצדו. השריף יצא לקדם את פני. גבר שמן במדי צבא קרועים שפעם היו נקיים. הוא ירק כשראה אותי. לעס עלי טבק. שיניו היו מוכתמות.

״זה האוסמה?״ אמר.

הנהנתי. הוא לא נראה מעוניין במיוחד, אבל ניגש אלינו. הוא הרים את החולצה של האוסמה, בדק, מצא את הסימן והנהן, וירק שוב. ירדתי מהסוס ומשכתי את האוסמה לארץ והשארתי אותו שוכב ברפש בקדמת משרד השריף. האוסמה הביט מעלה אלי, בשתיקה. השריף חזר למשרדו ויצא עם תיק עור קטן שהשליך אלי. שמעתי מטבעות מצלצלים. תפסתי את התיק וטמנתי אותו בחפצי. השריף פתח את פיו לומר משהו ונראה שנמלך בדעתו. הוא הנהן. הנהנתי חזרה. עליתי על הסוס, רכבתי אל הפונדק וקשרתי את הסוס בחזיתו. נכנסתי פנימה והזמנתי לשתות.

#

העותק הכרוך של "אוסמה" הגיע אתמול בבוקר. החזקתי אותו בידי ופתחתי את הדפים לרווחה ולחצתי את פני אליהם והרחתי את הדפים. היה להם ריח של נייר. את החלק הראשון של הסיפור כתבתי ביפו, אבל עכשיו אני בדירה מחוץ ללונדון, בסארי, ועל שיפול הגג של המחסן בחצר עומד לו שועל, מתבונן. האוויר צונן פה יותר, החום הלא מרפה של יפו מתפוגג כמו מעולם לא היה. הייתי כאן כשהתפוצץ המטען בקינג'ס קרוס, א— היתה אמורה לנסוע לעבודה באותו יום, אבל שהתה מחוץ לעיר בשל ראיון עבודה. חברי ש—, סופר גם הוא, הגיע לעיר באותו היום, לכנס. הוא אמר שהמטוס חג זמן רב באוויר, מבלי שתינתן לנוסעים סיבה. כשנחתו אמר הטייס הראשי שמזג האוויר סוער בחוץ, ושהוא ממליץ לנוסעים להצטייד במטריות.

***

הם היו שלושה והם חיכו לי. דלפק העץ של הבר היה ארוך ובפנים היה חושך וריח של בירה שנשפכה ועשן עבש וזיעה עבשה. על הקיר התנוסס דגל עם כוכבים רבים מדי. הקירות היו עשויים אבן והפנים קריר. עמד שם שולחן עץ נמוך, אבל רק גבר אחד ישוב אליו, בגבו אל הקיר, פניו אפלים. ישבתי על הבר והזמנתי משקה. הגבר מעבר הדלפק היה שתום עין ושערו הארוך כיסה על העין החסרה. הוא הגיש לי בירה בכוס לא-הכי-נקיה. הושטתי לו כמה מטבעות והוא נעלם אל הצללים בלי אומר.

לגמתי מהבירה. לגמתי עוד לגימה. לא זזתי כשהתיישב גבר על ידי. לא שלחתי מבט מזווית העין. לגמתי עוד לגימה. חיכיתי. הרגשתי את משקל תשומת הלב שלו עלי. כלכלתי את הצעד שלי – להטיח את הכוס בפניו, לנפץ אותה, לקום, לבעוט בכיסא מתחתיו, לשלוף את הרובה שלי. לגמתי עוד לגימה. הברמן לא חזר. הגבר שלצדי על הבר אמר, ״אנחנו שואלים את עצמנו אם יש לך דקה.״

הפניתי אליו מבט. שער ראשו היה קצוץ והאפיר סמוך לרקות. הוא לבש מדים וחולצתו גוהצה באחרונה. זיעה ניכרה על מצחו. הבר היה שקט מאוד. שמעתי צעדים וגבר נוסף הופיע, הלך לקראתנו. הוא רכס את מכנסיו תוך כדי הליכה.

״זה הוא?״ אמר והניד בראשו בכיווני.

״אנחנו בסך הכול רוצים לשוחח קצת,״ אמר בסבלנות הגבר והתיישב לצדי, מתעלם לגמרי מהגבר השני. שמתי לב שהמבטא שלו היה רך יותר. ועל תגית הזיהוי שלו הופיעו כתר וחרבות מצולבות. ״שיחה ידידותית, מר לונגשוט.״

״זה הבחור?״ הגבר שנותר עומד מחה את ידיו במכנסיו. סקר אותי מלמעלה למטה. הציפורניים שלו היו מטונפות. ״אתה גשש אוסמות? אתה לוכד אוסים, קאובוי? זין – ״ הוא משך את המילה האחרונה. ״קאובויים מזדיינים,״ אמר.

״שיחה, מר לונגשוט,״ אמר בעל המבטא הרך, ברכות. ״יש לנו משימה שנראה לנו שיושבת עליך.״

לגמתי מהבירה. לא בירה טובה במיוחד. עמדתי, דחפתי את כיסא הבר הלאה ממני. הגבר העומד ניתר, ניתור קל. הגבר היושב לא הניד עפעף.

בחנתי את שניהם. אחר כך הסתובבתי ובחנתי את הגבר השלישי, זה ששהה בצללים, עם הגב אל הקיר, ההוא שישב לצד השולחן התפוס היחיד. הנדתי בראשי, ניד אחד. הוא הניד בחזרה. הלכתי בכיוונו, בלי למהר, והשניים האחרים באו בעקבותיי כמו צללים.

עצרתי למול השולחן. האיש היושב דחק ברגלו כיסא לעברי. הכיסא הפיק צרימה רמה מרצפת האבן. אז נע, גחן לעומתי, פניו יצאו מהאפילה אל האור. הם היו ארוכים ושערו ארוך ואפור והוא חייך בלי שמץ של שעשוע. הכרתי את הפנים הללו כפי שהכרתי את הפנים של אוסמה ואת פני שלי. פעם הפנים האלה נשקפו מכל פינה. לאחרונה, קצת פחות. שיניו היו לבנות. הוא אמר, ״מר לונגשוט.״

הנדתי בראשי שוב. ״גנרל.״

״בבקשה, שב.״

ישבתי. הנחתי את ספל הבירה על השולחן. שני הגברים האחרים נותרו לעמוד.

״אני מקשיב,״ אמרתי.

״אחד מהאוסמות שלנו נעדר,״ אמר הגנרל הזקן.

***

בכל אחד מהסרטים הגדולים על מלחמת וייטנאם – "אפוקליפסה עכשיו", "פלאטון", "מטאל ג׳אקט" – הווייטנאמים לא מדברים אף פעם. זה לא הסיפור שלהם. זה הסיפור של המלחמה והחיילים שלוחמים בה נגד אויב חסר שם, חסר קול, חסר פנים, אויב נוכרי. הווייטנאמים בסרטים הללו הם החרקים החייזרים מ"לוחמי החלל". הם משוללי אנושיות, שדים מלוכסנים בגונג׳ל מהגיהנום.

כתבתי את "אוסמה" בלאוס. בוויינטיאן, על גדת המקונג, אל מול תאילנד. ״למה ויינטיאן?״ ג׳ו שואל בסוף הרומן. מפני שזה באמצע שום מקום, ובכל מקום, יכולתי לומר לו. הרקע למלחמה אחרת. לאוס היה מקום שבטוח בו להיזכר באירועים האחרים, ניירובי ולונדון וראס א-שטן. להגות במלחמה מן הצד האחר. הכוחות האמריקאים הפילו יותר משני מיליון פצצות על לאוס במלחמת וייטנאם. ילדים הלכו לחפש שברי מתכת וחזרו בלי רגל, או יד.

בווייטנאם המלחמה מכונה "מלחמת אמריקה".

#

פעם ישבתי בבר על המקונג עם מתנדב של האו״ם שהתמחה בייצור גפיים מלאכותיות. קודם הוא היה מוצב באפגניסטן.

***

״אני מקשיב,״ אמרתי. הגנרל גחן קדימה, על פני השולחן, מחצית פניו היתה עדיין לוטה בצל. בעל המבטא הרך ניגש אלינו. בידיו היתה תיקייה. תיקיית קרטון חומה. שמי היה כתוב לרוחבה באותיות שחורות בולטות, בכתב יד. "מייק לונגשוט".

״לונגשוט, מייק,״ אמר באותו קול רך, כמעט מתנצל. הגבר האחר, ההוא עם הציפורניים המטונפות והנימוסים הקלוקלים, נחר. ״קאובויים מזדיינים,״ אמר, לשום נמען מסוים.

״צל״ש במלחמה השנייה ועוד אחד בשלישית. השתחרר ב– ״ הוא נקב בתאריך חסר משמעות. ״תעסוקה עכשווית, מגוונת, אבל בעיקר ציד ראשים. כמות האוסמות שלכד: חמישים ושבעה.״

הגבר בעל הציפורניים המטונפות שרק, בלגלוג.

״מספר אוסמות שהרג,״ המשיך בעל המבטא הרך, והתעלם ממנו, ״לא ידוע.״ הוא השתעל, בהתנצלות חשבתי. ״אבל גבוה למדי על פי ההשערות. מר לונגשוט, רשימת הישגים ראויה לציון.״

לגמתי מהבירה. חיכיתי בסבלנות שימשיך. נראה שאיש אינו נלהב לדבר. לגמתי עוד לגימה. החדר היה שקט מאוד. לברמן לא היה שום זכר. נאנחתי והנחתי את הבירה בחזרה על השולחן. ״לא הייתי חבר בצוות המקורי,״ אמרתי. ״לא הייתי באבוטבאד. לא השתתפתי במבצע חנית נפטון.״

הרגשתי שדיברתי יותר מדי. הייתי היחיד שדיבר. ראיתי שהחליפו מבטים. תהיתי מה עוד כתוב בתיק שלי. אבוטבאד היתה מרוחקת מאוד, מעבר להרים, ובזמן אחר. המתחם, הליקופטרים מתקרבים, גברים צונחים, מכונות ירי מטרטרות, הסתערנו במעלה המדרגות והוא היה שם, ברום המדרגות והסתכל מטה. הוא נכנס לחדר השינה שלו, והוחלט שנקט בפעולה עוינת. כשהתפרצנו פנימה הוא עמד מאחורי שתי נשים ברעלות שניסו להגן עליו. דחפנו אותן הצידה. וירינו בו, יריות קטלניות בראש ובחזה.

״מר לונגשוט.״ הגנרל הוא שדיבר. ״אנחנו צריכים מישהו שילך במעלה הנהר ויתפוס לנו איזה בן זונה.״

״למה אתה צריך אותי?״ אמרתי. ״יש לך את – ״ החוויתי בידי, לא השלמתי את המשפט. שארית הצבא, חשבתי ולא אמרתי.

הוא אמר, ״אנחנו מאמינים שזה לא איזה אוסמה רגיל.״

זכרתי את המתחם באבוטבאד, את הקליעים חודרים לתוך גופו הרך, ואת הפיצוץ. כמו להק של חרקים, עולה… חשתי כיווץ בחזה. הגנרל הזקן הניד בראשו. ״תשמיעו לו את ההקלטה,״ אמר.

 בעל המבטא הרך הניח מכשיר על השולחן. הוא לחץ על כפתור וקול, חסר גוף, בקע ממנו. עברה בי צמרמורת למשמע הקול. שכחתי אותו, או לפחות כך קיוויתי.

״אנחנו נלחמים כי אנחנו בני חורין שלא יישבו בשקט תחת שלטון דיכוי.״

היתה להקלטה איכות צורמנית. קולו לא נרעד לרגע. ״רק גנב טיפש משחק עם הביטחון של אחרים ומשכנע את עצמו שהוא יישאר בטוח – ״

בעל המבטא הרך לחץ על כפתור ורחש של הרצה קדימה נשמע והוא לחץ על כפתור נוסף והקול של אוסמה התחדש בנקודה אחרת של הנאום, זיכרון נורא באמת, והוא אמר, ״דם ואיברים כרותים, נשים וילדים שוכבים מפוזרים בכל עבר. בתים שנהרסו על יושביהם, רבי-קומות שהושמדו עם דייריהם, גשם של טילים – ״ בעל המבטא הרך לחץ על כפתור נוסף והשקט הושב.

״אתה תעלה לאורך הפרת,״ אמר הגנרל הזקן. ״אתה תאתר את האוסמה ואתה תשמיד אותו. את כולו.״

***

״דם ואיברים כרותים, נשים וילדים שוכבים מפוזרים בכל עבר. בתים שנהרסו על יושביהם, רבי-קומות שהושמדו עם דייריהם, גשם של טילים.״ הוא לא דיבר על אל-קעידה, הוא דיבר על הפלישה הישראלית ללבנון בסיוע אמריקאי, פלישה שהוא היה עד לה. אבא שלי לחם במלחמה ההיא, בפלישה הזאת.

כל כך שקט כאן, בחדר המשקיף על הגן, עם השמש בחוץ והרדיו המנגן ברקע. פה באנגליה שאנשיה ביתרו בעליצות את המזרח התיכון ויצאו למלחמה באפגניסטן ועירק ובאמת אין להם מושג מדוע תוקפים אותם. בחוץ נשים עטויות בורקה מוליכות את ילדיהן לבית הספר ושכניהן הלבנים מתלוננים בקולות נמוכים על המהגרים, ו"המוסלמים האלה" ו"איך הם מתייחסים לנשים שלהם ככה" ו"הם צריכים לחזור לארץ שבאו ממנה" – למקומות שהפצצנו. המקומות שאנחנו ממשיכים להפציץ.

"אוסמה" ייצא לאור בעוד חודשיים. ואני מקווה שאוכל סוף סוף לגמור עם זה, עם הדבר שכבש כל חלקה בחיי, עם הפלישה הזו למוחי. אני זוכר את ניירובי, את מלון הגבעה בדרך נגיריאמה, את המיטה הצרה שעליה שכבנו, את הטרוריסטים בקומה שמתחתנו. אני זוכר את הביצורים של שגרירות ארצות הברית, את טבעת החיילים שהקיפה אותם, בלא תוחלת, עכשיו. לא יכולתי שלא לכתוב את "אוסמה". לא עם כל רוחות הרפאים והלחישות שלהן באזני.

***

בתוך יום אחד של רכיבה מנינווה הייתי לבד, לבד תחת הכוכבים. הנהר נגלה לי. זה לא היה אותו הנהר. נהר החיים. קוראים לו פרת, אבל זה לא היה הפרת, לא בדיוק, לא מאז שהעולם השתנה, לא מאז שהרימו אותו כמו צעצוע וטלטלו אותו ביד קשה עד שהוא נשמט ונשבר לחתיכות וכשחיברו אותו מחדש הוא היה אחר. הרים התנשאו במרחק, ומעבר להרים הללו כבר לא היה דבר, לא מאז המתחם, לא מאז הנבגים. ״אתה הולך אל ארצות הפרא,״ אמר לי בעל הציפורניים המטונפות. עמדנו בחוץ. הפגישה שלי עם הגנרל הזקן הסתיימה. ״ארץ אוסמות הפרא.״ הוא צחק בלא שעשוע, הוא לטש עיניים באדמה. ״הבא לנו את ראשו של הנסיך אוסמה,״ אמר. הוא הביט בי ונענע בראשו. ״קאובויים מזדיינים,״ אמר, בחמלה.

פניתי ממנו והרגשתי את עיניו נעוצות בגבי כשיצאתי ברכיבה מהעיר. בדרכי החוצה ראיתי אותם מעלים את האוסמה שלכדתי על הגרדום.

#

הדלקתי מדורה על גדת הנהר וצפיתי בכוכבים. מי הפרת היו חומים-מלוכלכים ושצפו. ארצות הפרא, אמר בעל הציפורניים המטונפות. אבל כל המקומות היו עכשיו ארצות פרא. ישנתי ובחלומי טיפסתי שוב במעלה המדרגות ההן, והתפרצתי בעד הדלתות הנעולות לחדר השינה שלו, דחפתי הצידה את הנשים הרעולות, ואז סחטתי את ההדק, פעם, פעמיים, שלוש, קליעים הכו בבשר רך, חזה וראש, והפיצוץ. עדיין התנהלה מלחמה בעולם, העולם היה מלחמה, והפרת העתיק שטף אל מחוץ למרחב ולזמן וחזרה אל תוכם, הוא שטף דרך אֶרֶךְ ואפגאנה, הנהר היה בכל עבר ובשום מקום, והוא חיכה בקצהו, אמרו לי, אבל לא ייתכן שזו האמת. "אוסמה אָלף".

התעוררתי מוקדם בבוקר. איכָפְתי את הסוס ורכבתי שוב לדרכי, השמש בתחתית האופק, מטפסת כמו חיפושית, מטפסת.

#

הנוף השתנה במסעי. גבעות נמוכות, פה ושם יישובים. עקפתי את הכפרים. היו בני אדם בעולם והיו דברים שפעם היו בני אדם, והיו האוסמות. כמה פעמים הבחנתי בעקבות טריים. "אוסמות פרא". לא הפסקתי לחשוב על הקול במכשיר ההקלטה. ״היית חייל,״ אמר לי בעל המבטא הרך, לפני שעזבתי. ״אבל זו לא משימה לחייל.״

רכבתי לאורך הנהר. שחפים קראו מעלי. כמה פעמים הרחתי עשן, מדורות בישול. פעמיים נתקלתי בגוויות אדם. קרועות לגזרים. נדרכתי, אבל כשהמתקפה הגיעה לא הייתי מוכן.

#

הם עלו מהמים. העור שלהם ירוק-אפור, כמו חליפת צלילה. ידיהם הורחבו לסנפירים או טפרים או אצבעות אנושיות, תלוי. הם עלו מהמים והמים החליקו מהם. פעם היו אנושיים, אולי עדיין ראו בעצמם אנושיים אפילו. יריתי בבטן של אחד מהם וגופו צנח, שכב בכבדות על הקרקע. אריות הים. האחרים התנפלו עלי. הם השילו את שרידי האנושיות שלהם כמו עור. הם חבטו בי כמו אריות. הם נשכו בעורי, קרעו פיסות בשר מזרועותיי ומירכיי. יריתי בעוד אחד מהם והקליע חורר את הגולגולת שלו ובעטתי באחד נוסף, ללא הועיל: הם היו כבדים וחלקלקים על האדמה שם בלילה תחת סהר הירח.

כשהעולם השתנה ונדחס ומלחמה היתה בכול, הירח השתנה גם הוא. הוא חדל ללבוש ולפשוט צורה. הוא היה לירח דמים, ירח קבוע, סהר. ניסיתי להילחם אבל הם היו רבים מדי ואני הלכתי ונחלשתי. האירוניה שבמוות כזה חילצה ממני צחוק כמו שיעול מתוך ריאות חבולות. כרעתי תחת משקלם. עכשיו כבר השתמשתי בסכין, שיספתי שומן, בניסיון לפגוע באיברים חיוניים, בניסיון לקחת חיים של כמה שיותר מהם לפני שאוכרע כליל.

אז בקע רעש איום, יללה חדה. הוא חתך באוויר ולרגע חשבתי שהיה זה צליל מותי, צליל הלב, המפסיק לפעום. אז רעש נבחני, משסע ואנשי האריה-ים נסוגו. התהפכתי על גבי, מחיתי דם מעיני, המשקל על חזי הורם והרגשתי קל יותר. מצמצתי באור הירח. אוסמה פרא עמד מעלי.

#

זה היה אוסמה זקן. אוסמה שעבר את כל שלבי החיים של אוסמה. זקנו היה לבן והטורבן שלו אפור-מלוכלך. עורו היה חרוש קמטים, שפתיו חסרות דם, אבל עיניו עדיין עיני אוסמה, המבט הצלול, החודר. אנשי האריה-ים התרחקו ממנו. הם נהמו, אבל אם היתה להם שפה, כבר שכחו ממנה. האוסמה הישיש התקדם לעברם, כפות רגליו על הקרקע יחפות. הסבתי את ראשי, וראיתי.

מאחוריו, מקיפים אותי בחצי מעגל, כמו סהר.

להקה של אוסמות פרא.

היו שם אוסמות מתבגרים, עירומים למחצה, לחייהם חפות מזקן, מחייכים בהתגרות, ואוסמות בחורים, בעלי מראה סטודנטיאלי, שקדני, ואוסמות לוחמניים, בתר-מדבריים, עם מבט רעב, ואוסמות יושבי מערות עם הבעה רדופה בפניהם. לא פלא שאנשי האריה-ים נסוגו. הם זלגו למים, מקללים בלא מילים, חשוכי שפה. כולנו היינו חשוכי שפה, אלה שנותרו, חשבתי. חשתי מעורער קצת. האוסמות התקרבו אלי בזהירות. ראיתי כיצד רחרחו באוויר. אתה מוכרח להיות זהיר אם אתה אוסמה באזורי הפרא. לוכדים הסתובבו שם, אנשי כפר, שארית הצבא, ציידי ראשים כמוני. העולם הוא מקום עוין בעבור אוסמה.

לא ידעתי מה התכוונו לעשות. ראיתי אותם בעבר קורעים אדם לגזרים. הם בהו בי בלא אומר. אז הפליט הזקן, המנהיג, יללה שנייה. נימות של אבדן וגאווה ניכרו בצליל, אבל גם דבר נוסף, שלא הבנתי בשעתו. מעין נימת ניצחון. הם פנו מעלי, כל הגדוד, ועזבו, פשוט ככה.

נשארתי שוכב שם, על גדת הפרת, בוהה באוסמות המתרחקים. אחרי זמן מה התיישבתי. כאבו לי הצלעות. זחלתי אל המים ושתיתי, על אף שהמים היו מזוהמים.

***

שלפתי את ״מייק לונגשוט״ מתוך הספרות העברית הזולה המתגבשת של שנות השישים והשבעים. הוא היה מעשה טלאים, אדם שלא התקיים מעודו. לונגשוט כתב פורנוגרפיה רכה, סיפורים על מחנות ריכוז נאציים שבהם אסירים עברו התעללות גופנית ומינית בידי אֵלות אריות, נימפומניות סדיסטיות של הרייך השלישי.

הוא היה שם עט שמאחוריו הסתתרו כותבים צעירים ועניים. הוא היה קולקטיב שחקר את הטאבואים החברתיים והמיניים של התקופה. הוא כתב חרא, קיבל חרא-כסף בתמורה, והספרים שלו, שנמכרו בחשאי, תחת דלפקים, עברו מיד ליד ומבית שימוש אחד לשני, על כריכותיהם הופיעו בשר עירום ושוטים, עמדות שמירה ועבדים שבויי מלחמה ושפע של שדיים גדולים ובלתי סבירים. הוא מעולם לא חי, מעולם לא היתה נשמה באפו, הפרוזה שלו היתה זניחה בעליל. הוא היה שרלטן, סופר שוּנד, מחבר של ספרות זולה. שמו היה מייק לונגשוט והוא עתיד להיות הגיבור שלי.

***

הייתי על סירה, והפצעים שלי נחבשו. הייתי על דו מפרשית והרוח הסיעה אותנו, במעלה הנהר או במורדו, לא היה לי מושג. אבל יכולתי להריח את ארצות-הפרא, את ארצות-אוסמה, וידעתי שאני הולך ומתקרב. פקחתי את עיני. גבר התבונן בי. מצמצתי ואז תפסתי מדוע הרגשתי כה טוב, בתחבושות, כאילו איזה מומחה רפואי מהימים שעדיין היו מומחים כאלה טיפל בי.

הסתכלתי מעלה אל האיש והוא הסתכל אלי מטה בלי הבעה. פיו היה צלקת. קבלו תיקון. פניו עצמם היו מפה של צלקות. התיישבתי, למרות הכאב. הלעיטו אותי במשככי כאבים, חשבתי. לא מהסוג שיוצר בגלולות, לא היו עוד משככי כאבים מהסוג הזה, הכאב הושאר ללבלב באין מפריע לפני הרבה זמן. סוג של צמח, שהשרה קהות מחשבתית וסחרחורת ועליצות משונה. הגבר היה כמעט עירום, וכל סנטימטר בגופו משוסף. כמה מהשרטות היו ישנות והגלידו. כמה היו טריות ועדיין דיממו.

ניסיתי לדבר. פנים הפה היה מגורר, כאילו בלעתי סכיני גילוח. ״לאן אתה לוקח אותי?״

הוא הביט בי. אחת מעיניו היתה חסרה. הוא שלף סכין וחתך בעצמו בשלווה, מעל לפטמה השמאלית, תנועה ארוכה ואיטית, קצה הלהב חד, מותח קו ארוך של דם על עורו הפצוע. הוא מצץ את האוויר, כמו תפילה. ״אהה…״

״לאן שתרצה ללכת,״ אמר קול נוסף. הפניתי את ראשי. גרסה מבוגרת יותר של אותו גבר ישבה בקדמת הסירה, מביטה במים. עירום כמעט כליל, מצולק עמוקות. כולנו מצולקים עמוקות, חשבתי, אבל כמה מאתנו העלו את זה למדרגה חדשה.

נשכבתי חזרה על המזרן, שמה על הסיפון, תחת הכוכבים.

צלקנים, חשבתי.

אספו אותי צלקנים.

#

מר צלקת ניווט את הסירה. הוא נראה בן תשע עשרה. מר צלקת טיפל במפרשים. הוא היה המבוגר מבין השניים, מבטאו נשרך ושרידים של מדים בלויים עוד היו על עורו הקמוט.

מר צלקת היה המנהיג, הוא ניהל את הסירה.

מר צלקת היה ממונה על מכונת הירי, הוא לא הוציא מילה מפיו.

#

היתה לי שהות להתאושש, על הסירה. איש אינו עוזב את הסירה. לצלקנים היה עליה כל מה שהיה נחוץ. הסכינים והתחבושות ופרחי הלוטוס והמשחה הסמיכה שרקחו מהם. הנהר היה סמיך כמו שמן. הוא היה צמיג כמו דם. הסיפון היה זרוע כתמים ישנים. כשעמדתי סמוך לדפנות ראיתי את הנוף חולף על פני הסירה. השמש היתה בעיצומה של שקיעה בכל רגע נתון. היא היתה אדומה ומודלקת כמו חבורה. ההרים נדמו כמו מאוירים ביד גסה במרחק. לפעמים הרחתי עשן. לפעמים, מאי-שם במרחק, עלו הקריאות שלהם, השיר האחרון של האוסמות.

אבל עם כל קילומטר שצלחנו הם היו קרובים יותר. יכולתי לחוש אותם מתקרבים.

יכולתי לחוש את הקרבה שלו, גם. שלו, בעיקר.

#

בן לאדן, אוסמה.

נולד בעשרה במרץ 1957, על פי הספירה הישנה, לאשתו העשירית של אביו. אמו התגרשה. הוא חי איתה ועם בעלה החדש ועם ארבעת ילדיהם. הוא ירש קרוב ל-30 מיליון דולר מההון המשפחתי. באוניברסיטה למד כלכלה ומנהל עסקים. כתב שירה והיה אוהד של מועדון הכדורגל ארסנל. נישא בשנת 1974, ושוב בשנים 1983, 1985, 1987 ו-2000. היה אב ל-20 עד 26 ילדים. נלחם נגד הסובייטים באפגניסטן, אחר ניהל מסע תעמולה נגד בית המלוכה הסעודי. התמקם בסודן. הוגלה לאחר ניסיון התנקשות כושל בנשיא מצרים. ב-1996 הכריז מלחמה על ארצות הברית. חזר לאפגניסטן. ירד למחתרת מאז האחד עשר בספטמבר 2001. אותר והוצא להורג במתחם אבוטאבד בדרום פקיסטן עשר שנים לאחר מכן, ב-2011.

#

בהיתי בתיקייה. תאריכים ישנים, שמות ישנים למקומות שלא היו עוד. הם כאבו, הם היו כמו שרטות על לשוני.

מעולם לא תפסנו אותו. אבוטבאד היה המקור, המקום שהכול התחיל בו. הימים על הנהר צפו חלפו להם. מר שרטת ניהל את הסירה בדממה מצווה. הצלקנים לא היו אנשים רעים, פשוט לא היה להם שום יעד. לאיש מאיתנו לא היה. הנהר זרם ואני זכרתי, זכרתי את אבוטבאד.

#

זכרתי את הריצה במעלה המדרגות, הפקודות היו ברורות למדי, הוא היה צריך ממש להתאמץ כדי לא לצאת משם מת, הוא היה ברום המדרגות, אצתי פנימה, הוא נסוג אל חדר השינה, הנשים ניסו להגן עליו, בצרחות, דחפתי אותן, יריתי בו, בחזה ובראש.

צליל רך, צליל פקיעה.

הזמן הואט. הוא התפוצץ לא במהומה של דם ועצמות ומוח אלא כמו כרית, נבקע. זה קרה בשקט. דברים שאינם נוצות עלו ממנו. הוא התפורר בעודי צופה בו, חסר אונים. הנשים הסבו את ראשיהן.

יפים כל כך… הם ריחפו בחלל החדר, הדברים שדמו לנוצות אבל לא היו נוצות. רכים, כמעט חסרי משקל. כל כך הרבה. החלון היה פתוח והם ריחפו החוצה, עקבתי אחריהם בעיני. אחד מהם דגדג לי באף ואני התעטשתי –

הזמן הואץ, אבל השקט עוד היה עמוק, מישהו שבר את השקט עם ״מה לעזאזל!״ ואני הסתובבתי, לא יודע למה, עד היום אני לא יודע את הסיבה שרק אני לא הושפעתי, שלא –

הסתובבתי וראיתי את מ—, קצין, ראיתי את ה – הם לא נוצות, לא הם לא, הם היו –

נבגים, ראיתי את הנבגים הראשונים מרחפים באוויר – כל כך יפים! – וצונחים, בעדינות, בעדינות כזו, כמו נשיקה גנובה, על המצח של מ—

נדמה שהנבג נמס –

הוא נספג בעור של מ—

הוא נכנס אל תוכו.

לרגע לא קרה דבר. הוא פתח את פיו, לדבר, אולי לומר שוב ״מה לעזאזל!״, אבל שפתיו הלכו והשתנו ורק נשיפה רכה יצאה מפיו ופריחה פשתה על פניו, על העור, ודקה ארוכה עברה עד שהבנתי שהפריחה היתה זקן עבות, שחור.

#

התעוררתי צועק אל הלילה. ידיים אחזו בי. מגל הירח השפיל מבט אל הסירה. לעולם אין לרדת מהסירה, רק עלי יהיה לרדת, לא היה לי מקום בה, לא היה לי מקום בשום מקום. ״קח,״ לחש קול בסמוך, ״קח.״ בהיתי בסכין. לקחתי אותה ממנו. העברתי אותה, בעדינות, בעדינות כמו רעד, לאורך זרועי, ודם בעבע החוצה.

״ששש…״ אמר הקול. זה היה מר שרטת, המבוגר. ״ששש…״

שלווה ירדה עלי. הם חבשו אותי והשקו אותי מיץ פרג, ואני ישנתי, והתעוררתי עם שרטת חדשה, טרייה.

***

מוחי מוכתם בזיכרונות מסוימים, כאילו אצבעות דביקות של ילד מגושם טבעו בפנים גולגלתי סימנים דחוסים של צבעי אצבע ועקבות מגובבות של צבעי גואש, טבעו במקומות שאי אפשר לנקות. זו ניירובי שלי, שגרירות ארצות הברית היא קליפה מפוחמת של בניין, שסביב לה חיילים. אני זוכר את מלון הגבעה שבו שהינו יחד עם פעילי אל-קעידה הסמויים, את עמימות האור של החדרים, את השקט. בחוץ שטו גרגירי אבק באוויר, מצחצחי נעליים ישבו בצל והמתינו לעבודה, בדוכנים מכרו כרטיסי הגרלה ואני קניתי כמה, הלכנו בחושך למסעדה הודית שבה היינו הלקוחות היחידים, הס צנח על העיר, רוחות המתים ריחפו על פני המים.

סיני 2004, א— על החוף, השמש שקעה והחשיך, שקט ירד, מדורה דלקה בסמוך, במטבח צלה בדואי צעיר עוף, מישהו עישן ג׳וינט, ריח הגראס עלה באוויר, הולם הים האדום כנגד החול –

בום!

פיצוץ כמו בחוברות קומיקס, סימני קריאה עפים ממנו כמו חיצים –

קאבום! פאו!

מכונית התופת התפוצצה לא הרחק משם על החוף, בראס א-שטן, היא נשלחה לאתר דומה לזה שא— שהתה בו, בקתות סוף על החוף, תרמילאים מסטולים, כילות יתושים ויתושים –

הזעקות עלו באוויר הלילה, א— לא ידעה מה לעשות, היא צפתה בלהבות, היינו רחוקים זה מזו, לא יכולתי לטלפן, הידיעות שהגיעו היו טרופות, איש לא ידע מי חי ומי מת, טלפון אקראי ממישהו, שמע ממישהו ששמע ממישהו אחר שהיה שם, א— בסדר, תתקשרו בבקשה לק—, זר, ותספרו לו שהחבר שלהם חי גם הוא –

רוחות המתים נאספו, חסרי מנוח, נערמים, עוד ועוד מהם, וא— שבדרכה לעבודה עוברת בתחנת קינג׳ס קרוס בזמן הפיגוע, אבל באותו יום נסעה מחוץ לעיר, ולא יכלה לחזור, דיברנו בטלפון וצפינו בחדשות בטלוויזיה.

ול—, החברה של א—, שעבדה איתה בלאוס, עמיתה לעבודת הסעד, שלא אישרו לה לחדש את הוויזה שלה והיא נסעה חזרה לאפגניסטן, היא אהבה את המקום, נחטפה, ובניסיון החילוץ, כוחות אמריקאים הסתערו על המחנה שבו הוחזקה בשבי, נהרגה מאחד הרימונים שלהם –

קאבלואי! באם!

מלחמה מסרט מצויר עם נשיא מסרט מצויר שקורא סיפור על עז, ונבל מסרט מצויר שממלמל איומים לעדשת המצלמה, רועֵי-רוחות-רפאים, טורדי-מנוחת-אלוהים שניהם, ואנחנו היינו בשר התותחים של השנאה שלהם.

***

״זה הכי רחוק שאנחנו מגיעים,״ אמר לי מר צלקת. הלאה מאתנו התעקל הנהר וכפר נשקף מעבר לו, עשן מתנשא. מגל הירח, הירח הממוגל, תלה מעל ראשנו כמו צלקת שנחרתה בשמיים.

״למה?״ שאלתי.

הוא משך בכתפיו. ״מסוכן שם,״ אמר. הוא הצביע. ״זאת נקודת אוסמה.״

״אוסמה לא גולש!״ אמרתי, אבל הוא רק נענע בראשו, אולי זכר את הזמן שבו היו לנו קולנוע וסרטים, דלת מילוט. הדלתות ננעלו אחת אחרי השנייה, ואנחנו שנשארנו מאחור היינו לכודים פה, בעולם אוסמה החדש.

״המלחמה הזאת…״ פתחתי, אבל הוא עצר אותי בחיוך עדין, חיוך דמוי צלקת, ובכף יד על כתפי, ואמר, ״המלחמה כבר נגמרה. היא נגמרה לפני הרבה זמן.״

צפיתי בסירה מפליגה לה בחזרה. נותרתי לבדי על הגדה. לא היה לי סוס. אנשי האריה-ים הרגו את הסוס שלי ודמו זרם אדמומי אל הנהר החום. הלכתי. הלכתי לאורך הנהר, שקוע בזיכרונות.

#

הנבגים עלו באוויר באותו לילה. הם ריחפו מעל הבתים והגגות והתפזרו לכל עבר עם הרוחות.

ראיתי את הבחורים – ראיתי את החברים שלי – ראיתי אותם משתנים. ראיתי את הזקנים מזדחלים על לחייהם החשופות, ראיתי את עורם החלק מתמלא קמטים, וראיתי את עיניהם משתנות, ראיתי את המבט בהם הופך חודר, את השפתיים מידקקות, הם דיברו בלשון זרה, הם אמרו:

״ביטחון הוא עמוד תווך הכרחי בחיי אדם – ״

״בני חורין לא מוותרים על הביטחון שלהם – ״

״כפי שהחרבתם את האומה שלנו, כך נחריב את שלכם – ״

״האם תנין מבין שיחה שאינה כוללת כלי נשק?״

וכן הלאה וכולי. ראיתי אותם שולחים יד אל הנשק שלהם. ראיתי אותם שולחים בי מבט. הם הורידו ביריות את ההליקופטרים, והבחורים עליהם, במותם, החליפו צורה כשפגעו בהם הנבגים.

ברחתי. איכשהו לא נוגעתי. לא הפכתי לאוסמה. ברחתי והם רדפו אחרי, ציד חיות הפרא הראשון, יצירי-אוסמה, הם צדו אותי וכל אחד מהם שהרגתי התפוצץ בענן רך של נבגים שהתרומם ואחר צנח, ברכות, נסחף פנימה בעד חלונות פתוחים, נחת על פניהם של נשים וגברים ישנים, שינה אותם.

הם צדו אותי משך כל הלילה הארוך והלילה נשנק והשתנה, נוצחנו במלחמה באותו יום, אבדנו באותו יום, ואני חמקתי מהם בהרים והתחבאתי במערות השחורות העמוקות.

#

צעדתי בלילה. דבר לא הטריד אותי. העולם היה עולם שקט יותר בימים אלה. שארית האנשים והצבאות שלהם עדיין התקהלו במה שנותר מהערים, מקומות כמו נינווה וקאבול ונויוק, וצדו את אוסמות הפרא והבריחו אותם. אבל כאן, בארצות הפרא, היו פזורים בדלילות מעט בני אדם. צעדתי והנהר בא בעקבותיי, עד שהגעתי למקום.

#

הוא כונה בפשטות הבסיס. אל-קעידה: הבסיס. בתים נמוכים וגדר עמדו שם, עצים צמחו. הנהר זרם בסמוך והבסיס מוקם בצל ההרים. אוסמות בגדלים ובצורות מגוונים צפו בי באלם. הבחנתי בגוויית אדם מתנודדת בקצה חבל ועל חזה שלט שבו נכתב באותיות ילדותיות לבנות "סליחה".

כפות רגליי היחפות שקעו בבוץ. הזקן שלי צמח בימים שביליתי על הסירה. האוסמות האילמים צפו בי. עורב צרח בגובה רב.

הלכתי בגיא צלמוות ולא יראתי רע והכוכבים בהקו ממעל. הגעתי לגבעה וטיפסתי במדרון והגעתי אליו. הוא ישב על כיסא מתקפל וצפה בי. הוא היה זקן מאוד. לץ נח למרגלותיו, אדם שלא התאסם, עטוי בלואים של מדי צבא בלי תגיות זיהוי. הוא חייך חיוך מטורף וקשקש אלי. ״שדות הפרג יפהפיים, אדומים כמו דם של הרוגי מלכות.״

היה לו קול דק נרעד. הוא אמר, ״אלוהים שוכן בעננים כמו עשן, יש לו זקן אפור ארוך.״

האיש בכיסא המתקפל הפנה את מבטו אליו והלץ נס בדילוגים במורד הגבעה.

האיש הפנה את מבטו אלי. עיניו היו מימיות אבל בכל זאת חדות איכשהו. כמעט, דימיתי שחייך.

״באת להרוג אותי,״ קבע.

״באתי ל…״ קולי נשמע שונה באוזניי. לאיש בכיסא המתקפל היה זקן שהלבין עם השנים. ״ניסית קודם, וניסית הרבה פעמים מאז,״ אמר, לא בלי אדיבות, ״אבל עוד לא קלטת? לא מספיק להרוג את האדם. אדם הוא יותר מבשר ושומן ועצם ודם. בזה שהרגת את האדם רק שימרת את הדימוי שלו. הצלם שלו. אתה הורג אדם ואלף נבגים של אמונה, אלף נבגים של רעיון נפוצים אל העולם. תראה,״ אמר. הוא הושיט את ידו לעברי. אחזתי אותה בידי. ידינו היו זהות. הרמתי את ידי האחרת לזקני והוא הרים את ידו, לזקנו. ״אנחנו לא שונים כל כך, אתה ואני.״

רצתי במעלה המדרגות והוא היה ברוּם המדרגות. הוא נסוג אל חדר השינה שלו. התפרצתי בעד הדלת והנשים צעקו, הן ניסו לגונן עליו בגופן. דחפתי אותן הצידה. הרובה היה בידי והשתמשתי בו, יריתי קליעים מטווח אפס לחזהו ולראש, וידאתי הריגה, חיסול בכוונת מכוון.

יריתי אל הדממה ועננה של נבגים עלתה באוויר, כמו רעיונות שמסרבים למות, והעולם השתתק בצליל דמוי שריקה של אוויר נמלט.

#

אוסמה ואוסמה ואוסמה, אמן.

לונדון 2011

---

*דימוי: tsevis