במסדרון שרצפתו מחופה פלסטיק אפור הוא היה מתהלך כקאובוי – קשת עגולה בין הרגליים, צעדים רחבים ובטוחים, אגודל תחוב בין החגורה לעצם הכסל. ייתכן שבכך ביקש להראות לעולם שמסדרון זה על קירותיו העירומים הוא ממלכתו. או שאולי רצה לבטא תסכול עמוק על כך שהוא, שנועד לשלוט, נאלץ להסתפק בד׳ אמות צנועות.
פגשתי אותו לראשונה כשהייתי בן תשע עשרה, אז הוצבתי ביחידתו יחד עם שני חיילים שהכרתי בשלב ההכשרה. ישבנו בחדרו, שותקים, מביטים בו בריכוז שעה שלגם מכוס קפה וקרא בעיון את מה שעל פי מלמוליו היו ידיעות רגישות. בשלב מסוים התפנה אלינו, ומבלי להתיק את עיניו מהמסך פרט את משנתו: ״אתם לא יודעים כלום ולכל היותר תוכלו להתקרב לאיזשהו אספקט של האמת. להתקרב אבל אף פעם לא לגעת. יש לכם חודש, תקופה קצרה, שבו תוכלו לאמן את השכל להתקרב למה שישנו. זו משימה קשה והיא מתחילה עכשיו״. הוא שב לענייניו וסימן לנו לצאת מהחדר, מה שעשינו בצייתנות ובפנים רציניות, מלבד אחד מחבריי שנאבק בקושי רב לכבוש פרץ צחוק.
בימים ההם נהגתי להגיע לבניין היחידה בשעה שש בבוקר בשל בעיה מתמשכת של נדודי שינה. תמיד מצאתיו במשרדו, שקוע בעבודה, ממנה הקפיד לקחת הפסקה קצרה כדי לשבח אותי על התייצבותי המוקדמת. על שולחני המתינו קלסרים שהניח בעצמו, מלאים בדפים שנשפכו מהם בערבוביה. כשהיה מבחין בהיסוס שלי, שנבע מכך שציפיתי לקרוא חומר מודיעיני עדכני במחשב ולא מאמרים שנכתבו לפני שנים, היה מכריז בקצרה: ״קרא״. והייתי מתיישב לקרוא. הצייתנות שלי והדימוי החרוץ שנוצר לי הפכו אותי תוך זמן קצר לבן חסותו. בכל הזדמנות שניתנה לו הצהיר שייעד אותי להיות חוקר אסטרטגי מזהיר, בזמן שאת שני חבריי להכשרה שלח מעליו ליחידה אחרת, לעסוק בעניינים הקשורים בסיכול פעולות האויב. לא ידעתי מהו חוקר אסטרטגי, הכרתי רק את הדו״חות הישנים שהניח על שולחני, שסקרו התפתחויות היסטוריות ברפובליקה הקג׳ארית. אולצתי לקרוא על מעמדו של המיעוט השוּדֶ׳רי, על מקורות השנאה למערב בקרב האליטות, על אנשי הדת הבולטים ועל ההיסטוריה האדריכלית של הערים העתיקות שבהן קבעו את מושבם, על תעשיות הרכב והפלדה המפותחות, על מנגנונים פוליטיים וצבאיים, ועל נושאים רבים מספור שנשכחו ממני מיד לאחר הקריאה. אל חוסר שביעות הרצון שלי מחומרי הקריאה הייתה מתווספת לעיתים גם קנאה. מכריי משלב ההכשרה היו עוצרים ליד שולחני בדרכם אל חדרו של מפקד היחידה, אלוף משנה לוי, ורמזו לא אחת שהם מצויים בסודן של פעולות של צבא האויב, ושיתכן אף שיהיו מעורבים במניעתן. אני, לעומתם, לא זכיתי לפגוש את לוי אפילו פעם אחת, ובפעמים הבודדות שעברנו זה על פני זה במסדרון הוא נראה אדיש לחלוטין לקיומי. באותם רגעים היה מתעורר בי חשש שמזלי הרע הסיט אותי מדרך המלך הישר לידיו של מפקד טַהֲרָן, שמשאת נפשו הייתה העיסוק בעמום ובמיושן. ניסיתי יותר מפעם אחת לשתף אותו בחששות אלו, מתוך תקווה שאפשר יהיה לשאת ולתת עמו, אולי אפילו לשכנע אותו להעביר אותי לתחומים המלהיבים יותר שנראה היה שחבריי להכשרה עסקו בהם, אך לא היה לו עניין להקשיב לי. לרוב היה מתעלם ופונה לעיסוקיו. בתחילה חשבתי שמדובר בתרגיל חינוכי, בביטוי לנוקשות שתבע מעצמו וממני. ככל שחלף הזמן, הבנתי שהמציאות פשוטה יותר. לא היה דבר שעניין אותו מלבד החומר המודיעיני וכל דיבור שלא נגע ישירות אליו סירב להיקלט במוחו כהזמנה לשיחה. הבנה זו קיבלה אישוש ממקור נוסף כשרב סרן מבוגר נתקל בי בשירותים, בזמן ששנינו שטפנו ידיים. כשמבטינו נפגשו דרך המראה מבלי שכיוונתי לכך, סיפר לי: ״המפקד שלך הוא איש משונה מאוד. מהיום שהעבירו אותו אלינו לא שמעתי אותו מדבר על נושא שלא קשור לידיעות. לא נשים, לא ספורט, לא פוליטיקה ארגונית, רק ידיעות. אפילו לא סיפר לנו שהוענק לו צל״ש הרמטכ״ל או איך הוא התגלגל ליחידה שלנו. איזה בן אדם״, אמר וצחק לעצמו.
ערב אחד, בעודי מרפרף על החומרים המודיעיניים הישנים שנצטוויתי לקרוא, הגיע מפקדי עם קלסר והתיישב לידי. הוא לא הניח אותו על שולחני והלך לדרכו כפי שנהג לעשות, אלא המתין בסבלנות עד שאפנה אליו. כשראה שאני מביט בו, פתח את הקלסר והתחיל לדבר. ״בניגוד לחומרים האחרים שקראת, אלו ידיעות ששמורות רק בעותק קשיח ולא במאגר הממוחשב כי הן רגישות יותר. הן מכילות דיווחים של מקור אנושי של המודיעין הצרפתי, הטוב ביותר שהיה בקג׳אר, שנשלחו אלינו בעקבות שיתוף פעולה נדיר. השם שהוענק לו בקהילת המודיעין הישראלית הוא "גספצ׳ו כתום", אבל רוב האנשים שתעבוד איתם מכירים אותו בתור ״המקור״. אני עושה לעצמי מנהג לקרוא בדיווחים האלו בכל פעם שמגיע חייל חדש לתחום המחקר האסטרטגי. והינה הגיע הרגע״, הוא חייך אלי, ״שבו אני מתכוון לקרוא אותם איתך״. השעה הייתה שמונה בערב ותהיתי אם בכוונתו שנתחיל לקרוא את הידיעות בזה הרגע. לאחר התמהמהות קצרה שב לענייניות שאפיינה אותו והכריז: ״נקרא״.
״גספצ׳ו כתום״, סיפר בזמן ששלף ניירות מהקלסר והניחם בינינו, ״היה מקורב לראש הממשלה הקג׳ארי הוּשְמאנדי ובעל נגישות ממקור ראשון לפרויקטים אסטרטגיים בתחום הטילאות. חשוב לזכור שבמהלך הכהונה של ראש הממשלה הזה קידמה קג׳אר תוכנית מערכתית לפיתוח טילים בין יבשתיים, שמסוגלים לשאת ראשי קרב בלתי קונבנציונאלים. אני מניח שאת זה למדת בהכשרה שלך״, סיכם והכריז בשנית: ״נקרא״. התבוננתי בו במשך כמה דקות. בן רגע שקע לקריאה עמוקה, מבלי שנראה שדבר יכול להסיח את דעתו. עבורי, כל דקה שחלפה הייתה עינוי של ממש. אמנם רצונו לקרוא בידיעות סודיות שכאלה דווקא איתי החמיא לי, אך השעה המאוחרת פגמה בכושר הריכוז שלי, ומוחי נשאני שוב ושוב אל חברתה הנעימה של חיילת שעימה התחלתי לרקום קשר רומנטי באותה העת. בסיכומו של דבר, בזמן שהאיש שלצידי גמע את הדפים בשקיקה בזה אחר זה, אני שבתי וקראתי את אותן שלוש הפסקאות. עמוק אל תוך הלילה, הניח את הדפים וביקש לדעת מה הבנתי מהידיעות. המילים בקעו מפי בגמגומים וחזרו על שברי משפטים שדקלמתי מהטקסט, כגון ״שימוש בתוכנית הטילים למטרות מדיניות״ או ״חשיפה מכוונת של יכולות בוסריות לצורך שיפור עמדות במשא ומתן״. מיד הבנתי שאופן התבטאותי הרגיז אותו. ״ידיעות מודיעיניות הן לא רומן״, הטיח בי. ״אתה לא יכול להסתפק בלסמן לעצמך כמה משפטים שאהבת או ללכת הביתה כשאתה מלא במחשבות נעימות על אחת הדמויות. אתה פה בשביל לנתח, בשביל להסיק מסקנות. כל מילה חשובה, כל משפט דורש הבנה מעמיקה וקריאה ביקורתית״. לא הייתה לי הזדמנות להגן על עצמי, שכן הוא ארז את חפציו והסתלק מהמשרד. נותרתי לבדי עם תחושת כישלון מרה ובו ברגע קיבלתי החלטה שלא לאכזב אותו בשנית. בכל יום אחרי אותו הלילה הקפדתי לישון היטב, לאכול ארוחת ערב קלה ולקרוא בריכוז את הידיעות שהשאיר בידי פעם אחר פעם. כששב והתיישב ליד השולחן שלי והכריז בסגנונו שכבר למדתי להכיר: ״נקרא״, התעקשתי שנתחיל במעבר נוסף על ידיעות שכבר קראנו ולא בנקודה שבה עצרנו במפגשנו הקודם. התעקשותי הרשימה אותו ומכאן ואילך הייתה האווירה בינינו נעימה יותר. מדי כמה עמודים של קריאה מרוכזת היה פונה אליי בשאלות, ואני, למוד ניסיון מכישלון המפגש הראשון, הייתי משתהה בתגובתי ובוחר בזהירות את מילותיי. כשצברתי ביטחון התחלתי לענות לו גם בשאלות משלי, שכן הבחנתי שבדרך זו הצלחתי לא רק לקנות לעצמי זמן לגיבוש תגובה חכמה יותר, אלא גם לאתגר אותו לדייק את טענותיו. להפתעתי, מהלך זה לא נתפס בעיניו כחצוף ואף נראה היה שהוא מזמין אותו. בחפץ לב נטש את תפקידו כמורה נוקשה והפך לתלמיד סקרן, המתאמץ לשלוף ממוחו את הידיעות המדויקות עליהן נשענה תשובתו. בזמן שעשה זאת, נהג להקיש באצבעותיו על השולחן ולצמצם את עיניו, וכשלא מצא את מבוקשו היה פולט נהמה, דוחק אותי הצידה ומשתמש במחשב כדי לחפש אחר פרטי המידע הסוררים שחמקו מזיכרונו. כשאלו נמצאו לבסוף, היה מקריא לי מהם ולא מהסס לתקן את טענתו הראשונית אם התברר שלא הייתה מדויקת. יותר מפעם אחת, עשה זאת כשחיוך מרוצה נסוך על פניו וכשעיניו מביטות בי ברכות שחתרה תחת כל היבט אחר בדמותו. ממה בדיוק היה שבע רצון? לא יכולתי לדעת בוודאות, מאחר שלביטוי הגופני לא נלוו מילים. במרוצת השבועות בהם עברנו במשותף על החומרים המסווגים, במקביל להתמצקות בסיס הידע שלו הלך ונבנה ביסודות איתנים זה שלי. ההכרה בכך נעשתה ברורה כשמפקדי החל לצרף אותי לדיונים חשובים, בהם נדרשה פרשנות לידיעות מדאיגות שהיו מתקבלות ממקורותינו בנוגע לתוכנית הטילים הקג׳ארית. משתתפי הדיון, ואני איתם, היו מביטים בו בהערצה כשהיה מסביר כיצד דיווחי המקור מבהירים שאין מקום להיתפס לבהלה, שבמקרה כזה או אחר הידיעות המדאיגות היו לא יותר מתכסיס, או שפשוט ישנו הסבר מקל שמפרש אותן באופן המניח את הדעת. הוא הרבה להתייחס למושג ״דוקטרינת ההטעיה המכוונת״ כדי להסביר שההנהגה הקג׳ארית מבקשת באופן עקבי לבלבל את יריביה על ידי חשיפת יכולות צבאיות מדומות, בתקווה שהדבר יעורר בהם אימה או ימשוך אותם לפעולה נמהרת. רק פעם אחת ראיתי שחולקים על הסבריו. היה זה חייל צעיר, שאמר שלדעתו פרשנות המקור מקלה מדי עם התמונה העולה מהידיעות. מפקדי השיב לו מיד: ״הדעה שלך קבילה, אבל עם דעה לא מנצחים את האמת״. הדיון המשיך ללא הפרעות. בשלב מאוחר יותר, כשבטח בעומק הבנתי את דיווחי "גספצ׳ו כתום" וביכולתי להשיב למשתתפים סוררים כגמולם, החל לשלוח אותי במקומו לחלק מהדיונים. הדבר הביא לכך שפרשנותי נהייתה למצרך מבוקש ושהתחיל להיווצר לי מעמד של מומחה בפני עצמי, לא רק כנספח החג סביב נוכחותו הבולטת שלו. החותמת הסופית להצלחתי ניתנה כשזומנתי לדיון מיוחד עם מפקדי בלשכתו של ראש היחידה, אלוף משנה לוי. חודשים ארוכים עברו עליי בקנאה בחבריי להכשרה שכבר זכו להשתתף בדיונים אצלו וכעת התמלאתי גאווה על כך שבניגוד אליהם, זומנתי למפגש בן ארבעה משתתפים בלבד ובנושא רגיש ביותר. מפקדי ואני מצאנו אותו בחדרו כשהוא מסתודד עם קצין נוסף, אלוף משנה סער, שעתיד היה להחליף אותו בתפקידו תוך מספר שבועות. המחליף התהדר במאפיינים שתבעו מזולתו להתייחס אליו בכבוד – מבט שלו, שפתיים דקות בהטיה ערמומית בתוך מסגרת של לסת גברית, וקול נמוך ובוטח שעטף מילים מעטות שנבחרו בקפידה. לוי הנחה אותנו לשבת תוך שהוא פולט בחזרתיות מגוון טרוניות: כמה כאב ראש עוד יהיה לי מהקג׳ארים האלה? מה בן אדם רוצה, כמה שבועות בלי ידיעה שתעיר אותו באמצע הלילה? באיזשהו שלב הפסיק, ולקח על עצמו להציג את מפקדי בפני סער. ״יושב פה קצין עם יכולות יוצאות דופן. אדם עם ראיה מיוחדת. הוא יודע לפרש יותר טוב מכל אחד אחר במדינה את ההקשר האסטרטגי של ההפתעות שאנחנו מקבלים מהקג׳ארים. סיפרתי לך עליו, זה האיש שניסח את דוקטרינת ההטעיה המכוונת. אני מקווה שגם הפעם הוא ידע להסביר את הבשורה הרעה שקיבלנו״. הוא סימן למחליפו שיעדכן אותנו בפרטי הבשורה ואז נשען לאחור וחייך לעבר פרצופו הרציני של מפקדי. סער דיווח שממצאים שנאספו במבצע מעבר לקווי האויב חשפו שהקג׳ארים התקדמו בחשאי בפיתוח ראש קרב בלתי קונבנציונאלי ושיפרו באופן מסוכן את טווח הטילים שלהם. ״היכולות שלהם מצויות בנקודה שהערכת המודיעין המדינית טענה עד היום שהם לא רוצים בה והערכת המודיעין הטכנולוגית טענה שהם לא מסוגלים לה״, סיכם. ״שגינו ועכשיו צריך לראות אם אפשר לתקן״.
מפקדי הביט בו במשך רגעים ארוכים – הביט והביט, ואני זוכר שמשהו במבט הזה עורר בי אימה גדולה עוד יותר מזו שהתעוררה בי בעקבות תוכן הדיווח של סער. ״שמענו כבר סיפורים כאלה״, הוא אמר לבסוף, ״אני רוצה לראות את הממצאים״.
״זה לא אפשרי, בגלל מאפייני הפעילות רק מעטים יכולים לגשת אליהם. אני יכול להבטיח לך שאלו ממצאים פיזיים שנותחו בידי מיטב המדענים. אנחנו לא מדברים על מסמך או שיחה. הממצאים חד משמעיים״.
״אף ממצא הוא לא חד משמעי בפני עצמו״.
סער צחקק בלעג והוסיף כשהוא מביט לתקרה: ״אתה נאחז בהערכת המודיעין שלך כאילו היא התנ״ך״.
לוי, שהתנועע בכיסאו חיוור ונסער, קטע אותם. ״אתה חייב להבין שהעניין הזה עורר בהלה בדרג המדיני הבכיר ואי אפשר לבטל אותו כאילו זו עוד ידיעה שהגיעה אלינו״, הוא הבהיר למפקדי ואז פנה לסער. ״אני מציע שתקדיש זמן לקריאת החומרים של "גספ׳צו כתום" לפני שתיכנס לתפקיד. אסור לשכוח שיש סיבות טובות שבגללן אנחנו מייחסים להם חשיבות גדולה כל כך״. הפגישה הסתיימה מבלי שתאמר מילה נוספת ומבלי שאני, שקפאתי במקומי, פציתי את פי.
היחידה שינתה את פניה עוד לפני שלוי עזב את תפקידו באופן רשמי. היעדרויותיו של מפקד היחידה היוצא נעשו ארוכות ועל פי השמועות שהפיצו כמה מפקדים, גם כשהצליחו לתפוס אותו לשיחה הוא דיבר רק על פרישתו הקרבה. סער הפך לראש היחידה מכוח נוכחותו והוא פעל בזריזות כדי לבסס את מעמדו. את אהדת החיילים הזוטרים קנה תוך ימים במנהגו להתהלך במסדרון מדי בוקר, לדרוש בשלומו של כל מי שנקרה בדרכו ולשאול שאלות שהפגינו סקרנות אמיתית בחייהם של בני שיחו. את אחריותו הבלעדית על הערכת המודיעין הבהיר בישיבות עדכון הבוקר היומיות, שנערכו בהשתתפות כלל החיילים ושבאופן מסורתי הובלו בידי המפקד שלי, שגם היה אחראי על מסירת עיקריהן לאלוף משנה לוי. בפעם הראשונה שהגיע לישיבה כזאת, סער התיישב לצד מפקדי, שכבר ישב בראש השולחן המוארך. ראש היחידה הנכנס בלט בין המשתתפים משום שהיה היחיד שלבש מדי ב׳ ומשום שמבטו התקבע בכל פעם על חייל אחר, כאילו ניסה לעמוד על טיבו של כל אחד מאיתנו בכוח המחשבה בלבד. מפקדי התעלם מנוכחותו וניהל את הדיון כרגיל, אך כשביקש לשחרר את המשתתפים לעיסוקיהם נעמד סער ושטח את משנתו במשפט בודד: ״היחידה הזאת היא יחידה מבצעית ואני מצפה מכולם להופיע מחר במדי ב׳״.
ביום המחרת, כשנכנס לחדר הדיונים באיחור קל כפי שנהג לעשות, מצא מפקדי את סער בראש השולחן ואת כלל חיילי היחידה לבושים מדי ב׳. הקהל, שעד לאותו רגע געש מהתרגשות, השתתק באחת למראה מדי הא׳ המגוהצים שלו. מפקדי סקר את המשתתפים שהשפילו את מבטם, וכששם לב שסער מעלעל בידיעות מודיעיניות כאילו דבר לא התרחש סביבו, יצא מהחדר. ראש היחידה הנכנס פלט אנחה ארוכה והנחה את תורן הלילה למסור את עיקרי הידיעות. הוא קטע אותו כשהסתבך בדיווח ארוך על המתיחות בין המפלגות הרפורמיסטיות ערב הבחירות לפרלמנט: ״התנגשות צבאית עם קג׳אר היא בלתי נמנעת. אין יותר מקום ביחידה למילים יפות ולניתוחים מפותלים. החל מהיום, כולנו צריכים להתמקד בסיוע לדרגים המבצעיים״.
יצאתי מהחדר בין החיילים המפטפטים כשאני מלא ברגשות אשם, ומיהרתי לפינת העבודה שלי כדי להחליף את מדי הב׳. נכנסתי אל משרדו של מפקדי בתקווה שישים לב לצעד ההצהרתי שלי, אך הוא היה שקוע במחשב ולא נתן את דעתו אלי. שאלתי אותו לשלומו והוא, לאחר שנתן בי מבט משונה, שאל: ״באיזה עניין?״.
השבועות חלפו וסער תפס את מקומו של לוי באופן רשמי. הדיונים בהם נדרשה פרשנותי נפסקו זה מכבר, ושינויים בתיעדוף המודיעיני הביאו לכך שלא התקבלו דיווחים שנדרשתי לעבור עליהם. גם ציפייתי שראש היחידה החדש יבקש ממני להגיש לו את ידיעות המקור ולבאר לו אותן נכזבה. הפכתי מובטל, אך נראה שאיש מלבדי לא הצטער על מצב העניינים החדש. את מפקדי כבר כמעט שלא ראיתי, וכשחלף על פני במסדרון הביט לאופק בנחישות לוחמנית ובשפתיים קפוצות, באופן שלא איפשר לנו ליצור קשר עין. ביתר הזמן הסתגר בחדרו והגיח ממנו רק כשזומן לדיון בלשכתו של סער. דיונים אלו התנהלו תמיד בצעקות, הסתיימו בטרם מוצה הזמן שהוקדש להם ביומן ופלטו מתוכם את שני המפקדים כשהם זועמים ומסוגרים, האחד שב מיד לחדרו וטורק אחריו את הדלת והשני מסייר במסדרונות בשתיקה. עם הזמן התמעטו מפגשים אלו ולבסוף גם הם נפסקו. את מקומם תפסו זימונים תכופים של מכריי מימי ההכשרה, שנהנו לרמוז בעוברם על פני דלת משרדי שהייתה זו תקופה נהדרת לתחום המבצעי בזירה הקג׳ארית.
באותם ימים מלאי תסכול, רציתי יותר מכל שמפקדי יקרא אותי אליו. רציתי שירתום אותי לסייע לו במאבקו, שתינתן לי ההזדמנות להוכיח לו שלא לשווא השקיע בהכשרתי. רציתי שנלחם יחד – לא למען מעמדנו ביחידה, אלא למען פרשנות נכונה של המציאות. אך לא נמצאה ההזדמנות לומר לו דברים שכאלו. דלת משרדו הייתה תמיד נעולה וכשדפקתי עליה לא נשמע כל קול מהחדר. לערבי הקריאה המשותפת הפסיק להגיע, אף שהמשכתי לקיימם בגפי משום שנותרה בי תקווה קלושה שיופיע לפתע באחד מהם. תקווה זו נמוגה כשנקראתי ערב אחד אל משרדו של סער ונתבקשתי להביא איתי את כל הקלסרים שכללו את חומרי המקור הרגיש. הוא קיבל את פני בחביבות, כפי שעשה תמיד כשנתקל בי בסיוריו, והודיע לי שלמחרת היום ישונה ייעודו של המדור שלי כך שיתמוך במהלכים מבצעיים כנגד תכנית הטילים הקג׳ארית. ״מיותר לציין״, אמר, ״שימונה לך מפקד חדש״. אחר כך ביקש שאניח את הקלסרים בכספת האישית שלו והבטיח שאם יתגלה אפילו רמז קל שבקלים שיש בהם מידה של אמת, יוחזרו אליי או למי שיחליף אותי. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי אותם.
עזיבתו של מפקדי נפוצה רק כשמועה. מעולם לא הוכרזה באופן רשמי, מעולם לא נמסרה הסיבה להתרחשותה. איש לא ידע לאן המשיך ועל פי אופי הרכילות במסדרונות נראה שלא רבים עסקו בכך. אולי הבינו שבנושא זה מוטב שלא להרחיב את הדיבור. יוצא מן הכלל היה אותו רב סרן ותיק בעל חיבה לסיפורי מעשיות, שביקש לחלוק איתי את הפרטים העסיסיים שהגיעו לאוזניו כשנתקלנו זה בזה ליד הכיור בשירותים. ״הימרת על הסוס הלא נכון״, אמר לי בדרכו הלא נעימה. ״הקג׳ארים הטעו את שניכם, ומסתבר שזו לא הפעם הראשונה שהמפקד שלך טעה טעות חמורה. עכשיו כשכל הבכירים שהגנו עליו כבר לא בתמונה הסיפורים רצים מעצמם. הוא הכניס חיילת להריון, ידעת את זה? בגלל זה סילקו אותו מהיחידה הקודמת שלו, ככה הוא הגיע אלינו. השתיקו את הפרשייה, אבל הפיקוד החדש השתמש בזה כדי להזיז אותו מהדרך״, אמר וצחק לעצמו כפי שעשה כשביקש לסכם שיחות. גם אם נראה היה שאחרים המשיכו בחייהם ושכחו ממנו, התקשיתי להשאיר את דמותו של מפקדי מאחורי. הרגשתי שבגד בי, והמחשבות התדירות עליו הסעירו את רוחי. סברתי שהאופן בו כיוון את דפוס החשיבה שלי בשיטתו הנוקשה הפך אותי ללא מתאים למשימות שהוטלו עליי בתחום המבצעי – הייתי שקול ומנומק מדי, ומדיבורי חמקה תמיד הנחרצות הבוטחת שאפיינה את המצטיינים סביבי. כעסתי עליו מדי יום וכעסתי על עצמי שהתמסרתי אליו. כך היה כל עוד שירתי בצבא. לאחר שהשתחררתי וככל שחלף הזמן, הוא והסיפורים שנלוו אליו הפכו מעצמם לזיכרון דהוי, שנבלע במערבולת הולכת וגדלה של אנשים ואירועים שאיבדו מממשותם משום שלא התקיימו יותר בהווה שלי. יחד עם זאת, מדי פעם הייתה דמותו מגיחה לחיי. זכור לי במיוחד רגע כזה, בזמן שחבריי לספסל הלימודים באוניברסיטה שיבחו אותי בפניי – כמה מרשימה הנחישות שלך לרדת לעומקם של דברים, כמה אתה נכון לאתגר את העמדות שלך, כמה אתה תמיד רעב לידע נוסף. קיבלתי את המחמאות בעונג ובמבוכה, וביני לבין עצמי אמרתי – אלו אינן תכונותיי, אלו תכונותיו שדבקו בי. אך האמת היא שאלו היו רגעים נדירים, וכמעט שלא קרה שחשבתי עליו או שתהיתי מה עלה בגורלו. מעולם לא ביקשתי ליצור איתו קשר.
והנה, למרות מרחק הזמן והיטשטשות הזיכרון של המאפיינים הייחודיים של יחסינו, אני מוצא את עצמי יושב וכותב עליו זה הלילה השני ברציפות. כותב, לא מבחירה, כי לו יכולתי הייתי יושב ברגע זה לידו ומספר לו, והוא, אני מאמין, היה מקשיב לי. הייתי מספר לו על תחושת המחנק שלפתה אותי, על הבדידות שאחזה בי לפתע בקרב האנשים הקרובים אליי ביותר, על חוסר היכולת שלי לספק תשובה מניחה את הדעת לאשתי, ששואלת אותי שוב ושוב – מה קרה לך? מדוע אתה ער בלילות האחרונים? רק הוא, בכל העולם, יכול היה להבין מדוע אינני מצליח להסביר לה מה עורר בי ראשו העגול של האזרח הקג׳ארי, שהביט אליי בעיניים כבדות מכותרת הדיווח באפליקציית החדשות. האיש, כך נכתב, התגורר מזה עשרים שנה בפריז, אך קודם לכן היה יועצו לענייני מדע של ראש הממשלה הקג׳ארי הושמאנדי. הוא פותה לשוב אל קג׳אר מולדתו בתואנה שתבונתו נדרשת לטובת המגעים המדיניים עם המערב, אך מיד כשנחת במדינה נעצר. הוא הואשם שחלק את סודות תכנית הטילים עם שירותי הביון הצרפתיים. הוא הוצא להורג בתלייה באותו הבוקר.
