לשולמית הראבן

אז מה, אמרה לעצמה מירי כשקמה בבוקר שלמחרת יום הכיפורים בדירתה היפה שמשקיפה לנמל. אז מה אם אני קמה לבד למחרת יום הכיפורים? זאת לא הפעם הראשונה ובטח גם לא האחרונה. היא היתה אשה שהגיל לא פסח עליה והיא מנתה שנותיה על פי מניין מלחמות ישראל: את מלחמת ששת הימים זכרה בקושי. את מלחמת ההתשה לא זכרה כלל, אף על פי שזמנה מאוחר יותר, אולי משום שהעורף כמו שקראו לו אז, סבל פחות. את מלחמת יום הכיפורים כבר זכרה היטב, ובמלחמת לבנון הראשונה כבר היתה חיילת, ובשנייה, כבר אם. אלה מניין שנותיה לפיכך, וארץ שיש בה מלחמות כמובן שבה גם חיילי מילואים והיא זכרה את החדווה שהיתה תוקפת את אביה כשהיה נקרא לשירות המילואים שלו.

אמה החרישה למול חדוות אביה, ורק בדיעבד התברר פשר חדוותו. מהמילואים היה שב מדוכדך משהו, כאילו הותיר שם חלק ממנו, וכעת עליו לשוב לשגרת יומו האפרפרה ונטולת התשוקה. 

אבל עכשיו שניהם כבר היו שוכני עפר זמן רב, ואולי גם אני עוד מעט אצטרף אליהם, חשבה לה לרגע וסילקה מיד את המחשבה מעליה.

היא עמדה לרגע במרפסת והביטה במנופי הנמל בשמץ של גאווה: משפחת אמה היתה מהמשפחות שהביא אבא חושי לבנות את נמל חיפה מסלוניקי בשנות השלושים של המאה הקודמת, ובניהם של בני הדודים שלה, או לפחות חלקם, עדיין עבדו בו. אחר כך הפכה פניה אל הדירה. היא אהבה את הדירה הזאת, את רחבות חדריה, את העציצים ששגשגו בכל אחד מהם, את האור הנפלא, הברוד, בחדריה, אור ששיקף את מהלך היום משחר עד דמדומים.

אז מה, אמרה לעצמה, אז הייתי לבד ביום כיפור. לצום, אני בכל מקרה לא צמה, ודיברתי עם הילדים, ויצאתי קצת מהבית, וגם עם יאיר דיברתי. כן, בקצרה אמנם, כי הוא הרי בנסיעת עסקים, ולא נסע לבלות.

כדרכה בשעת מצוקה או שעמום, בדקה את מצב חשבון הבנק שלה. שלה ולא שלהם, שכן למירי היה חשבון בנק פרטי, שבו החזיקה את הכספים שהרוויחה מעבודות תרגום ועריכה מזדמנות. משק הבית נוהל כמובן מחשבון משותף שלה ושל יאיר, שנהג לומר, שהשותפות ביניהם היא כזאת: הוא מכניס אליו כספים והיא מוציאה אותם. ואף על פי כן. 15,000 שקלים היו באותו בוקר בחשבונה, שכר שתי עריכות ותרגום של מאמר שלקחה על עצמה. אלא שעכשיו הידלדל מספרם של מציעי העבודה: מכוני מחקר והוצאות ספרים, ואם כבר הציעו, היתה לעתים קרובות ההצעה מעליבה ממש מהבחינה הכספית ולא תמיד נענתה לה.

קשה לנהל קריירה אמתית ליד בעל שמרוויח כל כך הרבה, מה גם שידו פתוחה ולבו לב נדיבים. לעתים היתה קוראת בעיתון על "טרור כלכלי" שמפעילים גברים מסוימים על רעיותיהם, ואפילו חיה, ידידתה מלימודי תעודת העריכה באוניברסיטה נפלה קורבן לטרור שכזה: בעלה, מנהל סניף בנק טפחות בעיר התחתית, מצא לו חברה (לא הראשונה, מסתבר) והחליט לעזוב את הבית ולחיות עמה. כבר בבוקר עזיבתו סגר את כל חשבונות הבנק המשותפים להם, והיא נותרה עם חשבון הבנק שלה, שהיו בו כמה אלפי שקלים, אבל הסכום הזה בהחלט לא הספיק לניהול רמת החיים שהתרגלה אליה. איזה השפלות צריכות נשים לעבור בתחילת המאה ה-21, חשבה בינה לבין עצמה, ואיזה מזל יש לי שלא נישאתי לגבר כזה.

אז הוא נסע לחו"ל בחגים. אז מה? גם הברסלבים נוסעים. עוד כמה ימים, תכף אחרי סוכות יחזור. זאת עונת התערוכות בחו"ל, והמארגנים לא מתחשבים בשום צורה בחגי תשרי. חשבה אולי תיסע לבתה שגרה במרכז, אבל דחתה מיד את הרעיון: הכי טוב בבית, במיטה שלי, אמרה ולא האמינה בעצמה למחשבה שחלפה בה. הנה, אני כבר נעשית דומה לאמא שלי. כאילו לא די בדמותה המשתקפת בראי.  

אחר כך הציצה במקרר. מנהג היה שמור עמה, לנסות לרזות בעת שבעלה מבקר בתערוכות הנעליים במילאנו. בשנים הראשונות שבהן שהה בחו"ל בסתיו הצליחה בתקופת היעדרותו להשיר מעליה ארבעה ולפעמים אפילו חמישה קילוגרמים, אבל עם השנים החולפות והגיל המתקדם, פחתו מספר הקילוגרמים שהצליחה להשיר ולעומתם רבו מספר הקילוגרמים שהצליחה לעלות במהלך השנה. שום דבר, היה אומר לה יאיר מדי פעם, כאילו משום מקום, אינו כפי שהיה.

מה בכל זאת נותר כפי שהיה ואולי נעשה אפילו טוב יותר? המתנות שאותן היה מביא בשובו: גם בקרב חברותיה היה ידוע, שאין כמתנותיו של יאיר. עד כדי כך הגיעו הדברים, שלפעמים היתה חברתה הטובה, רינה, מעיזה ומבקשת להציץ במתנות שהביא. מובן שלא הכול הראתה לה. יש דברים שטוב שייוותרו בצנעת חדר השינה ואפילו לחברה הכי טובה אין מראים אותם, וגם לא מזכירים את שמם שכן הם מתנות שבין בעל לאשתו ואין משתפים בהן, אבל את בקבוקי הבושם, גרבי המשי, צעיפי הקשמיר, נעלי העור עם האימום הטוב שאין להשיג כמותו בישראל אפילו היום, ופה ושם גם איזה תכשיט אקזוטי, שכיית חמדה שאבן חן כבדה מעטרת אותה הראתה ברצון. אח, היאיר הזה, היתה אומרת רינה, איזה טעם יש לו. ואיך הוא יודע לקנות לך נעליים. רק גבר שאוהב את אשתו אהבת אמת, לא רק בלב, אלא גם בגוף, יכול לקנות לאשתו נעליים שהן בול על הרגליים שלה. גם חברות אחרות, כאלה שפגשה בבתי קפה ובמועדון הספרותי שהיתה חברה בו והיה מתכנס אחת לחודש כולן גמרו את ההלל על טעמו של יאיר, על נדיבותו ועל אהבתו.

כן, אז בחגים הוא לא נמצא השנה ואולי גם בשנה שעברה לא היה ובזאת שלפניה, כבר לא היתה בטוחה, נכון, אבל עוד מעט ישוב, חשבה בינה לבין עצמה, והתחילה לסדר מעט את הבית, כי איזה סדר כבר יכול להשתבש כשרק אני כאן, והחלה לתכנן את הארוחה שתבשל לקראת בואו. אבל בסוף הדיחה מלבה את כל התוכניות הללו, ויצאה למרכז הכרמל. טיילה בין החנויות, הלכה לאודיטוריום כדי לקחת את תוכנית העונה החדשה של הפילהרמונית, הציצה בחנות הדליקטסים ושקלה בדעתה אם לקנות את הקוויאר הישראלי שאכלה במסעדה במנהטן לפני שנתיים, זה שמיוצר בקיבוץ דן והעולם מלא את שבחיו. בסוף נכנסה לסופר, קנתה 200 גרם גבינת עמק וגביע קוטג', עגבניות ומלפפונים. זה יספיק לי, חשבה, מה כבר צריכה אשה בגילי לאכול.

מנהג היה לו ליאיר. מיד אחרי נחיתתו, היה מצלצל אליה. נחתי, היה אומר, עוד מעט נתראה. ו… הבאתי לך משהו. כאילו כדי להעצים את ציפייתה. עם השנים ניסתה לנחש מצליל קולו מהו שהביא לה. אולי זאת מטפחת, חשבה הפעם.

היא לא טעתה בהרבה: כשהגיע יאיר הביתה, הכניס את המזוודה שלו לחדר העבודה ואמר לה, אני אפרוק בעצמי, זה בסדר, והתחיל לסדר את הבגדים, ולמלא את מכונת הכביסה, ולשים את הז'קטים בערימה לניקוי יבש. בתחתית המזוודה שכב, בתוך שקית נייר, עטוף בנייר דקיק, האריג. הוא הגיש לה אותו בשתי ידיים ואמר לה, כזה עוד לא ראית. היא לקחה את מתנתו, והלכה אתה לסלון, שם האור בוהק יותר, כדי שתיטיב לראותו. היא פתחה את השקית, הוציאה את האריג ופרשה אותו בזהירות. באמת שמעולם לא ראתה אריג כזה: רגע הוא ורוד ורגע ירוק, רגע מים ורגע אש, רגע שחר ורגע בין ערביים, דקיק כמחלפות עכביש, ובכל זאת חזק, טיפה שקוף, ואני כבר לא מה שהייתי, חשבה בינה לבין עצמה, ובכל זאת אולי עם משהו יפה מתחת. חמישה מטרים של בד. נו, אמר לה יאיר שבינתיים נכנס גם הוא לסלון, יפה? כן, אמרה, מאוד יפה, תודה רבה.

וזהו, היא שכחה ממנו, כמו ששכחה ממתנות רבות אחרות שהביא לה במהלך כל אותן שנים. מתי התחיל בכלל עם המנהג הזה? אולי מאז שאת רוב נסיעותיו הוא נוסע בלעדיה. את תשתעממי שם, היה אומר לה. אני צריך להיות מרוכז בעסקים, לא יכול לשעשע אותך וגם לא רוצה לחשוב על זה שאת משתעממת במלון. תישארי בבית. אני מבטיח לך שבקיץ ניסע ביחד. שיט לקריביים, טיול מחוף אל חוף, לווייתנים באלסקה, אוסטרליה, מה שתרצי, היה מבטיח בניסיונותיו לשכך את אכזבתה ולהרגיע את מצפונו. אבל מה שתרצי איכשהו התפוגג לעתים קרובות ללחץ בעבודה, לעוד נסיעת עסקים, לעצבנות עונתית ולסתם עייפות. אין, אין כמו בארץ במיוחד מחוץ לעונה, היה אומר לה. וכך יצא שלפעמים כשהיה חש שרוחה קצרה מאוד, יצאו לכמה ימים לים המלח, פעם התארחו במצפה הימים ופעם ביערות הכרמל (כל כך קרוב הביתה, חשבה לעצמה), ובמלון בראשית כמובן, תכף אחרי שנפתח, וגם מדי פעם יצאו לאיזו גיחה קצרה לתל אביב ליומיים-שלושה, פעם לאופרה לכך עושות כולן או לטוסקה, והכי טוב לכרמן, שראו כמה וכמה פעמים, ולאיזה קונצרט בפילהרמונית, אבל משהו מוכר, ובשום אופן לא מלחינים ישראלים, מלון בוטיק, מסעדה טובה. בקיצור, מקומות יקרים, לפעמים יקרים מאוד, שמהם ניתן לשוב הביתה במהירות. לעסקים, לטלפונים, למשרד. לא רק שאין כמו בארץ, גם אין כמו במשרד. 

לעתים היתה מדמה לעצמה את מעשיו בעת שהוא נמצא הרחק ממנה. בערים שבהן ביקרה היו דמיונותיה קלים ושוצפים. חשבה איך הוא פוסע ברובע התשיעי בפריז לגלרי לפייט, איך הוא עובר שם בין הדוכנים השונים, מביט, בוחן מול האור ובסופו של דבר בוחר. היא ידעה שהיא מדמיינת את עצמה, את האופן שבו היא היתה בוחרת מתנה עבורו או עבור כל אדם אחר, אבל בשום אופן לא יכולה היתה לדמיין לעצמה באומץ ובכנות את בעלה הולך ברחובותיה של עיר זרה ובוחר עבורה מתנות, ולא חשוב כמה הכירה את העיר ואת רחובותיה. 

לונדון לא מחכה לי, גם פריז ורומא לא כל כך, זמזמה לעצמה, וחשבה על מזרקת המשאלות ברומא ועל גשר הזהב שבפירנצה. שם דווקא היו פעם לפני שנים רבות ביחד. את הטבעת שקנה לה שם זכרה היטב, היא ענדה אותה על אצבעה תמיד.

אם לא היתה חוששת שיבחין בכך, היתה מעניקה לפחות חלק ממתנותיו לאחותה, לבתה, לחברות. הן תפסו לה המון מקום בארון. מה לא היה שם? 

תליון ענבר שהביא פעם מאחת מהמדינות הבלטיות, יהלום כחול שהביא לה מאנטוורפן, סוודר קשמיר שהביא מלונדון ועוד שלל חפצים מאיכות משובחת שמעולם לא השתמשה בהם. 

פעמיים בשנה, מצוות נשים מלומדה, נהגה לסדר את הארון: בנובמבר מעלה קיץ ומורידה חורף, ובאפריל מורידה קיץ ומעלה חורף. או אז היתה פורשת את המתנות השכוחות על המיטה, כמו סופר שמונה את עלבונותיו: את צעיף המשי הביא מנסיעה משנחאי. איזה רגליים קטנות יש לסינים האלה, אמר כשחזר. לא רק לסיניות. אבל המשי היה ענוג וחושני. כמה רצתה להצטרף לנסיעה הזאת, בוא, אמרה לו, ניסע גם לבייג'ינג לעיר האסורה, נטייל בחומה הסינית, אולי אפילו לטיוואן לראות את האוצרות המוברחים של הקיסר. אבל הוא הביט בה במבט ריק ואמר, לא, לא, זה בלתי אפשרי, אני מצטער, אני לא יכול לנסוע לכל כך הרבה זמן, אני רק קופץ לשנחאי וחוזר. ניסע, בהזדמנות, אני מבטיח לך. יש לי גם צבירת נקודות בחברת התעופה. ניסע בביזנס, לא סתם במחלקת תיירים. אלא שכשהגיע הרגע לממש את הנקודות הללו, התברר שניתן לממשן רק כשהטמפרטורות יורדות הרבה מתחת לאפס בבייג'ין. אל תדאגי, ניחם אותה, עוד יהיו לנו הזדמנויות.

תגידי אמא, היתה שואלת אותה בתה לפעמים, מה עם המחרוזת אלמוגים שאבא הביא לך מסין, ומה עם הפנינים הגדולות ההן? את אף פעם לא עונדת אותן. אלה המחרוזות של גי דה מופסאן היתה חושבת לעצמה ושותקת, מי שתענוד אותן תשעבד עצמה לעשרים שנה. 

וככה הרגישה חופשייה: פרשה את מתנות הנטישה, שלא השתמשה בהן מעולם, שכן ידעה שניתנו לה כפיצוי, וגלגלה בינה לבין עצמה את העלבונות שנאצרו בהן. חלק מהן שכחה מסידור ארון אחד למשנהו, ועל חלקן בכל זאת חשבה לעתים. לעתים היתה איזה שאלה סתמית שהתעופפה בחלל האוויר מזכירה לה אחת מהן, ולעתים, על משכבה בלילות, בעיקר בלילות שבהם שכבה במיטתה לבד, נזכרה בהן. 

אבל לא כל דבר אפשר לשכוח וספר הזיכרונות ייקרא כידוע מאליו, וכך קרה, שהחודשים רדפו זה את זה, ובוקר אחד התקשרה אליה בתה ואמרה לה, אמא, נגה תהיה בת מצווה בדצמבר, כבר שריינו מקום במסעדה טובה. מזמינים רק את ההכי קרובים, איזה מאה וחמישים איש. תתכונני.

מה יש לי להתכונן, חשבה לעצמה. מה עושה אשה שאין לה מה לעשות? במאה התשע עשרה היו נשים בנות המעמד הבינוני שלא היו להן ילדים והפרוטה היתה מצויה בכיסן יוצאות למסעות באתרים אקזוטיים ומגלות כל מיני תגליות. כך גילו האחיות אגנס לוויס ומרגרט גיבסון את הגניזה הקהירית. ואת מה אני אגלה?

לאורחים אין לי מה לדאוג, למסעדה, אני גם לא צריכה לדאוג, למי יישב איפה, אני בטח שלא צריכה לדאוג. מה נשאר לי? אולי שמלה, וקצת דיאטה, באמת שלא הרבה. בתחילה חשבה שתיסע עם רינה לתל אביב, או שאולי יילכו לתופרת ההיא בצומת צפרירים, לא, לא בצומת צפרירים, מול מרכז חורב. איפה את חיה, אמרה לה רינה, היא כבר סגרה מזמן. ובוקר אחד, בעת שהביטה במנופים שבנמל, נזכרה באריג, והלכה לארון והוציאה אותו, וראתה, שהוא יפה כשהיה, אולי אפילו יפה יותר, וכן, מתאים לי, מתאים מאוד, למה לא? את המחשבות מתי קיבלה אותו ולמה דחקה הפעם והתמסרה ליופיו. מתחה אותו, ראתה איך הוא משתנה בתנועה ולא רק באור והתענגה על הוורוד-ירוק ירוק-ורוד שלו, כאשר אהבה.

הניחה אותו בזהירות בתוך תיק בד, וחשבה לעצמה, שכמו שלפעמים יש אדם בתוך אדם, כך יש גם בד בתוך בד, ונסעה לתופרת, ההיא שהיתה מול מרכז חורב, ובינתיים התברר שעברה לקריות. כשפתחה לה התופרת את דלת דירתה, הבינה כמה הזדקנה. היא זכרה אותה דקת גזרה ושחורת שיער, מתרוצצת בין התופרות במתפרה שלה, עקביה נוקשים על רצפת העץ, מורה לזאת לתפור את כפתורי הפנינה ולאחרת לסיים את האמרות הרקומות, רגע היא מלבישה כלה, ובמשנהו את אמה, רגע היא מהדקת מאחור שמלה שיש להצר כי הכלה איבדה את התיאבון לקראת החתונה, ורגע אחר לרופף מעט, כי תכף תהיה לנו פה לא רק חתונה, אלא גם ברית. עכשיו נראתה לה שקטה מאוד, כפופה מעט, שערות לבנות מבצבצות מתוך השחור שלא נצבע בזמן, רגליה, שהיו נעולות תמיד בנעלי עקב, היו נתונות בנעלי בית. היא נזכרה במה שאמה היתה אומרת לה: האנשים מסביב, במיוחד אלה שלא ראינו זמן רב, הם מראה טובה עבורנו. לא רק אני רואה כמה היא הזדקנה, הזכירה לעצמה מירי באכזריות, אלא גם היא רואה כמה אני הזדקנתי. 

התופרת מכל מקום, אם חשבה כך או אחרת לא הסגירה את מחשבותיה. מירי הגישה לה את תיק הבד הסגור ואמרה לה, תראי בבקשה, יש לי אירוע. איזה בד יפה, התפעלה התופרת, ואחזה בבד כמו שאוחזים בתינוק, אין כאלה בארץ. אפילו בתל אביב אין כאלה, זה ממילאנו, נכון? כן, אמרה מירי, מופתעת, איך ידעת? היתה פה השבוע צעירונת אחת, יפהפייה, עם בד כזה בדיוק והיא אמרה לי, אמרה התופרת.