עבד אל-עאל הוא שוטר-חרש, איש גבוה, שחרחר, ועל גב כף ידו הימנית דג שפיו פעור וזנבו שסוע ועל עינו נקודה.

עבד אל-עאל שוטר-חרש ובכל זאת יש לו ילדים ואישה, שלפעמים מרגיזה אותו ולפעמים מרוצָה ממנו ולפעמים הוא נשבע שיגרש אותה ולעתים רחוקות הוא מממש את השבועה.

עבד אל-עאל משתכר עשר לירות לחודש, כולל כל התוספות שהוא מקבל או לא מקבל.

עבד אל-עאל מרוצה מאוד מזה שהוא שוטר-חרש. כשהוא נוסע באוטובוס ובא הכרטיסן, הוא אומר: "משטרה", וכשהוא אומר "משטרה", הוא מרגיש כמה הוא חשוב: האנשים נועצים בו את עיניהם ומברכים אותו לשלום במבטם.

עבד אל-עאל, כמו כל בני האדם, חולם על העתיד, אבל החלום שלו איננו חלום רגיל – להיות קצין, למשל, או סגן מפקד תחנת משטרה. לא, האמת היא שהוא חולם להיות שר הפנים. תארו לעצמכם..! הבנאדם מתעורר בבוקר ומגלה שהוא שר ושיש לו מכונית ושומר-סף, ובפתח ביתו עומד חייל בעל שני פסים לפחות. זה לא עניין גדול! לא משהו שאלוהים לא יכול לעשות. מה, הוא שברא את השמים ואת הארץ יש מאין, לא יוכל לברוא שר משוטר? ולמה שלא יעשה ממנו שר, ממנו, שלא כמו חבריו, יודע קרוא וכתוב ומלהג לפעמים מילים באנגלית ובולע עיתונים ויודע על קוריאה ויכול להגות נכון את השם המרשלד.

עבד אל-עאל נחקר לפני זמן מה חקירה צולבת. זה היה אחרי שהוא השתתף בטיפול באיזה אירוע פלילי והוא זה שקיבל לידיו את הפריטים שהוחרמו ואישר זאת בחתימתו. כעבור ימים אחדים סָפרו את הפריטים ומצאו שפריט אחד חסר. קראו לעבד אל-עאל ושאלו אותו והוא הכחיש. ולא הרפו ולחצו עליו בתקיפות והוא גמגם. הקצין חשד בו ואיים שיערוך אצלו חיפוש. עבד אל-עאל ראה בעיניו שהוא מתכוון לזה באמת, ואז הוא הושיט את ידו אל כיסו והוציא מהכיס את הפריט החסר. הפריט הזה היה הראיה המרכזית במשפט: זה היה צ'ק מזויף, צ’ק של מאה אלף לירות שזויף כהלכה.  

הקצין התפלא וישב לכתוב דו"ח, והתחיל לשאול שאלות, ובייחוד שאלה אחת: למה שמרת אצלך את הצ’ק המזויף? ועבד אל-עאל לא ידע לתת תשובה ברורה. הוא מילמל ולימלם וליהג והקצין לא השתכנע, וגם לא הוא עצמו.  

בסוף היום חזר עבד אל-עאל מהמחלקה באפיסת כוחות. ניכו לו חצי משכורת, העבירו אותו מאגף החקירות ואיימו עליו בפיטורים. הוא היה מדוכדך ומצוברח, ועם זאת, בעומק לבו הוא הרגיש רענן ומרוצה ומאושר. שהנה, אף אחד לא תפש שהוא שמר אצלו את הצ'ק המזויף כדי לעשות ממנו העתק מצולם זהה למקור, העתק שעלה לו הרבה כסף – חמישה-עשר גרושים.    

עבר יום ואחריו עברו עוד ימים והדכדוך והמצב-רוח הרע חלפו גם הם, אבל ההעתק של הצ'ק נשאר אצל עבד אל-עאל.

ועד עכשיו, הרגעים המאושרים ביותר בחייו של עבד אל-עלא עודם הרגעים שבהם הוא בורח מן הצפיפות והדוחק של בני האדם ומתבודד עם עצמו. הוא בודק ומוודא שאף אחד לא שם לב אליו ולא רואה אותו, ואז הוא מוציא בזהירות את ארנקו ושולף מכיס מיוחד שבו את הצילום של הצ'ק. הוא מביט בסמל של הבנק ובאותיות המודפסות שעליו, קורא את המשפט הנצחי: "שלמו למוטב סך של מאה אלף לירות מצריות בלבד" ומלטף אותו באצבעותיו, ואוזניו מרטיטות וכפות ידיו ורגליו מעקצצות.  

הוא מוסיף לבהות בצ'ק עד שהסערה שבקרבו שוככת, ואז הוא מקפל אותו בקפידה ומחזיר אותו אל הכיס המיוחד שבארנק, ונאנח כאילו סיים עכשיו להתוודות או להתפלל. ואז הוא שב לאיטו אל הצפיפות והדוחק של בני האדם וחוזר להיות מה שהיה: שוטר גבוה ושחרחר שעל כף ידו הימנית דג שפיו פעור וזנבו שסוע ועל עינו נקודה.

*דימוי: חאלד חאפץ