זה היה ב־15 באוגוסט 1999, הבוקר לפני חתונתם של בנג'מין קארְן ומייטרייה שייפר. את הטקס והמסיבה התעתדו לארח הורי הכלה בביתם שבבת'ל, ורמונט, בארוחה שכל מוזמניה נדרשו להביא משהו. מעצבן, אמרה מורין, אימה של פרל, בעוד חתכה בצק פילו קנוי והכניסה אל שקעיה המשומנים של תבנית לאפיית מאפינס. מורין הכינה שישה תריסרי טארטלטים ממולאים בגבינות, תרד וטינה – היא האמינה שעל האצולה לספק את צרכי העם, לא להפך, ושבהינתן הכנסתם המשולבת של הוריה של מייטרייה (אדריכלית ורופא שיניים) ושל הכסף שאחד מהם נולד אליו (והגיע ממקורות לא ידועים, ועל כן מעוררי חשד), ארוחת חתונה שכזאת היא גחמה יותר מאשר הכרח, וטרחה עבור כל המוזמנים. זה היה מקובל בשנות השבעים, אבל לאנשים יש חיים בימינו, אמרה.         

אימה של פרל הייתה ככל הנראה הפסיכותרפיסטית הביקורתית ביותר שחייתה אי־פעם, אם כי, חוץ מאימה, לא הייתה לפרל היכרות קרובה עם פסיכותרפיסטים. היא הייתה בת 18, וזה היה השבוע האחרון שלה בבת'ל לפני שתלך לקולג', לפני העתיד, מילה שאהבה לדמיינה מתנוססת בגופן צעקני, כמו כותרת של סרט אימה לילי בטלוויזיה. היא ישבה על השרפרף, אספה זרעי עגבניות מיובשים מדלפק העץ, וצפתה באִימה מנערת ומקללת את חתיכות הבצק הדקיקות. אֵימה עמומה התפשטה בבטנה התחתונה, תחת עצמות המותניים. את רוצה לעזור? שאלה מורין.

מורין לבשה את הפיג'מה שלה – כפתן כותנה רקום, מוכתם ומחורר – בעודה אופה, והשמש האירה דרכו עד שהבד הפך שקוף, ופרל הייתה יכולה לראות, במבט חודר עד חרדה, צורה ומרקם של פטמות חומות מחוספסות. היא צפתה באימה מסיטה את השיער מפרצופה בעזרת פרק ידה, אצבעותיה חלקות ומבריקות, ומנסה לשחרר קווצה סוררת שנתפסה בזווית הפה, לפני שניתנו לפרל מגבת, קערה מלאה עלי תרד והוראה לסחוט אותם.    

צליל פעמונים נשמע מהדלת הקדמית, ואחריו קול כפוֹת שמגרדות את הרצפה. אִימה צעקה, ג'ים, בוא הנה, ואביה נכנס לחדר מיוזע, כפי שהיה תמיד כשחזר מטיול עם הכלבה, בכל מזג אוויר. על חולצת הפשתן הכחולה שלו היו כתמים לחים וכהים. 

אנחנו מכינות את הטארטלטים, אמרה מורין בגבות מורמות, מחווה לג'ים את דעתה על המשימה. את טובה מדי בשבילם, הוא השיב. ג'ים אהב את מורין. הוא משך אותה אליו ונישק את רקתה, והזיעה גרמה לה לעוות פנים ולהרחיקו. פרל סחטה את התרד, וכלורופיל מהול במים טפטף לתוך הקערה. אתה חושב שאני צריכה לירוק בתוכם, שאלה מורין, עוטה את הארשת ששמרה לבדיחות. שרק יהיה להם כזה מזל, ענה ג'ים.  

ג'ים ומורין נפרדו פעם, לשמונה חודשים, כשפרל הייתה בת אחת עשרה. אביה נסע לנפאל. אימה העסיקה סטודנטית שתשגיח עליה בלילות ובשבת בבוקר. הסטודנטית לבשה סווטשרט אפור ומכנסי ג'ינס ועישנה בחצר. שנים אחר כך, בבטלת שנות העשרים שלה, פרל העבירה שעות על גבי שעות בחנויות יד שנייה בחיפוש סווטשרט כזה, בעל התחושה והנוחות שזכרה מהבייביסיטר. סוזן. סוזן הייתה שם כשקיבלה את הווסת הראשונה. היא לקחה אותה לאכול גלידה וקנתה לה עגילים. סוזן סיפרה למורין על הווסת ואימה הציצה באותו הלילה אל חדר המשפחה, שם פרל צפתה בטלוויזיה, בעיניים נוצצות ונפיחות אדמומית בלחיים. אימה ניהלה רומן. האם זה בעצם רומן אם פרודים? היא לא ידעה מה קדם למה, ההימלטות של אביה לנפאל או האדם שאימה יצאה אתו. אימה הציעה שתלך לטיפול אצל קולגה מימי הלימודים, שם תוכל לדבר על מה שהיא עוברת, אבל פרל סירבה. היא זכרה את מורין צוחקת כל הזמן, בקול דק מהרגיל.        

ג'ים אחז בכתפיה של פרל, מדמה פעולה של מעסה. את בסדר, חמודה? היא הנהנה. היא הרגישה נפוחה ודביקה. בכל פעם שטפח עליה היא הרגישה בחילה בבסיס הגרון.

מורין אמרה שעליהם לעזוב בשתיים, אז אביה התפשט בסלון והלך אל המקלחת שעמדה מחוץ לבית. הוא היה קתולי כעת, ונדרשה לו שעה ביום להתפלל. אימה אהבה לומר שרוב הנזירים קמים מוקדם כדי שהמנזר (היא התכוונה לפרל ולעצמה) לא יצטרך לשרתם. אביה בדרך כלל קד בתגובה ואמר שהוא אסיר תודה, או משהו כזה.

פרל צפתה באימה מערבבת את התרד הסחוט בגבינת פטה, לימון ושמן זית, ממלאת וסוגרת את כיסוני הבצק כך שנראו כמו שקיק. מיד כשנכנסו לתנור פרצה אימה בבכי משום כיעורם, ואז הסתובבה והתנצלה בפני פרל, שוב, על כך שעליה לסבול את הנוירוזות שלה. זאת לא הארוחה, אלו הציפיות, אמרה, מוחה את אפה בכתף הכפתן. אוך, הנידה ראשה, כמה טוב. 

אימה הייתה לבושה במגבת, בדרכה למקלחת, כאשר פרל שאלה אם תוכל לספר לה משהו. היא הרגישה שאימה נרגשת ומוטרדת מעצם השאלה; מורין דיברה גלויות, יותר מדי, על בעיות התקשורת שהיו לה ולפרל, על בתה, שכבר בגיל חמש הייתה מסוגרת בלי תקנה, וייחסה את השתיקה לשנים שבהן עמלה לסיים את הדוקטורט ולהשלים את ההתמחות, כאשר ניסתה בכל כוחה להיאחז, לעזאזל, ליצור לעצמה, תחושת עצמי, ולא הייתה פנויה כנדרש.  

פרל אחזה באגרופיה את מילוי הספה הרך, ראשה נפול. וואו, לכל הרוחות, אמרה מורין, לאחר שסיפרה לה, בעדינות שהניבה דמעות בעל כורחה. אימה הניחה עליה זרוע מצומררת והיא הרגישה את גירודן הקל של שערות בית שחיה הלא מגולחות על עצם הכתף. דמעות זלגו אל ירכיה. צ'י, הכלב הגריאטרי, רוקן את שלפוחיתו על השטיח הטורקי, ושינה את צבעו מאדום חלודה בהיר ליין עמוק. היא הרגישה את מורין מזיעה מהתרגשות. אני שמחה מאוד שסיפרת לי, היא אמרה. איזה כבוד. 

מורין תמיד התגאתה ביכולתה "לבצע את המשימה", ולכן, אחרי שיצאה מהמקלחת, הן קבעו תור ליום שני, ואז התלבשו לחתונה. רק תארי לך מה היה קורה איתך בימים ההם? אמרה. מורין לבשה שמלה צמודה בצבע חום בהיר ומעליה רדיד דקיק. שיערה הערמוני נאסף כלפי מעלה בתלתלים והוחזק במסרקה משובצת אבנים נוצצות. זה היה הסוף שלך, אמרה. היא הייתה עליזה, כאילו השלימה מטלה ביעילות; שילמה חשבון או הסירה כתם. פרל לבשה את חצאית הטפטה הנפוחה ואת הגופייה שלבשה לסעודה של אגודת הכבוד. הכול צמוד מדי, היא הרגישה כמו ויולט בצ'רלי בממלכת השוקולד, מתמלאת במיץ מהמסטיק שהיא לעסה. כששאלה את אימה אם אפשר לשמור זאת בסוד מאביה, מורין הביטה בה במבט מרוחק ואמפתי של פסיכותרפיסטית ואמרה, אני לא חושבת שאני יכולה, מתוקה. אז רק הערב, אמרה פרל, ואימה הסכימה, ובעקבות התעקשותה, הבטיחה. את רוצה לספר לי מי המעורבים, שאלה בנימה אגבית במכוון, מתמקדת בחיתוך הטארטלטים. פרל נענעה בראשה בשלילה.    

מורין הייתה חלק מארגון אימהות מקומי שהיה אחראי על ארגון הפרחים עבור מייטרייה, הכלה, ולכן שלושתם הגיעו מוקדם, בשלב ההכנות. אביה הלך לטייל ביער כדי להתפלל, או לפחות כך אמר. מה אם הוא סתם מאונן, שאלה אימה פעם בצחוק, ופרל ודאי נראתה מוטרדת מאוד כי אימה התנצלה ויצאה במהירות מהחדר. פרל לקחה את הטראטלטים, שנארזו בשתי תבניות חמר (הזוג לעתיד ביקש שבמידת האפשר, כלי ההגשה לא יהיו מאלומיניום חד פעמי, ושזה יהיה נחמד יותר אם תהיה בהם תחושה משפחתית, אז בבקשה, בלי פלסטיק) אל האוהל ונתנה אותם לאישה הלבושה בחולצה לבנה ובמכנסיים שחורים, שמחקה את המְנָחוֹת מהרשימה ופקדה על צוות של צעירים בגיל קולג' לסדר אותן על שולחן ארוך.      

רצפת האוהל כוסתה בקש, חוץ מרחבת הריקודים המתקפלת הנוצצת. ליד הרחבה עמדה במה מכוסה באריג בעל משבצות כחולות, כמו בירידים של פעם, שם התארגנה הלהקה. בחור בלונדיני רזה כיוון את הגיטרה שלו, ואישה יפה ומקועקעת, שלה שיער שחור צבוע ועיניים כחולות בהירות, ישבה על שרפרף ופרטה על מנדולינה. דמות בוב־דילנית נמוכה הרכיבה מערכת תופים, וג'ינג'י שמנמן ומזוקן כיוון מיתרים של גיטרה בס זקופה. הבסיסט סיפר בדיחה, שפרל לא הייתה יכולה שלא לשמוע, לנגנית המנדולינה, שגלגלה עיניים ונשכה שפתים. הגיטריסט, זורח, ענה משהו בתגובה, ונגנית המנדולינה השפילה מבט, פניה סמוקות ונפולות.     

פרל המשיכה לשוטט בלי מטרה והגיעה לחלקו האחורי של האוהל, היכן שגנרטורים זמזמו ושרקו. האוהל ניצב על מישור באמצע הגבעה. על ראש הגבעה הוקמו שני עמודים לכבוד החתונה. בבסיס הגבעה המתינו שדה רחב, מעגל אבנים וערמת עץ בגובה קומה, עבור המדורה שתוכננה לאחר המסיבה. גם הבית עמד על ראש הגבעה, מדרום לעמודים. בית עץ ישן. האם זו חווה? זה היה בית גדול ולבן בעל תריסים שחורים וחזית שטוחה. הבית והגבעה צפו על עמק גדול שבו גדל פרא יער ורמונט, ערפילי, צונן ובוהק. בעוד עשרים ושלוש שנים ישובץ הנוף בטלאים חומים של מיזמי בנייה שיתפשטו כמו פטריות אחרי הגשם.   

ראשו של הגיטריסט הג'ינג'י הופיע בקצה האוהל. היי, אמר לפרל. היא הנהנה, חייכה אליו וחיפשה כדורי מוך בכיסי חצאיתה. אני אוהבת את הכיסים, אמרה מורין כאשר קנו את החצאית בטיול קניות של אם־בת שערכו לכבוד קבלתה לקולג'. אכפת לך אם אעשן, שאל, מחזיק פרלמנט. היא הנידה בראשה. אפשר אחת, שאלה. הוא הסתכל ימינה ושמאלה, לבדוק שאין מאזינים, ושאל, בת כמה את? שמונה עשרה, השיבה, מה שהיה נכון, אם כי לומר שאת בת שמונה עשרה זה תמיד כמו שקר. בטח, הוא חייך כאילו לא האמין לה אך זה לא שינה לו, והושיט לה סיגריה.

למה גברים ג'ינג'ים כל כך מושכים אותי, תשאל את עצמה, שנים אחר כך, בכל פעם שתראה גבר כזה. 

כעבור שעה הגיעו מרבית האורחים, והסטודנטים הגישו מתאבנים ויין לבן ואדום. מורין עמדה על גבעת הדשא הירוקה, סוקרת את המתרחש. היא הזהירה את עצמה לא לשתות יותר מדי אבל שתתה כבר כוס שרדונה גדולה, וידעה, מחוסר שביעות הרצון שפשט בה, שהחיה התעוררה. אנשים עמדו בקבוצות קטנות, והיא דמיינה את הציור ההוא של מאנה, שבו כל הגברים היו עירומים וכל הנשים לבושות, רק הפוך. היא חזרה לשתות שלוש שנים קודם לכן, כשנסעה לאירופה, כי הגיעה למסקנה שיש דבר מה הכרחי בחברה ובמעמד שמביאה עימה תרבות השתייה. רוב הזמן הצליחה להחזיק את עצמה קצר – לא לשתות בבית, לתכנן מראש ארוחות בחוץ, מינונים, מינונים. לפני שלושה חודשים, לאחר שאחד ממטופליה איים לרצוח אותה והתקרב אליה עד שנאלצה לקרוא לסניטרים, ג'ים מצא אותה בשיחים שבקצה ביתם. אבל מאז הצליחה להתאפק. 

היא שמעה את עדנה קוראת בשמה וראתה אותה מתקרבת בהליכתה האופיינית, שהייתה ידידותית ונוקשה מעט. לעדנה היו תלתלים רטובים למראה וקול שנדמה כי תקוע תמידית בלועה, ונשמעה, למי שלא הכירו אותה, כמי שסובלת מעודף מודעות עצמית. היא הייתה מדענית וערכה מחקרים עבור חברת תרופות גדולה. בנותיהן היו באותו גיל, היא השתייכה לחוג האנשים שמכירים בתור הורה, שמחלקם מתנערים אחרי כמה שנים וחלקם הופכים לחברייך הטובים ביותר. תמיד אפשר לדון על הילדים, פרויקט שעבדו עליו במקביל, כל אחד בדרכו לצאת אל העולם. מורין הרגישה מעט נבוכה כשפרל התקבלה לקולומביה, כי קתרינה, בתה של עדנה, נדחתה מדארטמות' על אף ששני הוריה למדו שם, אבל הן כבר שמו זאת מאחוריהן. קתרינה התקבלה לאמהרסט, אוניברסיטה נפלאה. חוץ מזה, מורין לא ייחסה לעצמה שום חלק מההצלחה של פרל – פרל עשתה מה שפרל רצתה. מורין ניסתה להיות מקפצה עבורה, משהו מגונן, סיוע, אם תרצו, לעזור לה להגיע גבוה יותר. כלבה סקסית, לחשה עדנה, דוחפת אותה קלות באחוריה. מה, שאלה, כשראתה את המבט על פניה של מורין. 

הנשים על הדשא. פאק, אמרה עדנה, אבל יהיה בסדר, ומורין אמרה, יהיה בסדר, יש לנו תור ביום שני, יהיה בסדר. מי עשה את זה, שאלה עדנה, וג'ים התיישב לידן עם כוס. מי עשה מה? שאל. כבר וויסקי, שאלה עדנה, ומורין אמרה, הוא גם שותה כמו קתולי עכשיו, אבל אז ראתה שג'ים נרתע קלות ואמרה, זה יחזיק אותו לכל הלילה. ג'ים ערבב את הקרח שלו. אני מנסה להקפיד על כוס אחת, אמר. אני אוהבת ללכת לאן שנושאת אותי הרוח, אמרה מורין. מי עשה מה, אמר ג'ים.

הבסיסט הג'ינג'י למד במידלברי, כמו כל הלהקה. הדודנים של אית'ן למדו עם, הממ, מאיה, הוא אמר. מייטרייה? פרל שאלה. מזל שאני לא הסולן, אמר, שולף גבעול קש משערה של פרל. רוצה לשתות? שאל אותה, והיא השיבה שתשתה מה שהוא שותה. לונג איילנד אייסד־טי, אמר, והיא הנהנה. הוא הביט בה בתערובת של בוז ודאגה ואמר שהוא צוחק. פרל צמצמה עיניים. למה שאדע משהו על אלכוהול, אני רק בת שמונה עשרה, אמרה. יום אחד תמחץ גברים כאלה באגודל, והם יתכופפו כמו בסרטוני סטופ־מושן ויהיו שייכים לה. מצטער, השיב. אני בעצם ממש אוהב משקאות של בנות, אני לא אסרב לקוסמו עם הבנות, צחק ומשך כלפי מטה את חולצת הקאובוי שלבש. ארנבת אפורה קטנה דילגה החוצה מהיער, רועדת כמו רוח בעשב. פרל רעדה, היה לה צעיף באוטו, היא צריכה ללכת להביא אותו. היא הביטה לשדה ששימש כחניון וראתה את משפחת מק'קאן יוצאת מהמיניוואן שלה. האחרון להגיח היה ליאם. לליאם היה שיער שחור ארוך שתמיד היה מסודר מאחורי אוזניו. הוא היה גבוה מאוד ופסע בצעדים גדולים ובכיפוף של אדם שלא נוח לו עם הגובה שלו. הוא כנראה לבש את חליפתו של אביו, שהיה רזה מדי עבורה, ונראה טיפשי. מקרוב היו לו עיני כלב גדולות ולסת שמוטה. הוא היה גולש סקייטבורד ומסומם מתמיד, וכשדיבר נשמע כאילו יש עודף רוק בקרקעית פיו. פרל דמיינה זאת, היכן שהשיניים התחתונות, כבריכה קטנה שהרוק מתבוסס ומתפלש בה. היא תהתה אם נשיקתו תהיה רטובה יותר, אבל זה לא היה כך.       

הוא הרכיב אוזניות והחזיק דיסקמן. במסיבה לפני שישה שבועות צחקו יחד על דייב מת'יוס. היא לקחה אקסטזי שלדעתה לא השפיע, עישנה חשיש והסניפה קצת קטמין. היא השליכה עצמה עליו והוא הופתע. היא נרתעה מעצם הזיכרון. הוא כנראה לא היה מעוניין, רק שיתף פעולה ולא התקשר אליה אחר כך למיטב ידיעתה. וגם היא לא תתקשר אליו, לא היה לה אכפת ממנו. מרחוק צפתה באחותו, שהייתה למעשה בת דודתו – בשיא הרצינות – נועצת בו אצבע, והוא הוריד את האוזניות. אתה אוהב בנות משוגעות, שאלה פרל, משדלת אותו בחנחון מעושה במרתף המואר בסגול של רוני אפלבאום, והוא השיב, אני מניח שכן.   

פרל משכה בכתפיה. היא לא הצליחה לקבוע אם הסיגריה העצימה או החלישה את הבחילה שלה. ההורים של ליאם נהרגו בשוד מזוין כשהיה בן שלוש ואחותה של אימו גידלה אותו. המשטרה מצאה אותו מתחבא בארון. היא ידעה זאת מאִימה שלה, אבל אחרים לא דיברו בנידון והיא לא ידעה אם ידעו. נשים לא שומרות סודות, היא שמעה קומיקאים ותוכניות טלוויזיה חוזרים שוב ושוב, וכמו כדי להוכיחם על טעותם, פרל כן שמרה. אחר כך הבינה שהיא שמרה סודות כי אימה לא. "מים שקטים", מורין קראה לה. ליאם רצה להיות אומן, היא צייר ציורים קטנים אך מורכבים להפליא, מילא דפים על גבי דפים, אבוד בציפורים ודרקונים ונשים וחרבות ואש וצבאות צועדים. תוך עשר שנים, לאחר הקולג' והבטלה המתבקשת, יעבור לשכונת מהגרים במקסיקו סיטי, ירכב על אופנוענים ובסופו של דבר יפתח גלריה. חייו, בכל פעם שפרל תחפש אותו, ייראו כה ציוריים. כה חופשיים. 

הנה, קוקטייל סקרודרייבר, אמר הבסיסט, מגיש לה כוס צרה. היא ניסתה לעצור את נשימתה ולשתות כמה שאפשר במהירות האפשרית. הוא אמר ששמו גייב. כמובן, ענתה. הוא כיווץ את גבותיו ושאל למה היא מתכוונת.

מורין ישבה בדשא, על הגבעה, ברדיד שמוט החושף את גופה – זרוע נחה על ברך כפופה, רגל שנייה מתוחה. עכשיו הייתה בחברת עדנה, ג'ים, ג'נה (אחת השושבינות, בשמלת ערבות בסגנון וינטג'), סנדי (אימא נוספת, שהכריזה שבתה יצאה מרשימת ההמתנה בקולג' סווארת'מור), קים (חדשה בעיר, אחות ומורה ליוגה, כולם ליוו את קים), אלכס (מעונה, מצחיק, איום, עשיר בזכות עצמו, אלכוהוליסט, אומלל, נדבן מקומי) ואשתו השלישית, מה שמה, אדריכלית נוף (הגננית שלי, אלכס הדביק לה כינוי דוחה). מורין סיפרה להם על המיקרוטיה של פרל, כיצד נולדה עם אוזן ימין מפותחת ומתפקדת ועם גבשושית קטנה במקום שבו הייתה אמורה להיות אוזן שמאל. אני חושבת שזו אשמתי, אמרה מורין. לא, זאת לא, אמר ג'ים, רוכן ומביט בקהל שהתאסף בראש הגבעה, היכן שהכיסאות המתקפלים, לקראת הטקס. אנחנו צריכים ללכת, אמר. עוד רגע, אמרה מורין, רוגזת שהוא נותן לחשש שלו מנורמות חברתיות להפריע לחלק החשוב ביותר בסיפור הטראומה ההקשרית שלה. הניתוחים החלו כשהייתה בת שלוש. ארבעה ניתוחים היא עברה. ארבעה, ועוד לא הייתה בת ארבע. אני בטוחה שזה השפיע על תפיסת ה… לא יודעת. הסיבתיות שלה. היא מיררה בבכי. דפני, אחותה הצעירה של מייטרייה, התקרבה אליהם. את בסדר, מורין? שאלה. בדפני, בת עשרים, הייתה חמימות פייסנית, שתלך ותגבר ככל שתתבגר; היא רצתה להיות מורה ביסודי, היא תהיה. פרל בהיריון, אמרה מורין. אוי, זין, אמרה דפני. מורין, אמר ג'ים.

פרל ביקשה מגייב עוד סיגריה. הבחורה עם השיער השחור הצבוע והקעקועים דחפה את הראש מחוץ לאוהל ואמרה לו להיכנס. היא הביטה על פרל ושוב על גייב במבט מאשים. גייב משך בכתפיו וחייך, נבוך, ופניה של פרל בערו. הוא נכנס לאוהל ופרל עישנה. היא הרגישה שהסיגריה היא עונש, היא אהבה את זה, היא קירבה את הבדל לקרסולה. קרוב יותר. היא הצמידה קצרות והרחיקה אותו, למעשה לא אהבה את הכאב, היא לא ידעה מדוע עשתה את כל הדברים הקטנים הללו בלי לרצות באמת, היא קראה יותר מדי את הספר "להחיות את אופליה" שמצאה אצל אימה. היא שמעה שאביה קורא לה, כיבתה את הסיגריה, גמעה את הקוקטייל עד תומו, החביאה את הכוס מאחורי גנרטור והלכה לפינת האוהל. כשג'ים ראה אותה הוא נעצר, אמר שהטקס מתחיל, ואז הסתובב והתרחק. הוא בהה בכפות רגליו במקום בשמיים. אוי, היא חשבה, הוא יודע. 

זאת הייתה החתונה הראשונה שפרל נכחה בה מאז חתונת דודתה כשהייתה פעוטה, והיא שמחה בסתר כשההזמנה הגיעה בדואר. שוב חתונות, אמרה אימה. נעשה את החתונות, ואז את הלוויות. היא בהתה בעורפו של ליאם, גריז מפריד בין תלתליו. הוא הרגיש את מבטה והסתובב, והיא הרכינה ראש והסמיקה. יש לך ריח של עשן, לחשה מורין כשהתיישבו. מרושעת כל כך. הישבן של פרל החל להירדם בכיסא הקשיח. סיפרת לאבא? שאלה. אמרתי שאספר, השיבה מורין, אני לא מסתירה ממנו דברים. אבל הבטחת שלא הערב, אמרה פרל. מה זה משנה, חמודה – טוב, היא מגיעה, אמרה מורין. שבי, אימא, פרל משכה בשמלתה, ואז הבינה שכולם עומדים. בשביל הכלה, ניחשה.

במבט לאחור, החתונה הייתה מאוד אופיינית לוורמונט. מייטרייה לבשה שמלת כותנה שווייצרית מנוקדת, שזר פרחים וגפנים עיטר את גבה. המורה לאנגלית בבית הספר המשיחי ניהל את הטקס. הוא הוסמך בידי הכנסייה האוניברסלית, כנסיית אינטרנט, מה שעורר את צחוקם של כולם. היו קצת יהדות, קצת בודהיזם, קצת וויקה, ואישה שניגנה בגיטרה קטנה. פרל לא הצליחה לשמוע הרבה, אבל זה לא שינה דבר. היא הייתה לא שייכת, רק ילדה מהשכונה. היא לא ידעה מה שמייטרייה ידעה, עד כמה אביה של מייטרייה שנא את בן, חתנו לעתיד. היא לא ידעה מה שבן ידע, שמייטרייה השיכורה התלוצצה במסיבת הרווקות שלה שאלו "הנישואים הראשונים שלה" ושאימו שמעה. היא לא ידעה מה שאלוהים והזמן ידעו, שבעוד שנתיים בן יאובחן בסרטן האשכים, מה שיאריך את נישואיהם בחצי עשור לפני שיאמרו די, מרירים כי חיכו יותר מדי זמן להביא ילדים לפני הסרטן. 

כשעברו לקבלת הפנים התכוונה פרל לשבת עם אימה ואביה, והבינה למרבה האסון שהושיבו אותה בשולחן אחר, עם ליאם ואחותו, שני דודנים צעירים של הכלה (גם הם אח ואחות, בכיתה י"א), קתרינה, שהכירה קודם, וכמה צעירים נוספים, כולל קליי, בנה של קים, האחות והמורה ליוגה שעברה לאחרונה לעיר. קליי היה בן עשרים והייתה לו רעמה של שיער דק ונוקשה שכיסתה את פניו, ושיזוף עמוק. אימה של פרל וחברותיה חגו סביב קליי – הן חשבו שהיה חתיך מאוד, בדרך מביכה שגרמה לה להרגיש מלוכלכת רק מלהביט בו. הוא לבש חולצה מכופתרת ומכנסיים קצרים, ואמר לליאם מה נשמע גבר, ושום מילה לכל השאר, ישב עקום בכיסאו כך שגופו לא לגמרי פנה כלפי השולחן, ולא הפסיק לפתוח ולסגור את הסלולרי שלו.   

על כל שולחן היה בקבוק של וויילד טרקי, ואף אחד לא חשב לסלק את הבקבוק משולחנם. הם החביאו אותו מתחת לכיסא למקרה שאיזה מבוגר יעבור ויראה, ובתורים הלכו אל הבר לבקש לערבב את האלכוהול בסודה. מרבית הוריהם עוד השגיחו על רמות הסוכר שלהם, אז משקאות מוגזים היו אסורים כמעט כמו אלכוהול. הם הכינו משקאות חלשים כי היו לא טיפשים וכי לא אהבו את הטעם. לאחר טיולים רבים מדי הברמנים ציידו אותם בבקבוקים מלאים בקולה ובסבן־אפ. האלכוהול עזר, הוא טשטש את הסכנה והאימה שארבו בחדר, כמו ריפוד, וגרם לפרל להרגיש בטוחה. היא קיבעה מבט על קתרינה, בתה של עדנה וחברת ילדות, מיקדה בה את תשומת לבה המלאה, מה שגרם לקתרינה להרגיש מוחמאת ומוטרדת גם יחד, כאילו הפסיקו להיות חברות. לקתרינה הייתה מחלה אוטואימונית והיא לא שתתה, אבל לקחה על עצמה למלא את הכוסות מתחת לשולחן. בכל פעם שליאם התקרב הסתכלה פרל על צלחתה. לילה, אחותו של ליאם, קראה בשמה, ופרל הרימה עיניים וראתה אותה מחזיקה בשרוול חליפתו של ליאם, שניסה להתרחק. היי פרל, היא אמרה, בבת צחוק.

הריקוד הראשון היה גרסת בלוגראס של At last. הם ביחד מהקולג', לא? שאלה עדנה את מורין. לא חיכו הרבה זמן. את יודעת איך זה כשצעירים, אמרה מורין. הרחמים העצמיים שלה גברו. אני חושבת שטעיתי, היא אמרה, פרל, אני מתכוונת, אני חושבת שפישלתי איתה. היא לא סומכת עליי. היא אמרה – זה בגלל… והפסיקה לדבר. הלהקה התחילה לנגן גרסה של 1999 של פרינס, ואנשים מילאו את רחבת הריקודים. אחד השושבינים, שמתחת לחליפתו לבש גלביה מרושלת והיו לו שיער ארוך אסוף בצמה צייתנית וכובע מיושן עם תיתורה צרה ושטוחה, עצר את החתן והכלה והתחיל לרקוד עם מייטרייה. זאת הייתה אמורה להיות מחווה מהנה אבל היא הייתה מטרידה. הריקוד שלהם טבעי יותר מאשר הריקוד שלה ושל בעלה, מייטרייה צחקה, וידו הייתה על גבה. היא אוהבת אותו, אמר ג'ים, מניח יד על כתפה של מורין, ומורין השעינה את ראשה על ידו, מרוצה שגם הוא הבחין בכך.  

פרל סיפרה לקתרינה על הבסיסט הג'ינג'י ושתיהן התקרבו בשעשוע לבמה, רוקדות היכן שהיו בטוחות שיוכלו לראותן, מלטפות זו לזו את השיער, צוחקות, מעמידות פנים סקסיות. קתרינה לבשה שמלה קטנה וצמודה, סוף־סוף הפסיקה לקחת סטרואידים ואיבדה את בטנה הבולטת. על רחבת הריקודים הרגישו הבנות בטחון זר ופראי, תחושה שתוכיח עצמה הפכפכה עבור שתיהן בשארית ימיהן – מופיעה מפעם לפעם בלי ציפייה או כוונה ושוב נעלמת, היכן שהיא נחוצה ביותר. עבור קתרינה הבטחון הלא מאוזן יגזור עליה העדפה להיות לבד, ליהנות ממשחקי מילים, לגדל חתולים וצמחים, ולבסוף למצוא בן זוג שתוכל לשתוק אתו. כאשר הרגישה מודעות עצמית התבצרה בה, ובעצמה, מתגוננת מפני העולם. עבור פרל הפירוש יהיה שונה – ויתבטא בכניסה חפוזה אל סיטואציות או ביציאה מהן, ואחריהן בתקופות של שנאה עצמית ודכאון. קראו לשולחן שלהן לגשת לבופה, והבנות עזבו את הרחבה. הן היו השולחן האחרון שנקרא, וכל הטארטלטים נאכלו. לא הפסיקו להחמיא לי שהם היו שיא הארוחה, ואמרתי שזה הכול פרל, אמרה לה מורין אחר כך, אִמרה מגוחכת כיוון שפרל רק סחטה את עלי התרד ומורין התעקשה לסחוט אותם מחדש, בטענה שלא היו יבשים מספיק.

אחרי האוכל והריקודים – Shout, Respect ו־That Thing, שאותו רקדה עם אימה, שפעם לקחה אותה להופעה של לורין היל, כמה אהבה לדבר על אהבתה ללורין היל וכמה הטון שלה היה אדנותי, פרל הקיאה, גרגרה את מי הפה שסופקו בשירותים הכימיים האלגנטיים, שטפה פנים והתאפרה מחדש. עורה היה נוקשה וחיוור מהקור.

לקראת המדורה מייטרייה החליפה לשמלת קשמיר קיצית וגדולה ולנעלי ספורט לבנות והסתודדה עם השושבינות, שלבשו סוודרים של ברנדייס מעל שמלותיהן. בן קורץ מחומרים של פוליטיקאים, הוא לבש אפודת פליז ועבר קבוצה אחר קבוצה, מודה לכולם שהגיעו, מתעניין בקרובים חולים ובהרפתקאות עסקיות חדשות. מייטרייה הגיעה למסקנה שתמיד יהיה כך – הוא לעולם לא יוותר על הופעה בציבור למענה, היא תמיד תתבקש להיות מטופחת, וזה בסדר, היא הייתה עצמאית, זה בסדר, אך כאשר אנדרו, השושבין ארוך השיער שרקד איתה, כאשר הביט בה ארוכות, כאשר לחש מה שלומך לתוך אוזנה, היא הרגישה חום עצוב וכבד ונשכה את שפתיה כדי לא לבכות. הסטודנטים, שלבשו מעילי באחה מעל מדי המלצרות שלהם, הסיעו כמה עגלות סביב המדורה – עגלת פופקורן, עגלת שוקולד חם, עגלת אגוזים חמים ורצועות בשר מיובש. היו צידניות מלאות בירה וג'ינג'ר אייל, ורוב השולחנות הביאו את בקבוקי האלכוהול איתם.   

פרל הלכה לעבר אימה, שישבה בקבוצה שכללה את אביה, את חברותיה של אמה ממועדון הקריאה, ואת אלכס, האלכוהוליסט, בנם המרושע של אילי הון, שהדיף ניחוח של אריסטוקרטיה סדיסטית, מסוג האנשים שמספרים שעינו חיות בנעוריהם כעובדה משעשעת או חושפנית. פרל חשבה שאלכס דוחה ומושך בו זמנית, ומאוחר יותר תבין שגם שאר הנשים חושבות כך. הייתה בו המשיכה הבוטה של סדיסט, מישהו שרוצה לעשות לך דברים, למשוך לך בשיער, לחנוק אותך, לכפות את בשרך המשעמם, ומשום מה לא מפחד שהתשוקה הזאת תיוודע ברבים. בעוד חמש עשרה שנים, אלכס, אפוף קוקאין, ישיט את הקטמרן שלו אל הקריביים. הוא יוכרז אבוד בים, אף שילדיו יחשדו שהוא חי עדיין באיזה אי – רוצה, מנסה, להיוולד מחדש.  

אך באותה העת, ב־1999, אלכס עדיין שתה, עוד לא התמכר לסמים, ולא נחשפו ההתעללויות שעליהן ילמדו שנים אחר כך. הוא שכב וגבו אל האש, נשען על מרפקו. שמעתי שנכנסת להיריון, ילדונת. עדנה חבטה בכתפו ואמרה, מה לעזאזל, בן אדם. פרל הסתכלה לכיוונו של ג'ים, שהסתכל לאדמה, ולכיוון אימה, שהייתה שיכורה, התגלגלה על גבה ובעטה בו קלות במפשעה, אך מבחינתה של פרל זה היה יותר פלירטוט מניסיון צנזורה. היא לא בהיריון, יש לנו תור ביום שני, היא עוברת תהליך רפואי שגרתי, אמרה אימה. גופה הגרום של אימה היה מקושת ומוצג לראווה בתנוחה דתית של מלאכית מזדקנת, זרועה האחת מושטת. אלכס הסדיסט התקרב ודגדג את בית שחיה והיא התפתלה כמו שרימפס במחבת חמה.  

פרל אמרה זאת תחילה בשקט. מה אמרת, חמודה, שאלה עדנה, שהסתכלה על אלכס ומורין בגועל והייתה היחידה שפרל חיבבה באותו רגע. אמרתי שאני מתכוונת לשמור אותו, השיבה. את מה, שאלה עדנה, שאותתה למורין בכף רגלה. מורין הפסיקה לצחקק והתיישבה. אני מתכוונת לשמור אותו, אמרה פרל. לא, את לא, אמרה אימה במחוות יד מבטלת, כאילו הייתה בת חמש וביקשה גלידה במקום ארוחת ערב. כן, אני כן, אמרה פרל. אני מתכוונת לשמור אותו. 

ג'ים נעץ עיניים במדורה. הם בטח כרתו חלקת עצים שלמה, או שילמו לאיזה חוטב, היו בה כל כך הרבה עצים. היא דמתה כמעט ללוויה, הלהבה, לסוף במקום להתחלה – לטיהור או גירוש, השמדה ופינוי במקום יציאה לדרך. היא נראתה כמו מזבח. מאוחר מדי לילדים, הוא ציין בהקלה. הייתה באש תחושה שפלה ­– הוא לא הצליח לקבוע אם בחגיגות הבכחנליה לא תיזרק לתוכה ילדה קטנה וטהורה. הוא ומורין נישאו בפסטיבל מוזיקה בידי אדם שטען שהוא מטיף. ג'ים לקח אתו אסיד ערב לפני כן. הם מילאו את הטפסים ב־1980, קצת לפני לידתה של פרל. אחר הצהריים, במהלך הטקס, הוא חשב על מוסד הנישואים, ותהה אם יצליח לשכנע את מורין לחדש נדרים בכנסייה. היא תצחק אילו יציע זאת. איחוד. מה יגרום לאיחוד? הכומר שלו אמר לאחרונה שמה שמביא לאיחוד הוא אלוהי, ומה שמפריד הוא טמא.     

אישה נענעה תינוק שהיה חגור לחזה בזמן ששתתה בירה, וסביבה קבוצת בני שלושים ומשהו שלבשו חולצות פלנל. ג'ים צפה בה, בהם, וידא שלא שתו יותר מדי, לא התקרבו לאש, לא הקריבו את התינוק. כך הראש שלו עבד, אלו היו מחשבותיו, אלו היו המחשבות שביקש לטהר, האשמה לא בהם אלא בו. הבירה שהיא שתתה הייתה בירה שחורה, הוא ראה כשצמצם עיניים, היא תגן על התינוק, הוא בטח בה, היא הניחה יד מגוננת ונדיבה על ראשו של התינוק. הוא צריך לבטוח יותר באנשים, לגרום לאיחוד, העייפות שלו הייתה מה שהפריד בינו לבין האם ותינוקה, אמונו הוא מה שיאחד ביניהם.

ג'ים, אמרה מורין. אתה שומע את זה? אשתו ובתו הסתכלו עליו, הבעה זהה תלויה על פניהן. המבט המאשים גרם לעיניהן להראות עגולות, ולסתותיהן היו שמוטות וקפואות. דמעות זלגו על פניה של פרל. אלכס, עדנה, ושאר הקבוצה היו שקטים והביטו בו. אלכס לא חייך גלויות, אבל פרצופו היה על סף חיוך תמידי. בינו לבין מורין היה פעם משהו, וודאי רצו לעשות זאת שוב, מדוע אף אחד לא עסוק בשאלה איך להיות אדם טוב יותר, האנשים האלה, כל כך עצלנים מבחינה מוסרית, כל כך מרותקים מהגחמות שלהם, מסתובבים כמו ילדים שכואבת להם הבטן מרוב בליסה של ג'אנק פוד, חושבים שאם ישביעו כל תשוקה יהיו מרוצים, ותוהים מדוע האושר כה חמקמק.  

למה שפרל לא תלד את התינוק, אמר כאילו הפשיל את מכנסיו וחשף את עצמו. עדנה ומורין נרתעו. אלכס צחק. רואה החשבון המרובע שהסתובב עם הקבוצה אבל לא ממש דיברו אתו אמר, אז נראה לי שאני אזוז, והחווה קלות "אני מתחפף", כזה חנון, לעזאזל, ג'ים רצה להרוג אותו. המדורה העצימה את הכאוס. צללים ריצדו על הפנים, וכולם נראו כמו שדונים.   

מורין אמרה, ג'ים, אתה רוצה לכבול את הבת שלך לחיי עוני? אתה נגד הפלות עכשיו? אני כבר לא מכירה אותך, אתה צוחק?

אני לא חייבת להפיל רק כי זה מה שאת עשית, אימא. פרל הרגישה גדולה וחזקה. הן נאבקו, התכתשו, אלכס הביט בה בהערכה, אביה הנהן לה בדרכו המוזרה, מפגין את התחשבותו.

את מנסה לבייש אותי? אני לא מתביישת. את תהרסי לעצמך את החיים רק כדי להתחשבן איתי.

אני אעזור, אמר ג'ים. אני אוהב תינוקות.

אתה שמוק, ג'ים, אמרה מורין. לעזאזל, אמרה, וקמה והלכה. עקבה ננעץ בבוץ וכשהרימה את רגלה הנעל נשארה תקועה. היא הכתה את עצמה בתסכול, הורידה את הנעל הנותרת, חילצה את הנעל השקועה, והשליכה את שתיהן לתוך האש. וואו, אמר אלכס, ומורין הסתערה עליו, אך עדנה התערבה. ערמה מסוכנת של פחיות באד לייט כיתרה אותו. עדנה לחשה משהו למורין וגופה נרפה. היא הסתובבה, דמעות בעיניה. פרלינה, תקשיבי, חמודה, אני מצטערת שסיפרתי –  

לכולם? פרל קטעה אותה.

כן. אני מצטערת. נוכל לדבר על זה בבוקר?

אפשר, אמרה פרל, אבל לא אשנה את דעתי. והיא לא תשנה דעתה, תסרב לשנותה, לא תיתן לאימה לנצח, היא שנאה אותה באותו רגע, היא חלשה וחונקת כל כך, היא סיפרה לכולם כדי לעמוד במרכז תשומת הלב, רק רצתה לרכל על בתה, להפוך אותה לנושא שיחה, היא לא תהיה כמוה לעולם, ותתחיל בכך שתלד את הילד.

עדנה הרחיקה את מורין מהאזור. ג'ים חיבק את פרל ונישק את ראשה. הוא רחרח ואמר, אוי, ילדה, בחייך, יש לך ריח של מבשלת בירה, ושמט זרועותיו. את לא יכולה לעשות את זה, הוא נענע ראשו מולה. פניה של פרל הביעו את תחושת הבגידה, וג'ים ידע שאבדה לו לשאר הערב, שהרס מה שבנו יחד. זה אינו איחוד, חשב לעצמו, זה פירוד. אבל האם פירוד אינו הכרחי לפעמים? היא הבת שלו ועליו להנחות אותה, והנחייה כופה פירוד. צריך לחשוב על תסמונת אלכוהול עוברית. הוא הציע לקחת את פרל הביתה אבל היא נענעה בראשה והתרחקה כמו חיה עצבנית.   

כשפרל הלכה הרגישה יד נוגעת בקרסולה. כשהסתכלה ראתה את אלכס, באותה התנוחה בדיוק, נשען על זרוע אחת. פרל לא גילחה רגליים כי חצאיתה הייתה ארוכה כל כך, היא נזכרה, או שנזכרה כי אלכס העביר את אגודלו על קרסולה והיא הרגישה את אניצי השיער מתכופפים תחת מגעו.

היי, ילדונת, אמר. מי האבא?

אף אחד, אמרה, ניערה קרסולה לחופשי וברחה משם, ממש בריצה, היא הרגישה טוב לברוח ולהתרחק מהם. היא רצה לצידה השני של המדורה, ושם ראתה את קתרינה והבסיסט הג'ינג'י. הוא השיט ידו מעלה ומטה על חלקה התחתון של האמה של קתרינה. זה מצחיק – כשמבוגרים, אם מישהו נוגע בך כך את יודעת שזה סימן שאתם הולכים להזדיין, אבל בגיל ההתבגרות עדיין תוהים מה המשמעות. אתם רוצים לנסות נשיקה משולשת, שאלה פרל. לאחר שהרחיקו פיות, צוחקים, פרל ראתה את ליאם בוהה בה, פניו מוארים למחצה באש.   

היא הובילה את קתרינה והבסיסט, שלו המשיכו לקרוא "הבסיסט", אף שאמר, גייב, קוראים לי גייב, אל קרחת יער. פרל הרגישה כמו החלילן מהמלין, כעסה העניק לה כריזמה מסוימת. היא אמרה, בסיסט, תוריד חולצה, והוא התפשט והיא הניחה אותה על האדמה להגן על הברכיים שלה ושל קתרינה. אוי אלוהים, אמר, ולאחר כמה דקות אמר שקר לו. בדרך לוואן הם חלפו על פני הסולן ונגנית המנדולינה שצעקו זה על זה, והסולן, כשראה אותם, אמר, קטינות, מה? ופרל צעקה מעבר לכתפה, אנחנו בנות שמונה עשרה, והבסיסט אמר, אל תדברי אתו, הוא רשע. 

הוואן היה ריק, הציוד עדיין היה באוהל, הבסיסט נשכב על הגב ובתורים הן שכבו עליו. פרל לא הייתה מעוניינת באורגזמה (עוד לא חוותה כזאת), עוד לא אוננה, לא אהבה לגעת בפות שלה, אבל הייתה חדירה מסוימת שכן אהבה, שהייתה עבורה כמו גירוד במקום שקשה להגיע אליו, אבל היא לא הצליחה להיכנס מספיק עמוק ולהרגיש את זה. אתה יכול לגמור בתוכי, אני לוקחת גלולות, אמרה, אבל הוא משך את עצמו החוצה וגמר בתוך היד שלו. ואז התחיל לבכות. 

אני אישאר אתו, אמרה קתרינה, שהייתה מסוג האנשים שאוהבים כשאחרים בוכים או מקיאים או רותחים מזעם – היא אהבה להיות זאת ששם בשבילם, זאת שמרגיעה אותם, זאת שאפשר להתוודות בפניה. היא תהיה אימא טובה, כמו אימא שלה, כמו עדנה, חשבה פרל כשיצאה מהוואן והביטה אל השמיים המעוננים שהסתירו את הכוכבים. אימא.

היי, אמר קול מתוך האפלה. היא ראתה את הקצה הבוער של הבדל לפני שהבינה שזה ליאם. רוצה קצת, שאל, והיא לקחה שכטה. את בהיריון, שאל, והסביר שאימה סיפרה לאימו והיא סיפרה ללילה ולילה סיפרה לו. לא שלך, אמרה במהירות. מגניב, אמר. כן, הייתי קצת מודאג. נפלה דממה, ולזמן מה הוא טלטל את ראשו ופיזם שורה משיר שפרל לא הכירה ולא הצליחה לפענח את מילותיו. היא חשבה שהצליחה לשמוע את נשימתו של ליאם מקרקשת דרך הרוק בפה שלו. את באמת נראית טוב הלילה, אמר, ופרל הופתעה מההבנה שהוא מנסה ליצור רגע אינטימי ביניהם ומתקשה להבין מה הדבר הנכון לומר. מדוע חשבה שכולם אחראיים וציניים כל כך ויודעי כול? אני חושבת שאשמור אותו, אמרה. אה, אמר, מגניב. הייתה דממה נוספת, ופרל רעדה. רוצה את הז'קט שלי, שאל, ופרל הנהנה, ואז שאלה אם יחבק אותה. הוא הניח עליה את הז'קט והם מצאו את אחד הסלעים הגדולים בשטח, שליאם וחברו הזיזו בקיץ שעבר תמורת עשרה דולר לשעה. הוא ישב כשגבו לסלע והיא ישבה בין רגליו. אני מתכוון, יש לך זמן, הוא אמר.  

למה אתה מתכוון, שאלה. לז'קט שלו היה ריח של קולון ומריחואנה. פרל זכרה את עצמה על רחבת הריקודים עם קתרינה, חשבה על אביה ואלכס וחברותיה של אימה שצפו בה, ובערה מרוב בושה, היא אפילו לא הייתה כזאת, רק ניסתה משהו, מדוע דברים חייבים לקרות ואז להפוך לזיכרונות, לא רק עבורך אלא עבור כולם. אנשים עלולים להיאחז ברושם שזו מי שאת, וזה מחליא.

אני מתכוון, אבא שלי פתח את העסק שלו רק בגיל 36. אז, כאילו, הילד שלך יהיה בן 18, אמר. 17, כנראה, אמרה, אבל כן.

פרל שלחה יד למפשעתו אבל הוא עצר בעדה. מצטער, אמר, אפשר סתם לשבת? היא הנהנה ומחתה דמעות שזלגו בטיפשות.

בעתיד היא תבלבל בכוונה בין ליאם והבסיסט במחשבותיה, בכזאת יעילות שעל אף העובדה שידעה בלי שמץ של ספק, תשכנע את עצמה ששניהם היו יכולים להיות האב.

היא תסרב ללכת לחברותיה המיילדות של מורין – הנשים שהכירה מילדות, היא לא רצתה שייגעו בה כך. היא תלך לבית חולים, שם יש מכונות גדולות. יש לך מזל גדול, פרל תאמר לבתה בצעדות למען זכות האישה על גופה שאליהן תיקח אותה, כי לנו יש כסף ויש משפחה, ולכן יש לך אימא שיכולה לרדוף אחרי החלומות שלה. לאנשים אחרים אין את זה.

אני בתול, אמר הבסיסט לקתרינה בוואן, או שהייתי. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי. הוא קבר את פרצופו בין ידיו וניסה להזיל עוד דמעות. קתרינה חיפשה בוואן אחר החוטיני שלה. הפעם הראשונה שלה הייתה בגיל 14, עם בחור שעבד בתחנת הדלק. היא הייתה אסירת תודה על המחלה, סיפרה למטפל שלה, משום שאפשרה לה להיקשר מחדש להוריה ולדחות את חבריה הבעייתיים – אילצה אותה לוותר על הלחצים המבלבלים והבוערים של גיל ההתבגרות – שהתחושה היא שתמיד  מחייבים אותך להתנסות בפועל. קתרינה ניסתה לחשוב על רגשותיו של הבסיסט. מה גברים חשבו בכלל על סקס? אני והחברה שלי אמורים לשמור את עצמנו לחתונה, אמר. איך אני אמור להתחתן איתה עכשיו? אני לא חושבת שזו אשמתך, אמרה לו. הוא משך באפו בהסכמה, ואז עצם את עיניו והתחיל למלמל לעצמו, מניף אצבע משולשת לצלב, מתמקח, היא מניחה, מחפש פרצות בחוזה שהוא וחברתו עשו מול המושיע האישי שלהם.      

עשית את הדבר הנכון, אמרה מורין שלושה ימים לאחר החתונה, משפשפת את גבה של פרל, שמיררה בבכי מול סצנת הפיוס בין מריאן דשווד וקולונל ברנדון ב"על תבונה ורגישות" של אנג לי, שאותו אימה שכרה מחנות הווידאו ליום שבו תיקח את הגלולה. זו רק גלולה, אמרה מורין. היא פירשה לא נכון את התקף הזעם של פרל; זה לא היה בגלל סיכול קיומו של תינוק, שכאשר פרל התפכחה ונרגעה ידעה שאינה רוצה, אלא מאושרם של קולונל ברנדון ומריאן. פרל חשבה שלעולם לא תזכה לאהבה ולאושר כאלו. אבל באותו רגע חשבה שבכתה גם בגלל אובדן האפשרות לתינוק, כי תינוק אבוד – לא המחשבה העמומה על עתיד מאכזב – הוא דבר שאפשר לבכות בגללו. אתה חושב שאגיע לגיהינום, היא שאלה את ג'ים בדרמטיות, וג'ים הביט בה ארוכות, מעביר אצבעות במחרוזת המאלה שלו, שהעדיף על פני מחרוזת תפילה נוצרית, לפני שאמר לה שלא.