פדריגו לבית אלבֶּריגי אוהב ואין משיבים לו אהבה; הוא מפזר את כל הונו באורח חייו המפואר עד שנותר בידיו רק בז, וכיוון שלא נשאר לו מאום זולתו, הוא מגיש אותו מאכל לאהובתו בבואה לביתו; כאשר נודע הדבר לאשה היא משנה את דעתה, לוקחת את פדריגו לבעל ועושה אותו לאיש עשיר.
פילומנה כבר סיימה את דבריה, כאשר ראתה המלכה כי אין אלא לדיוניאו להשמיע את סיפורו לפי הזכות היתרה שניתנה לו, ואמרה בפנים שׂוחקות:
כבר בא תורי לשאת את דברי ואני, גבירותי היקרות מכול, אעשה זאת בחפץ-לב ואספר סיפור הדומה מקצתו לקודמו: זאת לא רק למען תדענה השפעת חִנכן על לבבות אציליים, אלא גם כדי ללמדכן לחלק בעצמכן את תשורותיכן, כאשר ראוי לעשות זאת, בלי להניח תמיד ליד המזל לכוון את העניינים האלה, שכן כרגיל המזל מעניק מתנות בלא שיקול-דעת, ולרוב במידה יתרה.
עליכן לדעת אפוא כי קוֹפּוֹ בן בּורגֶזֶה דומֶניקי – אשר היה לפנים, ואולי עודנו היום, איש נערץ ובעל סמכות גדולה בעירנו בזכות הליכותיו ומידותיו יותר משבגלל אצילות דמו – בהיותו כבר שׂבע ימים מצא עונג רב בשיחה עם שכניו ועם אנשים אחרים על קורות העבר. זאת היטיב לעשות יותר מכל אדם אחר זולתו, והעלה זיכרונות לפי סדר, בדייקנות ובלשון צחה. הוא היה רגיל לספר בין שאר דבריו הנאים כי בפירנצה היה פעם בחור ושמו פדריגו בן אדון פיליפו אלבֶּריגי, הלה הצטיין בתרגילי נשק ובאורח חייו המפואר יותר מכל פרחי האבירים בחבל טוסקאנה. כפי שקורה לרוב האנשים האצילים, התאהב באשה אצילה, הגבירה ג'ובאנה שמה, אשר נחשבה בימיה לאחת הנשים היפות והחינניות ביותר בפירנצה, וכדי לזכות באהבתה השתתף בתחרויות אבירים ובמופעי קרב, עשה נשפים וחגיגות, חילק מתנות ובזבז את כספו בלא גבול. ואולם צניעותה לא היתה פחותה מיופיה, לכן לא נתנה דעתה לא לכל הדברים האלה שנעשו למענה, ואף לא לאיש שעשה אותם.
ובכן, כיוון שפדריגו הוציא כספים הרבה יותר מיכולתו ולא זכה לקבל דבר תמורתם, הנה כפי שקורה בקלות פיזר את כל הונו ונעשה עני מרוד, ולא נותרה לו אלא אחוזת שדה זעירה, אשר מהכנסותיה התפרנס בדוחק רב. ולבד מזאת נותר בידו בז אחד, מהמשובחים ביותר. היות שאהבתו של פדריגו היתה עזה מתמיד, אך ראה כי אין עוד ביכולתו לחיות בעיר ברמה נאותה כלבבו, הלך להתיישב בקאמפי, במקום שהיתה אחוזתו הקטנה. שם נשא באורך-רוח את עול עוניו, וכאשר יכול, היה יוצא לציד עם הבז בלי לבקש את עזרת הבריות.
והנה יום אחד, אחרי שפדריגו כבר ירד לשפל המדרגה, נפל בעלה של ג'ובאנה למשכב, ובראותו כי מותו קרב הכין את צוואתו. הואיל והיה עשיר מופלג מינה ליורשו את בנו, שכבר היה בוגר דיו, ונוסף על כך כיוון שאהב מאוד את הגבירה ג'ובאנה, קבע שאם ימות הבן בלא יורש חוקי, יעבור הרכוש לידי ג'ובאנה. ואחר-כך נפטר ומת.
ובכן, אחרי שהתאלמנה הגבירה ג'ובאנה, נהגה כמנהג נשותינו וכל שנה בימות הקיץ יצאה לכפר עם הבן הזה, לאחוזה מאחוזותיה הסמוכה מאוד לזו של פדריגו. כך אירע שהנער התיידד עם פדריגו, ומצא שעשוע בעופות ציד ובכלבים. ומשראה פעמים רבות את הבז של פדריגו במעופו, והבז מצא חן בעיניו, השתוקק מאוד לקבל אותו אך לא העז לבקשו, שכן ראה כמה יקר העוף לפדריגו. אלה היו פני הדברים, כאשר חלה הנער. ואמו הצטערה על כך צער רב, כי לא היו לה בנים מלבדו והיא אהבה אותו אהבת נפש, וכל היום טרחה סביבו, ולא פסקה מלעודדו. תכופות שאלה אותו אם חשק במשהו, והתחננה לפניו להגיד לה מה הדבר, שכן ודאי תשתדל להשיג למענו, אם רק יהיה דבר שאפשר להשיג.
הנער שמע פעמים רבות את הצעותיה, ובסוף אמר לה: "אמי, אני מאמין שאם תצליחי להשיג למעני את הבז של פדריגו, אבריא במהרה."
לשמע דבריו, שקעה האשה בהרהורים שעה ארוכה, והחלה לשקול בדעתה מה עליה לעשות. ידעה שפדריגו אהב אותה זמן רב, ואולם לא זכה ממנה ולוּ למבט אחד, לכן אמרה בלבה: "איך אוכל לשלוח אליו שליח או לבוא אליו בעצמי לבקש את הבז הזה? הן שמעתי כי הוא הבז הטוב ביותר שעף ביום מן הימים, ומלבד זאת הוא שנותן לו את מחייתו. ואיך אוכל להיות סרת טעם עד כדי כך שאבקש לגזול את הנאתו האחרונה של אדון אציל, שלא נותר לו מאום מלבדה?" ובהיותה טרודה במחשבות אלה לא ידעה מה עליה לומר והשתהתה בתשובתה לבנה, אף-על-פי שהיתה בטוחה לגמרי שתשיג את הבז אם תבקשו.
בסוף גברה עליה כל-כך אהבתה לבן, עד כי גמרה אומר שכדי למלא את רצונו לא תשלח שליח, אלא תלך לבקש את הבז בעצמה ולהביאו לו ויהי-מה, והשיבה לו: "בני, התעודד ונסה בכל כוחך להחלים, אני מבטיחה שאלך לבקשו ואביאהו לך, זה הדבר הראשון שאעשה מחר בבוקר." הנער שמח מאוד על כך, ומצבו השתפר קלות כבר ביום ההוא.
בבוקר המחרת יצאה הגבירה ולקחה עמה עוד אשה לבת-לוויה, וכמו מטיילת להנאתה ניגשה לביתו הקטן של פדריגו וביקשה לקרוא לו. היות שכל הימים ההם, ובכללם היום ההוא, לא היו ימי ציד בעזרת ציפורים, שהה פדריגו בגינתו ופיקח על ביצוע מלאכות קלות כלשהן. וכאשר שמע כי הגבירה ג'ובאנה מבקשת שיבוא לדלת הכניסה, התפלא מאוד, אך אץ בשמחה לקדם את פניה.
כאשר ראתה אותו בא, קמה הגבירה לקראתו בחינניות אצילית, ואחרי שפדריגו בירך אותה בהדרת-כבוד אמרה: "שלום לך, פדריגו!" והוסיפה: "באתי לפצות אותך על הרעות שבאו עליך בגללי, באשר אהבת אותי יותר מדי. וזה הפיצוי: רצוני לסעוד עמך הבוקר, בלי גינוני טקס, עם חברתי זאת."
פדריגו ענה לה בהכנעה: "גבירתי, איני זוכר שרעה כלשהי באה עלי בעטיך מימי, אלא רוב טוב בלבד, עד כי אם היה בי ערך כלשהו, בא לי בזכות ערכך ובזכות האהבה שרחשתי לך. ודאי שבואך אלי עתה, בנדיבותך הרבה, יקר לי הרבה יותר משהיה אילו שוב יכולתי להוציא כסף כמו לפנים, שכן באת אצל מארח אביון." ובאומרו זאת קיבל אותה בשפלות-רוח בתוך ביתו והוליכה ממנו אל גינתו, וכיוון שלא היה שם איש לארח עמה לחברה, אמר לה: "גבירתי, היות שאין כאן איש זולת האשה הטובה האת, רעייתו של האיכר, תהיה לך היא לחברה בשעה שאלך להשגיח כי יערכו את השולחן."
על אף עוניו המרוד עדיין לא הבין פדריגו כיאות שפיזר את כל הונו בלא מידה, ואולם הואיל ובאותו בוקר לא מצא דבר לכבד בו את הגבירה, שלפנים כיבד למענה אנשים רבים מספור, נפקחו עיניו. וכך במצוקת נפשו הרבה קילל בלבו את ביש מזלו. והתהלך אנה ואנה, כאדם שיצא מדעתו, ולא מצא בביתו שום כסף ושום חפץ לתת עבוט, ומכיוון שכבר נתאחרה השעה, ורב היה חפצו לכבד בכל-זאת את הגבירה האצילה במשהו, אך לא רצה לבקש דבר מאיש, אף לא מהפועל שלו, נפל מבטו על הבז הטוב שלו, שראה אותו עומד על המוט בטרקלין הקטן שבביתו. לכן כיוון שלא היה לו דבר זולתו להיעזר בו, תפס את הבז ומצא שהוא שמן, וחשב אפוא כי יוכל להיות מאכל יאה לגבירה נכבדה כזו. לפיכך לא הרהר עוד ומלק את צווארו, וציווה על משרתת צעירה שלו להשחילו מיד על שַפוּד, מרוט נוצות ומותקן כראוי, ולצלותו כיאות: ערך את השולחן ופרש מפות צחורות, שנותרו לו עוד מעטות מהן, ושב בארשת פנים עליזה לאשה שבגנו, ואמר כי כבר ערוכה הסעודה הדלה שיש בידו להציע. על כן קמו האשה ובת-לווייתה וישבו לשולחן עם פדריגו, אשר שירת אותן במסירות רבה ביותר, ובלא שידעו מה הן אוכלות, סעדו את לבּן בבז המשובח.
לאחר שקמו מאצל השולחן, ושעה ארוכה שוחחו בנעימים עם המארח, נראה לגבירה כי באה העת לומר לשם מה בעצם באה, לפיכך פתחה ואמרה לפדריגו בנועם: "פדריגו, אם עודך זוכר את אורח חייך הקודם ואת שמירתי על כבודי (דבר שבעיניך ודאי נראה נוקשות ואכזריות), אין כל ספק בלבי שתתפלא על עזות-מצחי, כאשר תשמע לשם מה בעצם באתי לכאן. אך לוּ היו לך בנים, עתה או קודם-לכן, ובגינם היית יכול לדעת מה עזה האהבה אליהם, כי אז נדמה לי שיכולתי לבטוח שתסלח לי על חוצפתי, ולו גם מעט. ואולם אף כי אין לך בנים, הרי אני, שבן אחד לי, אינני יכולה להשתמט מהחוקים השולטים בכל שאר האמהות, וכיוון שעלי להיכנע לכוחם, אני נאלצת לבקש ממך, נגד רצוני ונגד כל מה שמקובל וראוי, שתיתן לי שי דבר שאני יודעת כי הוא יקר לך מאין כמוהו: ובצדק, כי גורל הדלות שנגזר עליך לא הותיר לך שום שעשוע זולתו, שום הנאה ולא נחמה מלבדו. ובכן, השי שאני מבקשת ממך הוא הבז שלך, כי ילדי חושק בו כל-כך, שאם לא אביאהו לו אני חוששת כי מחלתו תחמיר מאוד, עד כי ייווצר מצב אשר בעקבותיו אאבד אותו. לכן אבקשך, ולא בשל אהבתך לי, שאינך חייב לי מאום בגללה, אלא בשל אצילות רוחך, שמעשי נדיבותך הוכיחו כי אין רבה כמוה, בשמה אבקש כי תיאות לתת לי את הבז, וכך אוכל לומר שבזכות השי הזה הצלתי את חיי בני, ובעבור זאת יהיה בני אסיר-תודה לך לעד."
בשמוע פדריגו את בקשת הגבירה, וביודעו כי לא יוכל למלא את רצונה, שכן הגיש לה את הבז למאכל, פרץ בבכי לעיניה בטרם יוכל להשיב מלה. תחילה חשבה הגבירה כי בכיו נובע יותר מכול מצערו על שייאלץ להיפרד מהבז הטוב שלו, ועמדה לומר לו כי היא חוזרת בה מבקשתה, ועם זאת התאפקה והמתינה שפדריגו יענה לה לאחר פרץ הבכי, והוא אמר לה כך: "גבירתי, לאחר שרצה האל כי בך ידבק לבי, חשבתי שיד הגורל פגעה בי רבות ועל כך התלוננתי. אך כל אלה היו כאין וכאפס לעומת מעשיו בי עכשיו, ולכן לא אשלים עם גורלי לעולם, בחושבי שבאת לכאן, לביתי הדל, ואילו כאשר היה ביתי עשיר לא הואלת בטובך לבוא אליו, ועתה את מבקשת ממני רק שי קטן, ובשל מה שעולל לי הגורל לא אוכל לתת לך: ומדוע אי-אפשר לעשות זאת, אומר לך בקיצור. כאשר שמעתי כי את ברוב חסדך ביקשת לבוא לסעוד עמי, חשבתי כי עֵקב רום מעלתך וערכך הרב ראוי ורצוי שאכבדך, עד כמה שידי משגת, במאכל משובח יותר מהנהוג להגיש בדרך-כלל לאנשים אחרים. לפיכך משנזכרתי בבז שאת מבקשת ממני ובטיבו של הבז הזה, חשבתי כי יהיה מאכל יאה לך, והבוקר קיבלת אותו צלוי על המגש, שכן סברתי כי זאת הדרך הטובה ביותר להעניקו לך. ואולם עתה רואה אני כי חפצת לקבלו בצורה אחרת, וצר לי כל-כך על שאיני יכול למלא את בקשתך, עד כי איני מאמין כי ביום מן הימים אמצא מרגוע לנפשי."
כה אמר וציווה להשליך לפניה לעדות את הנוצות ואת הרגליים ואת המקור, והגבירה ראתה ושמעה את הדברים האלה. תחילה גערה בו כי הרג בז כזה כדי להאכיל אשה, ואחר-כך היללה ושיבחה בלבה רבות את רוחב לבו, שהעוני לא הצליח לדכא ואף לא יצליח. אחר-כך, משנגוזה תקוותה לקבל את הבז ובשל כך החלה לפקפק בהחלמת בנה, הלכה לדרכה בלב כבד, ושבה אל בנה. והוא, אולי בגלל כאבו על כי לא הצליח לקבל את הבז, או מפני שחוליו הביאוֹ לידי כך בהכרח, הלך לעולמו לאחר ימים לא רבים, למרבה יגונה של האם.
והיא, לאחר שהיתה שקועה זמן ארוך בבכי וביגון מר, כיוון שעכשיו נותרה עשירה ביותר וגם היתה צעירה לימים, הפצירו בה אחֶיה שוב ושוב כי תינשא שנית. לנוכח ההטרדות האלה, על-כורחה נזכרה במעלותיו של פדריגו ובמעשה הנדיבות האחרון שלו, כאשר הרג את הבז המשובח כדי לכבדה, ואמרה לאחֶיה: "הייתי נמנעת מכך ברצון, לוּ הסכמתם לזאת. ואולם אם רצונכם שאנשא, ודאי לא אבחר בשום איש, אלא אם כן אזכה בפדריגו לבית אלבריגי."
אחיה לעגו לה ואמרו: "טיפשה שכמוך, מה את אומרת? איך את יכולה לרצות באביון חסר כול?"
והיא השיבה להם: "אחַי, יודעת אני היטב שדבריכם נכונים, אך אני מעדיפה אדם הזקוק לעושר, ולא עושר הזקוק לאדם."
האחים שמעו את אשר בלבה, וכיוון שהכירו את פדריגו זמן ארוך, על אף עוניו הרב מילאו את רצון אחותם, ונתנו לו אותה ואת כל רכושה. והוא, משראה כי השיאו לו אשה כזאת, שאהב כל-כך, ועוד התעשר עושר רב, שיפר את ניהול משק הבית וחי עמה באושר עד אחרית ימיו.
