עורך-דין אדמי אוסף טרמפיסטית שוודית, מנסה לכבוש אותה ונתקל בהפתעה מתעתעת, שמסכלת את ביצוע זממו. זהו בהחלט סיכום ממצה של סיפור המעשה ב”בחורה נוסעת לקלבריה”, אבל הדרמה האמיתית לא מתרחשת במציאות עצמה, אלא בתודעתו של הגיבור. מרגע שהטרמפיסטית נכנסת לרכבו של עורך-דין אדמי, אנו מתוודעים לכל התלבטות ולכל מכשול בדרך להגשמת מאווייו: הנורמות המקובלות, המידות הטובות, ובסופו של דבר אפילו הקשיים הלוגיסטיים. המעניין הוא להיווכח באקרובטיקה הרגשית והמוסרית שהוא נדרש לה פעם אחר פעם, כדי לצלוח כל משוכה תורנית. לאקרובטיקה מלאת ההומור הזו – הומור חריף ומודע לעצמו שאיננו מבדח אלא מענג – יש הלימה מלאה בלשון הסיפור הרהוטה מאין כמותה, עד כדי קריצה פה ושם לעגה משפטית. ברטו מחולל פלאים בתחביר הנפתל שלו, ומצביע באמצעותו על הפער המרתק שבין החלטות קמאיות לבין מילים וטיעונים שאנו מזעיקים כדי להצדיקן בדיעבד. כך עומד הסיפור, בזעיר אנפין אך בהצלחה מסחררת, באחת המשימות החשובות ביותר של הספרות: לחדור לדפוס מחשבתו של אדם, ואגב כך לגלות דבר מה על האדם בכללותו.
בזמן שהמתין שימלאו לו את המכל באחת מאינספור תחנות הדלק בתחילת כביש קאסיה, ביציאה מפירנצה, לא הפסיק עורך-דין אָדַמי להסתכל על הנערה בחולצה ובג'ינס הכחולים, שעמדה על שפת הכביש מעט לפניו. היא היתה גבוהה ומעודנת, שׂערה הבלונדיני היה פזור ובהיר מאוד, ולרגליה היה מונח תרמיל גדול. ללא ספק זרה, אולי נורדית, מאלה שמטיילות בכל אירופה בטרמפים. ודאי ביישנית, או עצלנית במידה שלא תיאמן, כי היא מניחה למכוניות שלפניה לעבור בלי לאותת במחווה הרגילה והמוכרת של עצירת טרמפ.
גם לעורך-דין אדמי לא עשתה שום סימן, אבל הוא, מתוך מין דאגה מלאת חסד שנחה עליו, עצר את המכונית, ובעודו פותח את החלון כדי להזמין אותה פנימה, שאל: "רומא?".
אולי הנערה לא היתה לא ביישנית ולא עצלנית, אלא בסך הכול זהירה: היא נעצה בו זוג עיניים בהירות מאוד, בצבע שיש לים ביום בלי רוח, ובחנה אותו ברצינות תהומית, לפני שהחליטה להשיב בהנהון. אחר כך הצטנפה במושב, רחוק ממנו ככל הניתן, ונראתה אפילו יותר קטנה, בשתי זרועות רזות, רזות, צרובות שמש, ובפניה הזעירות שלמען האמת לא היו עשירות בהבעה, כפי שלעיתים קרובות קורה אצל הנורדיות.
עורך-דין אדמי לא היה דון-ז'ואן או פתיין נטול עכבות, ובכל זאת, הואיל והיה משוכנע שכן היה כזה בצעירותו, נותרה בו הידיעה השלווה כי בשעת כושר לא יחסרו לו הקסם, ועוד פחות מכך הטכניקה, הדרושים לכיבוש אישה. באופן טבעי, הרעיון להפעיל קסמים וטכניקות על הנערה שזה עתה העלה לרכבו לא חלף בראשו ולו בחטף, ובאמת, ביושר גמור, יותר מכל דבר אחר הוא חשב על בתו, על איך יהיו הדברים כשתגדל. זאת כאן בת ארבע-עשרה או אולי חמש-עשרה, והיא יפהפייה ואצילית. ובכן, הוא לא יתלונן כלל אם הבת שלו, בעוד עשר שנים, תיראה כמוה, או תהיה יפהפייה ואצילית בדרכה שלה, אבל הוא גם אף פעם לא היה נותן לה להסתובב ככה לבד בעולם, ומסתכן בזה שתיפול לידיו של איזה הולל. וכך, ברגש שאינו נטול חמימות אינטימית עמוקה, המופנית כמובן אל סגולותיו שלו, הגה עורך-דין אדמי בכך שהוא עצמו יכול היה להיות הולל, אלמלא בלמה אותו, בפני נערה כה צעירה שנראית כה טהורה, תחושת אחריות שנוכל לכנות אבהית.
עורך הדין חש אפוא בנוח עם מצפונו באופן בלתי רגיל, אבל, ודווקא כיוון שהיה כה נקי ושלם, בכל זאת היה שמח לו הפגינה הנערה קצת יותר אמון, והיתה, למשל, מחזירה לו חיוך כשהסתובב אליה וחייך. אבל ההיא היתה רק יותר ויותר רשמית והתחפרה בפינה שלה, לא נכונה לשום הבעת אמון, ולאורך זמן עלול היה העניין להיראות פוגעני, במובן זה שהתנהגותה יכולה להתפרש כהטלת ספקות וחשדות שהוא, ביסודו של דבר בהחלט לא ראוי לספוג, אפילו לא במקרה.
בסן קשיאנו, בבית קפה שבקצה אחת העליות, עצר לרגע לקנות לה חפיסת סוכריות. לפעמים ילדים נשבים ככה, בדברים של מה בכך, ואכן היא סוף סוף חייכה אליו כשהניח בידה את הסוכריות, אך מיד חזרה להסתגר במקומה, בהבדל היחיד, שעכשיו גם מצצה סוכריות. הכביש ירד מגבעת סן קשיאנו, עיקול אחר עיקול, מהעצים צרצרו ציקדות באוויר הטוב שחיממה השמש, והעמק השתרע לפניהם רחב-ידיים באינסוף גוני צהוב וירוק. בקתות אחדות נראו על הגבעות, כל אחת מוקפת בקבוצת ברושים משלה, ועורך הדין, שבשל התמורות במצב רוחו חש שהוא כמעט מתרגש לנוכח כל היופי הזה, הצטער שהבחורה שירדה אליהם מן הצפון לא ממש נותנת את לבה לכך.
"Do you speak English?", הוא שאל אותה.
"Yes", ענתה בשלווה גדולה.
עורך הדין החווה לכיוון הכללי של העמק. "Beautiful Italy", הוא אמר.
הבחורה נעזרה במחוות ראש כדי לאשר כי בעיקרו של דבר היא מסכימה, ואמנם זו לא ממש היתה הזמנה לשיחה, אבל עורך הדין חשב שהנה הם יצאו לדרך וסיפר שהוא גר ברומא ושיש לו ילדה בת ארבע, שקוראים לה ג'יזלה, וגם התחיל להגיד לה שהוא לא היה מתלונן כלל וכלל אם הבת שלו, כשתגדל, תהיה כמוה, אבל זה היה רעיון מורכב מדי בשביל האנגלית שלו, ומהר מאוד קטע את דבריו, ואז שאל, בצרפתית, אם היא יודעת צרפתית והיא ענתה שכן, כמובן. אז הוא שב וסיפר לה, בצרפתית, שהוא גר ברומא, שיש לו בת שקוראים לה ג'יזלה, ושהוא לא היה מתנגד כלל וכלל וכך הלאה וכך הלאה, אבל גם בצרפתית אותו רעיון מסובך, אם לא מופרך, לא יצא ממש ברור, והיא צפתה בו נאבק בשפות הזרות, ופניה לא היו פושרות עכשיו, אלא עליזות ומחוצפות, ולבסוף אמרה, באיטלקית רופפת יותר משלנו רק במעט, שהוא יכול לדבר באיטלקית אם הוא מעדיף, כי היא למדה במנזר בפירנצה, ובכל אופן איטלקית היא יודעת מצוין.
עורך הדין קיבל, ולא בלי צדק, את הרושם שהנערה הזאת השתעשעה על חשבונו בעניין השפות הזרות, ולפתע חש כלפיה טינה. לא חזקה מדי, כמובן, אך כזו שהספיקה כדי לעודד אותו לשקול להתייחס אליה בפחות זהירות מכפי שעשה עד כה. למעשה, הודות לדחיפה הזאת, שרק טינה סמויה יכולה היתה לעורר בו, חלפה בראשו, בהתקרבם לאזור המיושב בפוג'יבונזי, המחשבה הבאה: אם הליצנית הזאת היתה קצת יותר מבוגרת, במקום להמשיך ישר לרומא, הייתי פונה עכשיו ימינה ולוקח אותה לסן ג'ימיניאנו, שזה מקום שתיירות אוהבות ותמיד יכול לצאת ממנו משהו. בכמה יותר מבוגרת? טוב, במלוא הכנות, עניין הגיל הוא נושא רגיש. הוא אוהב בנות צעירות, אפילו צעירות מאוד כפי שניתן לקבוע בהן צדק, אבל, בין היתר בהתחשב בעיסוקו המשפטי, הוא בטח לא אחד שיתפסו אותו עם בת חמש-עשרה, אם כי, אם נבחן זאת לעומק, זאת כאן, בשקט יכולה להיות בת שש-עשרה או שבע-עשרה. אלוהים אדירים, ואם היא בת שבע-עשרה? אצל הנורדיות האלה אף פעם אי אפשר לדעת: הן מתפתחות לאט ומשמרות איזו חזות בתולית גם כשאת הבתולים עצמם כבר איבדו מזמן. אם היא בת שבע-עשרה, כל הפרשה נראית אחרת, שלא לומר מתהפכת על פיה. אבל זה לא יכול להיות. בחורה בת שבע-עשרה, ליד גבר שאף שזה עתה החל את העשור החמישי לחייו, בהחלט נחשב מושך במידה לא מבוטלת, לא מתנהגת ככה, כלומר ברצינות הרשמית והמרוחקת הזאת, שעכשיו הצטרפה אליה מציצת הסוכריות. עורך הדין קבע אפוא בינו לבינו כי הפיתוי לפנות ימינה, אל מקום המיטיב כל כך עם האהבים כמו סן ג'ימיניאנו, לא היה אלא פנטזיה משונה, אין טעם להתעקש על חשקים כאלה, שעומדים בסתירה לחוק העונשין, ואכן, בפוג'יבונזי הוא המשיך ביד בוטחת לקאסיה, והכביש ביציאה מהכפר שוב עבר בין כרמים ומטעי זיתים, והִרבה להתעקל. עורך הדין חש כעת סיפוק, כמי שזה עתה עשה את מה שניתן לכנות מעשה טוב, ואולם לרוע המזל לא היה מהטיפוסים האלה שעצם ההישמעות לצו המידה הטובה הוא גמול מלא ומספק עבורם, ועל כן, בסתר לבו, נותרה בו מעט חרטה על סן ג'ימיניאנו, על אותה אווירה מיוחדת שמחוץ לזמן, המסוגלת לשחרר מן התפיסות השמרניות של ימינו. זה שמדובר בתפיסות שמרניות ובהבלים מורליסטיים – בכך לא היה לעורך הדין כל ספק. מי בזמנו של בוקאצ'ו, סתם לשם הדוגמה, או של ארֶטינו – ואלה היו, היום אנו יודעים היטב, חברות מתורבתות מאין כמותן – מי, אם כן, בזמנים ההם היה עוצר את עצמו בפתחה של הזדמנות כזאת? באותם זמנים קרו גם דברים הרבה יותר גרועים בלי שאיש ישתומם או יטריח ללא צורך את חוק העונשין.
"באיזו שעה נגיע לרומא?" שאלה להפתעתו הנערה.
היתה זו שאלה של מה בכך, אולי הטבעית ביותר שניתן להעלות, בהתחשב בנסיבות, אך היא נהגתה ברגע מסוים שבו עורך הדין, עטוף בנוסטלגיה אל כל מה שיכול היה להעלות בחכתו לו נולד בכל תקופה הקודמת לקונטרה-רפורמציה, היה עגמומי למדי.
"למה?" הוא שאל בתורו. "מישהו מחכה לך?"
היא קבעה בו מבט כמעט תוקפני, מגוחך על פניה הקטנות, והשיבה בשאלה, "ואתה, לך לא מחכים?"
עורך הדין צחק. "הבת שלי," ענה.
"אם יש בת, צריכה להיות לה גם אמא," העירה הנערה מתוך היגיון צרוף. "באיטליה אין גירושים."
נו! מה אכפת לה אם יש או אין גירושים? ומה היא רוצה ממנו, מנסה להתגרות בו, אולי? ככל שזה נוגע לה הוא יכול היה להיות פרוד או ביגמיסט, או אולי אלמן. התחשק לו לרגע לגרום לה להאמין שהוא אכן היה, כאמור, אלמן, אבל לבסוף החליט ללכת על כיוון אצילי יותר: "כן, יש לי גם אישה," ענה בקול בוטח. ואז הוסיף, בלי הקול הבוטח, "לצערי."
למשמע המילה האחרונה הגיבה הנערה בנחרצות, "למה 'לצערי'? כל האיטלקים ככה."
עכשיו עורך הדין באמת התרגז, "לא אכפת לי משאר האיטלקים," הוא ענה ביובש. "אני אנרכיסט, אינדיבידואליסט. אני אומר 'לצערי' ואני עומד מאחורי זה. אני כבר הרבה שנים בקשר רע עם אשתי, ואם הייתי יכול לחזור אחורה…" הוא השתתק כי הרגיש אומללות גדולה מדי. גבר נשוי יכול לשקר בצורה כזאת, ולעיתים קרובות אף עושה זאת, אך ורק אם יש בזה תועלת ממשית או שמדובר בבניית הצדקה רגשית להסרת ההסתייגויות האחרונות של אישה שעומדת ליפול ברשתו. אבל כאן, עם הנערה החיוורת הזאת, שכולה עור ועצמות, ומעל לכול היא מתחת לגיל ההסכמה, איזו מין תועלת מחכה לו? הוא התמלא תרעומת כלפיה, כאילו היתה היא אשמה במעידה הזאת שלו, בהעמדת פנים עקרה, ובמידה רבה זו אכן היתה אשמתה, כי איש לא התיר לה להיות כל כך לא דיסקרטית ואף פרובוקטיבית, ודי ברור בכל הנוגע אליה, וזאת בלשון המעטה, שהיא קיבלה חינוך רע, למרות המנזר.
אבל הוא לא היה מסוגל להמשיך לכעוס לאורך זמן, וחוץ מזה, האם השאלות וההערות האלה, הבלתי הולמות לכאורה, אינן למעשה ביטוי לעניין הגובר שלה בו? נערות מתבגרות ערות במיוחד לכוח המשיכה של גברים בני ארבעים, את זה הוא ידע הן כדוקטרינה והן כמציאות מעשית, היות שגם הבת של שוער הבניין שהוא גר בו, בחורה בת חמש-עשרה בדיוק, אך בשונה מזאת שכאן כבר בשלה לגמרי, תמיד מסמיקה בנוכחותו ומגמגמת, ומפריחה אלף חיוכים מטופשים, בקיצור נותנת לו להבין בדרכים רבות שהיא מאוהבת בסתר. נכון, זאת כאן היא לא הבת של השוער, ובכל זאת, כאן עכשיו, אין שום מניעה שתתאהב בו, וזה יהיה דבר יפהפה, גם אם הוא כמובן לא היה מנצל זאת בשום אופן, אפילו לא לשם ליטוף במורד הצוואר או נשיקה בפה סגור. הוא היה שומר על כבודה בכל מקרה, גם אם היא, למשל, ברגע מסוים, לפתע היתה מציעה לו את עצמה בספונטניות, אבל זה באמת בלתי סביר בעליל, היות שהנערה, אחרי אותו פרץ עניין לא דיסקרטי במצבו המשפחתי, שבה והצטנפה בפינה שלה, ומצצה את הסוכרייה האחרונה בחומרת-סבר מופשטת, מלנכולית. אולי היא רעבה? עורך הדין שמח להתעמק בכך, הרי המחשבה הזאת לפחות עקרה אותו לרגע מהפנטזיות האסורות ובמידה רבה האבסורדיות, שהעסיקו את מוחו בקילומטרים האחרונים, וכיוון שבדיוק נכנס לסיינה, החליט שיציע לה קפוצ'ינו ומאפים.
הוא נסע לפיאצה ועצר בבית קפה מול פָּלַאצוֹ דֶלָה סיניוריה. השמש קפחה על ראשיהם, ובחוץ היו אנשים רק באזורים המוצלים, למעט הזרים שהסתובבו בלב השרב במצלמות ובכובעי הקש הטריים שלהם, משתאים לנוכח המונומנטים. הם התיישבו מתחת לסוכך של בית הקפה, במקום שנדמה היה שפחות חם בו, ועורך הדין, למרות העיכוב בלוח הזמנים שלו, היה מרוצה שהביא אותה לכאן, לפיאצה הנפלאה הזאת, והוא קרן כאילו בנה אותה בכוחות עצמו. כשבא המלצר, הוא הזמין בקבוק בירה גרמנית.
"לא מפריע לך?"
"מפריע?" היא משכה בכתפיה, ואחר כך ביקשה בחן רב את סליחתו, קמה ונכנסה לבית הקפה. היא עדיין לא חזרה, כששב המלצר עם הבירה והקפה שעורך הדין הזמין. הוא חיכה זמן מה, והיא עדיין לא חזרה. עורך הדין התרגז וחשב על כך שלא יגיע לרומא לארוחת הבוקר, כפי שהבטיח לאשתו; וחשב גם על דבר נוסף: אלמלא נשאר התרמיל של הנערה אצלו באוטו, היה נוטש אותה שם בסיינה, כמו שמגיע לה. ביסודו של דבר, לקחת אותה היה פשוט מעשה חסר אחריות, ושום דבר טוב לא יכול היה לצאת לו מזה, ולמעשה לא יהיה מוגזם לומר שהוא כבר התחרט על כך קשות, כמו שתמיד קורה כשעושים מעשים טובים בלי לחשוב על רווח אישי. אבל לאחר מכן, כשהופיעה מולו לבסוף, נמוגו כל המחשבות שלו כהרף עין, ופינו את מקומן למשהו שאפשר לכנותו כֶּשֶף: היא משחה את שפתיה באודם, אספה את שֹערה בפקעת במעלה ראשה, ובחולצה בתוך המכנסיים הציגה לראווה מותניים צרים, חמוקיים גמישים בלי טיפת שומן מיותרת, ונוסף על כך, בעדינות מסוימת, את מעט החזה שהיה לה.
"תגידי לי את האמת," הוא אמר כשהיה מסוגל לדבר. "בת כמה את?"
היא לגמה ארוכות מהבירה והסתובבה לעברו, עיניה נצצו בשמץ נבזות. "כמעט עשרים," ענתה.
אחרי סיינה, כביש קאסיה משתרע על פני אדמות חרסית, יורד בעמקים ומיד מטפס עם הגבעות שבצדם השני, ללא שום הצדקה כמדומה, בעיקולים צרים ולעיתים קרובות מסורבלים, שעורך הדין הבחין בהם ממש ברגע האחרון, היות שנהג די בעצבנות. במצב הדברים הנוכחי תפסה אותו הפרשה עם הבחורה, הואיל והפכה בכזו פתאומיות לאפשרית ואף סבירה, לא מוכן, ובמובן מסוים אף הבהילה אותו מכמה סיבות. הקושיה הראשונה והגדולה ביותר, הוא לא כיחד, היתה זו: האם באמת שווה לבגוד באשתו, באם בתו, עם בחורה שנקרתה לדרכו במקרה, אשר כלפיה, ביסודו של דבר, הוא עוד לא באמת חש שום רגש אמיתי, עמוק, של חיבה? ובכן, אם לומר בכנות, עליו להשיב בחיוב, זה שווה, ולא בגלל איזו השוואה בסיסית בין הבחורה לבין אשתו – זה הרי יהיה מאוד לא אדיב ולמען האמת גם לא ממש מוצדק – אלא מתוך שיקול כללי יותר, שלפיו לגבר בשנות הארבעים לחייו, גם אם ניחן בכוח משיכה גבוה מהממוצע, לא מזדמנת כל יום ברייה בת עשרים, יפה, רעננה, עם שדיים שבקושי מבחינים בהם אך בהחלט נוגעים ללב, וכל כך בלונדינית. כשנופלת לגבר כזאת הזדמנות לידיים, הוא בדרך כלל לא נותן לה לחמוק, ובאמת אי אפשר לומר שלעורך הדין היתה כוונה לתת לה לחמוק, אבל אי שם במחילה סמויה של מצפונו, נותר עוד שמץ אי נחת בלתי מוגדר, בשל הפגיעה הקרבה בנדרי הנישואים, ויותר מכך, הוא ייחס את חוסר הנחת הזה לנסיבות שניצב מולן, כי אף שנדמה שהן מזמנות לו כיבוש קל מאין כמותו, לא ידע מהיכן להתחיל. כמובן, לא היה זה שום קושי, איך לומר, טכני, שסבל ממנו והעסיק אותו, אבל המציאות בשטח היתה שכעת, כשהעלה בדעתו קשר כלשהו עם הבחורה הזאת, ולו הפשוט ביותר, חש בלבול, והעכבות הפריעו לו ככל הנראה עוד יותר מלפני כן, כשעוד האמין שהיא בסך הכל נערה. היה זה כאילו נמצא במחיצת אישה שהכיר בילדותה ועכשיו בבת אחת גדלה, אך לא השתנתה דיה כדי להשכיח ממנו את דמותה הקודמת, ולסיכום העניין, הוא לא הצליח להשתחרר מהכבוד ומהיראה שראוי להעניק לתום ילדי, וכמעט הצטער על כך שגדלה, כיוון שעכשיו היה מלא עכבות, אך גם רוגז טורד על אותן עכבות ממש, שצצות ברגע הכי פחות מתאים. היה זה סבך רגשות זה שבגללו נהג גרוע כל כך בפניות החדות.
הבחורה נתנה לו לנהוג איך שמתחשק לו במשך קילומטרים רבים, אבל לאחר מכן, כשבעלייה לרָדיקוֹפַאני נעשה הכביש מסוכן, היא שאלה:
"למה אנחנו נוסעים כל כך מהר? אנחנו ממהרים להגיע לרומא?"
"
אני לא. ואת?" שאל עורך הדין, מדגיש במופגן שהוא פונה אליה בגוף שני.
"לי מספיק להגיע לפני חצות."
"מה פתאום בחצות?"
"באחת עשרה וחמישים יוצאת הרכבת לקלבריה."
"ואת נוסעת לקלבריה?"
"כן."
"לבד?"
"לא, עם בחור."
"מישהו מהמדינה שלך?"
"לא, אחד מנפולי. בשנה שעברה נסענו לסיציליה. השנה ניסע לקלבריה. אומרים שהיא עוד יותר יפה."
התשובה הסבה לעורך הדין יותר סבל מכפי שהיה מסוגל לשער שתסב, אבל, כך נוכח כשניתח את הנעשה בנפשו לעומק, לא היה מדובר בקנאה, או לפחות לא בקנאה כפי שמקובל להבינה, אלא בצער נוקב על כך שאיננו יכול להתחלף עם הבחור הנפוליטני ולהיות זה שנוסע איתה לקלבריה, אפילו בדמיונו לא יכול היה לעשות זאת, כי הוא היה נשוי, ואילו נעוריו כבר עברו חלפו להם מנגד, החיים הכבידו על צווארו בעול מחניק של אחריות ומכאובים, ולא השאירו שום מקום לפרשיות אהבים שמסתעפות מעבר למפגש מוגבל וחד פעמי. נסיבות כאלה, ביסודו של דבר, יותר מכל מספר זה או אחר של שנים, ולו הרב ביותר, הן אלה שמביאות לשקיעתו של גבר.
היה זה אפוא באקלים זה של חמלה ורחמים עצמיים גוברים שעורך-דין אדמי – נתון בתחושה שבאופן כלשהו מותר לו לקטוף את כל הפרחים שעוד אפשר לקטוף בגנו – הגיע למסקנה שכל היסוס נוסף מצדו יהיה לא במקום, ובמילים אחרות שהוא פשוט חמור אם הוא נותן לה לברוח, לבחורה הזאת שנפלה עליו מהשמים.
באַקוופֶּנְדֶנְטֶה, אף שלא היה בכך ממש צורך, הוא עצר להתרעננות, ובינתיים ממלון סמוך התקשר לאשתו ואמר לה שלקוח שלו בפירנצה הטיל עליו לטפל ברכישה של חלקת אדמה, ולכן לא יגיע לארוחת בוקר, ואולי גם לא לארוחת צהריים, אבל היא לא צריכה לדאוג, כי עד חצות הוא יהיה בבית בוודאות.
מרגע שהשתחרר מהמחסומים הפסיכולוגיים הגדולים שהעיבו על ההרפתקה, מצא עצמו עורך-דין אדמי בפני מה שמומחי מלחמות-שוורים מכנים רגע האמת, כשהמטדור מתייצב מול השור פנים אל פנים, אך כיוון שלא היה לו כל ספק באשר ליחסי הכוחות בין הקורבן לבינו, הוא היה רגוע ביותר, ואכן כבר לא נהג בחוסר זהירות, אלא באלגנטיות מלאת אופטימיות ושמחת חיים. הכביש ירד מהגבהים של אקוופנדנטה והשתלב במשפך שבתחתיתו שכן נהר בולסנה. השעה היתה כמעט אחת בצהריים, שמש הקיץ ייבשה והתישה הכול, למעט הציקדות, שבלהט שאין שני לו צרצרו מכל עץ. הבחורה, אולי בשל החום, התכנסה ככל יכולתה בנקודה שאליה הגיעה מירב הרוח מהחלון הקטן, ובסך הכול נראתה שלווה, כלומר נטולת חששות ניכרים, או לכל הפחות הקפדה יתרה, באשר למה שצפוי לה עד הערב. הנורדיות, ידע עורך הדין כמו כל אחד אחר, ככה זה אצלן: מאופקות, מרוחקות, אפילו קצת קרות, אבל בשעת חסד הן מתמסרות בפשטות גדולה, כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם, ומי בעצם אמר שזה לא?
לעורך הדין, אם כן, לא היתה שום סיבה להעסיק את מוחו במה שנראה כהפגנת ריחוק מצד הבחורה, ויתרה מכך הוא כבר הרהר בקשיים הלוגיסטיים, אם לקרוא להם כך, של הפרשה, שאסור כמובן להזניח אותם, בין היתר כי לקטנה מלאו פחות מעשרים, וללא ספק זה מסבך את העניינים. אם מוציאים מכלל אפשרות מלון הגון, איפה זה יקרה: בשדות מאחורי שיח, ביער, בדירת נופש מפוקפקת, או אולי על שפת הים? ברגע האמת הרי הכול אפשרי, אפילו הים עצמו, ועד רומא לא נותרו הרבה יותר ממאה קילומטר, רוצה לומר שיגיעו לקראת שלוש, ובתוך שעה נוספת הוא יכול להגיע לטוֹר סַן לוֹרֶנצוֹ, שם לחבר הצייר שלו יש מעין בקתה קטנה על החוף, בדיוק לעניינים מהסוג הזה. הבעיה היחידה עלולה להיות שהצייר לא יהיה בבית בשביל לתת לו מפתח, ובכל זאת, חרף המכשול, הסתמן כי הים הוא הפתרון לא רק הזהיר ביותר, אלא גם הטוב ביותר לחלוטין, והיא בוודאי תהיה יפהפייה בבגד ים, עם גוף המתבגרת המוארך הזה, קטן מימדים ומוצק. "יש לך כאן בגד ים?" הוא שאל.
הבחורה נעקרה מהרהוריה וחייכה למשמע השאלה. "בטח שיש לי. בקלבריה אני רוצה להיות הרבה בים. גם בסיציליה תמיד נכנסתי למים."
עורך הדין, מתוסכל קלות מאותו אזכור, גם אם לא מכוון, של עבר ועתיד שאין לו בהם שום חלק, הכריז בקול "גם אני אקח אותך לים." וכשהביטה בו בהפתעה ואולי בציפייה כלשהי להסבר, הוא המשיך "קודם נגיע לרומא ואז נלך לים. מתאים לך?"
"זה יהיה נהדר," היא חייכה בפשטות הרגילה שלה.
עכשיו נפרשה הפרשה לנגד עיניו של עורך הדין במלוא הדרה, וכשהביט בבחורה לא היה עליו להתאמץ כלל כדי לדמיין איך תיראה בבגד ים, ואפילו בלעדיו, בין היתר כי הרוח שנכנסה מהחלון ופרעה קצת את החולצה, חשפה היטב את החזה, שללא ספק נראַה בגודל מתקבל על הדעת, וכאמור אף עורר חמלה ורגשות אחרים. וכיוון שאין לך בעולם הזה דבר שמעורר בנשמה קוצר רוח לבאות, או לפחות דאגה ערה להיערך להן כראוי, יותר מהזיות אהבים, החל עורך הדין לבלוש בשולי הכביש אחר מקום נוח לעצירה.
כשנעצרה המכונית בנקודה שבה אפשר לראות בין עצי אלון פיסה ציורית למדי של אגם, הרכינה הבחורה את ראשה, במקום להסתכל על הנוף, כמי שמודעת למתרחש, והניחה לו לחבוק את מותניה בזרועו ולהצמיד אותה אליו ולנשק אותה בצוואר, ששֹערה האסוף הותיר חשוף, ולא הציבה התנגדות גם לאחר מכן, כשהרים את ראשה והתחיל לנשק את שפתיה, אבל גם לא גילתה שיתוף פעולה בשום צורה, וכך בסופה של אותה נשיקה ממושכת הוא נותר בלתי מרוצה למדי, שלא לומר מר נפש. היא מצדה, נדמה היה שאיננה במצב רוח מרומם, ואכן מיד שבה להשפיל את ראשה, בלי לומר או לעשות דבר.
"לא אהבת את זה?" הוא שאל אותה.
והיא שאלה "עשית את זה כי אתה אוהב אותי?"
השאלה, בין היתר משום שהעידה על חוסר ניסיונה של הבחורה, היתה ללא ספק בלתי הולמת. בפועל כולם יודעים שלמען נשיקה אין שום הכרח לחלץ רגשות מחייבים ומוחלטים כמו אהבה. אבל עורך הדין לא רצה לחשוב שנישק אותה למען עונג פשוט או מתוך תאוות כיבוש גרידא, ולמעשה באותם רגעים אף אחד, אפילו לא הוא עצמו, לא יכול היה לקבוע בוודאות שבשלב זה אכן לא אהב אותה, לפחות קצת; ובכל זאת להתחיל לדבר על אהבה כמעט לפני שהעסק התחיל זה קצת מסוכן. בכל אופן, אם עתיד הפרשייה תלוי בשקר אחד קטן, עורך הדין היה יותר מנכון לומר אותו. "אני אוהב אותך," אישר במֵרב הכנות האפשרית.
"כל האיטלקים אומרים את זה," התנגדה הבחורה בלי להרים את ראשה.
עורך הדין, שנפגע בעיצומו של מאמץ להיות כן, עמד להגיב בתוקפנות, אבל אז הבחין בכמה טיפות נוחתות על המכנסיים שלה, טיפות אשר, בהתחשב במיקומן וביתר הנסיבות, לא היו יכולות להיות אלא דמעות. "את בוכה?" הוא שאל בהלם קל. "מה יש לבכות?"
"אתה כמו האחרים," היא הגיבה ומשכה באפה. "אבל לא בגלל זה אני בוכה. אני בוכה כי אני כמו האחרות, הזרות שבאות לאיטליה כדי לשכב עם איטלקים." הבכי התגבר. "אני לא כמו האחרות," היא אמרה.
הוא אימץ אותה אליו והניח לה לבכות על כתפו, וגם ליטף את שׂערה ברוך, ואמר לה "את לא צריכה לבכות, אנחנו שנינו שונים," אבל ככל שהתאמץ לא הצליח לחשוב על שום טיעון שישלים או יסביר את קביעתו. ולמרות זאת, עכשיו, ולא רק בשל הגאוותנות שבאה על סיפוקה, החל להרגיש ששניהם באמת שונים מאחרים, שמשהו בלתי מוגדר הולך ונרקם בלבו, ואם לא היתה זו חד וחלק אהבה הרי זה בהחלט דמה לה, ודווקא מצב זה עמד לסבך את הפרשה כהוגן, הן כי הוא לא היה מסוגל לשכוח שיש לו אישה בבית והן כי ידע היטב שהנתיב הרגשי הוא בפירוש לא הקצר ביותר להשיג תוצאות מסוימות, ובמקרה הזה ברור שאין זמן מיותר לבזבז. אולי יהיה די בכוס יין באוּרְבִייטוֹ או במוֹנטֶפְיַאסְקוֹנֶה כדי לנווט את הפרשה כך שתעגון ברציפים העליזים וקלי הדעת שהתאווה להם. "את רעבה?" הוא שאל את הבחורה, שעדיין בכתה.
היא מיד השיבה שכן, כמו ילדה.
"אז ניסע. נעצור בטרטוריה הראשונה שנראה."
"לא, אני מעדיפה להגיע לרומא."
אחרי מעט יותר משעה כבר היו ישובים, קרובים מאוד זה לזה, מתחת לפרגולה של אחת מהטְרָטוֹריות האלה שאפשר למצוא לאורך כביש קאסיה, בפרברי רומא המרוחקים ביותר מהעיר, ועורך הדין יכול היה להיווכח עד כמה מדויקת היתה הערכתו שקצת יין יספיק כדי לגרש כל תוגה ומועקה. הוא הרגיש, גופנית ונפשית, במלוא אונו, ולגבי הבחורה, אפשר לומר שחל בה שינוי כלשהו. היא ליפפה על המזלג בחוסר מושג משעשע את הפטוצ'יני ברוטב שלה, וחייכה, ללא הרף חייכה ושאלה אותו "אתה אוהב אותי? תגיד לי שאתה אוהב אותי," אך בלי לצפות ממנו לכל תשובה רצינית, כמו במשחק.
והוא נשבע שהוא אוהב אותה, ומזג עוד יין לכוסה, והיא ביקשה שיפסיק, שלא יגרום לה לשתות יותר מדי, כי הוא אוהב אותה ולכן היא לא רוצה להשתכר, והיא נצמדה אליו כולה, כל הגוף הקטן והחם והחטוב הזה, והם התנשקו, הם יכלו לעשות זאת כי לא היה אף לקוח נוסף בשעה הזאת בחוץ תחת הפרגולה, והמלצר לא הקדיש להם שום תשומת לב, בשל החום המעלף והציפייה לטיפ שמן.
"מה נעשה עכשיו?" היא שאלה.
"אני אקח אותך לים, למקום שנקרא טור סן לורנצו. שם יש בקתה…"
"שני לבבות ובקתה אחת," קטעה אותו בהשתאות, כי כבר שתתה קצת יותר מדי.
"הבקתה נמצאת בחוץ," הוא הסביר. "אבל בפנים היא מאורגנת כמו שצריך. יש מקלחת, מטבח קטן עם מקרר, ויש מיטה גדולה, עם כיסוי פרחוני…"
"מיטה גדולה," היא חזרה לאטה באורח מופקר להפליא, והוא היה מרוגש כולו והם המשיכו להתנשק. ולאחר מכן, בפה לח, רדום מהנשיקה, היא שאלה "והמפתח, יש לך את המפתח?"
"לא, אבל אני אטלפן לחבר שלי…"
"לא התקשרת אליו כבר?"
"כן, אבל הוא ישן. הוא מתעורר בארבע וחצי. בארבע וחצי אני אתקשר אליו."
"בארבע וחצי," היא חזרה, מלנכולית לפתע כאילו ההמתנה מעיקה עליה, או בשל מי יודע איזו סיבה אחרת. "מה השעה?"
"כמעט ארבע."
"כמעט ארבע," היא אמרה, ונעשתה עוד יותר מלנכולית, עד שבאופן בלתי צפוי שוב התחילה לצחוק ושאלה "אתה אוהב אותי? תגיד לי שאתה אוהב אותי."
והוא, אף שהבין שכל זה אינו אלא משחק נדיב, ענה שהוא אוהב אותה, אלוהים כמה שהוא אוהב אותה, ושעה שאמר זאת כבר לא ידע אם בשלב זה חצה את גבולות המשחק, כי למעשה היה זה כאילו הוא אוהב אותה באמת, הוא נשבה בקסם של כל דבר ודבר בה, הנעורים, היופי, הרעננות, ובעיקר היכולת המופלאה שלה להטליא יחד את הדברים המנוגדים ביותר, עוף צלוי ונשיקות, דמעות ואושר, המבטים המופקרים ששילחה לעברו כאשר דיברו על מה שיעשו בבקתה בים, והתום הילדי שלבלב בקרבה ברגע ששקעה בעצמה, הסתכלה על חתול שבא לחפש אוכל או שיחקה בפירורי לחם על מפת השולחן. "מה השעה?" שאלה.
"ארבע ורבע."
היא שאלה עוד שש או שבע פעמים לפני ארבע וחצי, וחייכה פחות ופחות, כאילו לאט לאט מחניק קוצר הרוח להגיע לים את אושרה, אבל לאחר מכן, כשסוף סוף הגיעה השעה, לא רצתה שהוא ילך להתקשר. "חכה קצת," אמרה. "רק עוד קצת."
"אבל אם אני אחכה אולי הוא יֵצא, ואז לא נוכל למצוא את המפתח."
"בבקשה, רק עוד קצת," שבה ומלמלה בעצב ספוג כאב, ולא מן הנמנע שהיתה שרויה ברגע כה עז של אהבה שהעדיפה שכל המשך ההרפתקה ירד לטמיון ובלבד שלא תיאלץ להיפרד ממנו עכשיו, ואמנם אין חולק כי הוא נעלה ונוגע ללב, הרגש הזה, אבל עורך הדין לא שכח שיתר הפרשה הוא שחשוב, וחוץ מזה היא זאת שהציקה לו בשאלות על מה שיעשו בבקתה, כך שלא הבין מה פתאום עכשיו היא רוצה לסכן את החלק הכי טוב, ובקיצור, אמנם עדיין חשב שזאת הבחורה הכי מדהימה ומיוחדת שהוא אי פעם יפגוש, דווקא בזכות חילופי הנימה ומצבי הרוח הבלתי צפויים לחלוטין, אבל במקביל התחיל עורך הדין לשאול את עצמו אם לא היה מועיל יותר לוּ נקרתה בדרכו אחת קצת פחות מסובכת.
ברבע לחמש, אף שלא הפסיקה להפציר בו שיחכה עוד קצת, לא שעה אליה ונכנס לטרטוריה, שם היה הטלפון.
החבר הצייר ישן, אבל הוא המשיך לחייג ללא הרף כדי להעיר אותו, ואמנם העיר אותו, כך שהצייר, כיוון שהושכם בשעת אחר הצהריים יוקדת, הגיב בשילוב ניצח של עוינות ועיקשות. תחילה דרש לקבל מידע מלא ומדוקדק על זהותה של הבחורה, ועורך הדין ידע לומר רק שקוראים לה אינגֶה ושהיא שוודית, כן, לא משטוקהולם, מלולֶאוֹ, עיר קטנה קרוב לקוטב הצפוני, מתברר, ואז שאל הצייר מאיפה בדיוק הוא דג אותה, ועורך הדין, אף שהיה נרגז למדי בשל בזבוז הזמן, תיאר לו איך היא נראית, והתיר לעצמו לשקוע לרגע בהנאה מוצדקת, כי ביסודו של דבר זה באמת יכול לעשות רושם, ואמר שהיא אפילו עוד לא בת עשרים ושהיא אלוהית, רזה אבל לא יותר מדי, בלונדינית שהוא לא יכול לדמיין בכלל, וכן, גם הרגליים מושלמות, וחזה ככה ככה, אבל זה מתאים לה, לא יכול היה להיות לה חזה אחר. אחרי שהמחיש לו היטב את הנאמר בשפע הפרטים המתבקש, קפץ הצייר ואמר שגם הוא רוצה לבוא לטור סן לורנצו, ועורך הדין נאלץ להתאמץ מאוד כדי לגרום לו להבין שזה לא מתאים, מדובר בבחורה טובה, מאמינה, נערת מנזר, ושאם לא תינקט דיסקרטיות מירבית יש סיכוי שהכול ייהרס, וגם, עד כמה שלא נעים לו לנצל לצורך כך את אירועי העבר, על הצייר לזכור שהוא עשה לו המון טובות, כולל ייצוג או שניים בבית משפט, בלי לבקש דבר בתמורה, ואם עכשיו הוא לא נותן לו את המפתח הוא לא חבר, ואילו הלה מחה וטען שהוא זה שלא מתנהג כמו חבר, כי חברים מתחלקים בכול, אפילו בבנות, אבל בסוף שוכנע למסור לו את המפתח, ובכל זאת רצה שלפחות ייתן לו לראות את אותה שוודית כל כך מופלאה, כשהוא בא לקחת אותו.
עורך הדין יצא ולא מצא את הבחורה במקום, אולי הלכה לשירותים לתקן את האיפור אחרי האוכל, ובינתיים ביקש חשבון, ובעודו ממתין התיישב, ובאופן טבעי המשיך לפנטז על הבחורה ועל הים ועל הבקתה, זו ודאי תהיה ההרפתקה היפה של חייו, אבל הבחורה לא באה, אולי היא מרגישה רע בשירותים, כי באמת שתתה קצת יותר מדי, זו כמובן תהיה אכזבה מרה. "ראית את הגברת הצעירה שהיתה איתי?" הוא שאל את המלצר כאשר חזר עם החשבון.
והוא, בהפגנת עליונות מחוצפת, שבהתחשב בעיתוי, אפשר לראות בה אף מעשה בוטה של ממש, החווה לעבר הרחוב. "הלכה," אמר.
לבו של עורך הדין התכווץ בפעם הראשונה. הלכה? לאן? ובעיקר למה? היות שהמלצר לא היה מסוגל להשיב לשאלות הבוערות האלה, יצא עורך הדין בחיוניות יצרית אל הרחוב, או אולי אל המכונית שחנתה בחצר, הוא עצמו לא היה בטוח, אבל המלצר אחז במֵרב הכבוד בזרועו,
"החשבון, אדוני."
הגיוני מאין כמותו. אבל דווקא בשל אותה בקשה שגרתית התכווץ לבו של עורך הדין בפעם השנייה, ובעוצמה לא פחותה, מאחר שלא מצא את הארנק בכיס מכנסיו הקדמי, שם הוא נמצא בדרך כלל, ולא באף אחד מהכיסים האחרים של בגדיו. ובכן, לפחות כך נראה, התברר כי הפרשייה המופלאה, החד פעמית, שנעשו למענה הכנות כה רבות ונהגו לה כיסופים כה עזים, אינה אלא מעשה שוד, כיוס, דבר חמור ומגוחך בעת ובעונה אחת. היות שלפי שעה לא היה מסוגל לעמוד על הגיחוך שבעניין, נמלא עורך הדין זעם קדוש.
בזמן שדהר בחלק האחרון והקשה ביותר של קאסיה וֶקיַה, אשר מוביל אל הפיאצה הקטנה של פּוֹנְטֶה מילְביוֹ בכניסה לרומא, נכבש עורך דין אדמי כל כולו בתשוקה לחנוק את הבחורה, ולא רק על השבעים ומשהו אלף לירטות שהיו בארנק, אלא גם בשל הדבר עצמו, מעשה אכזר מאין כמותו. הדחף המכלה הזה שאחז בו היה טבעי למדי, שלא לומר מקובל, אבל, ואת זה גם הוא עצמו הבין, כדי לממשו מן ההכרח היה קודם כל שהבחורה תהיה ברשותו. ובכן, יש שתי אפשרויות סבירות: או שהיא עצרה טרמפ שלוקח אותה מי יודע לאן בעיר, או שהיא עלתה על קו 201, שנוסע בדיוק כמוהו בקאסיה וקיה, עד לתחנה המרכזית בפונטה מילביו. אם דהר עורך דין אדמי באופן כל כך חסר אחריות בכביש מסוכן ביותר שמהירות הנסיעה בו מוגבלת, לא היה זה כדי לתת פורקן לרחשי הלב הסוערים שלו, כמו למען יספיק להדביק ולעקוף את אחד מאותם אוטובוסים שהיו על הכביש. את זאת הוא אכן הצליח לעשות, ועצר בתחנה המרכזית נכון להסתער על הבחורה ברגע שתרד, ואולם היא לא יצאה מהאוטובוס הזה, ולא מזה שאחריו, וזעמו של עורך הדין, במקום שישכך, התגבר, ועמו גברה, בלתי הגיונית ככל שתהיה, נחישותו למצוא אותה. הוא יחפש אותה בכל רומא, ובכל מקרה בעשר דקות לפני חצות יתפוס אותה בשׂערות על הרכבת לקלבריה, אם כי, כשחושבים על זה ברצינות, הסיפור של קלבריה יכול להיות אחד מאינסוף השקרים שהבחורה הפריחה, ולמען האמת יהיה זה כמעט אבסורד אם פושעת כזאת, שעבורה הכיוס הוא ודאי מקצוע של ממש, תיתן בידו את המפתח לאתרה. לא, אין ברירה אלא לחפש אותה ברומא, ומתוך הבנה מוצקה זו התניע שוב עורך דין אדמי את רכבו, ושב אל עיר של שני מיליון תושבים, חמה כמו תנור בסוף של יום חג.
המשימה, על פי ההיגיון שהנחה את עורך הדין, לא היתה קלה, אך גם לא מופרכת ובלתי אפשרית כפי שהיא עשויה להיראות לאחרים, פחות מיומנים ממנו. למעשה, על פי השכר הישר, ניתן להגביל את החיפושים לאותם עשרה או מעט יותר מקומות שכה חביבים על התיירים ברומא. בתנאי שהפושעת הזאת באמת זרה, חלפה בראשו של עורך הדין המחשבה המרה, כי למעשה הכול יכול להיות, אולי היא ממילאנו או מוונציה, אבל בעצם לא, באיטליה אין לא שיער כל כך בלונדיני ולא עיניים כל כך בהירות, ובקיצור הוא בלי שום ספק האזרח האיטלקי הראשון ששוודית מכייסת על אדמת המולדת. חייבים, גם מנקודת מבט של גאווה לאומית, לתפוס אותה.
לפי היגיון זה, סרק עורך הדין קודם כל את אזור טירת סנטאנג'לו ואת בזיליקת סן פייטרו, לשם כך עלה לגבעות גי'אנקולו, משם ירד לקולוסיאום ולפורי אימפריאלי, ומשם עלה לגבעה אחרת, קמפידוליו, נעצר על כל שעל לחפש במבט מוטרף בחורה בג'ינס כחולים, מעודנת ובלונדינית, שמעמידה פנים שהיא בחורה טובה. מקמפידוליו הוא ירד לפיאצה ונציה, ובאמון הולך ופוחת עבר באינספור רחובות ופיאצות במרכז, שכעת התמלאו מכוניות ואנשים שיצאו לספוג את מעט האוויר הטוב שהביא עמו הערב המוקדם. הוא עבר גם בסניף הדואר המרכזי, שאמנם איננו אתר יפה אך זהו אחד המקומות שהזרים מרבים לבקר בהם, ואחרי כן המשיך למסלול התיירותי המובהק ביותר, ופקד את פיאצה די ספאניה ופיאצה דל פופולו, עד שפתאום, כיוון שכבר הגיעה שעת השקיעה, חשב שהגנבת הקטנה יכולה להיות בטראסות בפינצ'יו, שמהן אפשר ליהנות מנוף של שקיעות מפוארות, ושבהן כל כייס יכול למצוא קצת עבודה.
בפינצ'ו נדמה היה שיש יריד, עד כדי כך היה האזור הומה אדם, ובמיוחד בחורות צעירות, אבל אף אחת מהן לא לבשה ג'ינס כחולים, ובעיקר לא היתה מעודנת ובלונדינית ובעלת פנים ענוגות שחבו את קסמן למין תמימות ילדית, כה ענוגות שעורך הדין נתפס נגד רצונו לגעגועים נוקבים אליה, שחורה בנשמתה ככל שתהיה, ורק שאל את עצמו איך לכל הרוחות אִפשר אלוהים ערבוב כה חמור בין יופי חיצוני לניוון מוסרי, ובפנותו לאלוהים לתשובה, זיכה אותה באופן כלשהו מחטאיה, לפחות חלקית, ולמעשה חש שעכשיו, אם היתה נקרית בדרכו, לא היה חונק אותה ולא היה גורר אותה לתחנת המשטרה הקרובה, אלא מסתפק בלהבין איך סטתה כל כך מדרך הישר, ומרגע שהיה מבין היה נותן לה ללכת, אולי אפילו עם השבעים ומשהו אלף לירטות. וכך הפך עבורו הכול למר מנשוא, באותו ערב שירד כה ענוג, ולא רק בגללה, כי היא בסופו של דבר בסך הכול סמל ליותר מדי דברים בעולם הזה שלא הולכים כמו שצריך, ואי אפשר אפילו להבין למה הם לא הולכים כמו שצריך.
את לבו של עורך הדין פילחה אותה תפיסה מייאשת של החיים ושל היקום כולו, והוא נכנס שוב למכונית, שוטט מעט וכמעט ללא מטרה בסמטאות וילה בורג'זה, חש שניחוחם העז של עצי התרזה הוא מעין מיץ-מרה מטאפיזי, ואפילו בילדים ששיחקו עם הכלבים בדשא ראה את הניוון הבלתי נמנע בדרך אל המוות, ולבסוף, מעל לכול כדי להיחלץ מן ההזיות הללו שנדמה שהוא מוצא גם בטבע עצמו, שם את פעמיו לעבר פורטה פינצ'אנה והשתלב בויה ונטו, שבשעה כזו נצצו בה אורות ושלטי ניאון, ומכל כיוון חסמו אותה מכוניות, והמוני אנשים צעדו בה כמו בתהלוכה על המדרכות משני צדי הכביש, בין שולחנות בתי הקפה. דווקא שם, בין שני דוכני עיתונים בלב ההמולה, כשכבר לא חשב עליה כעל ישות טבעית, דווקא שם ראה אותה, או מוטב לומר קלט בחטף ראש עם שיער בלונדיני, ומתוך סערת הרגשות המעורבים שבבת אחת מילאה אותו, מיד היה משוכנע שזו היא, ובלי לחשוב פעמיים יצא מהמכונית, פילס בדחיפות את דרכו בהמון, המשיך כסהרורי עד שהבין, עוד לפני שהשיג אותה, שהראש הבלונדיני הזה לא שלה, שאפילו בדוחק הבלונד הזה לא דומה לבלונד שלה, אבל בינתיים בישל לעצמו צרות רציניות, כי חצי ויה ונטו כבר צפרה לו ברעש מחריש אוזניים, ושוטר, נרגז מכך שאדם חסר אחריות תקע את המכונית שלו באמצע הרחוב בשעת עומס, שרק במשרוקית כמו ששורק איולוס כשהוא רוצה לחולל סערה במרומים.
עורך הדין נשמע להוראה להזיז את הרכב לרחוב צדדי, ושם, אף שגם בכעסו היה מודע היטב לסיכון לגמור בכלא בגין העלבת עובד ציבור, נערך לקרב עיקש עם השוטר, לא כל כך בזכות איזה ניצוץ צדק שהלהיט אותו כמו בשל העובדה שהתקרית הזאת, שאירעה בסופו של יום נורא במיוחד, באמת כבר חרגה ממכסת האומללות וביש המזל היומית שיכול אדם לסבול באופן סביר. ולכן, כשפתח השוטר ושאל אם הוא במקרה מטורף, התפרץ עורך הדין בצעקות כמו קפיץ משוחרר והבהיר שהוא, איש מקצוע מכובד, לא יתיר לאיש להטיל ספק באיזונו הנפשי, והשוטר צריך ללמוד לכבד אזרחים משלמי מיסים, ושימלא את תפקידו, אם כך נדרש, אבל בלי כל כך הרבה דיבורים, כי אין לו זמן לבזבז. בתגובה, בחיוך נוטף עליונות שרק בעלי סמכות יודעים להפיק, גמר השוטר אומר לבזבז לו זמן רב ככל האפשר, והחל להציג בפניו בקשה להצגת מסמכים: רישיון נהיגה ורישיון רכב.
עורך הדין, שהודות למקצועו ניחן בידיעה מקיפה למדי של החוק, הבין שהסתבך בעסק ביש רציני. בזיכרונו הבזיקה בבת אחת הידיעה שהרישיון היה בארנק ואת הארנק כבר אין לו ברשותו. הוא גם לא יכול להגיד שגנבו לו אותו בין שלוש לארבע אחר הצהריים, מהסיבה הפשוטה, מעבר לצרות שתעשה לו אשתו ברגע שייוודעו לה פרטים אחדים מהפרשה, שמחובתו המובהקת להכריז על הגנבה בהקדם ומרצונו החופשי.
עורך הדין, לאחר שבחן את המצב בראשו במהירות הבזק, קבע כי כדי להיחלץ באופן הטוב ביותר מהנסיבות הוא צריך ללכת על דרמה. לכן במחווה שופעת ביטחון טמן את יד ימין בכיס האחורי של המכנסיים כדי להוציא את הארנק, ומיד עשה פרצוף נרגז, אך יותר מכול המום, כאילו הוא מופתע שלא למצוא אותו. אחר כך, בכישרון מקצועי, נסך בהבעתו שינוי קל, ושיווה לה גוון של אדם אובד עצות, וכל הזמן אמר לעצמו, אך די חזק שישמע גם השוטר, "מוזר, אני לא מוצא את הארנק… לא מזמן הוא היה פה… אני פשוט לא מבין… אני ממש מקווה שלא איבדתי אותו, הרישיון שלי שם, בתוכו…"
השוטר הגיב בגיחוך מנצח, ולא היה זה בלתי סביר שיחשוב שיש לו עסק עם גנב מכוניות ולא עורך דין. "אדוני מוזמן לחפש יותר טוב," אמר בלי לנסות להסוות כלל את הלעג הבוטה. "אולי גם ימצא."
עורך הדין היה לכוד בשלב זה בהשתלשלות אירועים אבסורדית שהוא עצמו חולל. בתיאטרליות מופגנת, בהתרגשות וחרדה גוברות, נבר בכל הכיסים, נאנח ונענע בראשו, אפילו חייך אל השוטר בניסיון נואש להמיס את עוינותו, אבל הלה רק אמר באדישות גדלה והולכת, "חפש אותו, חפש אותו יותר טוב."
עורך הדין, שהרגיש כמו ליצן, גרוע יותר מתולעת, יצא מהמכונית, הוריד את המקטורן בהפגנת תקווה שהארנק יצוץ בדרך נס, וכיוון שזה לא ריצה את השוטר, החל לנבור גם בתוך המכונית, בין הכיסא למשענת הגב, ואפילו מתחת לכיסא, ושם, אף שהיה מוסתר כמעט לגמרי, שוב ראה את הארנק שלו, שללא כל ספק נפל לו כששילם על הדלק אחרי אקוופנדנטה, ובתוכו היה הכול, רישיון ושבעים ומשהו אלף לירטות.
בתחנת טרמיני, ברבע לחצות, הסתתר עורך הדין מאחורי אחד העמודים שתומכים בגג רציף מספר שבע וראה את הבחורה המעודנת והבלונדינית, מלווה בסַבָּל שסחב עבורה את תיק התרמיל הגדול. היא עלתה אל תא שינה ברכבת לרג'יו קלבריה, וכמעט מיד הציצה בחלונה הקטן, והמשיכה להסתכל במשך חמש הדקות שנותרו ליציאת הרכבת, מביטה סביב בתוגה, אולי קצת מוטרדת, כאילו היא מחכה, אם כי בלי הרבה תקוות, שמישהו יבוא להיפרד ממנה.
עורך הדין חיכה מאחורי העמוד עד שהרכבת נעלמה, ואז יצא מהתחנה, התניע את המכונית ונסע הביתה, כלומר אל אשתו ואל בתו ואל גורלו החתום, וגם הוא היה נוגה, אך היתה זו אותה תוגה שכל בן אנוש מוכרח לשאת עמו. כעת ידע שהבחורה היתה באמת מופלאה כמו שחשב, ואם ברחה באופן מוזר כל כך הרי זה מפני שעבורה, גם עבורה, אותה פרשייה מזדמנת שהחלה בתור בדיחה חצתה את גבולות ההרפתקה, ומוטב היה שלא לממש אותה, כי עליה להישאר במניין הדברים שלא התרחשו, ובזכות כך הם מצטיירים בשלמות מוחלטת שלדברים שקרו בפועל לא תהיה לעולם.
