כשחזר מרקוס קֶלמֶר מהעבודה הביתה, מצא על השטיח בסלון אישה עירומה. שיערה הסתור הזכיר לו את האופן שבו היה מצייר בילדותו קיני עורבים או צמרות עצים, עורה נצץ כמו צֻפָּה זיגוג וכשהפך אותה מרקוס בזהירות על גבה כדי לפנות אליה בדברים ואולי לברר מי היא ומה היא מחפשת בדירה שלו, ראה שהיא מתה.

מיד ניגש לחלון וסגר את הווילונות. למען האמת עוד היה מוקדם מדי בשביל זה, בחוץ עוד היה אור. האביב בא ממש לפני כמה ימים, והשמש תשקע רק עוד כשעה, בסביבות שש. לפני שבועות מעטים עוד הייתה נעלמת בסביבות ארבע, אבל עכשיו הימים החכימו והשכילו לשמר את כוח אורם לזמן ארוך יותר, ובקרוב ישרור להט הקיץ שהם כבר נושאים בחובם.

קרני השמש של אחר הצהריים היו הראשונות לברך אותו על מפתן דירתו בימי האביב הנעימים האלה. לסגור אותן עכשיו בחוץ גרם לו כאבי ראש, והוא הרגיש כאילו החדר עצמו סובל ממיגרנה. אבל מן הסתם לא הייתה לו ברירה, ככלות הכול על הרצפה בדירתו שרועה אישה מתה. העור שסביב פיה ונחיריה נראה כאילו השתמשו בו כמשטח להצתת גפרורים. מרקוס הרים את הגופה והושיב אותה בכורסה. מיד צנחה שוב, מפרקיה נעו כמו ג׳לי, והגוף כמו בלון מלא בנוזל. הוא ניסה שוב, אבל גם הפעם לא נשארה לשבת אלא נרכנה קדימה כמו מישהו שמוכרח פתאום להקיא, וראשה התנגש ברצפת הפרקט. צליל החבטה הרם החזיר את מרקוס למציאות: בלי להתמהמה ניגש למערכת הסטריאו והדליק אותה. מוזיקה עוזרת לו לחשוב.

הוא לא יכול פשוט להשאיר את הגופה שרועה על הרצפה, כי גופות משתנות, פני השטח שלהן אינם יציבים כמו אלו של בני אדם חיים. ביסודו של דבר מעייניהן נתונים רק לדבר אחד: להתפרקות. כדי להיעלם לחלוטין הן זקוקות למצע נוח לחילוף חומרים, אדמת יער, למשל, או בִּצה. משהו שאיתו הן יכולות להתמזג לאטן. ואילו כאן אין משהו כזה, לכן היה עליו למצוא פיתרון. הוא לקח את השלט הרחוק והגביר את המוזיקה.

הוא נזכר שלא מזמן החביא מטוס הרכבה גדול מאחורי הרדיאטור. זה היה בשבוע שעבר, ההורים שלו באו לביקור והוא לא רצה שהם יראו את המטוס. מאחורי הרדיאטור יש הרבה מקום, אבל האם אפשר יהיה לדחוק בחלל הזה גם גוף של אישה מבוגרת? מרקוס הביא סרט מדידה ומדד את הגופה. טוב, אין ברירה אלא לנסות.

חצי שעה התאמץ וניסה, אבל בסוף תמיד הציץ הראש או פלג הגוף העליון מאחורי הרדיאטור. ובכל זאת: הצלחה חלקית. זמן מה פשוט ישב מרקוס על הרצפה, נשען על הקיר ובהה ניכחו. ממה הייתה יכולה האישה למות? הוא לא גילה שום סימני חניקה או שטפי דם. מה שזה לא היה, נראה שהגוף שלה לא נפגע מכך. אולי הורעלה. ואולי מתה מוות טבעי. אבל היא עדיין צעירה מאוד, מרקוס העריך שגילה בין עשרים וחמש לשלושים.

הוא קם על רגליו והתמתח. לא, זה נראה איום ונורא. המטוס להרכבה היה בטוח מאחורי הרדיאטור, אבל את הגופה יראה בקלות כל מי שיכנס לחדר. הוא צריך לחשוב על מחבוא אחר.

בזמן שסקר בעיני רוחו את פינות המסתור בדירתו, משך את הגופה מאחורי הרדיאטור. מכיוון שהייתה עירומה, גרם לה נזק בכמה מקומות מהמשיכות והטלטולים חסרי הסבלנות שלו. צלעות הרדיאטור חתכו בעור החיוור משל היה חמאה, אבל רק מעט דם זב כי הלב הרי לא פעם יותר ובכלי הדם לא היה יותר לחץ. למרות זה נותרו כמה כתמים מכוערים על הרצפה ואפילו על הרדיאטור. מרקוס הלך לחדר האמבטיה, הביא מטלית לחה וניקה את צלעות הרדיאטור. אביב עכשיו, ואם יניח לנוזל הגוף להתייבש, יסריח הרדיאטור כשידליק שוב את ההסקה בחורף הבא.

הוא תפס בזרעותיה של הגופה וגרר אותה בחזרה לסלון. שוב השאיר הדבר כמה סימנים, הפעם סימני גרירה אדמדמים ארוכים. בניד ראש הוא הלך לחדר האמבטיה, הביא מטלית שנייה והתחיל לקרצף. לפעמים הוא באמת רפה שכל, מפגר ממש. כדי שלא יקרה שוב דבר כזה, עטף את הגופה במגבות גדולות מכף רגל ועד ראש. ככה גם היה הרבה יותר קל לגרור אותה על רצפת הפרקט.

המוזיקה במערכת הסטריאו נדמה, וקריין הכריז מה שמם של האנשים שמאחורי הבס, התופים וחליל הצד.

בלילה השאיר מרקוס את הגופה העטופה לשכב באמבט. למחרת בקושי התעורר בזמן כי בחלומו חשב שצלצול השעון המעורר הוא קרקורי הפרידה העצובים של קרפד שנשלח בחללית קטנה לחוג במסלול לווייני סביב כדור הארץ. נשאר לו זמן רק לארוחת בוקר קלה, אחר כך נסע באוטובוס לעבודה. לפנות ערב חזר הביתה.

כבר כשנכנס חש בריח. הוא לא היה חזק מאוד, אבל הוא היה נוכח. הוא הלך אל חדר האמבטיה. הגופה שכבה שם כמו אתמול בערב, רק על המגבת שעטפה את פניה התפשט כתם שהזכיר קצת בצורתו עלה אֶדֶר.

יומו במשרד היה מייגע, ובדרך כלל היה מרקוס שמח להיכנס עכשיו לאמבט, להשתרע במים החמים, לשכשך את אגודליו, ולשקע לאט את כל הדאגות שחגו בראשו בגבעות הקצף המְרַחֲשוֹת. היום אולי יצליח איכשהו לדלג על טקס הרחצה היומי הזה, אבל כפיתרון לטווח ארוך אי אפשר כמובן לשאת את המצב הזה. כבר עכשיו התחיל להיות עצבני. הוא משך את הגופה אל מחוץ לאמבט ורחץ אותו. הוא גמר כמעט את כל חומר הניקוי שבבקבוק לפני שהרגיש שיהיה מסוגל להיכנס לאמבט עירום בלי לקבל בחילה.

אבל לפני שנכנס לטבול באמבט ניגש לטפל בגופה ולהכניס אותה לארון הבגדים הריק למחצה שעמד בחדר העבודה שלו. מוזר שלא חשב על זה קודם. ככלות הכול כבר העמיד שם פעם שורה שלמה של וילונות גלילה מקופלים (עם החוט הלבן שבצבץ למעלה הם נראו כמו מקלות דינמיט). הגופה התאימה יפה לחלל הארון, אבל בכל פעם שניסה מרקוס לסגור את הדלת, היא נפלה החוצה והוא נאלץ לתפוס אותה. כמו בפגישה מחודשת אחרי זמן רב היא נפלה על צווארו. לבסוף קיבע את פרקי ידיה בנייר דבק לדופן הפנימית של הארון ואטם בנייר הדבק גם את פתח האיוורור של הארון עד שהרגיש שכל העסק יוכל להישאר ככה לפחות כמה ימים.

הוא הספיק להיות בחדר האמבטיה ולשחק עם ראש המקלחת בקושי שלוש דקות, ואז שמע את החבטה. הוא סגר את המים והקשיב. הכול היה שקט, אבל מה זה עוזר לו, הוא כבר הבין מה קרה. הוא  יצא מהאמבטיה עירום למחצה וחזר לחדר העבודה.

המראה שנגלה לעיניו – האישה שכבה מעוקמת נורא, חציה עוד בתוך הארון וחציה לפניו – המראה היה מגוחך כל כך, שמרקוס פלט שאגת עיטוש, שלא נגרמה מגירוי יתר של שכבת הריר באפו אלא מגירוי יתר של הדימיון שלו.

לפני שיכול היה להרים אותה, היה עליו להתיר את הפיתול שהייתה נתונה בו, כן, ממש פיתול, כי היא… אלוהים, אפילו נערת גומי לא הייתה מעלה על דעתה תנוחה כזו. אבל זו גופה, אמר בלבו, לא משהו חי. אי אפשר להחיל כאן את אותן אמות מידה.

אולי מוטב היה להשאיר את הגופה כמות שהיא, פקעת של ידיים ורגליים, וגֵו שבמקומות רבים כבר החל להיבקע. ככה יהיה, על כל פנים, קל יותר להעביר אותה ממקום למקום, אבל ברור שככה היא גם תופסת יותר מקום מאשר במצב פרושׂ.

השטיח בסלון של מרקוס היה מהסוג העתיק והמכובד. הא כבר נשא עליו דורות רבים, טפיפות רגלי ילדים התבגרו עליו לצעדי זִקנה כבדים ואחראיים, הוא אירח זוגות נשואים וברכות אבלים, הדגם שלו העסיק את החוש הגיאומטרי של עשרים איש בערך, אולי אפילו יותר, הוא שרד מלחמות עולם ותקופות של אופוריה ושל כאוס מלא השראה, בקיצור – זה היה שטיח שלא פשוט דוחפים מתחתיו מין גופה.

מרקוס ידע זאת. הוא ידע זאת היטב ובכל זאת לא עלה בדעתו שום פיתרון אחר. הכול כבר ניסה, את הארון, את הרדיאטור, את האמבטיה. חוץ מלהעמיס את הגופה על הכתף ולזרוק אותה מהחלון לא נותרו לו הרבה אפשרויות. וחוץ מזה, הזמן דחק.

בשתי ידיים הרים את השטיח הכבד, ובדחיפות רגליים בעט את הגופה אל האזור הבהיר יותר במקצת של רצפת העץ. לוחות הרצפה האלה, שקרן אור לא שזפה אותם ורגל אדם לא דרכה עליהם, היו בוודאי החלק הפגיע ביותר, האינטימי ביותר בדירה. לקח לו לא מעט זמן עד שהצליח לדחוף את הגופה למקום הנכון ולפרושׂ עליה את השטיח. האריג המדיף ריח של עבר ושל עור נעליים כיסה לגמרי את הגוף הזר וכמו העלים אותו במעשה כישוף. תחושת הקלה גדולה התפשטה בו, ומרקוס כמעט מחא כפיים בקול.

גבעת השטיח החדשה נראתה קצת כמו דגם תלת-ממדי של מפה טופוגרפית. התלים שיצר הגוף של הגווייה הקבילו במדויק לדגם הקונצנטרי של השטיח. האזורים הכהים ביותר היו מונחים על הנקודה הגיאוגרפית הגבוהה ביותר (הכתף, שתמיד בלטה קצת כלפי מעלה כשהגופה שכבה על הגב). זה נראה כמעט כאילו הכול אורגן כך במכוון כדי להקל את ההתמצאות.

זה היה, בלי ספק, הפיתרון הטוב ביותר עד עכשיו. הבעיה היחידה הייתה לעבור מעל הגופה, ושוב ושוב הוא היה מועד על השטיח המגובנן. לכן העביר מרקוס את שולחן הכתיבה הגדול שלו, שבלאו הכי מעולם לא שימש לדבר מה משמעותי, מחדר העבודה אל הסלון והעמיד אותו בדיוק מעל רכס השטיח. ככה לפחות לא ימעד יותר. אמנם מיקומו של השולחן באמצע החדר לא היה טוב במיוחד, אבל אולי עכשיו יתיישב אליו לעתים קרובות יותר ויעבוד על הניסיונות הפואטיים שלו, שמצד אחד לא עלו לו במאמץ רב, אך מצד שני גרמו לו ייסורים בגלל חוסר התוחלת הגלוי שלהם.

זה לא נראה רע בכלל. גבעה קטנה באמצע החדר… ומעליה שולחן. אם לא יצליח להציף את השולחן בדפים כתובים, פשוט יפרוש עליו מתישהו מפה ארוכה, כזו שמגיעה עד הרצפה.

העניין טופל, חשב מרקוס והלך למטבח. מוכרחים להרים כוסית לכבוד הסיום המוצלח של תלאות היומיים האחרונים. אחרי שקרא בהיסח הדעת כמה תוויות, בחר בקברנה סוביניון, בקבוק שתכולתו אדומה כהה.

רק כשכבר חזר לסלון, שהשולחן תפס בו עכשיו מקום בולט ומרכזי ויצר נקודת כובד רגשית חדשה בחדר, רק אז הבחין שהביא איתו שתי כוסות יין. בכל צעד הן נקשו זו בזו והשמיעו צליל פעמוני באצבעותיו העדינות שאחזו את צווארי הזכוכית הדקים.

*הסיפור לקוח מתוך: Die Liebe zur Zeit des Mahlstädter Kindes by Clemens J. Setz. © Suhrkamp Verlag Berlin 2011.

*דימוי: Fábio Magalhães