ריחו עומד עדיין באפי ואינו מרפה ממני. הוא משתלט עלי עם כל שאיפה שאני שואף ועימו שבים אלי כל היסורים שנתיסרתי בהם באותו לילה. דבר לא עלה בדעתי בטרם שלחתי לו את המאמר לפרסום. המידע שהגיע אלי אודות הברטה חולל בי סערה.
אולי הגיעה השעה שאודה בפניכם שהכרתי את ה"סַטְלָן" עוד לפני שהתחלתי לעבוד בעיתון אלוואשנגטוני אלערבי. בתקופת עבודתי העיתונאית הכרתי אותו כפרשן מדיני. היכרותו את העיתונות הצפון-אפריקאית אפשרה לי לחבר מאמרים מדיניים ופתחה לפני דרך, ולו צדדית, אל הזירה הבינלאומית – היא-היא הדרך שחוללה את מה שאירע לי והובילה אותי למקום אחר ולמה שקורה לי היום. כתבתי את המאמר, שלחתי אותו אל ה"סטלן" כדי שיכין אותו לפרסום בעיתון בחו"ל והלכתי לישון. בבוקר קמתי ופתחתי את ברז האמבט. לא נכנסתי למחשב כדי לראות אם המאמר פורסם או לא. המים היו עדיין קרים. יצאתי מהאמבט עירום כדי לחפש את כפתור התרמוסטט במרפסת. איש לא היה איתי בבית. אשתי נעדרה אז רבות בשל המריבה המתמשכת בינינו. היא אמרה שיותר אנושי לגור עם קנגורו מאשר אתי, ושאני הפכתי לבן אדם בלתי נסבל והגיע הזמן שביא תעשה את מה שתכננה כבר מזמן.
לא ציפיתי שהדלת תיעקר ממקומה והם יופיעו לפני. אנשים גבוהי קומה בחליפות שחורות וחולצות לבנות. שנים מהם אחזו בי ושלישי שם על ראשי שק בד. לא ראיתי כלום. הם עטפו אותי במשהו שהתברר לי אחר כך כסדין שהיה מונח על הספה בסלון, גררו אותי ללא התנגדות מצדי. לפני שצללתי אל תוך החשכה ראיתי אותם. טפשי לחשוב על התנגדות לאנשים האלו הגבוהים והמוצקים כשאתה רואה אותם לפניך, על אחת כמה וכמה כשהראש שלך תקוע בשק שחור. כשירדתי עמם התרכזתי בפסיעותי על מדרגות הבנין. כל יום הייתי מועד בהן. עשרים וחמש מדרגות, ועכשיו היה עלי לרדת בהן בעיניים קשורות. האזנתי למספר הצעדים על המדרגות. נראה לי שהם יותר משמונה אנשים. בסוף הריצה הזאת חשתי במשב האויר שהביא לי את ריח הביוב. אין ספק שהמכונית שלתוכה הם השליכו אותי עמדה שם ליד מכסה הביוב, ולכן הריח הציף אותי. חשבתי. המכונית שנסעתי בה היתה כנראה חסרת מושבים. הם דחפו אותי לתא המטען הגדול ולא נתקלתי בדבר. הרגשתי שהנהג רחוק. יכולתי לחוש בכך על פי רעש המנוע. דימיתי שזו מכונית משטרה והוצאתי מכלל אפשרות שחוטפַי היו אנשי כנופיה או חבורה כלשהי. אמרתי לעצמי שגם בסרטים כנופיות משתמשות בכלי רכב גדולים דומים לרכב משטרה ולא ניתן להבחין בין אלה לאלה אלא על פי מראם. המכונית נסעה במהירות ולא השמיעה שום צפירה שתלמד שהיא משמשת גורם רשמי – רכב הצלה או משטרה או מכבי אש. איש גם לא שם דבר על אמות ידי, רק גררו אותי, כשידי מכופפות לאחור, וזה מה שביסס בי את המחשבה שמדובר בחטיפה ולא במעצר. כעבור שעה או שעה וחצי – כך נראה לי – נעצרה המכונית והם גררו אותי החוצה. הם גררו אותי לתוך בניין. ניסיתי להתרכז שוב במספר המדרגות. זה מה שלמדתי מכל העיכובים והמעצרים שעברו עלי קודם לכן. כאשר העיניים שלנו קשורות עלינו להסתייע בחושים אחרים. היו שם עשרים מדרגות, אבל הפעם היה משהו מוזר. לראשונה נזרקתי לתוך מכונית אילמת. בתום צעדה קצרה הם הכניסו אותי לתוך אולם. אינני יודע אם הוא היה מואר או לא. השק שעטף את ראשי היה עשוי כותנה אטומה לאור. הם הושיבו אותי על כיסא לא נוח וקשרו אותי בחבל. מושב הכיסא התנודד תחתי ונדנד אותי, וציפיתי ליפול ממנו בכל רגע.
אחד מהם התקרב אלי. היה לו ריח ייחודי. ריח כבד של טבק. כשהוא קירב אלי את פניו קלטתי את הריח – ריח של יין זול – ואז שמעתי את אחד מהם מקריא לי בקול צלול משפטים מתוך המאמר ששלחתי אתמול לפרסום:
"היעדרו של כלי הפשע מכלל הראיות שנתפסו מעלה חשד כבד באשר לצוות החקירה. מי גנב את הבֶּרֶטָה? יש משהו מסתורי שעלינו לגלותו בתיק הזה – מין "קופסה שחורה". מי מגן על הרוצחים הללו? האם יש אכן מנגנון בטחוני מקביל שמבצע מעשי רצח איכותיים נגד אנשי הנהגה המתחרים בראשי המנגנון הזה?"
בעל הפה המצחין התקרב אלי:
-למה כתבת את החרא הזה, מר יוסף עֻ'רְבָּאל? מי מממן אותך? מי משלם לך? עם מי אתה עובד? אתה יודע במה אתה מואשם?
עד עכשיו לא הייתי מעוניין להשיב, אבל אחרי השאלה הזאת התפרצתי:
-מי אתם? אני לא מבין מה אתם עושים!
-אתה מואשם בשיתוף פעולה עם גורמים זרים, ובפגיעה במוניטין של תוניסיה בחו"ל ובהפצת ידיעות-כזב הקשורות בבטחון המולדת בתקופה קריטית.
-כל ההאשמות הללו בגלל מאמר?
-אנחנו עוקבים אחריך מאז שאתה בגיר. אנחנו יודעים מה אתה עושה ואתה יודע שהתיק שלך נמצא אצלנו.
-כלומר אתם משטרה? למה אתם קושרים את עיני הפעם?
בשעה שדיברתי ניסיתי בעצבנות להניע את ראשי הנתון בשק.
-מי הסית אותך? למה דווקא עכשיו?
-אני לא יודע על מה אתם מדברים.
שמעתי את הקול הרחוק, השקט, אומר: סטלה, קדימה.
בעל הפה המצחין היה קרוב אלי וריחו הציף אותי כשהוא חתך. משהו דומה לאש עבר בגופי מכף הרגל עד המוח. עכשיו אני לא זוכר דבר, רק שמצאתי על מיטתי את עצמי ואת בוהן רגלי הימנית עטופה בתחבושת ספוגה נוזל אדום.
"הפעם זאת האצבע שלך, בפעם הבאה…" הם לחשו באוזני. "אנחנו פה כדי לחסל אנשים כמוך. אנחנו נעקור כל דבר שזז בגוף שלך בפעם הבאה. שתלו אותנו כאן בשביל לסלק מושחתים כמוך". אחד מהם דחף אותי לקרקע והם אילצו אותי לחזור שוב ושוב על המשפט: "אין לנו ברטה בתוניסיה, אין לנו ברטה". ראיתי את עצמי בחלום צועק "אין לנו ברטה…. אין לנו…"
על מסך הטלויזיה בבית הקפה השכן שאליו נמלטתי מהסיוטים שלי הופיע שר הפנים אל-הָאדִי אל-מַגְ'ד'וּבּ בערוץ "נסמה" בבית נבחרי העם ואמר בשקט: אקדח הברטה ששימש לרצח ה"שהיד" שֻׁכְּרִי בַּלְעִיד לא נמצא בשימוש בתוניסיה ואינו מצוי בידי שום יחידה בטחונית".
הנמכתי את מבטי אל האצבע הקטועה. כל אצבעותי האחרות זעקו: "אין לנו ברטה בתוניסיה". אלמלא הזכרתי את הנשק הארור הזה, לא היו מעוללים לי את מה שעוללו. כמה מכוערת נהיית, רגל. הלוואי שאני אתקל בך יא סטלן, וארוקן לתוכך מחסנית ברטה שלמה.
