החדר הבהיק בצבעים. היה נראה כי מלבושיהן הססגוניים של הנשים הצליחו להכניע, רק הפעם, את חליפות הגברים התמידיות בגוונים צורמים של שחור ולבן. הלילה הן שיוו מידה מספקת של הקפדה לגוון הפרוע וההולל של המקום. המקום המה אדם ובכל זאת היה קריר, מבעד לחלונות הגדולים והדלתות נשבה בריזה עדינה מכיוון המֵצַר ופרעה בעדינות מפעם לפעם את סידורי הפרחים.

על אף שלבשה שמלת שִׁפּוֹן בגוון אֲפַרְפַּר מעושן (שמלה שהוזמנה במיוחד לאירוע), ג'וליה רומלי נראתה מהודרת מכולם. חיוורונו הלא מוגדר של האפור העצים את גוון שיערה; צבע ארגמן, כפי שאמר פעם משורר. נראה שבמרקם המשיי של עור לחייה השתקף גם אותו גודש אדום .

ובכל זאת, ג׳וליה לא הייתה מרוצה הערב. מתבונן חד הבחנה אף היה אומר שהייתה מוטרדת מאוד. בפיזור נפש היא שילחה הערות נדושות שנשמעו עצבניות, וקור הרוח המושלם שהיה אופייני לה נפגע מחוסר שקט בלתי נשלט. עיניה האפורות והחולמניות הגניבו מבטים לכיוונה של מיירה רֶאדְמוֹן ובן לוויתה. אחר מיירה תמיד הילך גבר כזה או אחר, אבל מדוע דווקא הוא? היא נרעדה מעט כשהרהרה בכך.

לפתע, פצחה התזמורת בקטע אימפרסיוניסטי פרוע, מקצב סְטָקָטוֹ פרימיטיבי ומאולץ של ג׳אז. זמזום השיחה מת, כמו נחנק מחבלי המוזיקה הפראיים. הקהל התערבל, התפזר והתאחד שוב לשני גושים שהפכו יחד למסה מסתחררת. מישהו אחז בג׳וליה והם הפכו לחלק מההמון המתנדנד.

״חתיכת מופע, הא?״ דיבורו האיטי של ג׳ורג׳ היל פנה לג׳וליה, בעודו תוהה בסתר מה נכנס בה; היא הייתה כל כך שקטה, כלל לא דומה לעצמה.

ג׳וליה נתנה לעיניה לנדוד לעבר הקהל המתנועע. גברים צעירים, גברים מבוגרים, נשים צעירות, נשים מבוגרות יותר, נערות דקיקות, נשים שמנות, גברים רזים, וגברים חסונים גלשו מכל עבר. שיר ילדים ישן צץ בראשה. היא דקלמה אותו לג׳ורג׳:

            ״איש עשיר, איש עני,

גנב, מר קבצני,

רופא, עורך דין

צ'יף אינדיאני.״

ג׳ורג׳ הינהן בראשו. ״כן, בדיוק כך. כולם כאן, ועוד כמה. והביטי, הביטי! הינה ה׳צ׳יף האינדיאני.׳ מעניין מי הוא? הוא בהחלט נראה מתאים לתפקיד.״

ג׳וליה לא הסיטה את מבטה; היא ידעה היטב מה תראה. גבר גבוה, רזה, פניו הצנומים כמו הצהיבו אחר שנים באזורים טרופיים; גבר שנדמה, אולי, כמי שאינו מורגל באירועים מן הסוג הזה. מרוחק מעט במכוון, ואף יש לחשוד כי הוא מגלה יותר ממעט בוז כלפי האירוע. 

הבזק של כעס מר כלפי מיירה חלף בה. מדוע הקיפה עצמה תמיד באנשים בלתי אפשריים? זה היה מגעיל. לא, זה היה גרוע מכך – זה היה מסוכן. וזה בטח היה עלול להיות מסוכן עבורה, ג׳וליה רומלי, של פעם… היא נתנה למחשבה לדעוך ולמות לפני שסיימה אותה, זה הסב לה אי נעימות גדולה מדי.

היא הייתה מאושרת כל כך, חייה היו בטוחים, ועכשיו זה: ראלף טיילר, קם לתחייה מן העבר כדי לנפץ את האושר שהיא תפסה לעצמה. האם היא תאלץ להתחיל הכול מחדש שוב? היא סקרה נמהרות את חייה החל מימי סן פרנסיסקו: שיקגו ובית הספר לאומנות, שם למדה עיצוב פנים בעזרת הכסף שקיבלה מראלף טיילר; ניו-יורק, הסטודיו שלה וההצלחה; בוסטון ונישואיה לג׳ים רומלי. וחייה עכשיו, חסרי דאגות ומעוררי קנאה, באחד מהאזורים היוקרתיים ביותר של לונג איילנד. כן, סוף סוף החיים היו טובים אליה, טובים בהרבה מכל חלום שאי פעם חלמה. האם היא עומדת לאבד הכול – אהבה, אושר ומעמד? היא נרעדה.

״קר לך?״ דיבורו האיטי של ג׳ורג' גורר אותה שוב להווה המעורער.

״לא, לא קר לי. זה רק מישהו פוסע מעל הקבר שלי״ ענתה בצחוק. ״אני חֶבְרָה מפוקפקת ביותר הלילה ג׳ורג׳, אני מתנצלת; אתנהג טוב יותר. זו הצפיפות, אני חושבת.״

בעלה תבע את הריקוד הבא איתה. זוג נשוי ומאושר, שמחתם הניכרת לעין אחר חמש שנות נישואים גררה תגובות ואף הייתה נושא לשיחה משועשעת בקרב חבריהם. ״האוהבים הנצחיים״ כינו אותם, כינוי שהתאים להם בדיוק כפי שהתאימו זה לזו.

״ מה קרה ג׳וליה יקירתי?״שאל ג׳ים, אחר דקות ספורות בהן בחן את הבעתה. ״עייפה?״

״זה שם דבר. אני רק מרגישה קטנה, כל כך חסרת תועלת בתוך הדוחק הזה, כלואה. מדוע הזמינו הארנולדים אנשים רבים כל כך ?״ והתחרטה מיד על הבעת מורת רוחה והוסיפה: ״אבל זה נפלא – האנשים, המוזיקה, הצבעים והחדרים המקסימים האלה, ממש כמו נשף של נסיכות מן האגדות.״

״כן, זה נהדר,״ הוא הסכים. ״יש כאן גם הרבה אנשים לא מוכרים, רובם נכבדים מהעיר.״

״מיהו הגבר השחום הגבוה לצד מיירה, זה שנראה כמו – ובכן, כמו צ׳יף אינדיאני?״ היא צחקה קצת, רק כדי להראות לג׳ים שדבר אינו מטריד אותה.

״נכון שהוא מעט מתנשא? מרוחק וקצת אחר, כאילו כולנו שייכים לו ובה בעת הוא בז לנו. אני מניח שאי אפשר להאשים אותו. הוא בטח חושב שאנחנו חבורה של עצלנים רכרוכיים ומפונקים. הוא ראלף טיילר, מגלה ארצות, זה עתה חזר מאיזה מקום שכוח אל בקצה של שום מקום. היה ראש של איזה משלחת אבודה איפשהו באסיה במשך שנים, חשבו שהוא מת. הוא גילה עיר קבורה או משהו כזה; תרומה גדולה לציוויליזציה, את יודעת. אומרים שהוא השיב כמה אבני אמרלד ששוות הון.״

״אתה מכיר אותו ג׳ים?״

״כן; הכרתי אותו לפני שנים בקולג'. לא חשבתי שהוא יזכור אותי אחרי זמן רב כל כך, אחרי כל ההרפתקאות המרגשות שעבר, אבל הוא זכר. למען האמת, הוכתי תדהמה כשהוא צעד לעברי, הושיט את ידו ואמר ׳שלום לך, ג׳ים רומלי׳, יפה מצידו נכון?״ פניו הנאות של ג׳ים זרחו. הוא היה מוחמא, בלי ספק, מכך שהאיש החשוב זכר אותו. הוא המשיך בהתלהבות: ״אני הולך להזמין אותו אלינו, ג׳ולי, כלומר, אם אצליח. ארוחת ערב קטנה וחגיגית. מה את אומרת?״

היא נרעדה שוב.

״קר לך?״

״לא, לא קר לי. זה רק מישהו פוסע מעל הקבר שלי״ ענתה בצחוק, משועשעת מכפילות הופעתה של האמונה התפלה בערב אחד, אך גם שמחה שג׳ים לא הבחין בכך ששאלתו נותרה ללא מענה.

ריקוד רדף ריקוד. היא לא הייתה הצלחה הערב. היא ידעה זאת, אבל איכשהו לא עלה בידיה לנהל אף שיחת חולין. מחשבותיה המשיכו לנדוד לגבר הגבוה השחום שזה עתה שב מקצה העולם. לאחר שכמה מבני זוגה לריקוד ניסו לשווא למשוך אותה בחזרה לרחבת הריקודים, הם הביטו בה במבט שואל, האם יכול להיות שהבלתי אפשרי קרה? האם יתכן שג׳וליה וג׳ים הסתכסכו?

לבסוף הצליחה לחמוק לחדר קטן ונטוש בקומה העליונה, שבו תוכל לשבת לבדה ולחשוב. היא גיששה במוחה אחר דרך שתאפשר לה לחמוק מארוחת הערב החגיגית. הרת האסון.

היא חייבת למצוא איזושהי דרך להסתיר מראלף טיילר את העובדה שהיא נשואה לחברו הוותיק מהלימודים. אבל אם הוא עתיד להישאר כאן לתקופה, ונראה שג׳ים חושב כך, היא תהיה חייבת לפגוש בו. אולי היא צריכה לעזוב?… לא,  היא לא העזה; כל דבר עלול לקרות. עדיף שתישאר בקרבת מקום, להדוף את המכה כשזו תנחת עליה. היא נאנחה, לפתע חשה עייפה וחבוטה. זה חסר תקווה. והיא הייתה כל כך מאושרת! רק צל קלוש של אי שקט, בתחילה, וגם הוא דהה עם השנים.

היא ישבה שקועה במחשבות. ארשת נחושה החלה להתפשט על פניה; היא החליטה. היא תבקש, תתחנן אם צריך, לשתיקתו. זו הדרך היחידה. זה יהיה קשה, משפיל אפילו, אבל זה חייב לקרות אם היא רוצה להמשיך להיות מאושרת  מאהבתו של ג׳ים. היא לא יכלה לשאת את המחשבה על עתיד בלעדיו.

היא חצתה את החדר וכתבה לראלף טיילר פתק בו ביקשה לראותו בבית הקיץ שנמצא באחד הגנים. היא היססה לרגע ובסוף חתמה בשם ג׳וליה האמונד, על מנת להכין אותו מעט לקראת הפגישה.

אחרי שנתנה את הפתק למשרת כדי שימסור אותו ל״מר טיילר, הגבר שנמצא עם גברת ראדמון״ היא חשה מעט הקלה. ״לפחות אני מנסה,״ חשבה בעודה צועדת לעבר בית הקיץ להמתין. ״אם אספר לו עליי ועל ג׳ים, הוא בוודאי יגלה חמלה״.

הגבר הסתכל בסקרנות על האישה הישובה ללא ניע בבית הקיץ שבגן הסלעים. אפילו בחשכה היא הרגישה את מבטו, אם כי לא העזה להרים את עיניה ולהביט בו בחזרה. היא חיכתה בקוצר רוח שידבר.

לאחר מה שהרגיש כמו שעות אך היה, ידעה, רק כמה שניות, הבינה שהוא מחכה שהיא תהיה זו שתשבור את הדממה. אז היא החלה לדבר, בקול הססני ונמוך:

״אני מניחה שאתה חושב שזה מוזר, הבקשה הזאת שלי לפגוש אותך כאן לבד; אבל הייתי חייבת לראות אותך, לדבר איתך. אני רוצה לספר לך על הנישואים שלי לג׳ים רומלי. אתה מכיר אותו?״

״כן, אני מכיר אותו.״

״אז״, היא המשיכה, להוטה, ״אתה מבין, אנחנו כל כך מאושרים! ג׳ים נהדר, ואני משתדלת להיות לו רעיה טובה. וחשבתי – חשבתי – אתה מבין, חשבתי – ״ לקולה הלהוט חדרה נימה של תחינה.

״כן, את חשבת?״ שאל הגבר, בטון לא מחייב.

״טוב, הבט, חשבתי שאם תדע עד כמה אנחנו מאושרים, וכמה אני אוהבת אותו, ומכיוון שאתה מכיר אותו, אז שאתה – שאתה – ״

היא הפסיקה. היא לא הצליחה להמשיך, פשוט לא הצליחה. אבל היא חייבת. כשהוא עומד לו שם, כמו צל מאיים, חוצץ בינה ובין העתיד שלה. היא המשיכה, הפעם בנימת חנופה מרומזת:

״יש לך כל כך הרבה עכשיו – כבוד, תהילה וכסף – ועשית כל כך הרבה דברים נהדרים! גם אתה סבלת. סבלת כל כך! הו, אני שמחה על הצלחתך; היא מגיעה לך. אתה גיבור, איש גדול. עניין פעוט כעין זה לא יכול להטריד אותך עכשיו . ועבורי זה הכול, הכול. בבקשה, חוס על האושר הקטן שלי. בבקשה תהיה אדיב!״

״אבל אני לא מבין״ ענה בתמיהה. ״כמה אדיב? מה את מבקשת ממני?״

ג׳וליה ששמעה הכחשה מובלעת בדבריו,  החלה להתייפח חרישית.״אל תספר לג׳ים! בבקשה, אל תספר לג׳ים! אני אעשה הכול כדי שלא יגלה, הכול.״

״אבל אני חושב שאת טועה? אני – ״

״טעות?״ היא צחקה במרירות. ״אני מבינה; אתה חושב שהייתי צריכה לספר לו. אתה חושב שאפילו עכשיו אני צריכה לספר לו שהייתי הפילגש שלך פעם. אתה לא מכיר את ג׳ים. הוא לעולם לא יסלח. הוא לא יבין שכשנערה חולה ומורעבת מגיעה לרחוב, הכול יכול לקרות לה; שהיא תהיה אסירת תודה על מחסה ומזון, בכל מחיר. אתה לא תספר לו, נכון?״

״אבל אני בטוח,״ גמגם הגבר הגבוה, בעודו מגשש אחר סיגריות, ״אני בטוח שאת טועה. אני מצטער. ניסיתי ל – ״.

ג׳וליה קטעה אותו. היא לא הייתה מסוגלת לשמוע את מילותיו הסרבניות, קולו נשמע כה סופני וקודר. היא ידעה שזה חסר תועלת, אבל עשתה ניסיון נואש אחרון: ״הייתי כל כך צעירה, מטופשת, ורעבה כל כך; אבל ג׳ים לא יבין.״ היא נחנקה על מילותיה האחרונות.

הוא טלטל את ראשו – בחוסר סבלנות, כך נראה לה.

״גברת רומלי, אני מנסה להגיד לך שאת עושה טעות. אני מצטער. עם זאת, אני יכול להבטיח שסודך שמור עימי. ג׳ים לא ישמע ממני שהיית – הממ – מה שאת אומרת שהיית.״

רק רטט נשימתה החדה העיד על כך ששמעה. גפרור נדלק והאיר את ידיו הרועדות כשהדליק סיגריה. עיניה המבוהלות של ג׳וליה בחנו את פניו באור המהבהב. היא פלטה בכי חלוש ומיוסר.

היא סיפרה לאיש הלא נכון.

1926