הסתכלנו בזוג צעיר מתנשק על המדרכה, מעבר לזגוגית בית הקפה בו ישבנו, "הקפה של מארי". עיניהם היו עצומות. הבחור לבש וסט חום עם אבזם בגב, מעל חולצה מכופתרת עם שרוולים רחבים — סגנון שהיה אופנתי בזמנו — מפרקי אצבעותיו ריפרפו על לחי הבחורה. ידהּ היתה תלויה באוויר, אצבעותיה כפופות קמעה, מהססות בין אגרוף לכף יד פרושה. ישבנו זה מול זה, בשולחן הצמוד לחלון, שנינו הסתכלנו החוצה אל הזוג הצעיר, אני לימיני ואת לשמאלך, ורק מדי פעם הצצתי בצדודית פנייך. אוח, איך שאת נראית ביום סתווי בבית קפה שחלונותיו גדולים. אילו שפתיים דקות יש לך, אילו עיניים גדולות, חשבתי. והקמטים היפים שנמתחים מזוויות עינייך, חשבתי. שערו של הבחור היה שופע, מפרקי אצבעותיו נגעו בלחי החרסינה של הבחורה. היא לבשה חצאית קפלים ארוכה, לבנה, עם ציורי שושנים בצבעי אדמה — חום, בז', כתום וצהוב.
הסבת את מבטך אלי וסובבת את המאפרה באי־נחת — שמעתי את רחש הזכוכית על מפת השולחן. שאפת אוויר דרך אפך, נדרכת והפטרת: ״לעולם אל תבגוד בי, כריסטיאן.״ רגלי כיסאך חרקו ברצפה כאשר הדפת את המושב לאחור ונשענת על השולחן בכפות ידייך. קמת והלכת. מבטי השתרך אחרייך: ישבנך בחצאית, קצות שערך הקצר והמפוחם על עורפך, אגרופייך קפוצים. נעלמת במסדרון המוליך לשירותי הנשים. הסתכלתי בקפה המהביל, בשני הספלים שלנו, הזהים, זה מול זה על המפה הלבנה. אדי הקפה עלו לפנַי ונעלמו. בחוץ הנשיקה נמשכה, אך נפל דבר: הבחורה זה מכבר תפסה בחוזקה את זרוע הבחור ואילו כף ידו של הבחור נפרשה על כל פניה, מן הלסת ועד קצה העין, מתנוך אוזנה ועד שיפולי הנחיריים.
לעולם אל תבגוד בי — לא ידעתי מה את אומרת. כל מה שעשיתי עשיתי לקראתך, אנט. לא יכלה להיות לי אף אחת מלבדך. לא ידעתי להסתיר ממך; לא ידעתי לבגוד בך. הדרישה שלך הממה אותי. לא הבנתי אותה. המילים היו ברורות, אך משמעותן סתומה. הרי ידעת שהיו לי מאהבות רבות. הייתי זקוק לך כדי לחיות, הייתי נאמן לך בכל מאודי, לא היתה אישה שיכלה לקחת את מקומך. ועם זאת, ודווקא בגלל זאת, היו לי מאהבות כמספר הלילות שנרדמתי אחרייך; היו לי תשוקות כמספר הצעדים שהלכתי ממך, ואלייך. הייתי מעסה את שרירי הגב התחתון שלך; היית מעבירה את ידייך על ראשי המתקרח. התעלסנו תמיד בתשוקה גדולה, בצרחות. ידעת על אודות המאהבות שלי. ידעת גם כשאני לא ידעתי, גם כשחשבתי שאינך מעוניינת לדעת או שאיני מעוניין שתדעי — גם אז ידעת. ידעת: על נאמנות משלמים באהבה, על הוכחות משלמים באמת, על תמימות משלמים בהבנה. אנחנו לא רצינו לשלם. מנין המילה הזרה הזו, "בגידה"?
התיישבת, הדלקת סיגריה והסתכלת בי. הזוג הצעיר התרחק ונעלם מאחורי אוזנך השמאלית, בקצה הרחוב, בפינת בניין הדואר הישן. הסתכלת בי וחשבתי: האם תוכלי לראותי גווע בלי לחוש לעזרתי? בוקר אחד הגשת לי מעטפה ודרשת שאשלח אותה אל המאהבת מלונדון. כריסטיאן, לך אל תיבת הדואר ושלח את המכתב אל —, הורית לי. שתקתי, נטלתי את המכתב ויצאתי מהדירה. פסיעותי הידהדו במורד הרחוב, המכתב היה תפוס בין אצבעותי. הגעתי אל תיבת הדואר והרמתי את המעטפה אל אור השמש. אגלי זיעה זלגו על לחיי כשניסיתי לקרוא את המכתב המקופל בפנים. לשוני השתרבבה מפי וחרכי עיני מיקדו את מבטי, אך לא הצלחתי לפענח את האותיות. הנמכתי את המעטפה, הבטתי בה עוד רגע, פתחתי אותה, קרעתי אותה ושלפתי מתוכה את המכתב. רעד ידי גבר עד שבקושי הצלחתי לקרוא את השורה היחידה שהופיעה לפני. לא הבנתי את המילים שקראתי, אך משמעותן זיעזעה אותי. היה נדמה לי שמעולם לא קראתי דבר נורא כל כך, מחריד כל כך. עמדתי ברחוב וצרחתי. כרעתי על ברכי וצרחתי. התעוררתי במיטה לצדך, הדלקתי את מנורת הקריאה, חיפשתי עט במגירה וכתבתי את פרטי החלום במחברת. כתבתי את האותיות כמו שהופיעו לפני בחלום, בלי שהבנתי אותן: "אַת ההווה שלו, אני העבר והעתיד". בעולם העֵרוּת כוח הכישוף של המשפט אבד ולא ידעתי איזו זוועה מוצפנת במילים האלו, הסתמיות.
מעכת את בדל הסיגריה במאפרת הזכוכית, נשפת את העשן מנחירייך והחזקת את כף ידי. הבנתי מיד מה עומד לקרות. מראה שפתייך הטיל עלי אימה משתקת. חשבתי: הנה החלום הנורא מתגשם, הנה החלום מתגשם.
"הבגידה אפשרית תמיד. אם אתה לא מבין זאת אתה בוגד בי כל הזמן, בכל רגע. כריסטיאן, אתה חייב לדעת לפחות זאת: ייתכן שאראה אותך גוסס, ייתכן שתחיה אחרי מותי. אחד מן השניים ודאי יקרה. אפילו אם נמות בסמיכות זמנים — מחזיקים ידיים, מצמידים פנים — גם אז ננטוש זה את זה ברגע המוות. נבגוד. הבגידה היא האמת של האהבה. גם האוהבים באושר עד עצם היום הזה ייפרדו זה מזה מחר. האהבה מפסידה תמיד, כריסטיאן — תמיד. האהבה מפסידה תמיד, ואני אוהבת אותך כל כך."
*מתוך ספרו של עודד נעמן "לימבו", הוצאת דביר, 2018.
