אבי האמין בקארמה מרקסיסטית כגורל מלהיב שנתפר לפי מידת גופו הנמוך והמוצק. הוא ראה את העולם בעיניים מתריסות ושוחקות, כמו ניחן ביכולת להבחין בניצוץ חמקמק של אמת בערפל. כשהיה נועץ בי את מבטו הרגשתי כאילו איבריי הם חלקי פאזל של תמונה שרק הוא יכול לראות, ושעלי להתאמן לקראת השלמתה. אבל הייתי ילד חולני, עם גוף שלא התאים לתיאוריה.

הוא שנא מחלות, נרתע מהן כתקלה אישית, מרי אינדיבידואלי באידיאולוגיה הסדורה של ההיסטוריה. רציתי להיות חזק כמוהו, עם ידיים ורגלים עבות משרירים, אבל צמחתי להיות דק וגרום. הוא התאמן להיות מתאגרף, מחשל את גופו לספוג את מהלומות החיים. אני רצתי ממקום למקום, חומק מן המהלומות במקום לקבל אותן.

לבסוף השלים שלא אגדל להיות כמוהו, מתאגרף, וכמחווה סמלית, הסיר ביום הולדתי החמישי את תמונת זכייתו של קסיוס קליי במדליית הזהב באולימפיאדת רומא מעטיפת אלבום התמונות שלי והדביק במקומה תמונה של זאטופק, "הקטר הצ'כי".  כשהחליף תמונה בתמונה הוא זרק לעבר אמי שאמנם "סנטימנטים הם שקרים" אבל "קטר צ'כי" זה כבר כוח שלא רק רץ, אלא גם נושא ומושך בעול, עד שמגיעים.

לאן? על כך לא היתה לו תשובה ברורה או שלא רצה לומר. מדי ערב, בשש ארבעים וחמש, היה נעמד בפתח החדר שלהם ופוקד "בוא! הולכים!" ולוכד אותי בכף יד בשרנית ומיובלת. מדי ערב, בשבע, הייתי נעצר מול דלת בית הילדים ומנסה לא להשתחרר ממנו. הוא היה דוחף אותי בכוח פנימה לתוך זרועות המטפלת ומסביר לחלל האוויר "למי שאין אידאלים אין אהבה". צרחתי. נמלטתי מזרועותיה נאחז בחולצתו והוא היה מסנן: "אתה הילד הכי משוגע שראיתי בחיים!" מן הסתם, הייתי בן מאכזב, מקור לבלבול ומידה לא מבוטלת של מבוכה.

היו לאבי שלושה ימי חג מקודשים בהם לא עבד: האחד במאי, יום מהפכת אוקטובר ויום העצמאות. ימים של מצעדים. אני אהבתי לרוץ, הוא אהב לצעוד. בערב אחד במאי היה מוציא מהארון את סדין הבד האדום, משחיל על מקל מטאטא ומשעין לצד הדלת. בשש בבוקר יכולתי כבר לשמוע את נקישות הנעליים הקשות בחלל בית הילדים, שבעקבותיהם הסתלסל ריח בגדי העבודה. עשיתי עצמי ישן רק כדי לשמוע אותו אומר: "יפתחיק, קום. נוסעים" בטון הרך שלו. ונסענו למצעד האחד במאי בבאר שבע, שבזיכרוני ובאמונתו ימשך לנצח. והוא, כולו משולהב מהנפת הדגל, פניו מושטות בחדות לפנים, כלל לא היה אכפת לו מהתמעטות הצועדים משנה לשנה.

והיום, האחד במאי, ארבע לפנות בוקר, פניו שבות ומעירות אותי. קו סגלגל רך וכהה, כתם רעמה לבן, עיניים כהות, 'יפתחיק' שנלחש, בחריקת ענפי העצים, "קום!" שמהדהד ב'היידה' וב'עצור!' של מפני הזבל. 'יפתחיק, קום! יוצאים". ואני קם אל הקארמה שלי, הריצה, ייעוד שזור בגורל. "אדום", רוחש קולו המרחף, ומבלי להדליק אור הידיים מגששות במגירת הגרביים ושולפות את האדומות, מלבישות אותי במכנסי הריצה האדומים. מנגנון ההתכוננות לריצה פועל מאליו, בלעדי; כל שעלי לעשות הוא להיות בתוך ההכרח, לציית לכוח שמניע אותי, שעולה מתוך הזיכרון ומוביל אותי. אני רץ לאט-לאט ואז מגביר. הנה אני  כבר על הטיילת כשאור ארגמן זורח על פני הים.

לעיתים ריצה היא נחמה מוזרה, מסתורית. בלי להתכוון התנועה האופקית, המונוטונית, חותרת-חוזרת בתוך הזיכרון לאחור. התודעה שתמיד רצה קדימה משתהה ולרגעים ארוכים משתתקת. אך במקום להתרוקן היא מתמלאת שדרים; והשדר הוא תדר, תנועותיו הקצובות צועדות בסך, פולשות אל תוך תנועותיי, ואני מפנה לו מקום, מפנים אותו, רץ איתו ומתאבל. הגעגוע מגלגל את נשמתו אל תוך נשמתי עד שהפרטים מצטברים בדחיסות כזאת שאין לאוויר מקום ביניהם ואני כמעט נחנק. היה – וישנו – ויהיה, הפצע, וכשאני רץ סביבו אני תופס עד כמה היקפו עמוק.

לפרקים, הכאב מתרכז במפרקי הירך, וכל אימת שאני מנסה להגביר מהירות, הרגליים נקרעות, וכאב הקריעה הולם את הכאב האחר. הריצה לא מאחה, אבל מניחה לפצע לשתות, והפצע ממלא אותי בכוח הקטרי, ההוא שאבי דיבר עליו..

קול כריזת המציל לרוחצים בים לא להעמיק נשמעת לי כמו הקריאה מן המגפון שהיה נושא במצעד: "כוח לפועלים! הלאה הבורגנים!"  סיסמאות מרקסיסטיות שבקושי מתחרזות. אני רץ לאורך הטיילת והמציאות משחקת בדמיוני. אנשים שהולכים אל הים עם מגבת על השכם, משתנים לצועדים המנופפים בדגלים אדומים וקוראים: 'חג פועלים שמח'. ואני נעקר יותר ויותר ממהלכו של הזמן.

"עכשיו תקשיב טוב!" אני שומע קול זועם של מבוגר הרכון מעל ילד, "אתה נצמד אלי, שלא תלך לי לאיבוד!"

כעס ניצת בו לעיתים נדירות – רק כשחש חסר אונים מולי, או כשחש שפולשים לבית האידיאולוגי שהקים, שדוחקים אותו לפינה. ואף על פי כן, הכעס פעפע בתוכו. מערבולת עכורה וסוחפת של מאמין היודע עד כמה אמונתו שברירית. אני רץ והוא רואה מבעד עיני שאין ולו דגל אדום אחד מתנופף; לא מגג בניין או מרפסת, לא לאורך הטיילת, ולא על מוט מטאטא הנישא בגאון על ידי פועל פשוט. בקצה הדרומי של הטיילת אני עוצר ופונה כדי להביט שוב, אבל איני רואה ולו דגל אחד. רק אותו אני מרגיש ושומע, "יפתחיק, תנפנף בכוח!"

כמה נאיבי מצידי, לתת לו, גם היום, לכוון את תנועותיי. אבל כשאני חוזר לרוץ, מעט אחרי נמל יפו, מתגלים כתפיו וגבו. להפתעתי הוא רץ מהר, ואני מתקשה להשיגו, אני מאמץ את רגלי נושא ומושך בעול כמו קטר כדי להגיע אליו, מקווה שהריצה מסוגלת לשנות את מסלול הזמן למעגלי, שנהיה כמו רצים באצטדיון, ששוב ושוב מסיימים בנקודת ההתחלה, ליד דלת חדר הילדים. ידי בתוך כף ידו הגדולה.

כוחותיי כלים ואני מתייאש יורד אל החול ונע באיטיות לאורך קו המים שמתפתל כמתאר של גוף השכוב בתוך מיטה בהוספיס, שמיכה דקה עוטפת אותו כפרוכת, מבדילה בין החיים למתים. אבל כשאני חותך מהים לתוך  סמטה בעג'מי, מתנוסס לפתע ממעקה מרפסת דגל אדום. "תראה!" נפלטת מפי קריאה והאישה היושבת ללא מעש במרפסת מפנה אלי פנים של זקנה השוהה בתחום אור האש הדועכת.

"חשבתי שהאהבה כלפי לא מחייבת" הוא נשף את דבריו כשישבתי ליד מיטתו בהוספיס, "אם היה לי כוח, לא הייתי מעמיד את עצמי בניסיון בכזה להט". עננה חלבית חוסמת את השמש והאדום של הדגל מווריד. הזקנה מנפנפת בידה כמגרשת אותי לרוץ הלאה. אני נתקף צמא אלא שכבר הרחקתי אל מתחמי הבניה החדשה של העיר מדרום ואין לא קיוסק של עירוניים ולא צרכנייה, רק שלדי בניינים מלאים ברחש פועלים זרים, וגדר פח עליה תלוי שלט מהודר של קבלן מונעת ממך לראותם.

ואני ממשיך, הלאה, רץ לאותו מקום שהוא מעולם לא גילה, אלא רק הבטיח שקיים.