האחות הייתה אמורה לשמוח כשקיבלה הזמנה רשמית מהמכללה בה למד אחיה המת ובה נכתב בשפה חגיגית שבזכות תרומה נדיבה של מיליונר אמריקני החליטה ההנהלה להקים בחצר הקמפוס פינת הנצחה שתכלול מצבת אבן לזכר מי שכיהן כיושב ראש אגודת הסטודנטים במשך כמעט שנה שלמה. היא הייתה אמורה לחוש בבטנה הזדקפות גאווה קטנה שעל אף שעברו שש שנים מאז שאחיה שם קץ לחייו, עדיין מתרחשים בגינו עניינים; זרים עדיין זוכרים אותו, חושבים עליו ומעריכים את פועלו, אבל היא הרגישה שזאת מחווה סמלית, מעין החזר מנומס למלגת הלימודים השנתית לסטודנטים מצטיינים אותה מימן אביה מזה שנים. ככל שהפכה בכך הצטיירה בעיניה היוזמה יותר כמחוות כבוד לאביה ולממונו מאשר מעשה לזכרו של אחיה שאותו איש מהסטודנטים בהווה כבר לא הכיר. בני מחזורו סיימו את לימודיהם ופנו לחיות את חייהם. איש מהם כבר לא פקד את המכללה מוקפת המדשאות שהייתה נטועה במערב עיר-קניונים והנפיקה מדי שנה עשרות משפטנים פוטנציאליים. המרצים ואנשי ההנהלה, אמנם נותרו בתפקידם, מתקרחים ומתאמצים לעמוד ברוח הזמן; להפעיל את הכיתות החכמות בעלות המתגים והמקרנים, להשקיט את הסטודנטים שהתרצו לשתוק בליווי גלגול עיניים ולחישת לעג צוננת.

כמדי שנה, לאחר חופשת הפסח התכנסו הם ובני משפחתה בכיתה מספר 321 כדי להעניק מלגות לתלמידים המצטיינים שהתקשו בתשלום שכר הלימוד. המלגה נועדה להבטיח את סיום לימודיהם, שלא כמו הלימודים המוחמצים של אחיה, שנותר לעד סטודנט שנה שנייה, עם חובות בקורסים לדיני משפחה ודיני נזיקין ושלדי עבודות סמינר על שולחן העבודה במחשב הנייד. על אף שהטקס, ככל הטקסים סבל מעודף לחיצות ידיים ומאווירה מליצית מוגזמת שהועצמה עוד בקולות נקישה מצלמת הקאנון של צלם המכללה שהיה גמד חייכן נעול נעלי ספורט זרחניות שלא הפסיק לדלג בין הכיסאות ולחדול מחיפושיו אחר קומפוזיציות צילום מוצלחות של  הזוכים, תמונות שאת המובחרות שבהן העלה לאתר המכללה — הטקס היה סביר בעיניה. נשבה בו רעננות, חולקו בו בנדיבות סוכריות הבטחה לסטודנטים שקצרו הצלחה בלימודים ועתידם היה פרוס לפניהם כשביל סלול או לפחות זרע אשליה כזאת. היא עדיין יכלה לדמיין עצמה במקומם, צעירה בשתיים-עשרה שנים, שיערה עדיין חום טבעי ורך ללא הצבע, נשמתה עדיין תמה, טרם נצרבה בה חמיצות האבל, טרם נחרצו בין גבותיה קמטי הדאגה והאשמה, טרודה רק בענייני דיומא של ציונים ומועדי ב', טרדות שונות לגמרי ממה שהטרידו אותה כעת, שהיו, כמעט מעליבות בפשטותן ובכל זאת העסיקו את כל כולה, מילאו את מחשבותיה ואתגרו אותה להחזיק בבת אחת בכל האבנים הזעירות של הפסיפס; לא לשכוח להפשיר בשר לצהריים של מחר, לזכור לכבס את חולצת בית הספר הלבנה של האמצעית, לקנות שני ליטר מים לטיול של הבכורה.

האזכרה השנתית בהר המנוחות לעומת זאת, הייתה בלתי אפשרית. מזג האוויר בימי סוף האביב היה שרבי דרך קבע. השמש המלובנת חשפה מקרוב כמו מבעד לזכוכית מגדלת את נקבוביות העור השמנוניות מכוסות המייק אפ של הנשים, את גומחות הגילוח של הגברים. האוויר ההביל התנפל עליה והחליש את דעתה עד שהיא לא חשבה ולא הרגישה, רק הלכה בין המצבות שנראו לה כמו פסוקת בשיער חלק ומסודר עד לקברו של אחיה שמממנו נשקפו מורדות יער ירושלים וקיוותה שאיש הפעם לא ישאל אותה איך היא מרגישה. ואיש לא שאל. בתקיעת מרפק בצלעותיה, בדריכה על כפות רגליה דחקה אותה ממקומה עדת גברים מיוזעת, בני משפחתו של אביה, שהשלימה מניין. טיפות זיעה טיילו במורד גבה, בצבצו בגב כף רגלה, כמו מנסים להחליק ולהשיל מעליה את סנדליה. לגברים שכיתרו את המצבה חולקה חוברת ובה פרק קיט מתהילים ואיש איש בתורו הזכיר לנמרוד בן אורית ועמרם את שמו. בזמן הקדיש מלמלה בלבה את המילים, "יתגדל ויתקדש שמיה רבא. בעלמא די ברא, כרעותה. וימליך מלכותה, ויצמח פורקנה, ויקרב משיחה. בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב…" ורק שהתבקשה לומר אמן, השתחרר מפיה האמן בקול צרוד וחלול.  

                                                                                                          ***

האחות ניהלה עם אחיה המת מערכת יחסים קרובה, או כך לפחות התפתתה לחשוב. היא הייתה ממונה על ארכיון התמונות המשפחתי וניחנה בזיכרון לא רע, על אף שלאחר שש שנים נתלש ממנה בכוח הזיכרון כנכנע לסופה בריונית שהשתוללה ופרעה את הסדר, ניתקה חפצים ממקומם ושברה ענפים. היא ניחמה עצמה שזהו טבעם של הדברים, ושהיא עדיין מחזיקה אותו קרוב ללבה ושזה העיקר, אבל זה היה שקר. כאב לה להיפרד גם מהזיכרונות. זו הייתה עבורה עוד פרידה והיא שנאה פרידות. הוריה הפנו אליה את נציגי המכללה והם יצרו איתה קשר במייל, התייעצו לגבי הנוסח המתאים לפינת ההנצחה. היא התלבטה. נזכרה בימים שנמרוד היה סטודנט במכללה. כיצד פלרטט עם המרצים ובמיוחד עם המרצות. התפלפל בשיעורים ושאל אותם שאלות מכשילות, חורגות מנושאי מערך השיעור וגם מהסילבוס השנתי. מאגד סביבו צעירות וצעירים שכושפו בקסמו כקהל הילדים המהופנטים מצלילו של החלילן מהמלין, מבקשים שיידבקו בהם פירורים מאבקת זוהרו. נמרוד נזהר בצעדיו, ידע שהבוגדנות היא העבר השני של היומיומיות, אך כבר בסמסטר הראשון נבחר להיות יושב ראש אגודת הסטודנטים. בשנה שכיהן בתפקיד הצליח להקים עיתון סטודנטים, ליזום הקמת ליגת כדורסל ולכהן כקפטן הנבחרת, אבל אז, כמו במקרים קודמים רבים בחייו, התעייף פתאום. המשמעות התרוקנה ממעשיו כמו אוויר שמשתחרר מבלון, מרצו התאייד.

האחות חשבה לנסח משהו מאוד פשוט וטבעי שיהלום את דמותו מלאת הסתירות של נמרוד, שהרי הייסורים שעבר בחודשי ההסתגרות שבאו לאחר תנופת כיבושיו לימדו אותו ענווה מהי. היא חשבה על ציטוט משיר של אהוד בנאי, הזמר שאהב ושניגן בגיטרה את שיריו, הציעה את המילים: "היום נעשה משהו בלתי נשכח, שישאיר זיכרון של שמחה מבורך." אולם יושב ראש אגודת הסטודנטים הנוכחי שערך את התיווך בינה לבין התורם האמריקני הודיע שזה בלתי אפשרי — אורלנד כהן הוא פטריוט ישראלי נלהב שחושב במונחים אמריקניים. הוא ציטט את ההצעה שניסחו שניהם, "חייל לשעבר בסיירת קרבית, סטודנט מצטיין למשפטים ששינה את פני המכללה לעד ואילו עתידו המזהיר לא היה נגדע באיבו, ודאי היה צפוי להתברג כאחד מהמשפטנים המובילים בפסגת תחום המשפט בארץ." היא ביקשה לעדן קצת את הניסוחים, במיוחד התעקשה להשמיט את ההתייחסות לעתיד, אבל יו"ר האגודה העתיק לה את התכתובות הפנימיות בין הנהלת המכללה לבין התורם, ובהן נכתב מפורשות, "שהאחות אינה מבינה את מטרת פינת ההנצחה שהציע ברוב נדיבותו האדון אורלנד כהן." יו"ר האגודה רמז לה שמי שקובע הוא בעל הממון, ואותו בעל ממון היה דומה מאוד לאופן שבו דמיינה אותו כשפגשה בו בבוקר האביבי בחצר המרוצפת של הקמפוס בה התקיים הטקס: גבר שזוף ומקריח, משוויץ בכרסו המבצבצת, לבוש חולצת מותגים בעלת צווארון, ענוד טבעות ושרשרת זהב על צווארו. הוא לחץ בהתרגשות את ידיהם של כל בני משפחתה, ונעמד לידם סביב פינת ההנצחה. לאחר כמה נאומים קצרים של נציגי הנהלת המכללה וברכות למשפחתה היקרה, הוסר ממנה הבד שכיסה אותה והיא נתגלתה במלוא כיעורה. מצועצעת להחריד, עשויה ממבנה פיברגלס חלול מבפנים דמוי סלע בצבע אדמדם, כשבמרכזו לוע פיו הפעור של דג צבעוני מגולף בעל עיניים בולטות שממנו הותזו מים כמו ממזרקה. על המבנה נחרט הכיתוב בנוסח המוגזם באנגלית ובעברית, ובתוספת נחרטה דמותו של שחקן כדורסל מקצועי מניף את זרועו השרירית לסל. מסביב למבנה נשתלו כמה שיחים מלאכותיים. חוסר הטעם הבולט גרם לפינת הזיכרון להיראות כמו פינה בבריכה במלון חמישה כוכבים מסריח מניקיון, וזה עורר בה רצון להקיא. אמה החליפה עמה מבטים מהוססים, יגונו של אביה היה עדיין כבד מכדי שסרות הטעם תפגע באסירות התודה שחש. רק היא שנאה את פינת ההנצחה וחיכתה שהכול ייגמר כדי להיחלץ מהכורח להעמיד פנים, אבל אז, במפתיע פנה אליה אורלנד ושאל במבטא כבד ובטון ספוג יוהרה הרגילה לריצוי, "ומה האחות חושבת על זה?"

"האחות חושבת שכל זה מיותר," היא שמעה עצמה אומרת בקול רם. "האחות חושבת שכדאי היה להשקיע את הדולרים בחידוש מגרש הכדורסל או בשיפוץ הכיתות," היא אמרה ולא גרעה את עיניה מעיניו שמצמצו וחיפשו הגנה מהשמש. היא הרגישה את השתיקה משתלטת. עיני כל הנוכחים ננעצו בה והיא המשיכה, "האחות גם חושבת שנמרוד היה שונא את זה," היא הדגישה בקול צלול, על אף שלא הייתה בטוחה בכך לגמרי ומי בכלל יכול לדעת משהו על טעמו של אדם שהסתלק מהעולם לפני שש שנים ודמותו נקבעה במסמרות, אבל העיניים הופנו כולם אליה והיא הישרה אליהם מבט, והרגישה קצת יותר טוב.