דוסטוייבסקי ראה את האדם כמי שאחראי למציאת משמעות אישית לחייו ולגורלו, גורל טראגי בהכרח בשל אוזלת היד של הרציונאליות והיעדר היכולת לשלוט בחיים באופן תבוני. 'אם אין אלוהים – הכל מותר'? דרך המוטו הקרמאזובי דוסטוייבסקי הופך באחת השאלות שהעסיקו אותו יותר מכל. לאדם ניתנה החירות לבחור אבל בבחירותיו הוא זורע הרס ורוע בכל אשר יפנה. האם ללא אוטוריטה אשר תהווה לו סמכות אלוהית גשמית – תקבע מה אסור ומה מותר, תאיים עליו בגזירות ועונשים – החברה נידונה לאנרכיה מוסרית, כאשר איש הישר בעיניו יעשה?
באלגוריה "האינקוויזיטור הגדול" שמופיעה כסיפור בתוך הרומן "האחים קרמאזוב" מאת פיודור דוסטוייבסקי, גם הופעתו הגשמית של ישו בעיר סביליה שבספרד בתקופת האינקוויזיציה, לא הייתה מצליחה להפריע את תאוות השלטון והבצע של הכנסיה הקתולית השיכורה מכוח ושחיתות, מושלת בעם ורואה בו עדר משולהב של רפי שכל, חסרי אונים אל מול עול החירות הכבד. קרע נוצר בין המאמינים הנוצרים במאה השש עשרה באירופה בעקבות הגחתה של תנועת כופרים. ישו שב לחיים הארציים בגופו, ועושה ניסים בקרב העם המפולג כדי להוכיח את זהותו, בניסיון להשיב להם את אמונתם ואת הסדר על כנו, אך הקרדינל, איש כמורה בדרגה הגבוהה ביותר מתחת לאפיפיור, רואה אותו ומצווה על המשמר לאסור אותו מיד. הקרדינל מגיע אל תא המעצר ושוטח בפני ישו את אמונותיו ומציג את פניה האמיתיים של הכנסיה הקתולית המנוונת מוסרית, שעיוותה והינדסה מחדש את יסודות האמונה הנוצרית על פי צרכיה ורצונותיה.
אם דוסטוייבסקי הוא גדול הסופרים (הוא ולא אחר), "האחים קרמאזוב" זו יצירת המופת שלו, והסיפור "האינקוויזיטור הגדול" הוא, לדבריו, פסגת הרומן – מה נותר להוסיף? אולי רק שיהיה גם נורא מצחיק.
תרגום: נילי מירסקי. מתוך הרומן "האחים קרמאזוב", באדיבות הוצאת עם עובד. סדרת ספריה לעם, 2011.
איוואן קרמאזוב האתאיסט המלומד ואחיו אליושה הנוצרי האדוק מנהלים ויכוח על אמונה, כשאיוואן מתחיל לספר לאליושה פואמה שהמציא בימיו כסטודנט.
"הלוא גם כאן אי אפשר בלי הקדמה, כלומר בלי הקדמה ספרותית, טפו!" צחק איוואן. "ואיזה מין סופר אני בכלל? תראה, העלילה שלי מתרחשת במאה השש-עשרה, ובעת ההיא – בעצם, זה ידוע לך מן הסתם עוד מימי בית־הספר – בעת ההיא רווח המנהג, ביצירות פיוטיות, להוריד כוחות עליונים מִשָמים ארצה. שלא לדבר כבר על דנטה. בצרפת היו לבלרי בית המשפט, וגם הנזירים במנזריהם, מעלים הצגות שלמות, שהופיעו בהן על הבמה מלאכים, וקדושים, וישוע, והאם הקדושה, ואפילו אלוהים בכבודו ובעצמו. כל זה נעשה מתוך תמימות גמורה. ברומן [1]Notre Dame de Paris של ויקטור הוגו, שעלילתו מתרחשת בימי לואי האחד־עשר, מועלית באולם העירייה בפאריס, לכבוד הולדת יורש העצר הצרפתי, הצגת חינם חינוכית להמוני העם בשם Le bon jugement de la très sainte et gracieuse Vierge Marie[2], והבתולה עצמה מופיעה שם ומשמיעה את ה־bon jugement שלה.
"אצלנו במוסקבה, בימים קדומים, עוד לפני פיוטר הגדול, היו מועלות מפעם לפעם הצגות כמעט דרמתיות מעין אלה, בעיקר על פי הברית הישנה; אך מלבד ההצגות הדרמתיות נפוצו אז בעולם כולו סיפורים ושירים לרוב, שהנפשות הפועלות בהם היו, לפי הצורך, קדושים, מלאכים, וכל צבא השמים. במנזרים שלנו עסקו גם בתרגומים, בהעתקת פואמות כאלה ואפילו בחיבורן – ושים לב מתי: בימי השעבוד הטטארי. יש, למשל, פואמת מנזר קטנה אחת (מתורגמת מיוונית, כמובן): 'נתיב הייסורים של אם האלוהים', ובה תמונות שאינן נופלות בתעוזתן מאלה של דנטה. האם הקדושה מבקרת בגיהנום, והמלאך מיכאל מוליך אותה ב'נתיב הייסורים'. היא רואה את החוטאים ואת עינוייהם. יש שם, בין השאר, סוג מרתק להפליא של חוטאים, בתוך אגם בוער: מקצתם שקועים באגם עמוק כל כך עד ששוב אין ביכולתם לעלות אל פני המים, 'את אלה כבר שכח אלוהים' – ביטוי של עמקות ועוצמה יוצאות דופן. והנה, אם האלוהים הנדהמת והבוכייה נופלת לפני כס הכבוד ומבקשת סליחה ומחילה בעבור כל שוכני הגיהנום, בעבור כל אלה שראתה שם, ללא הבדל. שיחתה עם האלוהים יש בה עניין עצום. היא מתחננת ואינה מרפה, וכשמצביע לפניה אלוהים על ידיו ורגליו הממוסמרות של בנה ושואל: איך אסלח למעניו, היא מצווה מיד על כל הצדיקים ועל כל המעונים הקדושים ועל כל המלאכים ומלאכי השרת ליפול יחד עמה אפיים ארצה ולבקש סליחה ומחילה בעבור כולם, בלי יוצא מן הכלל. וסופה שתחנוניה מניעים את האל לקבוע מדי שנה בשנה אתנחתא בעינויים, מיום שישי הגדול ועד חג השילוש, והחוטאים בגיהנום מודים תכף ומיד לאלוהים ומצווחים אליו: 'צדק ואמת דרכיך, אדוני, שככה חרצת'.
"והנה, גם לפואמה הקטנה שלי, אילו נהֱגתה בעת ההיא היתה מן הסתם צורה מעין זו. אצלי על הבמה מופיע הוא. אמנם, אין הוא מוציא הגה מפיו, רק מופיע ועובר שם. חמש-עשרה מאות כבר עברו מאז הבטיח לשוב ולהופיע במלוא הדר מלכותו, חמש-עשרה מאות מאז כתב נביאו: 'הנני בא מהרה'[3]. ואולם, 'עת בוא היום ההוא והשעה ההיא אין איש יודע גם לא הבן מבלעדי האב'[4], כפי שניבא הוא עצמו בעודו מהלך על פני האדמה. אבל האנושות עודה מחכה לו, באותה אמונה משכבר הימים ובאותה המיית נפש. ואפילו באמונה רבה יותר, כי חמש־עשרה מאות כבר עברו מאז חדלו השמים לתת ערובות לאדם:
"ולא נותרה אלא האמונה בדברו של הלב, היא לבדה! אמנם, גם הרבה נסים היו בעת ההיא. היו קדושים שחוללו נפלאות בריפוי חולים. היו צדיקים שלפי המסופר בקורותיהם ירדה אליהם קיסרית השמים עצמה. אך לא ינום ולא יישן השטן, ובקרב האנושות כבר החלו להתעורר ספקות באמיתותם של הנסים הללו. אכן, דווקא בעת ההיא הופיעה בצפון, בגרמניה, תורת כפירה חדשה, נוראה. כוכב גדול 'בוער כלפיד' (רמז לכנסייה) נפל ממרומים 'על מעיינות המים, ותהי שלישית המים ללענה'[6]. והכופרים החלו לחלל את הקודש ולכפור בנסים. אך אמונתם של הדבקים בָּאמת נתלהטה משום כך שבעתיים. דמעות האנושות עולות אליו כבראשונה. מצפים לו, אוהבים אותו, משליכים יהבם עליו, שואפים לקבל ייסורים ולמות למענו, כמימים ימימה… והנה, דורות רבים כל כך התפללה האנושות בלב קרוע ומורתח: 'אֵל־אלוהים וַיֹּאר לנו![7] דורות רבים כל כך שיוועה אליו, עד שהוא, ברחמיו העצומים, גמר אומר לרדת אל המתחננים. אמנם, גם לפני כן ירד ארצה ופקד אי־אלה צדיקים, מעונים קדושים ופרושים־סגפנים בעודם עלי אדמות, ככתוב בספרי קורותיהם. ואצלנו בא טיוטצ'ב[8], שהאמין באמונה שלמה באמת שבדבריו, ובישר כי
״רצוּץ תחת משא הצלב,
אדוֹן־עולם בדמות של עבד,
מסוף הארץ עד סופה
נדד, בפיו ברכה אוהבת.
"וכך בפירוש גם היה, זה דברי לך. והנה עלה בו הרצון להופיע, ולוּ לרגע, לפני המון העם – ההמון המתענה, המתייסר, המצחין בחטאיו, ועם זאת אוהב אותו כתינוק. עלילת הסיפור שלי מתרחשת בספרד, בסביליה, בימים הכי נוראים של האינקוויזיציה, כשיום־יום בערו בארץ מדורות לתפארת האל:
"באוֹ־טוֹ־דָא־פֶה מרהיבים
שרפו באש את הכופרים.
"הו, זו לא היתה, כמובן, אותה התגלות אשר בה יופיע לקץ הימים, כפי שהבטיח, בכל תפארתו השמימית, ואשר תבוא פתאום, 'כברק היוצא ממזרח ומאיר עד המערב'[9]. לא, הוא רצה רק לפקוד רגע את בניו, ודווקא במקום ובזמן שמדורות הכופרים בערו בכיכרות בקול נפצוץ ופצפוץ. ברחמיו העצומים הוא שב ומתהלך בקרב בני האדם באותה דמות אנושית שלבש לפני חמש־עשרה מאות, כשהתהלך ביניהם שלוש שנים. הוא יורד אל 'חוצותיה החמות' של העיר הדרומית, שאך אתמול נערך בה 'אוֹ־טוֹ־דָא־פֶה מרהיב' בנוכחות המלך, אנשי החצר, האבירים, הקרדינלים וגבירות החצר היפהפיות, כשלעיניהם ולעיני כל תושביה הרבים של סביליה נשרפו בפקודת החשמן, האינקוויזיטור הגדול, כמעט ad Majorem Gloriam Dei[10]. חרש־חרש הוא מופיע, בצנעה, ובכל זאת – מה מוזר – הכול מזהים אותו. זה עשוי היה להיות אחד הקטעים היותר מוצלחים בפואמה – כלומר, כיצד בעצם הם מזהים אותו. בנחשול אדיר נוהרים אליו ההמונים בלא מעצור, מקיפים אותו, מצטופפים סביבו יותר ויותר, הולכים אחריו. הוא עובר ביניהם בשתיקה, בבת־צחוק חרישית של חמלה לאין קץ. שמש האהבה בוערת בלבבו, קרניים של אור, של תבונה ושל כוח מפַכּות מעיניו, מציפות את האנשים, מרעידות את לבם להשיב לו אהבה. הוא פורש כפיו אליהם, מברך אותם, ומעצם הנגיעה בו, ואפילו בבגדיו בלבד, נובעים מזור ומרפא.
"הנה קורא מתוך ההמון איש זקן, עיוור מילדות: 'רְפָאני נא, אדון־עולם, ואחזה באור פניך', ומיד כמו נושרים קשקשים מעיני העיוור, והוא רואה אותו. ההמון בוכה ומנשק את האדמה אשר הוא דורך עליה, הילדים מפזרים פרחים לרגליו, מרננים ושרים ומצטווחים: 'הושע נא' – 'זה הוא, הוא עצמו,' חוזרים וקוראים הכול, 'אכן הוא, אין ספק, הוא ולא אחר'. הוא נעצר על מפתן הקתדרלה של סביליה ברגע שמכניסים פנימה בקול בכי ארון מתים קטן, לבן, פתוח: פעוטה בת שבע מוטלת בו, בתו היחידה של אזרח נשוא פנים. הילדה המתה עטורה פרחים כולה. 'הוא יקים לתחייה את ילדתך!׳ צועקים מן ההמון אל האם הבוכייה. הכומר יוצא לקראת הארון, תמיהה בעיניו וגבותיו זעופות. אך הנה נשמע ברמה קול נהי, יללת אמה של הילדה המתה. היא נופלת אפיים ארצה לרגליו: 'אם אמנם אתה הוא, החיה לי את ילדתי!' היא זועקת ופורשת כפיה אליו. הלוויה נעצרת, מורידים את הארון אל המפתן לרגליו. הוא מסתכל בו בחמלה והנה שבות שפתיו ודובבות חרש: 'טליתא קומי' – 'ותקם הנערה'[11]. הילדה מזדקפת בארון, יושבת ומביטה על סביבותיה בבת-צחוק, עיניה פקוחות בפליאה. בידיה זר שושנים צחורות, שהיה עמה בשוכבה בארון. בקרב ההמון מבוכה, קולות צעקה, יבבה – והנה, באותו הרגע ממש עובר פתאום בכיכר, על פני הקתדרלה, החשמן האינקוויזיטור הגדול עצמו: זקן בן תשעים כמעט, רם קומה וזקוף, פניו כחושות, עיניו שקועות, אך עדיין בוקע מהן בְּרק אור, כניצוץ של אש. הו, אין הוא עוטה את מלבושי החשמן המפוארים שלו, שהתהדר בהם אתמול לפני ההמון כאשר שרפו באש את אויבי הדת הרומית[12] – לא, עכשיו הוא לבוש בגלימתו הישנה, הגסה, גלימת הנזיר. אחריו, במרחק מה, צועדים עוזריו הקודרים, עבדיו ו'המשמר הקדוש'. הוא נעמד מול ההמון ומשקיף עליו מרחוק. הוא ראה הכול, ראה איך הניחו את הארון לרגליו, ראה את הילדה קמה לתחייה, ופניו קדרו. הוא מזעיף את גבות השיבה העבותות שלו ומבטו מתנוצץ בברק מבשר רעה. הוא מושיט אצבע ומצווה על המשמר לאסור אותו. והנה, כה רבה עוצמתו, וכה מאולף וצייתן וכנוע העם, עד שהקהל מזדרז לפנות דרך לאנשי המשמר, והללו, בדומיית המוות שנפלה שם פתאום, מניחים ידיהם עליו ומוליכים אותו משם. ומיד, כולם כאיש אחד, מרכינים ההמונים את ראשיהם אפיים ארצה לפני האינקוויזיטור הישיש, והוא מברך אותם דומם והולך לו.
"המשמר מוליך את האסיר אל תא מקומר, צר ואפל, בבניין העתיק של בית המשפט הקדוש, וכולא אותו שם. היום עובר, יורד לילה חם וחשוך, לילה 'נטול הנשימה' של סביליה. האוויר רווי 'ניחוחות דפנה ולימון'. בעלטה הכבדה נפתחת פתאום דלת הברזל של התא, והישיש עצמו, האינקוויזיטור הגדול, נכנס לאט פנימה ועששית בידו. לבדו בא לכאן, הדלת ננעלת אחריו מיד. עם כניסתו הוא נעמד, ורגע ארוך, דקה או שתיים, הוא מתבונן בקלסתר פניו. לבסוף הוא ניגש בלאט, מעמיד את העששית על השולחן ואומר לו:
"אתה הוא? אתה?' – ומשלא נענה הוא מזדרז להוסיף: 'אל תשיב לי. שתוק. וכי מה יש לך לומר? מי כמוני יודע מה תגיד לי. וגם אינך רשאי להוסיף דבר על מה שכבר אמרת לפנים. למה זה באת להפריע לנו? שהרי להפריענו באת, אתה יודע זאת יפה. אך האם ידוע לך מה יהיה מחר? איני יודע מי אתה, איני רוצה לדעת אם אתה האיש, או בן־דמותו בלבד, אך כבר מחר אשפוט אותך ואעלה אותך על המוקד כרשע שבכופרים, וההמונים האלה שנישקו היום את רגליך, הם שיסתערו מחר, למראה זיע קל של ידי, להוסיף גחלים למדורה שתישרף בה – זאת אתה יודע? כן, אולי אתה יודע זאת,' הוסיף מתוך הרהור עמוק, ולא גרע עיניו אף לרגע מן האסיר שלו.״
"לא לגמרי נהירה לי כוונת הדברים, איוואן." חייך אַליוֹשה, שהקשיב כל הזמן בשתיקה, "האם זה פרי דמיון פרוע, או שמא איזו טעות של הזקן, מין qui pro quo[13] מופרך?"
"נניח שהכוונה לאפשרות השנייה," צחק איוואן, "אם הריאליזם של ימינו פינק אותך כל כך שאינך מסוגל עוד לשאת שום פרי־דמיון, ואתה רוצה qui pro quo דווקא – ניחא, שיהיה. אמנם כן," צחק שוב, "הזקן כבר בן תשעים, האידיאה שהוא שבוי בה עשויה היתה לשבש את דעתו זה כבר. לעומת זאת, אפשר שהאסיר הדהים אותו במראהו. ולבסוף, ייתכן שזו היתה סתם הזיה בעלמא, חזיון תעתועים שהופיע לעיני הזקן טרם מותו, ומה גם שעדיין היה משולהב מן האוֹ־טוֹ־דָא־פֶה של אתמול, עם מאה הכופרים שנשרפו באש. אבל אתה ואני, כלום לא אחת היא לנו, qui pro quo או דמיון פרוע? מה שחשוב הוא שיש לו צורך, לזקן, לבטא את אשר עם לבו, ושמקץ תשעים שנה הוא אכן מתבטא סוף־סוף, ומשמיע בקול את מה ששתק והשתיק בקרבו תשעים שנה."
”והאסיר שותק גם הוא? מביט בו ואינו אומר דבר?"
"והרי כך צריך להיות, תבחר באיזו אפשרות שתבחר," צחק איוואן שוב. "הרי הזקן עצמו אמר לו שאין הוא רשאי להוסיף כלום על מה שכבר נאמר לפנים. אם תרצה, הרי זה יסוד מוסד בקתוליות הרומית, לדעתי לפחות: ׳את הכול הפקדת בידי האפיפיור, ומכאן שהכול עכשיו בידי האפיפיור, ואילו אתה יכול אפילו לא לבוא עוד כלל, ומכל מקום אל תפריע עד בוא המועד.׳ הם לא רק מדברים ברוח זו, הם גם כותבים כך – הישועים, לפחות. קראתי זאת בעצמי בכתבי התיאולוגים שלהם. 'וכי רשאי אתה לגלות לנו ולו אחד מרזי הרזים של העולם שממנו באת?' שואל אותו הזקן שלי, ומשיב במקומו, 'לא, אינך רשאי, כדי שלא להוסיף על מה שכבר נאמר, וכדי שלא לשלול מן האנשים את החירות, שכה טרחת לעשות לה נפשות בהיותך על פני האדמה. כל מה שתבשר מחדש יחבל בחירות האמונה של בני האדם, שכן יופיע בתור נס, והלוא חירות האמונה יקרה לך יותר מכול כבר אז, לפני אלף וחמש־מאות שנה. כלום לא אמרת אז חזור ואמור: "רצוני לעשותכם בני חורין!" והנה ראית עכשיו את "בני החורין" הללו,' מוסיף פתאום הישיש בגיחוך מהורהר.
"'כן, העניין הזה עלה לנו ביוקר,' הוא ממשיך, זוקף בו מבט של חומרה, אך לבסוף השלמנו אותו בשמך. חמש־עשרה מאות שנים התייסרנו בה, בחירות הזאת, אבל עכשיו זה נגמר, ונגמר סופית. אינך מאמין שנגמר סופית? אתה מביט בי בענווה, ואינך רואה אותי אפילו כמי שראוי לזעמך? אבל דע לך שעכשיו, ובוודאי היום, כל ההמונים האלה בטוחים יותר משהיו אי־פעם בעבר שבני חורין הם לחלוטין; למעשה, הם שהביאו אלינו את חירותם, במו ידיהם הניחוה בהכנעה לרגלינו. אבל זאת עשינו אנו – ואתה, כלום לזה ייחלת, לחירות שכזאת'?"
"שוב לא הבנתי," שיסע אותו אליושה. "הוא מדבר באירוניה, בצחוק?"
"לא ולא. זכות גדולה הוא רואה לו ולאנשיו בכך שגברו סוף־סוף על החירות, ועשו זאת בשביל להביא אושר לבני האדם. 'שהרי רק עכשיו' (כוונתו לאינקוויזיציה, כמובן) 'התאפשרה סוף־סוף המחשבה על אושרם של הבריות. האדם נברא מורד. וכלום מסוגל המורד להיות מאושר? הזהירו אותך,' הוא פונה אליו, 'לא חסכו ממך אזהרות והתראות, אבל אתה לא שעית לאזהרות, דחית מעליך את הדרך היחידה העשויה להביא אושר לבני האדם; אך למרבה המזל, עם הסתלקותך הפקדת את העניין בידינו. אתה הבטחת, וחזרת ואישרת במילתך – נתת לנו את הזכות לאסור ולהתיר, ועכשיו הן לא תעלה על דעתך, כמובן, לשלול מאיתנו את הזכות הזאת! למה זה באת אפוא להפריע לנו'?"
״ומה פירוש ׳לא חסכו ממך אזהרות והתראות'?" שאל אליושה.
״בדיוק בזה טמון עיקר הדברים שמבקש הזקן לומר.
"רוח נאדר וחכם, רוח ההכחדה העצמית והחידלון,' ממשיך הזקן, הרוח הנורא הזה דיבר אליך במדבר[14], ובכתובים נאמר לנו שהוא "פיתה" אותך, כביכול. האמת הדבר? וכלום אפשר לומר דבר אמיתי יותר ממה שבישר לך הרוח בשלוש שאלותיו, שאותן דחית מלפניך, ואשר בכתובים הן קרויות "פיתויים"? והלוא אם התחולל אי־פעם עלי אדמות נס כביר ואמיתי שאין מושלו, היה זה ביום ההוא, יום שלושת הפיתויים. בעצם הופעתן של שלוש השאלות האלה צפון הנס. לוּ אפשר היה להניח, רק לשם ניסוי ומשל, שאותן שלוש שאלות של הרוח הנורא נמחו מן הכתובים לבלי זכר, ויש לשחזר אותן, לשוב ולהמציאן כדי להחזירן אל הספרים, ולשם כך יש לכנס את כל החכמים שעל פני האדמה – מושלים, כוהנים גדולים, מלומדים, פילוסופים, משוררים – ולהטיל עליהם משימה: המציאו־נא, חַבּרו שלוש שאלות, אשר לא זו בלבד שתהלומנה את גודל המאורע, אלא גם תכלולנה – בשלוש מילים, בשלושה משפטים של לשון אנוש – את כל תולדות העולם והאנושות לעתיד לבוא; כלום סבור אתה שכל החוכמה עלי אדמות, בהצטרפה יחד, היתה מסוגלת להמציא משהו שידמה בעוצמתו ובעמקותו לאותן שלוש שאלות ששמעת אז מפי הרוח הנאדר והחכם במדבר?
”׳כבר לפי עצם השאלות, לנוכח עצם הנס שבהופעתן, ברור שיש לך עסק לא עם תבונה אנושית בת חלוף, אלא עם תבונה נצחית ומוחלטת. שכן בשלוש השאלות האלה כמו התמזגה לשלמות אחת וסופרה מראש כל ההיסטוריה האנושית לעתיד לבוא, והוצגו שלושה דימויים האוצרים בקרבם את כל הסתירות של טבע האדם עלי אדמות, סתירות היסטוריות שאין להן פתרון. אז עוד לא היה הדבר ברור כל כך, שהרי העתיד טרם נודע, אבל היום, משעברו חמש־עשרה מאות שנים, עינינו הרואות שכל מה שחזו וניבאו שלוש השאלות ההן אכן התאמֵת בשלמות כזאת, שאין להוסיף עליהן או לגרוע מהן דבר.
"אמור בעצמך אפוא עם מי היה הצדק: איתך, או עם ההוא שניסה אותך? זכור את השאלה הראשונה. גם אם לא מילה במילה, מוּבָנה היה זה: "רצונך לצאת אל העולם ואתה הולך וידיך ריקות, אין בהן כלום זולת איזו הבטחה של חירות, שבני האדם, בתמימותם ובהפקרות הטבועה בהם מלידה, אינם יכולים להשיגה בשכלם כלל, והם חוששים ומתייראים מפניה, שהרי מעולם לא היה לאדם ולחברת בני האדם דבר קשה יותר לשאתו מן החירות! והנה, הרואה אתה את האבנים האלה במדבר הצחיח הלוהט הזה? הפוך אותן לכיכרות לחם, והאנושות תדדה אחריך כעדר, צייתנית ואסירת תודה, אם גם רועדת בחרדתה כל הימים, שמא תסיר חסדך מעליה והלחם לא יימָצא לה עוד."
"'אבל אתה לא רצית לשלול את החירות מן האדם ודחית את ההצעה, שהרי איזו חירות היא, אמרת בלבך, אם הציות נקנה בלחם. וענית ואמרת כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, אך כלום יודע אתה, שבשם לחם־הארץ הזה יקום עליך רוח-הארץ, ויאסור עליך מלחמה ויכריע אותך, והכול ילכו אחריו ויקראו: "מי ידמה לחיה, אש מן השמים תוריד ארצה לעיני בני אדם!"[15] וכלום יודע אתה שדורות יעברו, והאנושות תכריז מפי חכמיה ומלומדיה כי אין עוד בעולם עוון ופשע, ומכאן שגם החטא עבר מן העולם, ואין בו אלא רעבים בלבד. "האכל אותם, ורק אחר כך תתבע מהם מעשים טובים!" ככה יכתבו על הדגל שיניפו נגדך, והוא שיחריב את היכל קודשך. ובניין חדש יקום תחת היכלך, ישוב וייכון מגדל בבל הנורא, ואף כי גם בנייתו של זה לא תושלם, כמוהו כראשון, בכל זאת הן יכולת למנוע את הקמת המגדל החדש הזה, ולקצר כדי אלף שנים את סבלותיהם של בני האדם – שהרי אלינו יתקבצו כולם לבסוף, אחרי שיתענו אלף שנים עם המגדל שלהם! או־אז ישובו ויחפשו אותנו מתחת לאדמה, בקטקומבות (כי שוב נהיה נרדפים ומעונים), ימצאו אותנו וישוועו אלינו: "האכילו אותנו, כי אלה שהבטיחו אש מן השמים לא נתנוה לנו."
"ואז נשלים אנחנו את בניית המגדל שלהם, כי מי שיאכיל אותם לחם הוא שיסיים את מלאכת הבניין, ורק אנו לבדנו נאכיל אותם, בשמך, ונשקר שפעלנו בשמך. הו, לעולם, לעולם לא יאכלו לשובע בלעדינו! שום מדע שבעולם לא ייתן להם לחם כל עוד יישארו בני חורין; וסופם שיביאו אלינו את חירותם ויניחוה לרגלינו ויגידו לנו: "מוטב שתשעבדו אותנו, ובלבד שתתנו לנו לחם לאכול." סוף־סוף יבינו בעצמם, כי חירות ולחם לשובע לכל אדם אינם עולים בקנה אחד, שהרי לעולם, לעולם לא יהיו מסוגלים לחלוק זה עם זה! ועוד ייווכחו וידעו גם זאת, שלעולם לא יוכלו להיות בני חורין, מפני שחלשים הם, מושחתים, עלובים ומרדנים. אתה הבטחת להם את לחם השמים, אבל, אני חוזר ואומר, מה ערכו של זה בעיני המין האנושי הרופס, החוטא תמיד ושרוי בחרפה תמיד, לעומת לחם-הארץ? ואם בשם לחם השמים ילכו אחריך אלפים ורבבות יהיה על כל המיליונים וריבואות מיליוני היצורים שאין בכוחם לוותר על הלחם הארצי למען לחם־השמים? או שמא יקרו לך רק רכבות השגיאים והחזקים, ואילו על המיליונים הרבים כחול אשר על שפת הים, שכולם חלשים אך אוהבים אותך – וכי עליהם נגזר לשמש רק כמין חומר לשגיאים ולחזקים?
"'הו לא, לנו יָקרו גם החלשים. מושחתים הם ומרדנים, אך סופם רים תורור אחד שייעשו צייתנים דווקא. הם ישתאו לנו ויראו בנו אלים, שכן בהתייצבנו בראשם הסכמנו לקבל עלינו את משא החירות ולמשול בהם – עד כדי כך יתקשו לבסוף לדבוק בחירותם! ולכולם נאמר שאנו סרים למרותך ושולטים בשמך. נרמה אותם שוב, שהרי לך לא ניתן עוד דריסת רגל אצלנו. וברמייה הזאת יהיה צפוּן סבלנו, כי נצטרך לשקר. זה משמעה של השאלה הראשונה במדבר, וזה הדבר שדחית מעליך בשם החירות, כי אותה העמדת מעל לכול. והלוא בשאלה זו צפון המסתורין הגדול של העולם הזה. אילו קיבלת את ה"לחם" היית נענה לכמיהה הכלל־אנושית הנצחית, גם של כל אדם ואדם לעצמו וגם של כלל האנושות כולה, דהיינו: "למי אכרע ואשתחווה?" משעה שנהיה בן חורין, אין לו לאדם דאגה כוססת ומייסרת יותר מזו – למצוא חיש־חיש מישהו לסגוד לו. אך האדם מבקש לסגוד למי שכבר אין עליו עוררין, אין עוררין עד כדי כך, שכל הבריות כולם יסכימו לסגוד לו כאיש אחד. שהרי משאת נפשם של היצורים העלובים האלה היא לא רק למצוא דבר־מה שאני או זולתי נסגוד לו, אלא למצוא את הדבר שיאמינו בו ויסגדו לו כולם, והעיקר – כולם כאיש אחד.
"צורך זה של כלליות הסגידה הוא המצוקה העיקרית של כל אדם ואדם לעצמו ושל האנושות כולה מקדמת דנא. בשם הסגידה הכללית הם הכו זה את זה לפי חרב. הם בראו להם אלים וקראו זה אל זה: ״עזבו את אלוהיכם ובואו לעבוד את אלוהינו, ולא – יקיץ הקץ עליכם ועל אלוהיכם!" וכך יהיה עד קץ הימים, גם כשיעברו האלים מן העולם: אף על פי כן יכרעו וישתחוו לאלילים. ואתה ידעת, לא יכולת שלא לדעת את המסתורין הקדמון הזה של טבע האדם. אבל דחית את הדגל המוחלט היחיד שהוצע לך על מנת שתכפה על הכול לכרוע ולהשתחוות לפניך – את דגל הלחם הארצי, ודחית אותו בשם החירות ולחם השמים. ועכשיו צא וראה מה עשית אחר כך. וגם הפעם בשם החירות! שמע את דברי, אין לו לאדם דאגה מייסרת יותר מזו – איך יפרוק מעליו חיש־חיש את מתת החירות, שבאומללותו הוא נושא עמו מבטן ומלידה, ואיך ימצא לו מישהו להעביר אותה לידיו. אך דא עקא שעל חירותם של בני האדם ישתלט רק מי שירגיע את מצפונם. בַּלחם הוצע לך דגל שאין עליו עוררין: תן לו לחם – והאדם יסגוד לך, שהרי אין לך דבר שאין עליו עוררין יותר מן הלחם, אבל אם בו־בזמן ישתלט מישהו זולתך על מצפונו – הו, או־אז גם את לחמך ישליך מעליו וילך אחרי מי שיהלך קסם על מצפונו.
"בזה צדקת. שהרי מסתורין הוויית האדם אינו בחיים לבדם, אלא גם בזה: לשם מה לחיות. בלא שיהיה לו מושג ברור לשם מה הוא חי, לא יאבה האדם לחיות, ונוח יהיה לו להאביד את עצמו מלהישאר על פני האדמה, ואפילו יקיפו אותו כיכרות לחם מכל עבריו. אמנם כך הדבר, אבל ראה מה היה בסוף: במקום להשתלט על חירותם של בני האדם, הוספת והעצמת אותה עוד ועוד! האומנם שכחת ששלוות הנפש, ואפילו המוות, יקרים ללב האדם יותר מחירות הבחירה, דעת טוב ורע? אכן, אין לך דבר הקוסם לאדם יותר מחירות המצפון שלו, אבל אין לו גם עינוי קשה מזה. והנה, במקום לצקת יסודות איתנים להרגעת המצפון האנושי אחת ולתמיד – באת והצעת לפניהם את כל מה שיוצא דופן, נִפלֶה, סתום, הצעת לפניהם כל מה שלמעלה מכוחם של בני האדם, ובכך נהגת כאילו לא אהבת אותם כלל – ומי הוא שנהג כך: זה שבא להקריב את חייו למענם!
"במקום להשתלט על חירותם של האנשים, באת והעצמת אותה, ואת נפתוליה העמסת על מלכות הנפש של האדם לעדי עד. השתוקקת שיאהב אותך האדם מתוך חירות, שיתפתה וילך אחריך מבחירתו החופשית. פג תוקפו של החוק העתיק, הנוקשה; מכאן ואילך נתבע האדם להחליט בעצמו, בנפשו בת החורין, מה טוב ומה רע, וזאת באין לו שום מופת להדריכו זולת דמותך לנגד עיניו; אך האם לא עלה בדעתך כי סופו שיערער גם על דמותך גם על אמִתך וימאס בהן, אם אמנם יוטל עליו עול כה נורא כחופש הבחירה? סופם שיכריזו בראש חוצות כי לא בך האמת, שהרי אי אפשר היה להפקירם למבוכות ולעינויים קשים יותר מכפי שעשית אתה, בהעמיסך עליהם משא כבד כל כך ובעיות שאין להן פתרון. וכך הנחת בעצמך את היסוד לחורבן מלכותך שלך, ואַל לך להאשים בזה איש זולתך. וכי זה הדבר שהוצע לפניך?
"שלושה כוחות יש על פני הארץ, שלושה כוחות בלבד, העשויים לנצח ולכבוש לעד את מצפונם של המרדנים החלושים האלה, למען אושרם – ואלו הם: הנס, המסתורין והסמכות. אתה דחית את האחד ואת השני ואת השלישי, ואף היית בעצמך דוגמה ומופת לכך. כשהעמיד אותך הרוח הנורא ועתיר החוכמה על גג בית המקדש ואמר לך: "אם בן האלוהים אתה, התנפל ארצה, שהרי כתוב 'כי מלאכיו יצווה לך, על כפיים יישאוּנְךָ, פן תיגוף באבן רגלך'[16], ואז תדע אם בן־האלוהים אתה אם לאו, ותראה מה מידת אמונתך באביך" – הלוא שמעת את הדברים ודחית את ההצעה, ולא נענית ולא הפלת עצמך ארצה. הו, למותר לומר שנהגת בהדר וגאון, כמוך כאל, אבל בני האדם, אותו גזע מרדני ורופס – כלום גם הם אלים? הו, הָבֵן הבינותָ אז שאילו עשית ולו צעד אחד, ולו זיע קל להפיל עצמך ארצה, היית מנסה בזה את אלוהים ומאבד מִנֵיה ובֵיה את כל אמונתך בו, והיית מתרסק אל האדמה שאותה באת לגאול, והרוח החכם שביקש לפתותך היה שׂשׂ ועולץ.
"'ואולם, אני חוזר ושואל – היש רבים כמוך? וכלום יכולת להניח ולו לרגע, שניסיון כזה יהיה גם לפי כוחם של בני אנוש? האם ככה נברא הטבע האנושי, שיהיה מסוגל לדחות מעליו את הנס, ושגם ברגעי־חיים נוראים שכאלה, רגעי שאלות היסוד של הנפש הנוראות והמענות שבשאלות, יוסיף לדבוק בבחירת הלב החופשית לבדה? הו, אתה ידעת שמעלל הגבורה שלך יישמר בכתובים, יגיע אל מעמקי הזמנים ואל קצווי האדמה, והשתעשעת בתקווה שגם האדם יעשה כמוך ויוסיף לדבוק באלוהים בלי להזדקק לנס. אך זאת לא ידעת, כי ברגע שישלול האדם את הנס, בו־ברגע הוא ישלול גם את האלוהים, שכן יותר משהאדם מבקש את האלוהים, הוא מבקש את הנסים. ומאחר שאין בכוחו של אדם להתקיים בלא נס, הוא יברא לו נסים חדשים, נסים משלו, ומעתה יסגוד לנפלאות הידעונים ולכישופי הנשים – ספקן ומורד וכופר־בעיקר ככל שיהיה. אתה לא ירדת מן הצלב כשקראו אליך המתקלסים והמתעללים: "רד מן הצלב ונאמין שבן האלוהים אתה"[17]. לא ירדת, כי לא רצית לשעבד את האדם בכוח הנס, השתוקקת לאמונה הבאה מן החירות ולא מן הנס. נכספת לאהבה מתוך חירות, ולא להתפעלותו של עבד נרצע אל מול כוח אדירים שהטיל מוראו עליו מעתה ועד עולם. אבל גם בכך הוקרת את בני האדם למעלה מן המידה, שהרי עבדים הם כולם אף על פי שנבראו מורדים.
"'הבט על סביבותיך, חמש־עשרה מאות שנים עברו, צא וראה אותם עתה: את מי רוממת למדרגתך? בי נשבעתי, האדם נברא חלש ושפל יותר משחשבת! איך יוכל, איך יוכל לעשות כמעשיך שלך? בהוקירך אותו ככה, נהגת כאילו חדלת מרחמיך עליו, מאחר שתבעת ממנו יותר מדי – ומיהו התובע, אם לא זה שאהב אותו יותר משאהב את עצמו! אילו הוקרת אותו פחות, היית תובע ממנו פחות, והיה בזה יותר מן האהבה, שכן אז היה עולך קל יותר למשא. האדם הוא חלש ונִקלה. וכי מה בכך שהוא מתמרד עכשיו נגד שלטוננו בכל אתר ואתר, ואף מתגאה במריו? זו גאווה של פעוטות ודרדקים. ילדים רכים הם, שמרדו בבית-ספרם וגירשו את המורה. אבל גם על חדוות הזאטוטים יקיץ הקץ, והיא תעלה להם ביוקר. הם יחריבו מקדשים ויציפו את הארץ בדם. אך הם יתעשתו לבסוף, הסכלים הקטנים, ויבינו שעם כל היותם מורדים, עדיין חלושים הם ורפי אונים, ואין להם די כוח לעמוד במריים. מתמוגגים בדמעותיהם הנואלות, ייאלצו להודות סוף סוף כי מי שברא אותם מורדים, ביקש בלי ספק לשים אותם ללעג. מתוך ייאוש יאמרו זאת, ודבריהם יהיו חילול שם שמים, ומשום כך יהיו אומללים אף יותר, כי הטבע האנושי אינו סובל חילול שם שמים, ומכאן שטבע זה עצמו סופו שינקום בהם. הנה כי כן, אי־שקט, מבוכה ואומללות – זו מנת חלקם של הבריות שכה הרבית לסבול למען חירותם!
"'גדול נביאיך[18] אומר בחזון ובמשל, כי ראה את כל מי שהיו בתחיית המתים הראשונה, שנים-עשר אלף איש מכל שבט. אבל אם זה היה מספרם, מן הסתם לא היו אלה אנשים, כי אם אלים. הם נשאו את משא צלבך, הם התענו עשרות שנים ברעב במדבר ישימון וכלכלו את נפשם בחגבים ובשורשים – ואתה יכול, כמובן, להצביע בגאווה על ילדי החירות האלה, ילדי האהבה בת החורין, ועל הקורבן המפואר שהקריבו מרצונם למען שמך. אבל זכור שמספרם לא עלה על כמה אלפים – וגם הללו בחזקת אלים – ומה על כל השאר? וכי מה אשמתם של שאר הבריות, אותם חלשלושים שלא יכלו לשאת בנטל שנשאו בו הגיבורים? מה אשמתה של נפש רופסת, שאין בה די כוח להכיל מתנות איומות שכאלה? כלום אמת היא אפוא שבאת רק אל הנבחרים, למען הנבחרים לבדם? ואולם אם כך הדבר, הרי מסתורין כאן, ולא לנו להבינו. ואם מסתורין הוא, הרי רשאים היינו גם אנו לבשרו ברבים, ולהטיף לבני האדם כי לא הבחירה החופשית של לבם חשובה, ולא האהבה, כי אם המסתורין, שהם חייבים לקבלו עליהם מתוך צייתנות עיוורת, ואפילו נגד צו מצפונם. וכך גם עשינו. עשינו תיקון למעלל הגבורה שלך והעמדנו אותו על שלושה דברים – על הנס, על המסתורין ועל הסמכות. והאנשים עלזו על כי שוב מוליכים אותם כהולך את העדר, ועל כי הוסרה מעליהם סוף סוף אותה מתת איומה, שהביאה עליהם ייסורים קשים כל כך.
"אמור נא לי, האם צדקנו שככה הטפנו ופעלנו? כלום לא אהבנו את האנושות כשהבנו לחולשתה בענווה שכזאת והקלנו באהבה את משאה מעליה, ואף רשות לחטוא נָתַנו לטבעה הרופס, אף כי רק בהיתר מטעמנו? למה אפוא באת עכשיו להפריע לנו? ולמה זה תסתכל בי ככה דוּמם, במבט החודר הזה של עיניך הענוותניות? שפוך חמתך עלי, אין לי חפץ באהבתך, שהרי גם אני אינני אוהב אותך. ומה יש לי להסתיר מפניך? וכי איני יודע אל מי אני מדבר? כל מה שיש לי לומר כבר ידוע לך, אני רואה זאת בעיניך. וכלום אני האיש שיסתיר מפניך את הסוד שלנו? ושמא רוצה אתה לשמוע אותו מפי דווקא – ובכן, שמע: לא איתך אנו כי אם איתו, זה סודנו, זה המסתורין שלנו! כן, לא איתך כי אם איתו, וכך הדבר זה דורי דורות, כבר שמונה מאות שנים.
"לפני שמונה מאות שנים בדיוק לקחנו מידו את מה שדחית אתה בזעם, לקחנו את המתת האחרונה שהציע כשפרשׂ לרגליך את כל ממלכות תבל: לקחנו מידו את רומא ואת חרב הקיסר והכרזנו על עצמנו כעל מלכי תבל היחידים, אף על פי שעד היום לא הספקנו להביא את פועלנו לידי גמר. אך במי האשם? הו, פועלנו זה עודנו בראשיתו, אך כבר הוחל בו. ימים רבים עוד יש לחכות עד שיושלם, וייסורים רבים עוד נכונו לאדמה, אבל אנו נזכה ונהיה קיסרים, ואז ניתן דעתנו על אושרם של בני אנוש בתבל כולה. ואולם אתה הן יכולת לקחת את חרב הקיסר כבר אז. מדוע דחית מעל פניך את המתת האחרונה הזאת? הרי אילו שמעת לעצתו השלישית של הרוח הנאדר, מניה וביה היית מגשים לאדם כל מה שהוא מבקש לו עלי אדמות, דהיינו: מישהו לסגוד לו, מישהו להפקיד בידיו את המצפון, והדרך שבה יתלכדו סוף־סוף הכול לקן נמלים אחד, בתמימות דעים וללא עוררין, שכן הצורך באחדות כלל עולמית הוא העינוי השלישי והאחרון של בני האדם.
"מאז ומעולם שאפה האנושות כולה לכונן את חייה על יסודות כלל־עולמיים ויהי מה. הרבה עמים גדולים היו, ולהם היסטוריה גדולה, אך ככל שהתעלו עמים אלה למדרגה גבוהה יותר, כן גברה אומללותם, שכן חשו ביתר שאת את הצורך באיחוד חובק עולם של האנושות כולה. הכובשים הגדולים, כל הטימורים והג'ינגיס־חאנים למיניהם, בשאיפתם לכבוש תבל ומלואה, נישאו על פני האדמה כרוח סופה, אך גם הללו, אמנם שלא מדעת, הונעו מכוח אותו צורך כביר של האנושות באחדות חובקת עולם. אילו קיבלת לידיך את העולם ואת גלימת הארגמן של הקיסר היית מייסד מלכות עולמית ומשכין שלום בעולם כולו. שהרי מי ישלוט בבני האדם אם לא מי ששולט במצפונם ומחזיק במטה לחמם? ואנחנו אמנם לקחנו בידנו את חרב הקיסר, ובעשותנו כן דחינו אותך מעלינו והלכנו אחריו.
"'הו, יעברו עוד מאות שנים של הפקרות, הפקרות של התבונה החופשית ושל המדע ושל האנתרופופאגיה[19] שלהם, שכן מאחר שהתחילו להקים את מגדל בבל שלהם בלעדינו, סופם שיגיעו לידי אנתרופּוֹפַאגיה. אבל אז יבוא היום שתזדחל אלינו החיה ותלקק את רגלינו, ותתיז עליהן מעיניה דמעות של דם. ואנו נתיישב על גב החיה ונרים כוס ועליה הכתובת: "מסתורין"! ואולם אז, ורק אז, תבוא מלכות השלום והאושר לבני האדם. אתה גאה בבחיריך, אבל לך אין אלא בחירים בלבד, ואילו אנו נביא נחמה לכולם. ואף גם זאת: רבים מבין בחיריך, מאותם עזי נפש שעשויים היו להימנות עם הבחירים, התייגעו לבסוף בציפייתם לך, ונשאו – ועוד ישאו – את תעצומות נפשם ואת להט לבבם אל שדה אחר, וסופם שיניפו כנגדך את דגל החירות שלהם. ואולם, אתה הוא שהנפת את הדגל הזה.
"'ואילו אצלנו יהיו כולם מאושרים, ולא יתמרדו עוד, גם לא יכו זה את זה לפי חרב בכל אתר ואתר, כמנהגם בתוך החירות שלך. הו, אנחנו נדבר על לבם ונוכיח להם שיהיו בני חורין רק משעה שיוותרו על חירותם למעננו ויסורו למשמעתנו. ומה אפוא, האם נצדק בזה או נשקר? הם עצמם ייווכחו לדעת שצדקנו, שהרי יזכרו מה נוראות היו זוועות העבדות והאנדרלמוסיה שהמיטה עליהם החירות שלך. החירות, התבונה החופשית והמדעים יתעו אותם אל מבוכים שכאלה, ויעמידו אותם לנוכח מסתורין לאין־פשר ונסים שכאלה, עד שאחדים מהם, מרדנים וזועמים, יכחידו את עצמם, ואחרים, מרדנים אך חלושים, יכחידו זה את זה, והשאר, מרדנים ואומללים, יזחלו אל רגלינו ויזעקו:
״כן, צדקתם, רק בידיכם שמור סודו, אנו שבים אליכם, הצילו אותנו מעצמנו!" ובקבלם מידינו את לחמם הלוא יראו בעליל שאת לחמם שלהם, פרי עמל כפיהם, אנו לוקחים מידם, על מנת לשוב ולחלקו ביניהם, בלא שום נס; ראה יראו שלא הפכנו אבנים ללחם – אכן, יותר משישמחו ללחם עצמו, ישמחו לקבלו מידינו דווקא! שהרי יזכרו כי לפנים, בלעדינו, היה הלחם פרי עמלם נהפך לאבנים בידיהם, ואילו משחזרו אלינו נהפכו האבנים עצמן ללחם בידיהם.
"הו, מי כמוהם ידע להוקיר כניעה שנכנעים אחת ולתמיד! וכל עוד לא יבינו זאת, יהיו אומללים. אמור־נא, מיהו שזרע אי־הבנה שכזאת? מי פיזר את העדר והפיץ אותו בנתיבים נעלמים? אבל העדר ישוב ויתכנס, ישוב וייכנע, והפעם לתמיד. או-אז נעניק להם אושר חרישי, כנוע, אושרם של יצורים חלושים, שהרי כך נבראו. הו, לבסוף נשכנע אותם שיסתלקו מן הגאווה, שהרי אתה רוממת אותם וכך נטעת בהם גאווה. נוכיח להם שחלושים הם, שאינם אלא תינוקות עלובים, ואולם אושרם של תינוקות הוא המתוק מכולם. רכי לב יהיו, ויתחילו לשאת אלינו עיניהם ולהיצמד אלינו בפחד, כאפרוחים אל הדוגרת. הם ישתאו לנו ויתייראו מפנינו ויתגאו בנו, שכה נאדרים אנו וכה חכמים, עד שהשכלנו לרסן עדר פרוע כל כך של רבבות מיליונים. ברפיסותם ירעדו מפני זעמנו, המורך יאחז בתבונתם, עיניהם תהיינה למקור דמעה, כעיני תינוקות ונשים, ואולם די יהיה באות כלשהו מטעמנו והם יעברו על נקלה לשחוק ועליצות, לחדווה שטופת אור ולשיר ילדים שמח. כן, נכריח אותם לעבוד, אך בשעות הפנויות מעמל נשגיח שיהיו חייהם כמשחק ילדים – עם שירי ילדים, עם מקהלה, עם מחולות תמימים. כן, גם את החטא נתיר להם, שהרי חלושים הם ורפי אונים, והם יאהבו אותנו כתינוקות על אשר הרשינו להם לחטוא. נאמר להם שכל חטא יכופר, אם ייעשה בהיתר מטעמנו. ואנו נותנים להם את הרשות לחטוא מאהבתנו אותם, ואת העונש על חטאיהם, לו יהי כן, נקבל עלינו. אמנם כן, נקבל עלינו, והם יעריצו אותנו ויראו בנו את מיטיביהם, הנושאים את עוונותיהם לפני האלוהים.
"'לא יהיו להם שום סודות מפנינו. אנחנו נתיר להם או נאסור עליהם לראות חיים עם נשותיהם ועם פילגשיהם, להוליד או לא להוליד ילדים – הכל לפי מידת צייתנותם – והם ייכנעו לנו בחדווה וגיל. את סודות המצפון הכי מייסרים שלהם – את הכול. הכול יביאו לפנינו, ואנו נפתור ונתיר כל סבך, והם יאמינו בשמחה למוצא פינו, שהרי יפטור אותם מן המצוקה הגדולה ומן העינויים הקשים שהם מתענים בהם עכשיו, עינויי הבחירה האישית החופשית. וכולם יהיו מאושרים, כל מיליוני הבריות, מלבד מאה-האלף הנוהגים בהם. שכן רק אנו, המופקדים על המסתורין, רק אנו לבדנו נהיה אומללים. רבבות מיליוני תינוקות יהיו, מאושרים כולם, ולעומתם מאה אלף בעלי ייסורים שקיבלו עליהם את הקללה, קללת הדעת טוב ורע. חרש ימותו, חרש יגוועו למען שמך, ומעבר לקברם לא ימצאו אלא מוות. אבל אנחנו נהיה שומרי סוד, ולמען אושרם נפתה אותם בפיתויי גמול שמים נצחי. שכן אפילו היה משהו בעולם הבא, הרי ודאי שלא בשבילם ובשביל שכמותם. אומרים ומתנבאים שאתה, גם אם תתמהמה בוא תבוא שוב כמנצח, עם בחיריך תבוא, עם הגאים והנאדרים, אבל אנו נאמר לכולי עלמא שהללו רק את נפשם שלהם הצילו, ואילו אנו הצלנו את כולם. אומרים כי כלימה תעטה הזונה היושבת על גב החיה והמסתורין בידה, שכן שוב יתמרדו החלשים ורפי האונים, יקרעו את גלימת הארגמן מעל בשרה "הנתעב" ויניחוה עירום ועריה[20].
"'אבל אז אקום אני ואצביע לפניך על רבבות מיליוני התינוקות המאושרים שלא ידעו חטא. ואנו, שקיבלנו עלינו את חטאיהם למען אושרם, אנו נתייצב לפניך ונאמר: "שפוט אותנו, אם תוכל ואם תעז." דע לך שאיני מתיירא מפניך. דע לך שגם אני הייתי במדבר וכלכלתי את נפשי בחגבים ובשורשים, גם אני קידמתי בברכה את החירות שבירכת בה את בני האדם, גם אני התקנתי עצמי להימנות עם בחיריך, עם החזקים והנאדרים, המשתוקקים "להוחיל עוד מעט עד אשר שלם יהיה מספר חבריהם"[21]. אבל עיני נפקחו, סירבתי לשרת את הטירוף. חזרתי בי, וחברתי אל קהלם של אלה אשר עשו תיקון למעלל הגבורה שלך. עזבתי את הגאים ושבתי אל הענווים, למען אושרם של הענווים. הדברים שאני מדבר אליך יקומו ויהיו, ומלכותנו תיכון, ואני חוזר ואומר לך, מחר תראה את העדר הצייתן הזה, שלמראה זיע קל של ידי יסתער להוסיף גחלים למדורה שבה אשרוף אותך על אשר באת להפריענו. שהרי אם יש מי שראוי יותר מכולם לעלות על המוקד שלנו – אתה האיש. מחר אשרוף אותך. Dixi[22]."
איוואן השתתק. בדַבּרו להטו פניו, הוא נסחף בהתלהבותו, אך כשסיים עלה פתאום חיוך על שפתיו.
אליושה הקשיב לו בשתיקה, אך לקראת סוף הדברים נתקף רִגשה עצומה וניסה שוב ושוב להיכנס לדברי אחיו, אלא שעצר ברוחו, כנראה, ועכשיו קפץ פתאום כנשוך נחש:
"אבל… זה פשוט מגוחך!" קרא ופניו הסמיקו. "הפואמה שלך היא שיר הלל לישוע, באת לקלל ויצאת מברך… ומי יאמין לדבריך על החירות? כלום זו הדרך להבינה? כלום כך היא נתפסת בדת הפְּרָווֹסלאבית?.. הרי זו רומא, וגם לא רומא כולה, לא ולא – אלה הגרועים שבקתולים, האינקוויזיטורים, הישועים!.. והאינקוויזיטור שלך, הרי דמותו היא פרי דמיון פרוע ותו לא, אין לה שום אחיזה במציאות! ומה הם חטאי האנושות שהללו קיבלו על עצמם? ומי הם אלה המופקדים על המסתורין, שקיבלו עליהם איזו קללה למען אושרם של הבריות? מתי ראו אותם בכלל? אנחנו הכרנו את הישועים, שמענו מה אומרים בגנותם, אך כלום דומים הם למה שתיארת? לא, לא כאלה הם, ממש לא… אין הם אלא צבאה של רומא, הנלחם למען מלכות עולמית עתידית וקיסר בראשה, הלוא הוא הכוהן הגדול של רומא… זוהי משאת נפשם, אך בלי שום מסתורין ותוגה נשגבת… סתם תאווה לשררה, לתענוגות ארציים נאלחים, לשעבוד… ברוח משטר הצמיתות העתידי, שבו יהפכו הם לאדונים… זה הכול. מי יודע, אולי גם באלוהים אינם מאמינים. האינקוויזיטור המיוסר שלך הוא פרי דמיון גרידא…"
"חכה, חכה," צחק איוואן, "תראה כמה השתלהבת. אתה אומר שזה רק פרי הדמיון. ניחא. ברור שזה פרי הדמיון. אבל תרשה לי, בכל זאת: אתה באמת חושב שכל התנועה הקתולית של המאות האחרונות אינה אלא תאוות שררה בלבד, למען תענוגות נאלחים בלבד? האם אין זו תורתו של האב פָּאִיסִי?"
"לא, לא, אדרבא, פעם אפילו שמעתי את האב פָּאִיסִי מדבר כמוך… אבל לא ככה, כמובן, לגמרי לא ככה," חזר בו אַליושה פתאום.
"ובכל זאת, הרי זו עדות יקרת ערך, למרות ה'לגמרי לא ככה' שלך. אני שואל אותך במפורש, למה אתה חושב שהישועים והאינקוויזיטורים חברו להם יחדיו רק למען תענוגות חומריים מגונים ותו לא? למה לא יוכל להימצא ביניהם ולוּ בעל־ייסורים אחד שצער גדול מענה את נפשו והוא אוהב את האנושות? תאר לך שבקרב כל המתאווים לתענוגות חומריים גרידא יימצא ולו אחד כמו האינקוויזיטור הזקן שלי, שאכל שורשים במדבר ונטרף כולו בהכניעו את בשרו על מנת להיעשות אדם שלם ובן חורין – ויחד עם זאת אהב כל ימיו את האנושות, עד שנפקחו עיניו לראות שאין ברכה מוסרית בהשגת שלמות כזאת של כוח הרצון, אם בו־בזמן עליו להיווכח ששאר המיליונים של יצירי האל לא נועדו אלא להיות ללעג כי לעולם לא ידעו מה לעשות בחירותם, ושאותם מרדנים עלובים לעולם לא ייהפכו לענקים שישלימו את בניית המגדל, ולא בשביל חגבים כמותם חלם האידיאליסט הגדול על ההרמוניה שלו. ומשהבין את כל אלה, שב האיש וחָבַר אל… החכמים. כלום לא עשוי היה הדבר להתרחש ככה?"
"אל מי חָבַר? ומי הם החכמים?" קרא אליושה כמעט ברתחה. "שום חוכמה מיוחדת הרי אין בהם כלל, וגם לא מיני מסתורין וסודות… אולי רק כפירה בעיקר – זה כל הסוד שלהם. האינקוויזיטור שלך פשוט לא מאמין באלוהים, זה כל הסוד שלו!"
"ולו נניח שזה כך! אבל סוף־סוף תפסת. אכן־כן, זה באמת כל סודו של האינקוויזיטור – אך כלום אין כאן ייסורים, ולו בשביל אדם כמוהו, שהצמית את חייו במעפל הגבורה במדבר ולא נרפא מאהבתו לאנושות? בערוב ימיו מתברר לו סופית שרק עצותיו של הרוח הגדול והנורא היו עשויות להועיל, ולו במידת מה, למרדנים עלובי הנפש, אותם 'בריות נפל, שלא נוצרו אלא לשם ניסוי, כמין מהתלה'.
"והנה, מאחר שהשתכנע בזה, הוא רואה שעליו לפעול על פי הוראות הרוח החכם, הרוח הנורא של החורבן והמוות, ולשם כך עליו להזדקק למרמה ולשקר ולהוליך בכוונת מכוון את בני האדם אל החורבן והמוות, ובתוך כך להוליך אותם שולל כל הדרך, כדי שלא יבחינו לאן מוליכים אותם, וכדי שבדרך, לפחות, יראו עצמם מאושרים, עיוורים עלובים שכמותם. ושים לב, הרי זו מרמה בשמו של ההוא, שחזונו היה נר לרגליו של הזקן כל ימי חייו! כלום אין זו אומללות? ואפילו נעמד רק אחד כזה בראש כל אותם חילות של 'תאבי שררה למען תענוגות נאלחים בלבד׳, האם לא די באחד כזה בשביל שתהיה פה טרגדיה? ויתר על כן: די באחד כזה העומד בראש, על מנת שייכון לבסוף הרעיון המנחה-האמיתי של כל המפעל הרומאי על כל חילותיו וישועיו, רעיון־העל של כל העסק הזה.
״אני אומר לך שאני מאמין באמונה שלמה, שאדם אחד ויחיד שכזה לא נעדר מעולם מבין העומדים בראש התנועה. ומי יודע, אולי גם בין הכוהנים הגדולים של רומא היו יחידי סגולה שכאלה. ומי יודע, אולי אותו זקן ארור, שאוהב את האנושות בעקשנות שכזאת, בדרכו המיוחדת כל כך, קיים גם היום בדמות קהל שלם של זקנים יחידאים שכאלה, והוא קיים לא באקראי כלל, אלא מתוך שיתוף והסכמה, כמין ברית סתרים שהוקמה לפני עידן ועידנים לשם שמירת הסוד, לשם הסתרתו מפני האומללים, החלושים, כדי לעשותם מאושרים. כן, ודאי שזה כך, וכך גם צריך להיות. נדמה לי שאפילו בתורתם של הבונים-החופשים יש איזה סוד ממין זה, ולכן כל כך שונאים הקתולים את הבונים החופשים, כי הם רואים בהם מתחרים שבאו לפצל את אחדות הרעיון, בעוד שצריך להיות רק עדר אחד ורועה אחד… אבל בעצם, כשאני מגן ככה על הרעיון שלי, אני נראה כמו מחבר שלא מצליח לעמוד בפני הביקורת שלך. די, נניח לזה."
"ואולי אתה בונה חופשי בעצמך!" ניתזו פתאום המילים מפי אליושה. "אתה לא מאמין באלוהים," הוסיף, וקולו נמלא יגון. נדמה היה לו שאחיו מביט בו בלגלוג. "ובמה מסתיימת הפואמה שלך?" שאל פתאום והשפיל מבטו. "או שמא כבר תמה ונשלמה?"
"היה בדעתי לסיים אותה כך: בתום דבריו מחכה האינקוויזיטור זמן מה, לשמוע מה ישיב לו האסיר. קשה לו שתיקתו של זה. כל אותה שעה ראה את האסיר מקשיב לו בדריכות שקטה, מיישיר מבט אל עיניו. דומה שלא ביקש כלל לחלוק עליו. ואילו הזקן מייחל לאיזה דבר מפיו, ולוּ גם מר ונורא. ואולם הוא ניגש פתאום דוּמם אל הזקן ונושק לו חרש על שפתותיו נטולות הדם, בנות התשעים. זו כל התשובה כולה. רעד עובר בזקן. משהו זע בקצות פיו. הוא הולך אל הדלת, פותח אותה ואומר לו: 'לך ואל תבוא עוד… אל תבוא עוד כלל… לעולם, לעולם לא!' והוא מוציא אותו אל 'חוצותיה החשוכות של העיר'. האסיר מסתלק."
"והזקן?"
"הנשיקה בוערת בלבו, אבל הוא דבק בחזונו כמקודם."
"וכמוהו גם אתה, גם אתה?" קרא אליושה בצער.
איוואן פרץ בצחוק.
_________________________
[1] "נוטר-דאם דה פארי" (הרומן, הקרוי על שם הקתדרלה הנודעת, התפרסם גם בשם "הגיבן מנוטר־דאם").
[2] "משפט הצדק של הבתולה מרי רבת הקדושה והחסד" (צרפתית).
