1.

"הערים בלעו אותך," הוא אמר. וגרר כיסא והתיישב עליו באמצע החדר הצר. ובזמן שהדליק את המקטרת שלו במצית בצורת עיפרון, הוסיף: "רזית מאוד. פניך כחשו והתארכו, והברק בעיניך כבה. אבל נהיית יפה יותר." הסתכלתי במצית שהוא הניח על השולחן הקטן שעמד בינינו.

הקול שהפיקו שפתיו כשלגם את הקפה ואחר כך נקישת הספל בצלחת הגיעו לאוזני. "אמך אומרת שמזמן לא ביקרת אותה והיא מתגעגעת אליך, אבל היא לא יודעת שאת גר בבית יפה בלב העיר." באותו רגע עלה בדעתי לסלק אותו. אבל לא עשיתי זאת, לא מפני שריחמתי עליו אלא מפני שפחדתי מהתחושות המכאיבות שפוקדות אותי בכל פעם שאני עושה טעות. 

2.

הוא היה שם, מולי. המרחק שמפריד ביננו אינו עולה על מטר אחד. גופו מוטל על הכיסא וחולצתו פתוחה על חזה מנופח. הוא דיבר אתי קודם בדיוק באותו אופן שהיה מדבר אתי לפני עשר שנים, כאילו לא השתנה, כאילו עודנו אותו הילד שאהבתי בשנים הרחוקות ההן. כשהתקשר אלי, מיד הזמנתי אותו. הכתבתי לו ברור את הכתובת: תחנת המטרו, הרחוב, האזור, מספר הבית, הקומה. תיארתי לו במדויק את הכניסה, אמרתי לו שהשוער ממרק תמיד את המדרגות בשעווה. והמלצתי לו להחזיק במעקה כשהוא עולה בהן כדי לא להחליק. והנה הוא מולי עכשיו. גוף כבד מוטל על כיסא קטן. ואני תוהה מה הסיבות שהניעו אותי להזמין אותו, ואני נבוך, וכדי להשקיט את הקול הפנימי המצווה עלי לגרש אותו, אני מנסה לשכנע את עצמי שיש משהו שעדיין קושר אותי אליו.

3.

הוא נרכן אל השולחן, ושרבב את ראשו, שבאותו רגע נראה לי דומה לראש של צב שמישהו הפתיע אותו. הוא לקח את המצית בחזרה ותחב אותו לכיס מכנסיו. אחר כך שב ללגום מהקפה ושוב הגיע לאוזני קול שפתיו. כעבור רגע היטה את גופו לאחור והתחיל להתבונן בי. "אמך אומרת שהשיניים שלך יצאו באיחור, ושדודך היה אומר שוב ושוב שאתה תישאר בלי שיניים." הוא הוציא את המקטרת מפיו, וצחק. שמתי לב שכף רגלו הימנית כמעט נוגעת בכף רגלי השמאלית. חשבתי לדרוך עליה, ואז שאלתי את עצמי מה הוא יעשה אם אדרוך עליה באמת.

 4.

החדר נמלא פתאום באור השמש. קמתי וכיביתי את המנורה וחזרתי למקומי. הוא השיט את מבטו על החדר ואמר בלי להביט אלי: "והציורים האלה אמיתיים?" אמרתי: "לא". "אז למה תלית אותם?" אמרתי: "כי הם מצאו חן בעיני." הוא שילב את אצבעותיו והעיף בי מבט שנתן לי להבין שתשובתי לא שכנעה אותו. אחרי שתיקה ארוכה הוא הצביע על ציור גדול ושאל אותי בנימה מתגרה מעט: "ומה המשמעות של הציור הזה?" נפניתי קצת והתחלתי להתבונן בו כאילו יש לי בזה עניין, ואחרי רגע ארוך עניתי לו: "יש לו הרבה משמעויות." אמרתי זאת ברוגז כי האמת היא שלא ידעתי מה המשמעות של הציור וגם אף פעם לא ניסיתי לדעת, ובזמן שסקרתי אותו תהיתי בפעם הראשונה למה הוא מצא חן בעיני.

5.

יצאתי מהחדר ונכנסתי למטבח. הייתי מתוח ומדוכדך. פתחתי את החלון והתחלתי להסתכל בגגות האפורים וביונים היושבות עליהם כדי להקל על הדכדוך. ראיתי חוט דק של עשן עולה מאחת הארובות. הוספתי לבהות בו עד שנמוג. היה שם בין הבניינים עץ דולב אחד. ראיתי ציפור חגה מעליו ואחר כך יורדת על אחד מענפיו. אמרתי בלבי: "הנה עוד ציפור אחת שאני לא יודע את שמה." היא היתה קטנה והיה לה מקור קצר. הסתכלתי בה שעה ארוכה והחלטתי שאחפש את שמה במדריך לציפורים שקניתי לי כשגיליתי שאינני יודע הרבה על מיני הציפורים.

6.

כשחזרתי אל החדר מצאתי אותו יושב על הספה. הוא חייך חיוך רחב ואני החזרתי לו חיוך. הדכדוך שפקד אותי כבר נמוג. התיישבתי על הכיסא שלו והטיתי את ראשי כדי להימנע מלהביט באור השמש. הוא השעין את גבו אל כרית קטנה ופשט את רגליו, והניח את כפות ידיו על ברכיו. הצצתי בגנבה בציפורן הזרת של ידו הימנית. היא הייתה ארוכה ומלוכלכת. ידעתי שהוא שם לב לזה, כי בו ברגע הוא הרים את ידו והתחיל לגרד את סנטרו.  

הסתכלתי בתמונה שהוא הצביע עליה קודם לכן והתחלתי לחשוב איזו משמעות יכולה להיות לה. "אמך אומרת שהיא קיבלה את הכסף ששלחת לה, ושהיא שיפצה את הקבר וציפתה אותו בטיח." הופתעתי: "איזה קבר?" "הקבר של אביך," ענה לי והוסיף לגרד את סנטרו. ואז נזכרתי במכתב ששלחה לי אמי לפני חודשים אחדים.  מכתב ארוך כתוב בעיפרון ובו היא מתחה עלי ביקורת חריפה, ונזפה בי על שאני מזניח את קברו של אבי. באותו רגע הרגשתי רצון עז לדעת מה שלומה. אבל במקום לשאול אותו לשלומה התחלתי לדמות לי את פניה.

7.

השמש נעלמה פתאום מאחורי עננים כהים. הוא אמר: "מזג האוויר פה הפכפך." אמרתי: "כן." הוא הביט אל השמים והוסיף: "אני חושב שעומד לרדת גשם." אמרתי: "ייתכן." רגעים ארוכים שתקנו. נזכרתי שהוא אהב את הגשם ואת החלזונות ואת הצבים. וכשהיה הוואדי עולה על גדותיו הוא היה שוחה במימיו העכורים. ואז התחלתי לחזור אל העבר ולחפש דברים שיעזרו לי להבין מה קרה לנו אחר כך. אני הערצתי אותו והוא אהב אותי אהבת אמת. למדנו יחד. ואחרי שקיבלתי את תעודת הבגרות נרשמתי ללימודי הרפואה כי רציתי להיות מנתח. אבל מהר מאוד פרשתי מהלימודים ויצאתי לי לשוטט ולתעות בעולם עד שנקלעתי לעיר הזאת והשתקעתי בה. ואילו הוא התמנה למורה וכעבור שנים הודיע לי שהוא קיבל תפקיד בכיר בגלות ושהתחביב שאימץ לו הוא גידול עופות. והנה עכשיו הוא לפני ומסתכל בי מפעם לפעם בעיניים שאינני מצליח לקבוע מה צבען. ואני נובר בעבר הרחוק הזה כדי לגלות עקבות של משהו שיעזור לי לשאת את הגוף הזה המוטל מולי.    

8.

הוא התנועע בחוסר מנוחה. ואסף את רגליו והזדקף על מושבו. ובעודי מחפש משהו לומר לו פיהק והניע את זרועותיו וקם בתנופה. גם אני נעמדתי. אינני יודע למה. פתאום הרגשתי שעלי לקום. הוא פנה אל מדף על הקיר שהיה עמוס ספרים ישנים. רומנים שרובם מאת סופרים זרים, וקובצי שירים ואנציקלופדיות קטנות שגנבתי מספרייה שעבדתי בה.

הוא גחן אל המדף בעודו תוחב את שולי חולצתו אל מאחורי מכנסיו ולקח לו ספר וקרא בקול רם את הכותרת והתחיל לדפדף בו. התקרבתי אליו ואמרתי בקול נלהב: "זה רומן נפלא…" הוא שאל אותי מה מסופר בו ואני סיפרתי לו את תוכנו במילים נרגשות. הוא הקשיב בשתיקה ואחר כך השיב את הספר למקומו ואמר: אני לא אוהב ספרי מלחמה.

9.

התחיל לרדת גשם. ניגשנו לחלון והתחלנו להסתכל בטיפות המחליקות על השמשות המאובקות. כעבור רגע שאל אותי: "היונים האלה לא מתקרבות אל חלונות?" אמרתי: "לפעמים". הוא הדליק את המקטרת שלו ושאף ממנה שאיפה ארוכה. פתאום נפנה אלי ואמר: "אתה רוצה לשלוח משהו לאמא שלך?" שאלתי אותו בפליאה: "אתה כבר הולך?" הוא בחן את פני ולא אמר כלום. באותו רגע נזכרתי שהוא אהב אותי אהבת אמת ושאני הערצתי אותו. על בדעתי להזמין אותו לארוחת ערב, אבל התביישתי ולא הזמנתי אותו. הסבתי ממנו את מבטי ואמרתי: "לא, שום דבר." והוספתי בטון מלא ביטחון: "אמור לה שאבוא בקרוב לבקר אותה."

ליוויתי אותו אל הדלת ונפרדנו. כשהושטתי לו את ידי, נדמָה לי שהוא מהסס אם ללחוץ אותה. הוא ירד לאטו במדרגות, ואני צפיתי בו מגלגל את גופו. כעבור רגע אמרתי בקול: "אל תשכח שהמדרגות ממורקות בשעווה." עמדתי ממוסמר למקומי והקשבתי לקול דריכתן של כפות רגליו הכבדות על העץ. כשיצא מהבניין חזרתי אל הדירה והשתרעתי על הספה מול הציור שהוא הצביע עליו קודם לכן, התבוננתי בו שעה ארוכה ואז מלמלתי: "אין ספק שיש לו איזו משמעות."

דימוי:  Robin Schreiner on Unsplash