"בואו נגמור קודם כל עם ההודעות," אמרה אילקה, המורה, לתלמידיה הזרים בשיעור 'אנגלית מדוברת למבוגרים'. "מחר בערב המכון עורך כנס. אחמד," היא שאלה את התלמיד הטורקי בעל השפם המשתפל לתפארת, שצרור מפתחות השירות של המכון היה מחובר לחגורתו, "איפה הם עורכים את הכנס?"

"בתיאטרון החדש," אמר אחמד.

"הנושא המרכזי," אמרה המורה, "הוא 'האם חוק ההתיישנות יכול לחול על רצח עם?' ותהיה גם קבלת פנים עם גבינות ויין—"

"בלובי," אמר אחמד.

"וכולכם מוזמנים לזה. עכשיו," אמרה אילקה בקול עולץ של מארחת שמנסה להרים מסיבה כושלת, "על מה נדבר? אני יודעת, לא יעזור לי לבקש מכם לבוא לשבת יחד מקדימה, בקבוצה חמימה ונחמדה. מי רוצה להזניק אותנו לדרך? לספר לנו סיפור. מישהו? אנחנו אוהבים סיפורים. מי רוצה לספר לכיתה איך הוא הגיע לאמריקה?"

המורה הביטה בנחישות מעבר לכף היד, לזרוע של גרטי גרונר, שהתנופפה באוויר – מוות, מיסים, וגרטי גרונר יושבת באמצע השורה הראשונה בימי חמישי. עיניה של אילקה חלפו על פני פאולינו, שישב בשורה האחרונה בגבו אל הקיר. מאטסוּ, יפני נעים ומבוגר מהפקולטה להנדסה באוניברסיטה, חייך אל אילקה ונד בראשו כאומר "רק לא אני, בבקשה!" מאטסו ישב במקומו הרגיל ליד החלון, אבל אילקה היתה צריכה למקם את עצמה ביחס למקום הימצאה של איזמירה, הרופאה הקפריסאית, שתמיד הותירה שתי שורות ריקות בינה ובין אחמד, הטורקי. היום היה זה חואן, הבאסקי, שישב בפינה הימנית בקצה, ואדוארדו, הספרדי ממדריד, שישב בקצה השני בפינה השמאלית.

אילקה חיפשה בעיניה מישהו ביישן מדי בשביל להתחיל בעצמו, שעשוי לשמוח אם יבקשו ממנו לדבר, אבל ידה של גרטי הזדקרה באוויר ממש מתחת לסנטר שלה, והיא אמרה, "גרטי רוצה להתחיל. קדימה, גרטי. מתי הגעת לארצות הברית?"

"ביוני שקודם," אמרה גרטי.

אילקה תיקנה אותה ואמרה, "ספרי לכיתה מאיפה באת, ואני מבקשת מכולם לדבר במשפטים שלמים."

גרטי אמרה, "גרתי פעם באורוגוואי."

"נגיד לפני כן גרתי," אמרה אילקה, וגרטי אמרה, "ולפני כן בווינה."  סיפורה של גרטי דמה דמיון משפחתי לסיפור החיים המיושן והבלתי ניתן לעיכול של המורה עצמה, שנשלחה מאירופה של היטלר בילדותה.

גרטי אמרה, "בתחנת הרכבת של וינה אבא שלי אומר לי…"

"אמר לי."

"אמר לי שלרגע שאני הגעתי למונטווידאו…"

אילקה אמרה, "ברגע שאני מגיעה, או בדיבור יומיומי, איך שאני מגיעה למונטווידאו…"

גרטי אמרה, "איך שאני מגיעה למונטווידאו, אני צריכה להגיד לכל אנשים…"

אילקה תיקנה אותה. גרטי אמרה, "להגיד לכל האנשים להביא את אבא החוצה מווינה לפני שבאים נאצים ושמים אותו מחנה ריכוז." אילקה אמרה, "ה-נאצים, ב-מחנה ריכוז."

"גם אמא שלי," אמרה גרטי, "ואוֹפָּה שלי ואוֹמָה שלי והאוֹנְקֶל שלי פיטר והתאומים, הֵדי ואלברט. אבא שלי היה אומר, 'תגידי לאמא מאמצת, 'לכי בבקשה, איתי, לקונסוליה אמריקאית.'"

"אבא שלי הלך לקונסוליה האמריקאית," אמר פאולינו, וכולם פנו והסתכלו עליו. קולו של פאולינו לא נשמע בכיתה מאז יום חמישי הראשון, שבו ביקשה אילקה מתלמידיה להסתובב בחדר ולהציג את עצמם זה לזה. פאולינו אמר אז שקוראים לו פאולינו פאטיו ושהוא נולד בבוליביה. אילקה הוקסמה כשהבינה שפאולינו מזכיר לה את דני קיי – נאה, מתולתל, לא צעיר, חייכן. הוא הגיע בדיוק בזמן בכל יום חמישי. האם הוא איש מתוק מאוד או פשוט מאוד?

אילקה אמרה, "פאולינו יספר לנו את הסיפור שלו אחרי שאילקה תסיים. בת כמה היית כשעזבת את אירופה?" שאלה אילקה כדי להפעיל שוב את גרטי, והיא השיבה, "שמונה שנים," אבל היא ושאר הכיתה והמורה עצמה צפו כעת בפאולינו מכניס את ידו הימנית לכיס הפנימי שבצד שמאל של המעיל, שולף ממנו מעטפה, הופך אותה ומנער מתוכה על השולחן ערימה של גזירי עיתונים. חלקם נראו מבריקים וחדשים, חלקם מקומטים ומצהיבים, חלקם נראו פסקאות בודדות, אחרים באורך של כמה טורים.

"הגעת למונטווידאו…" עודדה אילקה את גרטי.

"והאמא המאמצת שלי באה לקחת אותי מהספינה. אמרתי, 'שלום, ובבקשה תביאי החוצה מווינה את אבא שלי לפני שבאים נאצים ושמים אותו ב-מחנה ריכוז!" אמרה גרטי בתרועת ניצחון.

פאולינו קירב את המעטפה לעיניו והביט לתוכה. הוא החדיר אצבע, שיחרר משהו שנתקע וניער החוצה גזיר אחרון. הוא נקרע בקיפול כשפאולינו פרש אותו על פני השולחן. פאולינו סילק את מעט פירורי הנייר, ואז התחיל לקרוא: "לה פאס, 19 בספטמבר."

"פאולינו," אמרה אילקה, "אתה מוכרח לחכות עד שגרטי תסיים."

אבל פאולינו קרא, "סניורה פילאר פאטיו דיווחה על היעלמותו של בעלה, קלאודיו פאטיו, אחרי ביקור בקונסוליה האמריקאית בלה פאס ב-15 בספטמבר."

"גרטי, תמשיכי," אמרה אילקה.

"האמא המאמצת אמרה, 'כשבא הביתה דוד ממשרד, אנחנו נשאל.' אמרתי, ותביאי בבקשה גם את אמא שלי, את אוֹפָּה שלי, את אוֹמָה שלי, את אוֹנְקֶל שלי פיטר…"

פאולינו קרא, "בתשובה לפנייה השיב דובר הקונסוליה האמריקאית בלה פאס באופן חד-משמעי, שאין שום תיעוד לביקור של סניור פאטיו בחודשיים האחרונים…"

"פאולינו, אתה באמת מוכרח לחכות לתור שלך," אמרה אילקה.     

גרטי אמרה, "גם התאומים. האמא המאמצת עשתה פרצוף כזה מיואש עם השפתיים."

פאולינו קרא, "גם ביומן הקונסוליה של חודש ספטמבר לא מופיעה כל פגישה עם סניור פאטיו. בדיקה נוספת נערכת כעת עם הקונסוליה בסוּקְרֵה." ופאולינו קיפל את גזיר העיתון שלו והחזיר אותו למעטפה.

"טוב, תודה פאולינו," אמרה אילקה.

גרטי אמרה, "כשהאבא המאמץ בא הביתה, הוא אמר, 'אנחנו נראה, מחר,' ואני אמרתי, 'אתה תלך, בבקשה, איתי, לקונסוליה האמריקאית?' והאבא המאמץ עשה פרצוף."

פאולינו פרש כעת את גזיר העיתון השני על השולחן. הוא קרא, "ניו יורק, 12 בדצמבר…"

"פאולינו," אמרה אילקה ונתקלה במבטו של מאטסו. הוא נעץ בה עיניים מלאות הבעה. הוא נד בראשו בשיא העדינות, ובידו הימנית, בכף יד מופנית כלפי מטה, טפח באוויר שלוש פעמים. בשפת החידונים שאפשר להבין אותה ובעזרתה סיכלה האנושות את מאמציו של אלוהים בבבל, אמר מאטסו, "תירגעי, אילקה. תני לפאולינו לסיים. אין לך שום דרך לעצור אותו." אילקה היתה אסירת תודה למאטסו.

"דובר משלחת ישראל באו"ם," קרא פאולינו, "מכחיש דיווח ולפיו קלאודיו פאטיו, שנעדר אחרי ביקור בקונסוליה האמריקאית בלה פאס מאז 15 בספטמבר, נמצא בדרכו לישראל…" פאולינו סיים לקרוא גם את הגזיר הזה, קיפל אותו לתוך המעטפה, ואז פרש את הגזיר הבא. "סוכנות הידיעות יוּ-פּי-אֵיי, 30 בינואר. מכוניתה של פילאר פאטיו, אשתו של קלאודיו פאטיו, שהוכרז נעדר בלה פאס מאז ספטמבר שעבר, נמצאה בתחתיתו של נקיק במזרח האנדים. לא ידוע אם נמצאו גופות כלשהן בתוך המכונית המרוסקת," פאולינו קרא בהתקדמות עיוורת של טנק שלא מקבל שום מסר של צליל או תנועה מהעולם שבחוץ. התלמידים הפסיקו להסתכל על פאולינו, הם לא הסתכלו על המורה. הם הסתכלו על הרצפה. פאולינו קרא ידיעה אחרי ידיעה והחזיר כל אחת ואחת למעטפה לפני שהוציא את הבאה אחריה, וכאשר סיים לקרוא ולהחזיר את הידיעה האחרונה, והחזיר את המעטפה לכיס, הוא נשען לאחור אל הקיר והפנה אל המורה את חיוכו המתוק הרגיל בציפייה לתגובה.

"באותו לילה מתעוררתי…"

"באותו לילה התעוררתי," אמרה המורה בחוסר אונים.

"התעוררתי," אמרה גרטי גרונר, "ואני אז חשבתי, מה אם זה אפילו עכשיו, בדקה הזאת, שנאצי אחד דופק בתוך הדלת, ואני כאן שוכבת, לא אומרת לאף אחד שום דבר, ואני אז נעמדתי והלכתי לחדר שינה ששמה היו ישנים האמא המאמצת והאבא. מחר בבוקר הלכה האמא המאמצת איתי לוועדת הפליטים, והם מצאו לי משפחה מאמצת אחרת."

"עכשיו תורך, מאטסו," אמרה אילקה. "איך, מתי ולמה באת לארצות הברית? כולנו כאן כדי לסייע לך!" מאטסו כתב אנגלית מושלמת, אבל דיבר במבטא כמעט בלתי ניתן להבנה. תרומתו לשיחה בשיעור תמיד דרשה מאמץ פרשני משותף.

"אנילמטי באונבסיטו באמינקן," אמר מאטסו.

בתום כמה ניסיונות פיצח את העניין אדוארדו המדרידאי: "למדת באוניברסיטה במינכן!"

"למדת אקוסטיקה?" העיזה איזמירה, הרופאה הקפריסאית.

"נתקעת בגרמניה בזמן המלחמה?" הציע אחמד, הטורקי.

"עבדת בתנורים," הציעה גרטי, הווינאית.

"תנורים אקוסטיים?" התפלאה אילקה. "אתה מתכוון לכיריים? לתנורי אפייה?"

לא, מאטסו התכוון לומר שאת העבודה הראשונה שלו הוא קיבל במינכן, בחברה שעסקה בהפיכת הכבשנים בדכאו לאטומים לקול, כך שמה שמתרחש בפנים לא יישמע בחוץ. "הכנתי את הקלטות," אמר מאטסו. "קלטות?" הם שאלו אותו. הם הצליחו להבין שמאטסו חזר ליפן ב-1946. הוא אסף "קלטות" מהירושימה. הוא הובא לוושינגטון בתור יועץ אקוסטי למרכז קנדי, ובא לקונטיקט כדי לתכנן את מערכת ההגברה של התיאטרון החדש באוניברסיטת קונקורדנס, ושם קיבל אחר כך משרה של חוקר בפקולטה להנדסה. כעת הוא חוזר הביתה – אחרי שנשלמה מלאכתו – נדמה היה לאילקה שאמר – על הבאג המהופך.

אילקה אמרה, "חה, חה, חשבתי שאמרת באג מהופך!"

"הבאג המהופך", כולם הבינו שזה מה שמאטסו אמר שהוא אמר. בידו הימנית הוא ביצע שורה של לולאות באוויר, ואז הצביע אל הקיר שמאחורי השולחן של המורה, וביקש, וגם קיבל את אישורה, להסביר את עצמו בכתב על הלוח.

הוא אחז בגיר והסביר ברהיטות את נושא הבאג הרגיל, מכשיר הציתות שאפשר לשים בחדר כדי להשמיע לאלה שבחוץ מה שאלה שבפנים לא רוצים שהם ישמעו. באג מודרני ומתוחכם, הסביר מאטסו, לא ניתן לאתר ולנטרל. בניינים פורקו לגורמים כדי לחלץ מהם מכשירי ציתות לא רצויים. הבאג המהופך, שבלתי אפשרי לאתר ולנטרל גם אותו, הוא מכשיר שאלה שבחוץ יוכלו להשמיע באמצעותו בתוך חדר מה שאלה שבפנים מעדיפים שלא לשמוע.

"ואיך משתמשים במכשיר כזה?" שאלה אותו אילקה.

הם הבינו שמאטסו אמר שמכשיר כזה יכול להיות שימושי במצבים מסוימים בקונסוליות מסוימות, ופאולינו אמר, "אבא שלי הלך לקונסוליה האמריקאית," והכניס את ידו לכיס המעיל. ואז אילקה נעמדה, ולמרות שנותרה לפחות עוד רבע שעה לסיום השיעור, אמרה, "טוב! נתראה שוב ביום חמישי הבא. חברים – תחשבו בבקשה על נושאים שתרצו לדבר עליהם. ואל תשכחו את הכנס מחר בערב!" היא יצאה במהירות מהחדר.

 

∗

                                                         

אילקה נכנסה לתיאטרון החדש באיחור ושמחה לראות את מאטסו יושב במעבר, בשורה השנייה מהסוף, ולידו מושב ריק. האנשים על הבמה כבר תפסו את מקומותיהם. מימין, גבר לטיני מעודן בעל עור מוזהב דיבר כפי שמדברים אל מי שמכירים זמן רב עם גבר כבד ומקומט שאילקה קבעה בנחרצות כי הוא ישראלי. "תראה את האיש הרזה משמאל," אמרה אילקה למאטסו. "הוא בטוח מוושינגטון. רק שיער וושינגטוני מסוגל לקבל גוון לבן מהסוג הזה." מאטסו צחק. אילקה שאלה אותו אם הוא יודע מי זאת האישה עם המשקפיים הגדולים מדי והשיער הלבן החלק עד הכתפיים, ומאטסו אמר משהו שאילקה לא הבינה. שאר הדוברים היו אנשי המכון, עמיתיה של אילקה – ג'ו ברנשטיין הקטן מפילוסופיה, איווט גורדו, מתמטיקאי, ולסלי שייקספיר, אנגלי, המנהל החדש של המכון, שישב בכיסא המנחה.

לסלי שייקספיר בורך בכובד הרך של אדם שאוהב לאכול ובראש הנאה של אדם חושב. אילקה טרם הבינה עד כה שהיא מאוהבת בלסלי. היא ראתה אותו מתעסק במיקרופון. "למה אנחנו צריכים את זה?" היא קראה את שפתיו, "ממתי אנחנו משתמשים במיקרופונים בתיאטרון החדש?" כעת הוא השקיט את האולם בברכת שלום אסירת תודה על הנוכחות היפה בדיון על אחת השאלות הבלתי ניתנות ליישוב של דורנו – החלת הצדק בעידן של רצח עם.

הרב שלמה גרוסמן התרומם ממושבו באולם וביקש להביע התנגדות לניסוח הכוללני: "לא כל הרג הוא רצח, לא כל רצח הוא 'רצח עם'."

לסלי אמר, "שלמה, אתה יכול בבקשה לשמור את ההערות שלך לשלב השאלות?"

הרב גרוסמן אמר, "הערות? אני מעיר הערות? הערות! מוות של שישה מיליון – זה שייך לשלב השאלות?"

לסלי אמר, "אני מבטיח לך שיהיה מקום לבטא את כל מה שתרצה לומר כשנפתח את הדיון לקהל." הרב גרוסמן הסכין עם רצונם העז של החברים שישבו לצידו שיתיישב בחזרה במקומו.

המנהל לסלי שייקספיר ציין בקיצור נמרץ את נותני החסות הממשלתיים והפרטיים שאיפשרו למכון קונקורדנס להזמין את הדוברים המכובדים להשתתף ב"פרויקט רצח עם" של המכון. "למכון, כידוע לכם, יש מסורת ארוכת שנים של 'תדרוכים', שבה לקראת סיום הפרויקט, המשתתפים מסכמים את רעיונותיהם לטובת חברי המכון, האוניברסיטה והציבור. אבל משתתפי הדיון הערב הסכימו, לשם הניסוי, לדבר באופן לא רשמי על המושגים שלנו, על ההיסטוריה של העניין שכל אחד מאיתנו מביא לדיון בשאלה הזאת – בבעיה הזאת – כבר בפתח הדיון. אני מבקש שניתן את הדעת על טבע החקירה: האם בתום הפרויקט הזה יתחזקו התפיסות המקוריות שלנו? האם הן יתמתנו? יגובשו מחדש?

"אני מתאר לעצמי שהחקירה הזאת תנוע פחות או יותר בין תפיסות משפטיות של חוק ההתיישנות, שמפרטות את פרק הזמן שבמסגרתו החוק האנושי חייב להגיב על פשע מסוים, לבין התפיסה התנ"כית של פקידת עוון אבות על בנים. אחת הגרסאות המפורסמות לכך מתגלמת ב"אוֹרסטיאה", שבה העונש על פשע גם הוא כשלעצמו פשע וראוי לעונש, וכן הלאה לאורך הדורות. מספיק. הרשו לי להציג בפניכם את הדוברים שלנו, שיכבדו אותנו בנוכחותם המשמחת בחודשים הקרובים."

התברר כי בעל השיער הלבן הוא דיטר דובלמן, ראש עיריית אוֹבֶּרְנפֶּסְט שבמערב גרמניה. אילקה היתה משוכנעת היטב שהיא ידעה כל הזמן – שאפשר לדעת מקילומטרים – שהפה הזה, הלסת הזאת, הם בהכרח גרמניים. לסלי התעכב על הנתונים האנטי-נאציים המשכנעים של דובלמן. האישה במשקפיים הגדולים מדי הושאלה למכון מאוניברסיטת ג'ורג'טאון. ("השיער הלבן! אתה רואה!" לחשה אילקה למאטסו, והוא צחק.) זאת היתה שולמית גרשון, ילידת ירושלים, פרופסורית למשפט בינלאומי ויועצת ותיקה בפרויקט הישראלי המתמשך לזיהוי פושעי מלחמה נאצים והבאתם לדין. האיש המקומט היה התיאולוג האנגלי ויליאם ב' תאייר. הלטיני אכן היה לטיני – סבסטיאן מדריאגה, שלקח פסק זמן מהקונסוליה שלו בניו יורק. לסלי צימצם את עיניו כדי לראות מעבר לאורות הבמה אל עומק האולם של התיאטרון החדש. נשמע רחש של אנשים שפנו במקומותיהם וניסו לאתר את הקול שאמר, "אבא שלי הלך לקונסוליה האמריקאית," אבל הוא לא אמר שום דבר נוסף, והקהל שב ונרגע. לסלי הציג את איווט ואת ג'ו, עמיתי המכון שצוותו ל"רצח עם".

אילקה ומאטסו רכנו לפנים וראו את פאולינו בקצה האחר של השורה. פאולינו שלף את המעטפה מכיס המעיל. "בלי שולחן?" לחשה אילקה בחרדה. פאולינו הפך את המעטפה אל שיפולי בטנו. הסטודנט הצעיר שישב לידו ירד על הברכיים לאסוף את גזירי העיתונים שהחליקו, ואחז בהם בזמן שפאולינו אירגן את מעילו לרוחב הירכיים כדי ליצור משטח.

"התהייה האישית שלי," אמר לסלי, "התהייה שאותה הייתי רוצה להציג לדוברים שלנו, היא זאת: מהיכן אני, מהיכן כולנו, שואבים את תחושת חוסר הנוחות המוסרית כאשר פושעים אינם נענשים וצדיקים אינם זוכים לגמול?"

פאולינו קירב לעיניו את גזיר העיתון הראשון וקרא, "לה פאס, 19 בספטמבר. סניורה פילאר פאטיו דיווחה על היעלמותו של בעלה, קלאודיו פאטיו…"

"מהיכן," המשיך לסלי, "המוח האנושי גוזר את הציפייה למערכת תוצאות שאין כל עדות לה, לא בטבע ולא בהיסטוריה, וגם לא בסביבה האוטוביוגרפית שלו?… האם אפשר בבקשה לשמור על שקט עד שנפתח את הדיון לקהל?" לסלי ניסה שוב לראות מה מתרחש באולם.

הקהל פנה והסתכל בפאולינו קורא, "גם ביומן הקונסוליה של חודש ספטמבר לא מופיעה כל פגישה…" שולמית גרשון רכנה לעבר לסלי ודיברה איתו כמה רגעים בזמן שפאולינו קרא, "דובר משלחת ישראל באו"ם מכחיש דיווח…"

רק לאחר כמה ניסיונות לשכנע אותו להפסיק, אמר לסלי, "אחמד, האם אחמד נמצא באולם? אחמד, האם תואיל בטובך להוציא מן האולם את הבחור הלא שקט? לא בכוח רב מדי, אם אפשר. קח אותו למשרד שלי, בבקשה. ואני אפגש איתו בתום הכנס."

כולם צפו באחמד ניגש אל המעבר עם סטודנט גדול בעל עיני עגל. השניים תפסו בזרועותיו של פאולינו והרימו אותו מהמושב, והוא לא גילה התנגדות. הם הובילו אותו בהליכה לאחור לעבר הדלת, בשעה שקרא, "מכוניתה של פילטר פאטיו, אשתו של קלאודיו פאטיו…"

הפעולה הזאת הזכירה במקצת תמונה שגרתית בקומדיה קלאסית. נשמע צחקוק, ואז ההקלה שבצחוק כללי. לסלי נרגע ונשען לאחור בכיסאו, הבין שדרושים כמה רגעים עד שהערב יחזור למסלול, אבל הצחקוק לא פסק. לסלי אמר, "אני מבקש." הוא המתין. הוא זקר את ראשו והקשיב: הקול דמה לגיהוק שהתיישר והתארך לכדי צליל של נשימה אחת. לסלי הסתכל בדוברים. הדוברים הסתכלו. אנשים בקהל הסתכלו סביבם. לסלי קירב את אוזנו אל המיקרופון. לא הועיל לו שלחץ על כפתור הכיבוי וההדלקה, שכיסה את המיקרופון בידו, שרכן מטה וכמו הביט לו בעיניים. "מישהו יודע – יש כאן מערכת הגברה מרכזית?" הוא שאל. הרעש הלך וגבר. אנשים בקהל הפנו את ראשם לאחור, ואז טמנו אותו בין הכתפיים. ההבנה נחתה עליהם – לא היה אפשר שלא לדעת – הם לא מקשיבים לצחוק אלא למישהו צורח. במקום כלשהו ישנו איש, והאיש הזה צועק.

אילקה הביטה במאטסו, שעיניו היו עצומות. הוא נראה איש זקן.

הצרחות פסקו. ההקלה היתה מרהיבה, אבל נמשכה רק כאותו רגע ארוך במידה לא טבעית שבו ילד מיילל, שסוף-סוף התיש את עצמו, שואף נשימה חדשה ממעמקים לשם הסתערות חדשה. היללה התחדשה בעוצמה אדירה מדי לתיאטרון הקטן. האוזן האנושית לא יכלה להכיל אותה. אנשים חשו מצוקה גופנית. הם כיסו את אוזניהם בידיים.

לסלי קם ממקומו. הוא אמר, "אני מבקש להציע שינוי בסדר הדברים של הערב. למה שלא נפנה את האולם – כולם, בבקשה, בואו נעבור אל הלובי, תתכבדו ביין, בגבינה, בזמן שנאתר את מקור הבעיה."

אנשים התקדמו בשורות המושבים, ואילקה קפצה במהירות אל המעבר ואספה את שביל גזירי העיתונים של פאולינו. הסטונדט הצעיר שישב ליד פאולינו מצא את המעטפה ומסר לה אותה.

אילקה חצתה את האולם בכיוון המשרד של לסלי שייקספיר ואיבחנה בעצמה התרגשות לא נאותה על שיש בכוחה לשפוך אור.

 

∗

 

אילקה הביטה אל תוך המשרד של לסלי. פאולינו ישב על כיסא נוקשה, בגבו אל הדלת, וניענע את ראשו בכוח מצד לצד. לסלי ניצב מולו. הוא ואחמד וכל הדוברים שנערכו במשרד של לסלי הידקו את עיניהם כאילו רצו בכל מאודם לסגור כל פתח בגוף שדרכו יכול להיכנס מידע בלתי רצוי. הקיר החוצץ מיתן במעט את העוצמה, אבל לא את המגוון – האורך, הגובה והתבנית – של הצלילים שהשתנו בהתמדה, כמו בתגובה לגורם חדש שגם הוא משתנה תמידית.

 לסלי אמר, "אנחנו יודעים שהדבר הזה נמשך גם אם אנחנו לא שומעים אותו, אבל זה…" הוא ראה את אילקה בדלת, ואמר, "מר פאטיו הוא תלמיד שלך, לא? הוא מסרב לומר לנו איך לאתר את הצעקות אם לא ישחררו את אביו."

אילקה אמרה, "פאולינו? פאולינו אומר שהוא 'מסרב'?"

לסלי אמר לפאולינו, "אתה יכול בבקשה לומר לנו איך למצוא את מקור הרעש הזה כדי שנוכל לכבות אותו?"

פאולינו ניענע בראשו ואמר, "זה אבא שלי צורח."

אילקה עקבה אחרי מבטו של לסלי. מדריאגה ישב בחוסר ישע אלגנטי על פינת השולחן של לסלי ודיבר בטלפון בספרדית. מבעד לדלת הפתוחה שהובילה לחדר קבלה קטן, ראתה אילקה את שולמית גרשון מניחה את השפופרת. היא נכנסה בחזרה ואמרה, "פאטיו הוא השם שאימץ אביו של הבחור הצעיר הזה מאשתו הבוליביאנית. מדובר בקלאוס הרמן, שעמד בראש לשכת מינהל האוכלוסין הגרמני. אחרי האנשלוס הם שלחו אותו לווינה להכין את רשימת השמות והכתובות של היהודים. ואחר כך לבודפשט, וכן הלאה. אחרי המלחמה איתרנו אותו בלה פאס. אני חושבת שהוא הסתבך בעסקאות של מכרות או נשק. שמנו אותו על אש קטנה כשהתברר שגם הבוליביאנים רודפים אחריו."

כעת ניתק מדריאגה את השיחה ואמר, "הוא לא נח לרגע, האיש הקטן הזה! המשרד שלי הולך לבדוק אם האנשים של גונזלס תפסו אותו כי הוא הפקיע מכרות בדיל של מישהו, או שאלה האַר-אֶן-אֶן. אם הם חשדו שהוא קשור להתרסקות המסוק שהרגה את הנשיא בריינטוס, סביר להניח שהם הרגו אותו."

"זה אבא שלי צועק," אמר פאולינו.

"אין לזה שום קשר לאבא שלו," אמרה אילקה. בערב הקודם, כשמאטסו הסביר על הלוח מהו הבאג המהופך, אילקה קלטה את העיקרון. הוא התפורר כשניסתה להסביר אותו ללסלי. יותר מכך, תמונה שעלתה בזיכרונה הסיחה את דעתה: אתמול בערב, כשמיהרה במסדרון, הפנתה אילקה את ראשה וּודאי ראתה, שכן כעת היתה מסוגלת להיזכר בכך, את אחמד הצעיר ואת מאטסו מסתובבים יחד באולם. אולי אילקה חשבה שהם זוג מוזר, אבל המחשבה, שלא היה מה שיזין אותה, התפוגגה מפאת המשאלה הדוחקת לתמרן את גרטי ופאולינו למעלית אחת בדיוק כשנסגרו הדלתות, כדי שהיא תוכל לרדת באחרת.

כעת שאלה אילקה את אחמד, "לאן הלכתם אתה ומאטסו אחרי השיעור אתמול בערב?"

אחמד אמר, "הוא רצה להיכנס לתיאטרון החדש."

לסלי אמר, "אחמד, אני מתנצל שטירטרתי אותך כל הערב, אבל תוכל בבקשה ללכת למצוא לי את מאטסו ולהביא אותו הנה למשרד שלי?"

"הוא הלך," אמר אחמד. "ראיתי אותו יוצא מהדלת הראשית עם מזוודה על גלגלים."

"הוא חוזר הביתה," אמרה אילקה. "מלאכתו של מאטסו נשלמה."

פאולינו אמר, "זה אבא שלי צועק."

"לא, זה לא, פאולינו." אמרה אילקה. "הצעקות האלה הן מדכאו, והן מהירושימה."

"זה אבא שלי," אמר פאולינו, "ואמא שלי."

 

                                                       ∗                                                          

 

לסלי ביקש מאילקה לבוא איתו לשדה התעופה. הם השיגו את מאטסו בתור, רק חמישה נוסעים היו לפניו בשער העלייה למטוס.

אילקה אמרה, "מאטסו, אתה לא עוזב בלי להגיד לנו איך לכבות את הדבר הזה!"

מאטסו אמר, "זלא נאכבאה."

אילקה ולסלי אמרו, "סליחה?"

ביד שלא אחזה בכרטיס העלייה למטוס הציג מאטסו בשפת החידונים תנועה של סגירת ברז וניענע בראשו. אילקה ולסלי הבינו שהוא אומר, "זה לא נכבה." מאטסו עזב את התור, נשק ללחייה של אילקה, פסע לאחור ויצא מבעד לדלת.

 

∗

 

כשמכון קונקורדנס משתלט על מצב, הוא עושה את זה בצורה אנושית. לסלי מצא מימון לשלם לסנטוריום פרטי שיעריך את מצבו של פאולינו. בתיאטרון החדש, המשטרה, יחידה לפירוק פצצות וחברת אקוסטיקה פרטית מוושינגטון פעלו בנחישות כדי למצוא את מקור הצעקות.

לסלי לא נראה טוב. עמיתיו דאגו כשהמנהל שלהם, אדם הגיוני, הוסיף להאשים את המיקרופון אחרי שהמיקרופון נלקח והצעקות נמשכו. נדמה שהקול לא חזר על עצמו בלולאה לשום התחלה מוכרת שהמאזינים עשויים היו לזהות, או לשאגה או צווחה מסוימת שהיו עשויים להתיידד איתה, כמו שאומרים, אלא המשיך והתקדם ביללות כאב חדשות וטריות.

לא השגרירות היפנית בוושינגטון ולא השגרירות האמריקאית בטוקיו לא התקדמו עם אלה שנשלחו לאתר את מאטסו. לסלי הזמין טכנאי. "תסתכל בתוך החיווט!" הוא אמר, וראה בעיניו של האיש את המבט הזה של אנשי מקצוע כשהם מסבירים משהו ואז ההדיוט חוזר שוב על מה שאמר בהתחלה. המומחה ניסה שוב. הוא דיבר עם לסלי על טבעו של גל קול, הוא דיבר על שיחות טלפון טראנס-אטלנטיות ועל הגיטרה החשמלית. לסלי אמר, "אתה יכול להסתכל בתוך החיווט?"

לסלי פיטר את הצוות הראשון של המומחים לאקוסטיקה, מצא חברה אחרת וביקש מהם לבדוק בתוך החיווט. הבחור החדש דיווח ללסלי: הוא חשב שכדאי קודם כל לפרק את אזור הבמה בתיאטרון. אם אנשי הסאונד יעבדו בצמוד לאנשי הפירוק, ייתכן שלא יצטרכו להתעסק באולם עצמו.

 

*

 

שיחת הטלפון שעשה מדריאגה בערב הכנס הניעה בינתיים סדרה של פעולות רשמיות שהביאו לאמריקה – לקונקורדנס – את אבא של פאולינו פאטיו, קלאודיו/קלאוס פאטיו/הרמן. הוא היה איש זקן בן שמונים ותשע, שאיבד עין מידי אדם וכליה מידי אלוהים. הוא התמוטט במטוס והובהל משדה התעופה אל בית החולים האוניברסיטאי של קונקורדנס.

 

*

 

הרב גרוסמן נכנס למשרד של לסלי ואמר, "מה אני שומע? אתה אישרת מגורים בקמפוס לאחד השותפים להשמדת יהדות אוסטריה והונגריה?"

"ואחות פרטית!" אמר לסלי.

"אתה יצאת מדעתך?" שאל הרב גרוסמן.

"האמת היא שכן." אמר לסלי.

"אתה נראה איום ונורא," אמר שלמה גרוסמן והתיישב.

"מה לעזאזל אני אמור לעשות," אמר לסלי, "עם נאצי זקן אחרי ניתוח, שהבן שלו מאושפז בבית משוגעים, שלא מכיר נפש חיה, שאין לו פרוטה ואין לו קורת גג?"

"שְלח אותו הביתה לגרמניה," צעק שלמה.

"ניסיתי. דובלמן אומר שהם לא יכירו בקלאודיו פאטיו כבן הלאום הגרמני."

"אז שְלח אותו לעונש הראוי לו בישראל!"

"שולמית אומרת שהם כבר לא מעוניינים, שלמה! יש להם דברים אחרים לעשות."

"שים אותו על מטוס ושלח אותו בחזרה."

"כדי ששוב יימשכו פה הצעקות? שלמה!" קרא לסלי וכיסה את אוזניו בידיו מפני הרעש, שבקע כעת מערימות חומרי הבניין שמאחורי המכון, עטף קילומטרים רבים של האזור הכפרי בסביבה והתקדם בכל רחוב בעיר האוניברסיטאית הקטנה, בכל חצר אחורית, עד שחדר פנימה דרך חלונותיו הסגורים והמוגפים של לסלי. "שלמה," אמר לסלי, "בוא אלינו הערב. אני מבטיח שאילַייזָה תבשל לך משהו שתוכל לאכול. אני רוצה שאתה, ואני רוצה שאילקה – ונראה גם מי עוד – תעזרו לי לחשוב לעומק על העניין הזה."

 

  *

 

"אנחנו… אני," אמר לסלי באותו ערב, "צריכים להבין באיזה אופן הזעקה של דכאו זהה, ובאיזה אופן היא שונה מהזעקה של הירושימה. ואחר כך אני צריך ללמוד איך להקשיב לאותו הצליל עצמו שעולה מתוך הגיהינום שבו המענה מקבל את המגיע לו…"

אשתו קראה, "לסלי, אתה יכול לבוא לדבר עם אחמד?"

לסלי יצא, וחזר ובידיו המעיל שלו. כמה צעירים מופרעים עם סדר יום משלהם פרצו לבית האמריקאי החדש של פאטיו/הרמן. הם סתמו את הפה של האחות וקשרו אותה ואת קלאוס בחדר האמבטיה האמריקאי החדש. אילקה התחילה לצחוק. לסלי כיפתר את המעיל ואמר, "אני מצטער, אני חייב לגשת לשם. אילקה, שלמה, בבקשה, אני ממריא מחר לוושינגטון, מוקדם, לדבר עם האנשים בסוּפּרפאנד. אני הולך לבקש שם מימון ל'פרויקט צעקות'. אילקה, אילקה, מה קרה?" אבל אילקה ציחקקה בחוסר אונים ולא הצליחה לענות לו. לסלי אמר, "מה שאני צריך משניכם הוא שתשבו, כאן ועכשיו, ותמצאו איזה ניסוח שאני יכול לקחת איתי ולהציע ל'אמנויות ומדעי הרוח'."

קרן סוּפּרפאנד העניקה לקונקורדנס תקציב לסילוק צעקות, והבמה המפורקת של התיאטרון החדש הועמסה על משאית הובלות והוסעה מערבה. האוכלוסייה לאורך כביש מספר 90 וכל הדרך עד לאריזונה יצאה לרחובות בעיניים מכווצות ובראש שהופנה לאחור ואז נטמן בין הכתפיים. הם קברו את הדבר הזה בעומק חמישה מטרים, הרחק מהכביש הראשי, ונתנו למדבר ליילל.

 

*דימוי: ג'קסון פולוק "לוציפר", 1947