Impia tortorum longas hic turba furores

Sanguinis innocui, non satiata, aluit.

Sospite nunc patria, fracto nunc funeris antro,

Mors ubi dira fuit vita salusque patent.¹ 

[מרובע שחובר בשביל שעריו של שוק, אשר נועד לקום באתר שבו שכן לפנים המועדון היעקוביני בפאריס.]

הייתי חולה – חולה עד מוות מאותם ייסורים ממושכים; וכאשר התירו לבסוף את כבלַי, והורשיתי לשבת, חשתי כי הכרתי הולכת ממני. גזר הדין – דין המוות הנורא – היה אחרון המשפטים הברורים שהגיעו לאוזנַי. אחר כך נתמזגו קולות האינקוויזיטורים בזמזום חלוּם וסתום, אשר השרה על נפשי מושג של חיגה – אולי משום שנתקשר בדמיוני עם המייתו של גלגל-טחנה. זאת לפרק-זמן קצר בלבד, אשר לאחריו לא שמעתי עוד דבר. ועם זאת לשעה קלה ראיתי – אך בהגזמה כה איומה! ראיתי את שפתיהם של השופטים העטויים גלימות שחורות. הן נדמו בעיני לבנות – לבנות יותר מן הגיליון שעליו אני רושם מילים אלה – ודקות עד לגרוטסקיות; דקות בחתימה קפוצה של תקיפות – של נחישות שאין לערערה – של בוז איתן לעֶנוּת האדם. ראיתי כי הפסוקים אשר חרצו את גורלי עודם בוקעים מן השפתיים הללו. ראיתי אותן נעוות בחיתוכים קטלניים. ראיתי אותן צרות את הברות שמי; ורעדתי, כי שום צליל לא בא. כן ראיתי לרגעים ספורים של אימה קודחת בתנודתם הרכה עד אין-מרגיש כמעט של הבדים השחורים אשר חיפו את כותלי המדור. ואז נפלו עיני על שבעת הנרות הגבוהים הניצבים על השולחן. תחילה הפיקו חסד, ונראו כמלאכים צחורים ודקי-צלם אשר יחושו להצלתי; אך אז, בבת אחת, בחילה הדבירה את רוחי ובכל גיד ונים שבגופי שוּלְחה צמרמורת, כאילו נגעתי בחוט של סוללה חשמלית, וצורות המלאכים נעשו לכתמי-רפאים חסרי-משמעות שראשיהם להבה, ואני ראיתי כי לא מהם יבוא עזרי. ואז התגנבה אל דמיוני כתו מוסיקלי עשיר המחשבה על מתיקות המנוחה בקבר. המחשבה באה בלאט ובגניבה, ודומה היה כי לא התרווחה במדורי לבי אלא כעבור זמן; והנה אך פתחה רוחי לארח לה, נעלמו דמויות השופטים מנגד עינַי כבמטה-קסם; הנרות הגבוהים צללו לאין; שלהבותיהם גוועו באחת; שחור החשכה שרר בכול; כל התחושות כמו בְּלעתַן שקיעה טרופה כברדת הנשמה אל השאול. ואחר כך מלוא העולם דממה ודמי וליל.

התעלפתי; ועדיין לא אבדה הכרתי כליל. מה שנשתייר ממנה לא אנסה להגדיר או לתאר; אך לא הכול אבד. בעומק השינה – לא! בהזיה – לא! בעילפון – לא! במוות – לא! אפילו בקבר לא הכול אובד. אלמלא כן אין אלמוות לאדם. בעלותנו מקרקעית השינה אנו קורעים את קוריו הדקיקים של חלום כלשהו. אך שנייה לאחר מכן (כה שברירית היתה אותה רשת) שוב אין אנו זוכרים כי חלמנו. החזרה לחיים מן העילפון נערכת בשני שלבים: בראשון שב קיומנו הנפשי או הרוחני; בשני חוזר קיומנו הגופני. מתקבל על הדעת שאם בהגיענו לשלב השני נוכל להיזכר ברשמיו של הראשון, נמצא כי רשמים אלה אוצרים זיכרונות מן התהום שמעבר-מזה. והתהום הזאת היא – מה? כיצד נבחין את צלליה מצללי הקבר? אך אם הרשמים הטבועים במה שכיניתי השלב הראשון אינם מזומנים אל הזיכרון בכוח הרצון, האין הם באים מקץ שהות ארוכה, אורחים לא-קרואים שאנו מתפלאים מנין באו? מי שלא התעלף מימיו לא הוא אשר ימצא ארמונות מוזרים ופנים מוכרות להחריד באור הגחלים; לא הוא אשר יראה חזיונות עצובים נישאים באוויר באין משגיח; לא הוא אשר ישתהה תפוס-שרעפים על ניחוחו של איזה פרח לא-ידוע; לא הוא אשר מוחו יתפקע למשמעו של איזה פסוק מוסיקלי, שמעולם לא לכד את תשומת לבו קודם לכן.

בין ניסיונות תדירים ומאומצי-מחשבה לזכור, בין מאבקים אנוּשים להציל איזו עדות למצב האינוּת המדומה שנשמתי צללה בו, היו רגעים שבהם חלמתי כי הנה אני מצליח; לפרקים קצרים, קצרים מאוד, עלה בידי להעלות באוב שברי-זכר, אשר צלילותה של שעה מאוחרת יותר ערבה לי כי אין לייחסם אלא לאותו אובדן-חושים מדומה. צללי זיכרון אלה מספרים במטושטש אודות דמויות גבוהות אשר הרימו ונשאו אותי בדממה מטה – מטה – ועוד מטה – עד שסחרחורת מחרידה טרפה אותי לעצם המחשבה על אינסופיותה של הירידה. הם מספרים גם על אימה עמומה בלבי מחמת דוֹם שנפל בלב זה שלא כדרך הטבע. ואז שבתה תנועתם של כל הדברים; כאילו נושאַי (תהלוכת אימים!) עברו בירידתם את גבולותיו של האין-גבול, ובהתעייפותם מן העמל עצרו. ואחרי זה איני מעלה אלא שטיחות ולחות; ואחר כך הכול טירוף – טירופו של זיכרון המעסיק עצמו בדברים אסורים.

באחת שבו אל נפשי תנועה וקול – תנועתו הנסערת של הלב, ובאוזנַי, קול הלמותו. אחר כך שהות שבה הכול ריק. אחר כך שוב קול, ותנועה, ומגע – תחושת עקצוץ פושטת בגופי. אחר כך הכרת הקיום לבדה, ללא מחשבה – מצב אשר נמשך זמן רב. אחר כך, לפתע-פתאום, מחשבה, ואימה מרעידה, וניסיון דוחק להבין את מצבי לאשורו. אחר כך תשוקה עזה לשקוע באובדן-חושים. אחר כך התחיות מוּאֶצֶת של הנפש ומאמץ לנוע שעולה יפה. וכעת זכרם המלא של המשפט, של השופטים, של הבדים השחורים, של גזר-הדין, של הבחילה, של העילפון. אחר כך שכחה גמורה של כל אשר אירע לאחר מכן; כל שֶלימים וּבְדי-עמל עלה בידי להיזכר בו עמומות.

עד כה עוד לא פקחתי את עינַי. הרגשתי שאני שרוע על גבי, מותר מכבלי. שלחתי את ידי, והיא צנחה בכבדות על גבי משהו לח וקשה. הנחתי לה שם במשך דקות ארוכות, מַקשֶה בדמיוני היכן ומה אני יכול להיות. נכספתי לעשות שימוש בראייה, אך לא העזתי. יראתי את המבט הראשון על העצמים שמסביבי. לא פחדתי להתבונן בדברים איומים, אך חרדתי שמא לא יהיה דבר לראותו. לבסוף, בחמת ייאוש, פקחתי בחטף את עיני. אז אומתו הנוראות שבמחשבותי. ליל-עולמים סגר עלי. שיוועתי לאוויר. מעבה החושך כמו הכביד עלי וחנק אותי. האווירה היתה דחוסה ללא-נשוא. נותרתי שרוע דומם, ועמלתי להקים את בינתי. הצגתי לעיני רוחי את הליכי החקירה, וביקשתי להקיש מהם על מצבי לאשורו. הדין נחרץ, ודימיתי כי פרק-זמן ארוך מאד חלף מאז. אך גם לרגע לא החשבתי את עצמי למת לאמתה. מחשבה מעין זו, למרות מה שאנו קוראים בבדיונות, אינה מתיישבת עם הקיום הממשי – אך היכן ובאיזה מצב נמצאתי? הנידונים למוות, זאת ידעתי, מומתים על פי רוב באוטו-דֶה-פֶה[2] המעמד הטקסי שבו ניתנו גזרי הדין מטעם האינקוויזיציה. על פי רוב הנידונים למוות הוצאו להורג מיד בתום הטקס (הערת המתרגם). , ואחד מאלה נערך בליל היום שבו נשפטתי. האם נשלחתי בחזרה אל הצינוק, להמתין לטקס-הקורבן הבא, אשר לא יתרחש אלא בעוד חודשים רבים? לאלתר הבנתי, שכדבר הזה לא ייתכן. הביקוש לקורבנות דחק. יתרה מזאת, כשאר תאי הנידונים בטולדו, בצינוקי היו רצפות אבן והאור לא הודר ממנו כליל.

מחשבת-בלהה החרידה פתאום את הדם אל לבי, ולזמן קצר שבתי ואיבדתי את הכרתי. משהתאוששתי קמתי מיד על רגלַי, וכל גידַי מפרפרים. הטחתי את זרועותי בפראות לכל עבר, מעלי ומסביבי. לא מיששתי מאומה; ובכל זאת חרדתי לזוז כדי צעד, שמא אֶנָגֵף בכתליו של קבר. זיעה פרצה מכל נקבובית שעל עורי, ובצבצה על מצחי באגלים גדולים וצוננים. לבסוף לא יכולתי לשאת עוד את עקת המתח, ובזהירות התקדמתי, זרועותי פשוטות ועיני חורגות מארובותיהן בתקווה ללכוד איזו קרן אור קלושה. כך הוספתי עוד ועוד פסיעות; והעולם עוד שְחור ורִיק. נשמתי ביתר-רווחה. דומה היה שככלות הכול לא מוּנָה לי הנורא בַּגורלות.

וכעת, בעודי מוסיף ופוסע בזהירות הלאה, צבאו על זיכרוני בהמונם ריבוא שמועות מטושטשות אודות אֵימי טולדו. על מרתפי האינקוויזיציה נפוצו סיפורים מוזרים – לאגדות נחשבו בעיני תמיד – ובכל זאת מוזרים היו, ומחרידים מכדי לחזור עליהם בלתי אם בלחישה. האומנם הוּנַחתי לרעוב עד מוות בעולם תת-קרקעי זה שכולו חושך, או שמא ציפה לי גורל איום אף יותר? היטבתי לדעת את נפש שופטַי מכדי לפקפק בזה, שהועידו לי כליה מרה יותר מן הנהוג. דרך המיתה ושעתה הן לבדן העסיקו את דעתי או הסיחו אותה.

לבסוף נתקלו ידי השלוחות במכשול מוצק כלשהו. היה זה קיר, ככל הנראה בנוי אבן – חלק מאוד, מרופש וקר. הלכתי לאורך הקיר, מכלכל את צעדי בכל מידת החשדנות שהשרו עלי מיני עלילות קדומות. אלא שמהלך זה לא המציא לי אמצעים להערכת מידותיו של הצינוק, הואיל ויכולתי להשלים את הקפתו ולחזור למקום שממנו יצאתי בלי להכיר בכך – כה מושלמת נדמתה אחידותו של הקיר. לפיכך ביקשתי את הסכין שהיה בכיסי בשעה שהובלתי אל מדור החקירות, אך הוא נעלם; בגדי הופשטו מגופי ובמקומם הולבשתי כסות מאריג צמר גס. היה בדעתי לנעוץ את הלהב באיזה סדק שבין האבנים, וכך לזהות את מוצא מסלולי, דבר שאין בו קושי של ממש, הגם שדמיוני המעורער שיווה תחילה מכשול עצום. קרעתי חלק מאמרת בגדי ומתחתי את פיסת האריג לכל אורכה, בניצב לקיר. כשאגשש את דרכי סביב תא-הכלא ודאי לי שאתקל באותה סחבה כתום ההקפה. כך לפחות חשבתי; אך לא הבאתי בחשבון את גודל הצינוק, או את רפיוני-שלי. הרצפה היתה לחה וחלקלקה. התנודדתי במסילתי זמן-מה, ואז מעדתי ונפלתי. תשישותי המופלגת ציוותה עלי להישאר שרוע, ועד מהרה באה עלי השינה בשוכבי.

בהקיצי שלחתי את זרועי ומצאתי מונחים לידי כיכר לחם וכד מים. מותש מכדי לתת דעתי על פרט זה, אכלתי ושתיתי בתאווה. זמן קצר לאחר מכן המשכתי בסיורי סביב הכלא, ובעמל רב הגעתי לבסוף עד פיסת האריג. עד לנפילתי מניתי חמישים ושניים צעדים, וּמִשֶהמשכתי ללכת מניתי עוד ארבעים ושמונה עד הגיעי לסחבה. בסך הכול, אם כן, מאה צעדים; וחישוב של שני צעדים למטר העלה כי היקפו של הצינוק הוא חמישים מטרים. אלא שנתקלתי בזוויות רבות לאורך הקיר, וכך נבצר ממני לנחש את צורתו של כוך-הקבר – כי לא יכולתי אלא להניח, שֶכּוּך-קבר הוא זה.

תכלית כמעט שלא היתה לי – ודאי שלא תקווה – בחקירותי אלה, אך סקרנות עמומה דרבנה אותי להמשיך בהן. פניתי מן הקיר בהחלטה לחצות את שטח הגִדְרה. תחילה התקדמתי בזהירות מופלגת, כי הרצפה המוצקה למראית-עין היתה מרופשת ובוגדנית. אך בסופו של דבר אזרתי עוז ולא היססתי עוד להפסיע בצעד איתן, במגמה לחצות מצד לצד בקו ישר ככל האפשר. כך התקדמתי עשרה או שנים-עשר צעדים, והנה רגלי מסתבכות בשארית אִמְרתי הקרועה. דרכתי על הבד ונפלתי אפיים ארצה.

מחמת הבלבול שגרמה נפילתי לא השגחתי בפרט מרעיש למדי, אשר לכד את תשומת לבי כמה שניות לאחר מכן, בעודי מוטל על הארץ. וזה הדבר: סנטרי נח על רצפת הכלא, אך שפתי, וחלקו העליון של ראשי, אף שנמצאו לכאורה בגובה נמוך יותר מן הסנטר, לא נגעו בכלום. בה-בעת מצחי כמו רחץ באד דביק ולח, וריחן המשונה של פטריות רקובות נישא בנחירי. הושטתי את זרועי, ונרעדתי לגלות כי נפלתי על שפתו של בור עגול, שבאותו רגע לא נמצאו לי, כמובן, האמצעים להעריך את שיעורו. גיששתי בדפנות האבן שמתחת לשולי הבור, וכך עלה בידי לעקור פיסה קטנה ולשמטה אל המצולה. במשך שניות ארוכות שעיתי להדהודים שהקימה האבן בעודה נחבטת בדפנות התהום; לבסוף בא קול צלילה עמוק למים, ואחריו הדים רמים. בו-ברגע נשמע צליל דומה לרעשה של דלת, ביעף נפתחת מעלי וכבר נסגרת, ונצנוץ קלוש של אור הבזיק פתאום באפלה וכבר נמוג כלעומת שבא.

ראיתי בבירור את הקץ שנערך לי, והתברכתי בתאונה שבזכותה ניצלתי. לו איחרה נפילתי בצעד, שוב לא היה לי חלק בעולם הזה. והמוות שאך נמנעתי ממנו נחשב בעיני לְפָנים כתו של שטות באגדות אודות האינקוויזיציה. קורבנות עריצותה הוכרחו לבחור בין מיתה בייסורי גוף נוראים לבין מיתה שאֵימֵיהַ יענו את הנפש. לי הועידו את השנייה. הסבל הממושך מרט את עצבי, עד שרעדתי לצליל קולי-שלי, והוכשרתי בכל צורה ואופן לזני העינויים המזומנים לי.

רועד בכל איברי גיששתי את דרכי בחזרה לקיר – שם אמרתי לגווע, ולא להסתכן באימי הבארות, שדמיוני צייר אותן כרויות בהמונן בכל פינה. בהלוך-רוח אחר אפשר שהייתי מתאזר אומץ לשים קץ לייסורי בצלילה לאחת התהומות הללו, אך עתה הייתי גדול הפחדנים. כן לא יכולתי לשכוח מה שקראתי על הבורות הללו – שקיפּוּד החיים באחת אין לו כלום עם תעודתם האיומה.

רוּגְזַת הרוח הדירה שינה מעיני במשך שעות ארוכות, אך לבסוף שבתי ונרדמתי. בהקיצי מצאתי לצדי כמקודם כיכר לחם וכד מים. צימאון בוער אִיכְּלָנִי, והֵרקתי את הכלי בלגימה. מן הסתם ניתן בו סם – כי אך שתיתי, הכביד את אברי נמנום. תרדמה עמוקה נפלה עלי – שינה כשנת המוות. כמה זמן ארכה איני יודע, כמובן; אך כאשר שבתי ופקחתי את עיני יכולתי להבחין בעצמים שמסביבי. באור פרא גופריתי, שמקורו עוד נעלם ממני, יכולתי לראות את שיעורו ומִתארוֹ של הכלא.

במידותיו של הצינוק טעיתי במידה מופלגת. היקף כתליו לא עלה על עשרים וחמישה מטרים. במשך כמה דקות עוררה בי עובדה זו עולם מלא של טרדות שווא; שווא, אני אומר – כי במסיבות הנוראות אשר כתרוני, כלום יש דבר חשוב פחות מעצם מידותיו של הצינוק? אך נפשי יצאה לזוטות, ואני הוגעתי את עצמי בניסיונות להסביר את השגיאה שנפלה במדידתי. לבסוף הבזיקה האמת על מוחי. בחקירתי הראשונה מניתי חמישים ושניים צעדים עד לנפילתי: אין זאת אלא שנמצאתי אז במרחק צעד או שניים מפיסת האריג; לאמתו של דבר כמעט השלמתי את הקפתו של הכוך. ואז ישנתי – ובהקיצי שבתי מן הסתם על עקבותי – וכך הוטעיתי להניח שהיקף כלאי כפול כמעט משיעורו בפועל. בבלבול דעתי לא השגחתי כי בראשית סיורי נמצא הקיר משמאלי, ובאחריתו עבר לימיני.

הוטעיתי גם באשר לצורתה של הגִדרה. בשעה שגיששתי את דרכי מיששתי זוויות לרוב, ומכאן הקשתי על אי-סדירות גדולה; מה רב כוחה של עלטה גמורה על המקיץ מתרדמה! בסך הכול היו אלה זוויותיהם של כמה שקעים קטנים או גומחות שנפערו במרחקים משתנים. צורתו הכללית של הכלא היתה רבועה. מה שחשבתי לאבנים נדמה עתה כברזל, או מתכת אחרת כלשהי, רקוּעָה בלוחות גדולים, אשר חיבוריהם יצרו את השקעים. גדרת המתכת היתה מכוסה ממסד עד טפחות שרבוטים גסים של כל אותם מכשירים מחרידים ומבחילים, ילידי אמונת הפיגולים של הנזירים. שדים שפניהם נעווים באיום, צורות שלדים ועוד מראות מבעיתים מאלה פשטו בקירות והשחיתו אותם. השגחתי כי מתאריהן של תועבות אלה היו ברורים דיים, אך הצבעים נדמו דהים ומטושטשים, כאילו שרו באוויר לח. כעת הבחנתי גם ברצפה, שהיתה עשויה אבן. בטבורה נפער הבור העגול שמִמלתעותיו נמלטתי; אך היה זה הבור היחיד בצינוק.

כל זאת ראיתי במטושטש ובמאמץ גדול – כי במהלך השינה השתנה מצבי מאוד. כעת שכבתי על גבי, שרוע מלוא אורכי, על מין מסגרת עץ נמוכה, שאליה נעקדתי ברצועה ארוכה הדומה לרצועת האוכף. זו נכרכה סביב גפַּי וחזי בפיתולים רבים, כך שלא יכולתי להניע אלא את ראשי, ובעמל רב עלה בידי השמאלית להגיש לפי מִתכולתה של קערת חרס, אשר נחה לצדי על הרצפה. ראיתי לזוועתי כי הכד סולק. אני אומר לזוועתי – כי אוּכַּלתי בצימאון שאין לשאתו. נראה שמְענַי תיכְּנוּ לעורר בי צימאון זה – כי המזון בקערה היה בשר שתובל בחריפות.

התבוננתי מעלה וסקרתי את תקרת כלאי. גובהה היה כעשרה או שנים-עשר מטרים, והיא נבנתה במתכונתם של הכתלים. צורה מיוחדת במינה שהסתמנה על אחד מלוחותיה כבשה כליל את מעיינַי. היתה זו תמונה של הזמן בדמותו המקובלת, מלבד זאת שבמקום חרמש אחז מה שנראה לי במבט חטוף כצורתה המצוירת של מטוטלת ענקית, מעין זו שרואים בשעונים עתיקים. אלא שדבר-מה בחזותו של המכשיר דחק בי לעיין בו ביתר תשומת-לב. בשעה שהבטתי הישר למעלה, הישר אליו (כי נקבע מעלי ממש) דימיתי לראותו נע. כעבור רגע התאמתה מראית הדמיון. התנודה היתה קצרה, וכמובן אטית. צפיתי בה במשך כמה דקות במידה של פחד, אך בעיקר מתוך פליאה. לבסוף נלאיתי לעקוב אחר תנועתו המשמימה של המכשיר, והפניתי את עיני לשאר העצמים בתא.

רחש קל משך את תשומת לבי, וכשהשפלתי מבטי ראיתי עכברושי ענק לרוב חוצים את הרצפה. הם הגיחו מן הבאר, שיכולתי לראותה בדוחק מימיני. אפילו בעודי מביט הוסיפו לעלות גדודים-גדודים, נחפזים בעיניים רעבתניות, נמשכים אחר ריח הבשר. נצרכתי לטרוח הרבה כדי להניסם משם.

חצי שעה חלפה, ושמא אף שעה (כי התקשיתי באומדן הזמן), בטרם שבתי ונשאתי את עיני מעלה. מה שראיתי אז היכה אותי בתדהמה. תנודת המטוטלת הגדילה את שיעורה כמעט כדי מטר. כתוצאה מכך גם מהירותה גדלה מאוד. אך בעיקר ערער אותי הרושם המוּחַש כי המכשיר הנמיך. עכשיו השגחתי – ולמותר לומר מתוך איזו אימה – שקצהו התחתון היה עשוי סהרון פלדה נוצץ, שלושים סנטימטרים אורכו מחוד אל חוד; והחודים ממעל כמו הלהב מתחתם בעליל משוּננים כַּתער. וכמו התער גם המתקן הזה כבד ומחושל, נובע ממבנה מוצק, רחב למעלה, הולך וצר עד לקצה; תלוי על מוט נחושת עב, ומלחשש בעודו מתנדנד ובוחש.

שוב לא יכולתי לפקפק בקץ אשר התקינה לי אמנות-העינוי הגאונית של הנזירים. גיליתי את הבור, ותגליתי נודעה לסוכני האינקוויזיציה – הבור, שאימותיו נועדו לכופר סורר כמוני – הבור, לוע שאול שהשמועה הכתירה לנשיא העונשים כולם. יד-המקרה לבדה מנעה אותי מליפול לבור זה, וידעתי כי הפתעתו של הנופל-פתאום בפח העינויים רב חלקה בתוארן הגרוטסקי של מיתות הצינוק. משכשלתי מליפול, נפלה הנפילה תהומה מן התכנית השטנית, וכך (הן לא היתה ברירה) חורבן שונה, מתון יותר ציפה לי. מתון יותר! מתוך סבלי חילצתי בדל-חיוך למחשבה על שימוש כזה במילה כזאת.

מה הטעם לספר על שעות ארוכות, ארוכות של אימה נוראה מאימת המוות, שבמהלכן מניתי את תנודותיו המחישות של הפלד! מעט-מעט – עוד קצת – עוד קצת – בירידה שאינה ניכרת אלא בפרקי-זמן אשר נדמו כעידנים – מטה-מטה, עוד למטה! ימים עברו – אפשר שימים רבים עברו – בטרם חג מעלי ממש, סמוך עד להשיב עלי את נשימתו החומצית. ריח הפלד המושחז נדחק ובא בנחירי. התפללתי – הלאיתי את השמים בתפילתי כי ימהר יותר לרדת. דעתי נטרפה בַּזעם, והתפתלתי להידחק אל עקלתון-החרב המפלח. ואז ירדה עלי שלוות-פתאום, וּמִמִשכבי חייכתי למוות המנצנץ אלי כילד השבוי בקסמו של צעצוע יקר-מציאות.

ובא עוד פרק של אובדן-חושים גמור; קצר היה; כי משנפלטתי שוב לחיים לא הרגשתי בהנמכה כלשהי של המטוטלת. אך גם אפשר כי האריך – כי ידעתי שהיו שדים אשר השגיחו בעלפוני, ויכלו לעצור את התנודה לרצון תענוגם. בקומי הרגשתי חולה וחלש עד מאוד – הו, עד כלות כל הכוחות! – כמחמת תענית ארוכה. והנה גם בעצם היגונים האלה שיחר טבע האדם למזון. במאמץ מכאיב פשטתי את שמאלי ככל שהתירו לי אסורַי, ותפסתי בשארית הזעומה ששיירו לי העכברושים. כששמתי נתח בין שפתי, חשה אל מוחי מחשבה מגובשת-למחצה של אושר – של תקווה. תאמרו, מה לי ולתקווה? היתה זו, כאמור, מחשבה מגובשת-למחצה – רבות כאלה בלב איש, שאינן נשלמות לעולם. הרגשתי כי היה בה מן האושר – מן התקווה; אך הרגשתי גם כי גוועה בעודה נוצרת. לשווא עמלתי להשלימה – להשיבה. הסבל הממושך כמעט שכילה את כוחות שכלי. הייתי אוויל גמור – אידיוט.

המטוטלת נדה בניצב לגופי השרוע. ראיתי כי הסהרון נועד לחצות את אזור הלב. הוא יקרע את אריג כסותי – הוא ישוב על עקבותיו ויחזור על פועליו – פעם – ועוד פעם. למרות הינפו הרחב להחריד (כעשרה מטרים או למעלה מזה), למרות הלחישה הנחושה של ירידתו, שדי בה להבקיע את קירות הברזל הללו, בכל זאת במשך כמה רגעים לא יעמיק מעבר לקריעת כסותי. ולמחשבה זו עצרתי. לא העזתי להמשיך מעבר לה. הגיתי בה בקנאות ולא הרפיתי – כאילו בהגוֹתי יכולתי לבלום כאן את ירידת הפלד. כפיתי עצמי להרהר בצליל פגישת הסהרון בבגד – בצמרמורת המרטיטה את העצבים לרחש החיכוך בבד. הגיתי בכל ההבלוּת הזאת עד שקהו שינַי.

מטה – הלוך וּזחול למטה. שאבתי לי עונג מוטרף מעימות מהירות ירידתה של המטוטלת עם מהירות תנועתה מצד לצד. לימין – אז לשמאל – כה וכה – בצווחתה של רוח ארורה! ללבי, לתוכו, בצעדיו המתגנבים של הנמר! צחקתי וזעקתי חליפות בגבור עלי הרעיון האחד או משנהו.

מטה – הלוך ורֵד לִבלי רחם, מטה! הפלד התנודד עשרה סנטימטרים מעל חזי! נאבקתי בחמת זעם לשחרר את זרועי השמאלית, שהיתה חופשית רק מן המרפק עד כף היד. במאמץ עצום יכולתי להביא את ידי מן הצלחת שלצדי עד לפי, אך לא הלאה מזה. לו יכולתי לקרוע את המוסרות מעל מרפקי כי אז הייתי תופס במטוטלת ומנסה לעצור אותה. בה במידה יכולתי לנסות לעצור מפולת שלגים!

מטה – הלוך ורד באין עוצר – באין מונע מטה! נשנקתי ופרכסתי לכל ניד. התכווצתי בעווית לכל הנף של להבָהּ. עיני עקבו אחר חיגתה החוצה או למעלה בלהטוֹ חסר-המשמעות של הייאוש. הן נעצמו לסירוגין ובחטף מדי רדתה, אף על פי שהמוות היה בא עלי כהקלה – אויה – הקלה מקוללת! ובכל זאת נרעדתי בכל נימי למחשבה כי די לו למנגנון להנמיך עוד כשמץ כדי להחיש אותו קרדום נוצץ וממורט אל חזי. התקווה היא שדרבנה את הנימים לרעוד – את הגוף להתכווץ. התקווה – אותה תקווה המנצה כמנצחת בין החורבות – הלוחשת לנידון-למוות אפילו במרתפי האינקוויזיציה.

ראיתי כי בתוך עשר או שתים-עשרה תנודות יגיע הפלד לידי מגע ממשי עם כסותי – ועם הכרה זו ירדה על רוחי באחת השלווה הצלולה והמרוכזת של הייאוש. לראשונה מזה שעות רבות – ואולי ימים – חשבתי. כעת עלה בדעתי כי העבותות אשר נחבשתי בהם היו מיוחדים במינם. כבלַי היו אחוזים באגודה אחת. כך, פגיעתו הראשונה של להב הסהרון בקטע כלשהו של הרצועה תביא לניתוקה של פקעת חבלַי, ויהיה בידי להתירה מעל גופי בזרועי השמאלית. אך מה מפחידה תהיה אז קרבתו של הפלד! ותולדת כל ניד או ניע כמה קטלנית! ויתרה מזאת, האפשר ששרי העינויים לא חזו אפשרות זו והקדימו לה תשובה? האומנם אפשרי הדבר, שהמוסרה רוצעת את חזי בנתיב המטוטלת? חרד מסיכולה של תקוותי הקלושה, האחרונה ככל הנראה, הרמתי את ראשי במידה שהניחה לי לראות את חזי. העבותות חבשו הדוקות את גפַּי ואת חזי וסובבוני בכל הכיוונים – לבד משביל הסהרון המשמיד.

אך הנחתי לראשי לצנוח בחזרה לתנוחתו הקודמת, והנה הבזיק במוחי מה שלא אוכל לתארו אלא כמחציתו הלא-מגובשת של אותו רעיון הצלה, אשר עליו רמזתי קודם – הרעיון אשר רק מחציתו הבהבה חליפות בראשי בשעה שהגשתי מזון לשפתי הבוערות. עכשיו הופיעה לעיני רוחי המחשבה הגמורה – קלושה, שפויה בדוחק, מוגדרת בקושי – ובכל זאת שלמה. טעון בַּאוֹן העצבני של הייאוש, נפניתי בו-ברגע לנסות ולהוציאה לפועל.

במשך שעות רבות, הרצפה שמסביב למסגרת הנמוכה אשר עליה שכבתי שרצה עכברושים. הם היו פראיים, משולחים, רעבתניים – עיניהם האדומות רשפו עלי כאילו רק חיכו שאֶדוֹם ואֶהִי להם לטרף. "לאיזה מזון," חשבתי, "הורגלו בעומק הבאר?"

חרף כל מאמצַי למנוע זאת מהם, טרפו העכברושים כמעט ללא שיור את תכולתה של הצלחת. נתפסתי לנדנוד שגור של כף ידי מעל לקערה; עד שלבסוף הישנותה של התנועה בלי-דעת עיקרה אותה מהשפעה. בגרגרנותם נעצו השרצים שוב ושוב את ניביהם החדים באצבעותי. בשייריו האחרונים של הבשר השמנוני והמתובל מרחתי ביסודיות את החבלים כמטחווי זרועי; אז הרמתי את ידי מן הרצפה ודממתי על משכבי בנשימה עצורה.

תחילה היו היצורים הרעבתניים הלומים ומבועתים נוכח השינוי – נוכח הפסקת התנועה. הם נרתעו בבהלה; רבים ביקשו את מקלטה של הבאר. אך כל זה ארך רק רגע. לא לשווא תליתי את יהבי בגרגרנותם. בהשגיחם כי עודני דומם, אחד או שניים מן הנועזים שבהם ניתרו אל המסגרת, ורחרחו במוסרה. ככל הנראה היה זה אות להסתערות כללית. מן הבאר הם חשו ועלו בגדודיהם. הם נאחזו בעץ – עברו עליו בסך וניתרו אל גופי בְּמֵאות. תנועתה הקצובה של המטוטלת לא הטרידה אותם כל עיקר. הם חמקו מפגיעותיה ושקדו על הכבלים המשוחים. הם הכבידו על חזי – הם נערמו עלי תלי-תלים. הם פרכסו על גרוני; שפתיהם הקרות ביקשו את שפתַי; עוד רגע ונחנקתי בלחץ המונם; גועל שעוד לא קורָא בְּשֵם גאה בחזי והדביק את לבי בצינה טחובה. ובכל זאת חשתי כי עוד רגע והמאבק ייתם. ברור הרגשתי בהתרפּוּת המוסרה. ידעתי כי כבר בותקה ביותר ממקום אחד. בנחישות שמעבר למידת אנוש שכבתי דוֹם.

לא טעיתי בחישובַי ולא לריק סבלתי. סוף סוף הרגשתי כי אני חופשי. כבלי השתלשלו מגופי רצועות-רצועות. אך אבחת המטוטלת כבר דחקה בחזי. היא כבר בצעה את אריג כסותי. היא כבר פילחה את בד הבטנה. עוד פעמיים חגה, וכאב חותך דלק בעצבַּי. ואולם רגע ההצלה הגיע. להינף ידי נפוצו גואלַי בהמולה. בתנועה יציבה – זהירה, אלכסונית, נרתעת ואטית – גלשתי מחיבוקה של החבישה והלאה מהשגתו של עקלתון-החרב. לעת עתה, לפחות, הייתי חופשי.

חופשי! – ובשבי האינקוויזיציה! אך קמתי ממיטת בלהותי ודרכתי על רצפת הכלא, חדלה תנועתה של מכונת השאול, ואני חזיתי בה נמשכת מעלה מבעד לתקרה באיזה כוח נעלם. לקח זה לקחתי אל לבי ברוב ייאוש. אין זאת אלא שעקבו אחר כל תנועה מתנועותי. חופשי! – לא ניצלתי ממוות בדרך ייסורים אחת אלא כדי ליפול לַמר-ממוות בדרך ייסורים אחרת. מתוך מחשבה זו גלגלתי את עיני בעצבנות סביב, על מחיצות הברזל אשר צרו עלי. דבר-מה בלתי-רגיל – איזה שינוי שבתחילה לא יכולתי לעמוד עליו בבירור – התרחש בעליל במדור. במשך דקות ארוכות של פיזור-נפש חולמני ומרעיד הוגעתי עצמי לחינם בניחושים תלושים. בפרק זמן זה התוודעתי לראשונה למקור הנוגה הגפריתי אשר האיר את התא. הוא בקע מסדק, רוחבו כסנטימטר, אשר הקיף את הכלא סביב-סביב בתחתית הקירות, חורץ נֶחֱרָצוֹת בין כותל לרצפה. לשווא ניסיתי להציץ מבעד לחריץ.

נואשתי מן הניסיון וקמתי, ופשר התמורה שחלה בקיטון נגה על מוחי באחת. כבר ציינתי כי מתאריהן של הדמויות על הקירות היו ברורים דיים, ועם זאת הצבעים נדמו מטושטשים ועמומים. כעת לבשו צבעים אלה מרגע לרגע זוהר מסנוור ועז מאין כמותו, אשר שיווה לדיוקנות-הרפאים השטניים חזות אשר תרעיש גם עצבים מחושלים מעצבַּי. עיני שדים שחיותן פראית ומחרידה רשפו עלי מאלף כיוונים שלא נראו בם לפנים, מזדהרות בַּנוגה הממאיר של אש, אשר נבצר ממני לצוות על דמיוני לראות בה תעתוע.

תעתוע! – בעודי נושם באו בנחירי אדיו של הברזל המלובן! ריח מחניק מילא את הכלא! זוהרן של העיניים הרושפות לסבלי העמיק מדי רגע! גוון עשיר יותר של ארגמן חלחל בתמונות הדמים האיומות. נשמתי בכבדות! שיוועתי לאוויר! שוב לא היה ספק בתוכניתם של מעני – הו! בני בלי לֵב! הו! שטנים בדמות אדם! נרתעתי מפני המתכת המלוהטת אל מרכז התא. נוכח גזירת חורבני באש, המחשבה על קרירותה של הבאר באה לנפשי כצורי. חשתי אל שפתה הקטלנית. אימצתי את עיני לתחתיותיה. רשף הגג המבוער האיר את העמוקים שבחביוניה. ובכל זאת לרגע פראי אחד כפרה רוחי במשמעותו של מראה עיני. בסופו של דבר נדחקה המשמעות ובאה – פילסה לה דרך לתוך נפשי – צרבה את חותמה על בינתי המצטמררת. הו! מי יתנני קול! – הו! אימה! – הו! מי יתנני כל אימה מלבד זו! בצווחה נסתי משולי הבור, וטמנתי פני בכפות ידי – בוכה מרה.

החום גבר במהירות, ואני שבתי והתבוננתי מעלה, רועד כאחוז קדחת. חל בתא שינוי נוסף – וכעת היה זה בעליל שינוי צורה. כמקודם, העליתי תחילה חרס בניסיונותי לשער או להבין את המתרחש. אך ספקותי לא נמשכו זמן רב. הצלתי הכפולה החישה את נקמתה של האינקוויזיציה, ולא ניתן עוד לעכב את גזרתו של מלך האימים. לפנים היה החדר רָבוּעַ. כעת ראיתי כי שתיים מזוויות הברזל שבו היו חדות – ושתיים, כתוצאה מכך, קהות: הבדל מפחיד אשר מיהר והעמיק לקול המיה או אנקה כבושה. בין-רגע הפך המדור את צורתו והיה למעוין. אך התמורה לא נעצרה בזה – ואני לא קיוויתי גם לא רציתי שתיעצר. יכולתי לאמץ את הקירות האדומים לחיקי ככסות של שלוות-עולמים. "מוות," אמרתי, "כל מוות מלבד מיתת הבור!" שוטה שבעולם! כלום לא ידעתי כי אל הבור נועד הברזל הבוער לדחוק אותי? כלום יכולתי לעמוד בלהטו? ואפילו כן, כלום יכולתי להדוף את לחצו? המעוין הלך וצר, הלך וצר עלי במהירות שלא הניחה זמן להרהורים. מרכזו וציר רוחבו תלו ממש מעל לתהום הפעורה. נרתעתי לאחור – אך הקירות הסוגרים עלי דחקו אותי קדימה. לבסוף לא נותר עוד לגופי הנאכָּל, המתפתל גם קצהו של מדרך-רגל על רצפתו היציבה של הכלא. לא נאבקתי עוד, אך תופת נִשמתי מצאה פורקן בזעקת ייאוש אחת, רמה וארוכה וסופית. הרגשתי כי אני מתנודד על שפת הבור – הסבתי את עיני –

המולה צורמת של קולות אדם! תרועה רמה שכמו בקעה ממאה חצוצרות! נפץ עז כמו הרעימו אלף רעמים! קירות האש נסוגו לאחור! יד מושטת תפסה בידי כשנפלתי מתעלף למצולה. היתה זו ידו של הגנרל לַסַל. הצבא הצרפתי נכנס לטולדו. האינקוויזיציה נפלה בידי אויביה.

*תרגום זה התפרסם ב"מצב ביש וסיפורי אימה אחרים", הוצאת פרדס, 2010.

1. לטינית: "במקום הזה אספסוף רשע כילה בדם-חפים את שנאתו שלא ידעה שָבעה. עתה נגאלה המולדת ונחרבה מאורתו של המוות, ויהי מקום המיתה האיומה למקום חיים ובריאות".