*”האורח של דרקולה” קוּצץ מתוך כתב היד המקורי של “דרקולה” בידי המוציא לאור שלו בגלל אורכו של הספר המקורי. הוא פורסם כסיפור קצר ב-1914, שנתיים אחרי מותו של סטוקר.
כשיצאנו לנסיעה זרחה שמש בוהקת והאירה על מינכן, והאוויר התפקע מעליצות של תחילת הקיץ.
ממש כשפנינו לצאת, הֶר דֶלבְּרוּק (רב-המלצרים במלון “ארבע העונות”, שבו שהיתי) ירד גלוי ראש אל הכרכרה, ולאחר שאיחל לי נסיעה נעימה, אמר לרַכּב, בעודו אוחז בידית הדלת, “אל תשכח לחזור עד רדת החשכה. השמים נראים בהירים, אבל ברוח הצפונית יש רעד כלשהו שמעיד כי עלולה לפרוץ סערה פתאומית. אם כי אני בטוח שלא תאחר.” בזאת הוא חייך והוסיף, “אתה הרי יודע איזה לילה הוא זה.”
יוהאן ענה ב”יָה, מַיין הֶר” תקיף, נגע בכובעו ונחפז לנסוע משם. כשהיינו מחוץ לעיר, סימנתי לו לעצור ואמרתי:
“ספר לי, יוהאן, מהו הלילה הזה?”
הוא הצטלב וענה קצרות: “ליל וַלְפּוּרְגיס.” ואז שלף את שעונו, חפץ גרמני ענקי ומיושן עשוי כסף, גדול כמו לפת, והביט בו, מכווץ את גביניו ומושך בכתפיו בקוצר רוח כלשהו. הבנתי שזוהי דרכו הצנועה למחות על העיכוב המיותר, ושבתי והתרווחתי בכרכרה והחוויתי לו קלות להמשיך. הוא יצא שוב לדרך במהירות, כמו כדי לפצות על הזמן שבוזבז. מפעם לפעם נדמה היה שהסוסים מטלטלים נמרצות את ראשיהם ומרחרחים בחשד את האוויר. אני סקרתי בעקבותיהם את סביבותיי בדריכוּת. הדרך היתה עגומה למדי, שכן חצינו מעין מישור גבוה חשוף לרוחות. תוך כדי נסיעה, הבחנתי בשביל טרי למדי, שהשתפל כמדומה אל עמק קטן ומפותל. הוא נראה מזמין כל כך, שאפילו במחיר פגיעה ברגשותיו של יוהאן, קראתי לו לעצור – וכשעצר בצד, אמרתי לו שהייתי רוצה לנסוע בדרך הזאת. הוא העלה תירוצים מכל סוג, והצטלב לעתים תכופות בשעה שדיבר. כל זה עורר את סקרנותי, וכך שאלתי אותו שאלות שונות. הוא ענה תשובות מתחמקות והציץ שוב ושוב בשעונו במחאה.
לבסוף אמרתי, “ובכן, יוהאן, אני רוצה לנסוע בדרך הזאת. לא אבקש ממך לבוא עמי, אלא אם כן תרצה בכך; אבל ספר לי מדוע אינך רוצה לנסוע לשם, זה כל מה שאני מבקש.” בתשובה הוא זינק מן התא, ונחת במהירות מפתיעה על הקרקע. אחר כך פשט את ידיו כלפַּי בתחנונים והפציר בי שלא אלך. בדברים שאמר בגרמנית נבללו די מילים באנגלית שאבין את רוח דבריו. נראה היה שהוא עומד לספר לי משהו – וניכר כי עצם המחשבה על כך מפחיד אותו; אבל בכל פעם עצר בעצמו ואמר, “ליל ולפורגיס!”
ניסיתי להתווכח איתו, אבל קשה להתווכח עם אדם שאינך דובר את שפתו. הוא עצמו לא תרם לשיפור המצב, שכן אף על פי שהתחיל לדבר באנגלית, מסוג גולמי ורצוץ מאוד, שוב ושוב נאחז התרגשות ועבר לדבר בשפת אמו – ובכל פעם שעשה כן, הציץ בשעונו. ואז נתקפו הסוסים אי-שקט ורחרחו את האוויר. בזאת הוא החוויר מאוד, הביט על סביבותיו בהבעה נפחדת, ולפתע קפץ לפנים, אחז ברסניהם והוליך אותם כמה מטרים הלאה משם.
הלכתי אחריו ושאלתי מדוע עשה זאת. בתשובה הוא הצטלב והצביע אל הנקודה שהיינו בה, ומשך את הכרכרה בכיוון הדרך האחרת, בעודו מצביע על צלב, ואמר תחילה בגרמנית ואחר כך באנגלית, “קברו פה – אלה שהרגו את עצמם.”
נזכרתי במנהג הישן לקבור את המתאבדים בהצטלבות דרכים: “אה! הבנתי, התאבדות. מעניין!” אבל בשום פנים ואופן לא הצלחתי לתפוס מדוע הסוסים מפוחדים.
בעודנו מדברים, שמענו מין קול שבין יללה לנביחה. הוא נישא מרחוק; אבל הסוסים נתקפו אי-שקט, ויוהאן נאלץ לפנות ולהשקיט אותם. הוא היה חיוור ואמר, “זהו קול של זאב – והרי אין פה שום זאבים עכשיו.”
“לא?” שאלתי אותו. “כבר זמן רב שהזאבים אינם מתקרבים אל העיר?”
“זמן רב, זמן רב,” הוא ענה, “באביב ובקיץ; אבל בעונת השלגים הזאבים באים לא זמן רב.”
בעודו מלטף את הסוסים ומנסה להשקיט אותם, כיסו את השמיים במהירות עננים קודרים. אור השמש חלף עבר, ונדמה היה שמשב רוח קרה נישא על פנינו. ואולם, זה היה רק משב, התראה יותר מעובדה, שכן השמש יצאה וזרחה שוב.
יוהאן הביט אל האופק מתחת לידו המורמת ואמר, “סופת שלג, הוא בא לא עוד זמן רב.” אחר כך הציץ שוב בשעונו, ותכף אחז ברסנים בחוזקה – שכן הסוסים עדיין רקעו ברגליהם באי-שקט וטלטלו את ראשיהם – הוא טיפס אל תאו כאילו הגיע הזמן להמשיך הלאה בנסיעתנו.
נאחזתי עקשנות כלשהי ולא מיד עליתי לכרכרה.
“ספר לי,” אמרתי, “על המקום הזה שאליו מובילה הדרך,” והוריתי למטה.
הוא שב והצטלב והמהם תפילה לפני שענה. “מופקר.”
“מה מופקר?” ביררתי.
“הכפר.”
“אז יש שם כפר?”
“לא, לא. אף אחד לא גר שם כבר מאות שנים.”
סקרנותי התעוררה. “אבל אמרת שהיה כפר.”
“היה.”
“איפה הוא עכשיו?”
ואז הוא פצח בסיפור ארוך בגרמנית ובאנגלית, מבולבל כל כך שלא הצלחתי להבין את דבריו לאשורם. תפשתי, פחות או יותר, שלפני זמן רב, מאות שנים, מתו שם אנשים ואחר כך נטמנו בקבריהם; אלא שמתחת לאדמה נשמעו קולות, וכשפתחו את הקברים, נמצאו בתוכם גברים ונשים שפניהם סמוקות ומלאות חיים, ופיותיהם אדומים מדם. בחפזונם להציל את חייהם (כן, ואת נשמותיהם! – ובזאת הצטלב שוב), נמלטו בני הכפר הנותרים למקומות אחרים, שבהם החיים חיים והמתים מתים, ולא – לא דבר מה אחר. ניכר בו שפחד כשאמר את המילים האחרונות. ככל שהמשיך בסיפור, כן סערה רוחו יותר ויותר. נראה שדמיונות משתלטים עליו, והוא סיים בפנים מעוותות לגמרי וחיוורות מפחד, מזיע, רועד, ומביט על סביבותיו כמו מצפה שנוכחות בלהות כלשהי תתגלה ותופיע לנגד עינינו במישור הרחב השטוף באור שמש.
לבסוף קרא כלאחר ייאוש, “ליל ולפורגיס!” והצביע אל הכרכרה כדי שאעלה עליה.
או-אז התקומם כל דמי האנגלי, ובעודי פוסע לאחור אמרתי, “אתה מפחד, יוהאן – אתה מפחד. סע הביתה, אני אחזור לבדי, ההליכה תיטיב עמי.” דלת הכרכרה היתה פתוחה. לקחתי מן המושב את מקל ההליכה שלי העשוי עץ אלון – אני תמיד נושא אותו עמי בטיולַי בחופשות – סגרתי את הדלת, הצבעתי בחזרה בכיוון מינכן ואמרתי, “סע הביתה, יוהאן – ליל ולפורגיס לא נוגע לאנגלים.”
הסוסים היו עכשיו מרוגזים לאין שיעור, ויוהאן ניסה לרסן אותם, בעודו מפציר בי בסערת נפש לא לנהוג בצורה מטופשת כל כך. ריחמתי על הברנש המסכן, שהראה רצינות תהומית; ואף על פי כן, לא יכולתי שלא לצחוק. הוא איבד את מעט האנגלית שבפיו. מרוב חרדה שכח כי לא יוכל לשנות את דעתי אלא אם ידבר בשפתי, והוא הוסיף לברבר בלשון הגרמנית. כל זה התחיל להיות קצת מייגע. נתתי את ההוראה, “הביתה!” ופניתי לרדת בהצטלבות לעבר העמק.
יוהאן, בהעוויה נואשת, הפנה את סוסיו לעבר מינכן. נשענתי על מקל ההליכה והבטתי אחריו. זמן מה הוא רכב לאטו בדרך, ואז הופיע בפסגת הגבעה גבר גבוה ורזה. ממרחק, לא ראיתי אלא זאת. כשקרב לסוסים, הם התחילו לקפץ ולבטוש בקרקע, ואז לצנוף באימה. יוהאן לא הצליח לרסן אותם; הם זינקו במנוסה ורצו כאחוזי טירוף. צפיתי בהם עד שנעלמו מן העין, ואז חיפשתי במבטי את הזר, אך גיליתי שגם הוא נעלם.
בלב קל פניתי וירדתי בדרך הצדדית שבעמק המשתפל, שיוהאן התנגד שאלך בה. ככל שיכולתי לראות, לא היתה ולו סיבה קלושה להתנגדותו זו; עלי לומר שצעדתי במשך כמה שעות בלי לחשוב על הזמן או על המרחק, ובוודאי בלי לראות אדם או בית. באשר למקום, היתה זו שממה גמורה. אבל לא הבחנתי בכך במיוחד עד שפניתי בעיקול בדרך והגעתי אל שוליו הדלילים של יער; רק אז נוכחתי כי מבלי דעת הותירה בי שממת האזור שבו עברתי את חותמה.
התיישבתי לנוח והתחלתי להביט על סביבותיי. הופתעתי לגלות שהקור מציק לי הרבה יותר מכפי שחשתי בתחילת ההליכה – מסביבי היה כמדומה מין קול אנחה, מלֻווה מפעם לפעם, גבוה מעל, במין שאגה עמומה. הבטתי כלפי מעלה והבחנתי בחשרת עננים אדירים הנקבצים ביעף על פני השמים מצפון לדרום בגובה עצום. היו סימנים לסערה מתקרבת בשכבת אוויר נישאה כלשהי. היה לי קצת קר, ומתוך מחשבה שסיבת הדבר היא הישיבה בלא תנועה אחרי הפעילות הגופנית שבהליכה, חידשתי את מצעדי.
הנוף שחלפתי על פניו היה כעת ציורי הרבה יותר. לא היו שם פרטים מרשימים שעשויים ללכוד את העין, אבל קסם של יופי שרה על הכול. כמעט שלא נתתי דעתי לזמן, ורק בשעה שאור בין הערביים לא הותיר לי עוד כל ברירה, התחלתי לחשוב איך אמצא את דרכי הביתה. האוויר היה קר, ותנועתם של העננים במרום ניכרה עוד יותר. היא לֻוותה במעין קול שעטה מרוחק, שמבעד לו נשמעה כנראה לסירוגין אותה קריאה מסתורית שלדברי הרַכּב מקורה בזאב. לרגע היססתי. לפני כן גמרתי אומר לראות את הכפר הנטוש, ועל כן המשכתי הלאה, וכעת הגעתי אל רצועה רחבה של נוף פתוח, עטור גבעות הסוגרות עליו מכל עבריו. צלעותיהן היו מכוסות בעצים שהתפרשו מטה אל המישור, מכתימים בסבכים את המורדות המתונים יותר ואת קפלי הקרקע שנראו זעיר פה זעיר שם. עקבתי במבטי אחרי פיתולי הדרך, וראיתי שהיא מתעקלת סמוך לאחד העבותים שבסבכים האלה ואובדת מאחוריו.
בעודי מסתכל עבר רעד קר באוויר, ושלג החל לרדת. חשבתי על הקילומטרים הרבים של נוף עגמומי שעברתי, ומיהרתי לחפש מחסה ביער שלפנַי. השמים האפילו יותר ויותר, והשלג ירד מהר יותר וכבד יותר, עד שהאדמה לפנַי וסביבי היתה לשטיח לבן מתנוצץ ששוליו המרוחקים אבדו בטשטוש ערפילי. כאן היתה הדרך מלאה חתחתים, וגבולותיה בשטח המישורי לא היו ברורים כפי שהיו כשעברה דרך הערוצים. בתוך זמן קצר גיליתי כי בוודאי סטיתי ממנה, שכן תחת רגלַי לא היו עוד פני השטח הקשים, והן שקעו עמוק יותר בעשב ובאזוב. הרוח גברה ונשבה בעוצמה רבה יותר ויותר, עד שנאלצתי לרוץ לפניה. האוויר נעשה קר כקרח, ולמרות התנועה, התחלתי לסבול. השלג שירד עכשיו היה כה סמיך, והסתחרר סביבי במערבולות כה מהירות, עד שהצלחתי אך בקושי להחזיק את עיני פתוחות. מדי פעם בפעם נקרע הרקיע לגזרים בברק עז, ובהבזקים הצלחתי לראות לפנַי גוש גדול של עצים, בעיקר טקסוּסים וברושים, וכולם מצופים בשכבה עבה של שלג.
עד מהרה נמצאתי במחסה שבין העצים, ושם, בדממה היחסית, שמעתי את שעטת הרוח גבוה מעל. עכשיו שְׁחור הסערה כבר נמזג בחשכת הלילה. אט-אט נראה היה שהסערה עומדת לחלוף, ועכשיו היא ניכרה רק במשבים או פְּרצים עזים. ברגעים כאלה נדמה היה שהקול המוזר של הזאב מלֻווה בהד של קולות דומים רבים מסביבי.
מבעד לגוש השחור של העננים בקעה מדי פעם קרן תועה של אור ירח, האירה את המרחב והראתה לי כי הנני בשולי סבך עבות של ברושים ועצי טקסוּס. כשפסק השלג, יצאתי מן המחסה והתחלתי לחקור את השטח ביתר עיון. עלה בדעתי כי בין היסודות הישנים הרבים שעל פניהם חלפתי, עדיין עשוי לעמוד בית שבו, או בין חורבותיו, אוכל למצוא מחסה כלשהו לזמן מה. כשעקפתי את שולי הסבך, גיליתי שמקיף אותו קיר נמוך. הלכתי לאורכו, ועד מהרה מצאתי פתח: הברושים יצרו מין מבוי שהוביל אל גוש מרובע של בניין מסוג כלשהו. ואולם מיד כשהבחנתי בכך, הסתירו העננים את הירח, וחציתי את השביל בחשכה. הרוח בוודאי נעשתה קרה יותר, שכן חשתי שאני רועד בלכתי; אבל היתה תקווה למחסה, וגיששתי כסומא את דרכי קדימה.
עצרתי, שכן השתררה דומיה פתאומית. הסערה חלפה; ואולי מתוך הזדהות עם דממת הטבע, נדמה היה שלבי חדל לפעום. אבל רק לרגע; שכן פתאום פרץ אור הירח מבעד לעננים והבהיר לי שאני נמצא בבית קברות, וכי המבנה המרובע שלפנַי הוא מצבת שיש ענקית אדירה, לבנה כמו השלג המכסה אותה ואת כל סביבותיה. עם אור הירח נשמעה אנחתה העזה של הסערה, שהתחדשה כנראה ביללה נמוכה, ארוכה, כשל כלבים או זאבים רבים. נאחזתי יראה והלם, וחשתי שהקור משתרר עלי באופן מוחש ממש, עד שנדמה שהוא לופת את לבי. ואז, בעוד אור הירח שוטף את מצבת השיש, נתנה הסערה עדות נוספת להתחדשותה, כאילו שבה על עקבותיה. נאחזתי התפעמות, חידשתי את כוחותיי וניגשתי אל הקבר לראות מהו, ומדוע דבר שכזה ניצב לו כאן בדד . הלכתי סביבו וקראתי על פני הדלת הדוֹרית את הכיתוב בגרמנית:
הרוזנת דוֹלינְגֶן מגְראץ
אשר בשְטיריָה
ביקשה את מותה ומצאה אותו
1801
במרומי המצבה, כמו תקוע בשיש המוצק – שכן המבנה הורכב מכמה גושים עצומים בגודלם של אבן מסותתת – היה מעין יתד חד או מוט ענקי מברזל. כשניגשתי מאחור, ראיתי כיתוב חרות באותיות רוסיות גדולות,
המתים עושים את דרכם במהירות.
בכל זה היה משהו משונה ונטול פשר כל כך, עד שחשתי זעזוע וחולשה. לראשונה התחלתי להצטער על שלא שעיתי לעצתו של יוהאן. ואז עלתה במוחי מחשבה, שצצה בנסיבות כמעט מסתוריות ובלוויית הלם נורא. זהו ליל ולפרוגיס!
ליל ולפורגיס, על פי אמונתם של מיליוני אנשים, חל כאשר השטן יוצא לשוטט – כשהקברים נפתחים והמתים קמים להתהלך. זהו יום חגם של כל הדברים המרושעים ביבשה באוויר ובים. מן המקום הזה עצמו נמנע הרַכּב במיוחד. זהו הכפר שאינו מאוכלס מזה מאות שנים. פה טמונה המתאבדת; וזה המקום שבו הייתי לבדי – בלא סיוע, רועד מקור בתכריך של קרח בשעה שסופה פראית מתחשרת מעלי! נדרשו כל הפילוסופיה, כל הדת שלמדתי, כל אומץ לבי, כדי שלא אקרוס ואפרכס מרוב פחד.
כעת הקיפה אותי מערבולת לכל דבר. הקרקע הזדעזעה כאילו אלפי סוסים מרעימים על פניה; והפעם נשאה הסערה על כנפי הקרח שלה לא שלג, כי אם כדורי ברד אדירים שניתכו בעוצמה אלימה שכזאת, כאילו נורו ממקלעות העור של בני האיים הבָּלאריים – כדורי ברד שהפילו עלים וענפים, ואשר מולם היה מחסה הברושים חסר תועלת וגזעי העצים משולים לקני תירס. בתחילה רצתי אל העץ הקרוב ביותר, אבל עד מהרה נאלצתי לנטוש אותו ולבקש את המקום היחיד שנדמה היה שעשוי להציע מקלט, פִּתחה הדוֹרי העמוק של מצבת השיש. שם, כורע למרגלותיה של דלת ארד מוצקה, מצאתי מידה מסוימת של הגנה מפני מהלומות הברד, וכעת הוטחו בי הכדורים רק כנתזים מן הקרקע ומדופנות השיש.
בעודי נשען על הדלת, היא זזה קלושות ונפתחה פנימה. כל מחסה שהוא, אפילו בדמות קבר, היה מתקבל בשמחה באותה סופה חסרת רחמים, וכבר עמדתי להיכנס לתוכו, ואז הבזיק ברק מסועף והאיר את כל מרחבי השמים. להרף עין הפניתי את מבטי אל חשכת הקבר, ובמו עיני ראיתי אישה יפת מראה, עגולת לחיים ואדומת שפתיים, ישנה כמדומה על עגלת המתים. בעוד הרעם מתפצח מעל, לפתה אותי יד ענקים והוטלתי החוצה אל הסערה. כל זה היה פתאומי כל כך, שעוד בטרם הספקתי לקלוט את ההלם, נפשי כמו גם גופני, מוטטו אותי כדורי הברד ארצה. בה בעת השתלטה עלי הרגשה מוזרה שאיני לבדי. הסתכלתי לעבר הקבר. בדיוק אז ניצת עוד הבזק מסמא שנדמה כי פגע במוט הברזל שבראש הקבר ונורה אל האדמה, וריסק ופורר את השיש כמו בהתפרצות להבה. האישה המתה, אפופה להבה, התרוממה לרגע של ייסורים, וצעקת הכאב המרה שלה הוחרשה בנפץ הרעם. הדבר האחרון ששמעתי הוא הבליל של קולות מבעיתים, שכן נלכדתי שוב באחיזת הענקים ונגררתי משם, בעוד כדורי הברד מכים בי והאוויר סביבי מהדהד כמדומה ביללות זאבים. המראה האחרון שזכרתי הוא המון מעורפל, לבן, מתנועע, כאילו כל הקברים מסביבי שלחו החוצה את רוחות הרפאים של המתים העטופים בסדינים, ואלה הלכו וצרו עלי מבעד לעננוּת הלבנה של הברד הסוחף.
***
בהדרגה הופיעה ראשית מעורפלת של מודעות, ואחריה תחושת לאוּת מבעיתה. זמן מה לא זכרתי דבר, אך אט-אט התעשַתּי. דומה היה שכפות רגלי מתייסרות בכאבים ממש, ובכל זאת לא הצלחתי להזיז אותן. נראה שאיבדתי את התחושה בהן. היתה הרגשה קרחונית בעורפי ולכל אורך עמוד השדרה, ואוזנַי, כמו כפות הרגליים, היו מתות, ובכל זאת מעונות; ואולם בחזי שררה תחושת חמימות ערבה. זה היה חלום בלהות – חלום בלהות גופני, אם אפשר לנקוט ביטוי שכזה; שכן משקל כבד כלשהו על החזה הִקשה עלי את הנשימה.
המצב הזה של רַדמת למחצה נמשך כמדומה זמן רב, וכשהתפוגג, מן הסתם ישנתי או שהייתי מחוסר הכרה. אז באו מעין תחושת קבס, כמו בשלב הראשון של מחלת ים, ותשוקה עזה להשתחרר ממשהו – לא ידעתי ממה. דממה תהומית אפפה אותי, כאילו העולם כולו ישן או מת – והופרה רק בהתנשמות נמוכה של חיה כלשהי בקרבתי. חשתי שיוף חמים בגרוני, ואז התחוורה לי האמת האיומה שהקפיאה את לבי בקרבי ושלחה את דמי בנחשול אל מוחי. חיה ענקית כלשהי שכבה עלי ועכשיו ליקקה את גרוני. פחדתי לזוע, שכן דחף כלשהו של מתינות הורה לי לשכב בלי נוע; אבל נראה שהחיה הרעה מבינה שחל בי שינוי כלשהו, שכן הרימה את ראשה. מבעד לריסַי ראיתי מעלי את שתי עיניו הלוהבות הכבירות של זאב ענק. שיניו הלבנות החדות נצצו בפה האדום הפעור, וחשתי עלי את נשימתו החמה, עזה וצורבת.
זמן מה לא זכרתי דבר. ואז חדרה להכרתי נהמה נמוכה, ובעקבותיה יללה, שהתחדשה שוב ושוב. ואז, הרחק אי שם כמדומה, שמעתי “הלו! הלו!” כשל קולות רבים הקוראים כאיש אחד. הרמתי את ראשי בזהירות והבטתי בכיוון שממנו בא הקול, אבל לא יכולתי לראות מעבר לבית הקברות. הזאב עדיין המשיך ליילל באופן מוזר, ורשף אדום החל לנוע ברחבי חורשת הברושים, כמו בעקבותיו של הקול. ככל שהתקרבו הקולות, התגברה יללת הזאב. פחדתי לזוז או להשמיע קול. הרשף האדום הלך והתקרב על פני המעטה הלבן שהשתרע בחשכה שמסביבי. ואז, בבת אחת, מעבר לעצים, הופיעה בדהרה קלה כיתת פרשים נושאי לפידים. הזאב התרומם מעל חזי ופנה אל בית הקברות. ראיתי את אחד הפרשים (חיילים על פי הכומתות והסגינים הצבאיים הארוכים) מרים את רובה הקַרְבּין שלו ומכוון. אחד מחבריו הכה בזרועו והטה אותה, ושמעתי את הכדור מזמזם מעל לראשי. הוא טעה וחשב כפי הנראה שגופי הוא גוף הזאב. מישהו אחר כיוון אל החיה כשחמקה לדרכה, ונשמעה ירייה. אחר כך רכבה הכיתה קדימה במהירות – חלקם לעברי, אחרים בעקבות הזאב שנעלם בין הברושים עטויי השלג.
בעודם מתקרבים ניסיתי לזוז, אך הייתי חסר אונים, אם כי ראיתי ושמעתי כל מה שהתחולל סביבי. שניים או שלושה מן החיילים קפצו מסוסיהם וכרעו ברך לצדי. אחד מהם הרים את ראשי והניח יד על לבי.
“חדשות טובות, חברים!” הוא קרא. “הלב עוד פועם!”
ואז יצקו ברנדי לגרוני; זה השיב את רוחי, והצלחתי לפקוח את עיני במלואן ולהסתכל סביבי. אורות וצללים נעו בין העצים, ושמעתי גברים קוראים זה לזה. הם התקבצו יחד ופלטו קריאות מפחידות, והאורות הבזיקו ואחרים נהרו בערבובייה מבית הקברות כאחוזי דיבוק. כשקרבו אלינו שאלו אותם הסובבים אותי בלהיטות, “נו, מצאתם אותו?”
המענה הדהד בחופזה, “לא! לא! בואו הנה, מהר – מהר! אי אפשר להישאר פה, ועוד הלילה מכל הלילות!”
“מה זה היה?” היתה השאלה, שנשאלה בכל ניגון אפשרי. התשובה ניתנה בדרכים שונות, וכולן מהוססות, כאילו מוּנעים הגברים מכוחו של איזשהו דחף משותף לדבֵּר, ובכל זאת, פחד כלשהו מרסן אותם מלהסגיר את מחשבותיהם.
“זה – זה – באמת!” מלמל בבהלה אחד מהם, שדעתו בפירוש השתבשה עליו באותו רגע.
“זאב – ובכל זאת, לא זאב!” הוסיף אחר ברעדה.
“אין טעם לנסות לרדוף אחריו בלי הכדור המקודש,” העיר קול שלישי בנימה רגילה יותר.
“מגיע לנו על זה שבאנו הלילה! הרווחנו ביושר את אלף המארקים שלנו!” קרא פתאום קול רביעי.
“היה דם על השיש השבור,” אמר מישהו אחר לאחר שהייה, “וזה בטח לא בא מן הברק. ומה איתו – הוא בריא ושלם? תראו את הגרון שלו! רואים, חברים, הזאב שכב עליו וחימם את הדם שלו.”
הקצין הביט בגרוני והשיב, “הוא בסדר, העור לא מנוקב. מה כל זה אומר? לעולם לא היינו מוצאים אותו לולא יללות הזאב.”
“מה עלה בגורלו?” שאל האיש שהגביה את ראשי ונראה אחוז תבהלה פחות משאר החבורה, שכן ידיו היו יציבות וללא רעד. על שרוולו היו סימני דרגה של קצין זוטר.
“הלך הביתה,” ענה האיש בעל הפנים הארוכות החיוורות, אשר רעד מאימה כל אימת שהעיף מבטים נפחדים חטופים על סביבותיו. “יש שם מספיק קברים שהוא יכול לשכב בהם. בואו, חברים – בואו מהר! בואו נסתלק מן המקום המקולל הזה.”
הקצין הרים אותי לתנוחת ישיבה, ובה בעת הִפליט מילת פקודה; כמה גברים הניחו אותי על גבי סוס. הוא עצמו קפץ אל האוכף מאחורַי, אחז בי בזרועותיו, הורה להתקדם; ואז פנינו עורף אל הברושים ורכבנו לדרכנו במערך צבאי מהיר.
לשוני עדיין סירבה למלא את ייעודה, ובעל כורחי שתקתי. בוודאי נרדמתי, שכן הדבר הבא שזכור לי הוא שנמצאתי עומד, וחייל תומך בי מכל צד. כבר היה כמעט אור יום, ומצָפוֹן השתקף פס אדום של אור שמש כמו נתיב של דם בישימון השלג. הקצין אמר לאנשים לא לומר דבר על מה שראו, אלא זה שמצאו זר אנגלי, ששמר עליו כלב גדול.
“כלב! זה לא היה כלב!” התפרץ האיש שהפגין פחד מוות. “הרי אני יודע לזהות זאב.”
הקצין הצעיר ענה ברוגע, “אמרתי כלב.”
“כלב!” חזר האחר בעוקצנות. ניכר היה שאומץ לבו גובר עם עלות השמש; ואז הצביע עלי ואמר, “תראה את הגרון שלו. זאת עבודה של כלב, אדון?”
ידי התרוממה כמו מאליה אל הגרון, וכשנגעתי בו צעקתי בכאב. הגברים התקהלו סביבי והסתכלו, וחלקם רכנו מן האוכפים. שוב נשמע קולו הרגוע של הקצין הצעיר, “כלב, כמו שאמרתי. אם נאמר משהו אחר נהיה ללעג וקלס.”
הושיבו אותי מאחורי פרש, ורכבנו משם אל פרברי מינכן. כאן נתקלנו במקרה בכרכרה תועה, הונפתי עליה, והיא נסעה משם אל “ארבע העונות” – הקצין הצעיר התלווה אלי, בעוד אחד הפרשים רוכב אחרינו על סוסו, והאחרים פונים אל הקסרקטין.
כשהגענו שעט לקראתי הֶר דלברוק במורד המדרגות במהירות כזאת, שברור היה שהשקיף מבפנים. הוא אחז בשתי ידי והוליך אותי בחרדה פנימה. הקצין הצדיע לי ופנה ללכת, עמדתי על כוונתו והתעקשתי שיצטרף אלי בחדרי. תוך שתיית כוס יין הודיתי בחום לו ולחבריו אמיצי הלב על שהצילו אותי. הוא השיב בפשטות כי התענוג היה כולו שלו, וכי הֶר דלברוק כבר נקט אמצעים להשביע את רצונם של כל חברי פלוגת החיפוש; למשמע ההיגד הדו-משמעי הזה חייך רב-המלצרים, ואילו הקצין טען כי עליו לחזור ולמלא את חובותיו ופרש.
“אבל, הֶר דלברוק,” ביררתי, “איך ולמה החיילים חיפשו אחרַי?”
הוא משך בכתפיו, כמו ממעיט בערך מעשיו והשיב, “התמזל מזלי, ומפקד הגדוד שאני משרת בו נתן לי רשות לחפש מתנדבים.”
“אבל איך ידעת שהלכתי לאיבוד?” שאלתי.
“הרַכּב הגיע הנה עם שרידי הכרכרה, שהתהפכה כשברחו הסוסים.”
“אבל בוודאי לא שלחת פלוגת חיפוש של חיילים רק בגלל זה?”
“אה, לא!” הוא ענה, “אבל עוד לפני שהגיע רַכּב הכרכרה, קיבלתי את המברק הזה מן הבּוֹיאר שמארח אותך,” והוא הוציא מברק מכיסו והושיט לי אותו, ואני קראתי:
בּיסְטְריצָה.
שמור על האורח שלי – שלומו יקר לי מאוד. אם יקרה לו משהו, או אם ייעדר, אל תחסוך באמצעים כדי למצוא אותו ולהבטיח את שלומו. הוא אנגלי, ולפיכך הרפתקן. לעתים קרובות נשקפות סכנות מן השלג והזאבים והלילה. אל תתמהמה אפילו לרגע אם תחשוד שאירע לו משהו. אגמול על מסירותך בממון.
– דרקולה.
החזקתי את המברק בידי, ונדמה היה שהחדר מסתחרר סביבי. לולא תפס בי רב-המלצרים הדרוּך, דומני שהייתי נופל. היה משהו מוזר להחריד בכל זה, משהו חריג ועולה על כל דמיון, עד שהתעוררה בי תחושה כי בדרך כלשהי איני אלא כלי משחק בין כוחות יריבים – ונראה שעצם המחשבה המעורפלת על כך הטילה בי שיתוק. אין ספק שהייתי נתון תחת סוג כלשהו של הגנה מסתורית. מארץ רחוקה, וממש ברגע האחרון, הגיעה הודעה שחילצה אותי מסכנותיהן של תרדמת השלג ושל מלתעות הזאב.
