This is Heading Animation

00.00
הגיבורה
  • הגיבורה

הגיבורה

9 דק'

קראו ב:

פטרישיה הייסמית'

הגיבורה

9 דק'

למה לקרוא את הסיפור הזה

“הגיבורה” מאת פטרישיה הייסמית’ הוא סיפור חף מחמלה על טירוף (ועל נורמטיביות). כפי שעולה מן הסיפור, מילים טובות, חום ואהדה, רק ילבו את גרעין הטירוף ויבעירו אותו לאש מכלה.

תרגום: ליהי גולדמן

הנערה הייתה כל כך בטוחה שהיא תקבל את העבודה, שהיא הגיעה לווסטצ’סטר עם המזוודה שלה. היא ישבה בסלון ביתם של הכריסצ’נסנים, ובמעיל הכחול הפשוט ובכובע שלה נראתה צעירה יותר מ-21 שנותיה.

“האם עבדת כאומנת בעבר?” שאל מר כריסצ’נסן. הוא ישב לצד אשתו על הספה. “אני מתכוון, יש לך המלצות?”

“הייתי עוזרת בבית של מר דוויט בניו יורק בשבעת החודשים האחרונים”. עיניה האפורות של לוסיל נפערו לפתע כשהביטה בו. “אני יכולה לקבל המלצה משם אם תרצה… אבל כשראיתי את המודעה שלך הבוקר, לא רציתי לחכות. תמיד רציתי מקום שיש בו ילדים”. גברת כריסצ’נסן חייכה לנוכח התלהבותה של הנערה, ואמרה: “ייתכן שנצלצל אליהם, כמובן… מה אתה אומר, רונאלד? רצית מישהי שבאמת אוהבת ילדים…”

וחמש-עשרה דקות לאחר מכן לוסיל סמית’ עמדה בחדר שלה בבית המשרתים, בחלקו האחורי של הבית הגדול, ולבשה את המדים הלבנים החדשים שלה. ”את מתחילה שוב, לוסיל”, היא אמרה לעצמה במראה, “את עומדת לשכוח את כל מה שקרה לפני כן”. אבל העיניים שלה נפערו יותר מדי שוב, כמו ניסו להכחיש את מילותיה. הן נראו כמו העיניים של אמה כשנפערו כך, ואמה הייתה החלק של מה שהייתה מוכרחה לשכוח.

היו רק כמה דברים לזכור. הרגלים מעט מטופשים, כמו לשרוף חתיכות של נייר במאפרות, לשכוח מהזמן לפעמים – דברים קטנים שהרבה אנשים עשו, אבל שהיא מוכרחה לזכור לא לעשות. עם אימון היא תזכור, כי היא הייתה בדיוק כמו אנשים אחרים (האם הפסיכיאטר לא אמר לה כך?).

היא הסתכלה החוצה אל הגינה ואל הדשא, שהיה בין בית המשרתים לבית הגדול. הגינה הייתה ארוכה יותר משהייתה רחבה, ובמרכז הייתה מזרקה. הייתה זו גינה יפהפייה! ועצים כל כך גבוהים וצפופים יחדיו, שלוסיל לא הייתה יכולה לראות מבעדם, ולא הייתה חייבת להודות או להאמין שאיפשהו מעבר היה בית אחר… בית הוול בניו יורק, גבוה ומקושט בכבדות, נראה כמו עוגת חתונה ישנה, בשורה עם עוגות חתונה ישנות נוספות.

בית הכריסצ’נסנים היה ידידותי וחי! היו בו ילדים. תודה לאל על הילדים. אבל היא אפילו לא פגשה אותם עדיין.

היא מיהרה במורד המדרגות וחצתה אל עבר הבית הגדול: כמה הכריסצ’נסנים הסכימו לשלם לה? היא לא הצליחה להיזכר ולא היה לה אכפת. היא הייתה עובדת בחינם רק כדי לחיות במקום כזה.

גברת כריסצ’נסן לקחה אותה למעלה לחדר הילדים, במקום שבו הילדים שכבו על הרצפה בין עפרונות צבעוניים וחוברות צביעה.

“ניקי, הלואיז, זו האומנת החדשה שלכם”, אמרה אמם. “שמה לוסיל”. הילד הקטן נעמד ואמר, “נעים מאוד”.

“והלואיז”, אמרה גברת כריסצ’נסן בזמן שהובילה את הילדה השנייה, שהייתה קטנה יותר, ללוסיל.

הלואיז בהתה ואמרה, “נעים מאוד”.

“ניקי בן תשע, והלואיז בת שש”.

לוסיל לא יכלה להסיר את עיניה מהם. הם היו הילדים המושלמים של הבית המושלם שלה. הם נשאו אליה עיניים סקרניות, מאמינות ואוהבות.

גברת כריסצ’נסן החליקה את שערה של הילדה הקטנה בעדינות אוהבת, שריתקה את לוסיל. “זה כמעט הזמן לארוחת הצהריים שלהם”, היא אמרה. “את תאכלי את הארוחות שלך כאן למעלה, לוסיל. ליזבת’ תהיה כאן עם ארוחת הצהריים בעוד כמה דקות”. היא נעצרה בדלת. “את לא חוששת ממשהו, נכון, לוסיל?”

“הו, לא, גברתי”.

“ובכן, את לא צריכה”. היה נראה שהיא עומדת להגיד דבר מה נוסף, אבל היא רק חייכה ויצאה החוצה.

לוסיל בהתה בה מתרחקת, ותהתה מה הדבר הנוסף הזה יכול היה להיות.

“את הרבה יותר יפה מקתרין”, אמר לה ניקי. “קתרין הייתה האומנת הקודמת שלנו. היא חזרה לסקוטלנד. לא אהבנו את קתרין”.

“לא”, אמרה הלואיז. “לא אהבנו את קתרין”.

ניקי נעץ מבט באחותו. “את לא אמורה להגיד את זה. זה מה שאני אמרתי!”

לוסיל צחקה. ניקי והלואיז צחקו אחריה.

עוזרת נכנסה עם ארוחת צהריים והניחה אותה על השולחן במרכז החדר. “אני ליזבת’ ג’נקינס, גברתי”, אמרה בביישנות.

“שמי לוסיל סמית’, אמרה הנערה.

“אם את צריכה משהו, פשוט תצעקי”, אמרה העוזרת.

היו שלוש חביתות ומרק עגבניות. הקפה של לוסיל היה בקנקן כסוף, ולילדים היו שתי כוסות חלב גדולות.

זה היה נפלא להיות עם הילדים האלה. היא תמיד הייתה מגושמת בבית הוול, אבל כאן זה לא היה משנה אם הייתה מפילה צלחת או כף. הילדים רק היו צוחקים.

לוסיל שתתה קצת מהקפה שלה, אבל הכוס החליקה והיא שפכה חלק מהקפה על בגדיה.

“חזירונת!” הלואיז צחקה.

“הלואיז!” אמר ניקי, והלך להביא כמה מגבות נייר מחדר האמבטיה.

הם ניקו יחד.

“אבא תמיד נותן לנו קצת מהקפה שלו”, אמר ניקי בזמן שהתיישב.

לוסיל תהתה אם הילדים יזכירו בפני אמם שהיא שפכה את הקפה. היא הרגישה שניקי הציע לה שוחד. “באמת?” היא שאלה.

“הוא שופך קצת אל תוך החלב שלנו”, המשיך ניקי.

“ככה?” לוסיל שפכה קצת אל תוך כל כוס.

“הילדים השתנקו בעונג. “כן!”

“קתרין לא הייתה נותנת לנו שום קפה, נכון, הלואיז?” אמר ניקי.

“לא היא!” הלואיז לקחה לגימה ארוכה וטעימה.

תחושת שמחה גאתה בלוסיל. הילדים חיבבו אותה, לא היה בזה ספק. היא נזכרה שהייתה הולכת לפארקים ציבוריים בעיר, במהלך שלוש השנים שבהן עבדה כעוזרת בבתים שונים, רק כדי לשבת ולצפות בילדים משחקים. אבל הם בדרך כלל היו מלוכלכים והשתמשו בשפה גסה. פעם היא ראתה אמא מכה את בנה שלה בפּנים. לוסיל זכרה כיצד ברחה בכאב ובאימה.

“למה יש לךְ עיניים גדולות כל כך?” תבעה הלואיז.

לוסיל קפצה. “גם לאמא שלי היו עיניים גדולות”, היא אמרה במכוון, כמו כדי להתוודות.

אמא שלה הייתה מתה כבר שלושה שבועות, אבל זה נראה הרבה יותר. זה היה מכיוון שהיא שכחה את כל התקווה ששמרה בשלוש השנים האחרונות, שבהן היא חיכתה שאמה תחלים. אבל תחלים לְמָה? המחלה הייתה דבר נפרד, דבר שהרג את אמא שלה. זה היה מטופש לקוות שאמה תהפוך לשפויה, דבר שהיא מעולם לא הייתה. אפילו הרופאים אמרו לה את זה. והם אמרו לה דברים אחרים, על עצמה. דברים טובים, מעודדים; שהיא שפויה כמו שאבא שלה היה.

“לא סיימת לאכול”, אמר ניקי.

“לא הייתי מאוד רעבה”, אמרה לוסיל.

“אנחנו יכולים לצאת לארגז החול עכשיו”, הוא הציע. “אני רוצה שתראי את הטירה שלנו”.

ארגז החול היה בפינה האחורית של הבית. לוסיל ישבה על שפת העץ של הארגז וצפתה בזמן שהילדים בנו את טירת החול שלהם.

“אני המלכה הצעירה, ואני אסירה בטירה!” צעקה הלואיז.

“כן, ואני אציל אותה, לוסיל!” צעק ניקי.

כשהטירה הייתה מוכנה, ניקי שם בתוכה שש אבנים קטנות צבועות. “אלה החיילים הטובים”, הוא אמר. “הם גם אסירים בטירה”. הלואיז לקחה עוד אבנים קטנות מהגינה היא הייתה צבא החיילים של הטירה וגם המלכה.

בעוד המשחק ממשיך, לוסיל מצאה את עצמה מייחלת שיקרה להלואיז משהו מסוכן מאוד, כדי שהיא תוכל להוכיח את האומץ הגדול ואת הנאמנות שלה. היא תיפצע באופן רציני, אולי מכדור או סכין, אבל היא תביס את התוקף. אז הכריסצ’נסנים יאהבו אותה וישאירו אותה עמם תמיד.

“אווּ!”

זו הייתה הלואיז. ניקי דחף את אחת מאצבעותיה כנגד שפת הארגז בעודם נאבקים להשיג את אותה אבן קטנה. לוסיל נבהלה למראה הדם, ופחדה נורא שליזבת’ או גברת כריסצ’נסן יראו זאת. היא לקחה את הלואיז לחדר האמבטיה שליד חדר הילדים, ושטפה את האצבע בעדינות. זו הייתה רק שריטה קטנה, והלואיז הפסיקה לבכות מיד.

“תראי, זו רק שריטה קטנה!” אמרה לוסיל, אבל רק כדי להרגיע את הילדים. עבור לוסיל זו לא הייתה שריטה קטנה. זה היה אסון נוראי שלא הצליחה למנוע. ועוד באחר הצהריים הראשון שלה!

הלואיז חייכה. “אל תענישי את ניקי. הוא לא התכוון לעשות את זה”. והיא רצה מחדר האמבטיה וקפצה למיטה שלה. “אנחנו חייבים לישון את שנת אחר הצהריים שלנו עכשיו”, אמרה ללוסיל.

“להתראות”.

“להתראות”, ענתה לוסיל, וניסתה לחייך.

היא ירדה למטה לקחת את ניקי, וכשהם חזרו, גברת כריסצ’נסן הייתה בדלת של חדר הילדים.

הפנים של לוסיל היו לבנות. “אני לא חושבת שזה חמור, גברתי. זו – זו שריטה מארגז החול”. “האצבע של הלואיז? הו, אל תדאגי, יקירתי. הם תמיד מקבלים שריטות קטנות. ניקי, יקירי, אתה חייב ללמוד להיות יותר עדין. תראה איך הפחדת את לוסיל!” היא צחקה ופרעה את שערו.

בזמן שהילדים ישנו, לוסיל הסתכלה באחד מספרי הילדים שלהם. הרופא בבית החולים עודד אותה לקרוא, היא זכרה, ואמר לה גם ללכת לקולנוע. “תהיי עם אנשים נורמליים ותשכחי מכל הקשיים של אמא שלך”.

והפסיכיאטר אמר, “אין סיבה שלא תהיי נורמלית כמו שאבא שלך היה. תמצאי עבודה מחוץ לעיר  תירגעי, תהני מהחיים. את תשכחי אפילו את הבית שהמשפחה שלך גרה בו. אחרי שנה…”

גם זה היה לפני שלושה שבועות, מיד אחרי שאמא שלה מתה. ומה שהרופא אמר היה נכון. בבית הזה, במקום שבו יש שלום ואהבה, יופי וילדים, היא תשכח את פניה של אמה לנצח.

בפרץ קטן של אושר טמנה את פניה בדפים של הספר, עיניה עצומות למחצה. היא נדנדה את הכיסא אחורה וקדימה באיטיות, בלי להיות מודעת לדבר מלבד שמחתה.

“מה את עושה?” שאל ניקי בסקרנות מנומסת.

לוסיל הורידה את הספר מפניה. היא חייכה כמו ילד שמח אבל אשם.

“קוראת!” היא צחקה.

ניקי פרץ בצחוק. “את קוראת מאוד קרוב!”

“כ-כן”, אמרה הלואיז, שהתיישבה גם היא.

ניקי התקרב והסתכל בספר. “אנחנו קמים בשלוש. תקריאי לנו עכשיו? קתרין תמיד הייתה מקריאה לנו עד ארוחת הערב”.

לוסיל התיישבה על הרצפה כדי שהם יוכלו לראות את התמונות בזמן שהיא קוראת. היא הקריאה במשך שעתיים, והזמן טס. בדיוק בחמש הביאה ליזבת’ את ארוחת הערב שלהם, וכשהארוחה הסתיימה, ניקי והלואיז דרשו שתקרא עוד, עד זמן השינה. לוסיל התחילה ספר נוסף בשמחה, אבל ליזבת’ באה להגיד שזה הזמן לאמבטיה של הילדים, ושגברת כריסצ’נסן תעלה להגיד לילה טוב בקרוב.

כשהילדים היו במיטות לוסיל ירדה למטה עם גברת כריסצ’נסן.

“הכול בסדר, לוסיל?”

“כן, גברתי. חוץ מ… אני אוכל לבוא למעלה פעם אחת בלילה כדי לראות שהילדים בסדר?”

“זו מחשבה מאוד נדיבה, לוסיל, אבל זה באמת לא הכרחי”.

לוסיל שתקה.

 אני חוששת שתרגישי שהערבים ארוכים מדי. אם מתישהו תרצי ללכת לקולנוע בעיר, אלפרד הנהג ייקח אותך במכונית בשמחה”.

“תודה, גברתי”.

“אז לילה טוב, לוסיל”.

לוסיל יצאה מהכניסה האחורית וחצתה את הגינה. כשפתחה את הדלת, קיוותה שיהיה זה בית הילדים; שיגיע הבוקר ואיתו הזמן להתחיל עוד יום.

כמה נעים להרגיש עייפות מלטפת (אף שהשעה הייתה רק תשע בערב), חשבה בזמן שכיבתה את האור, במקום שדאגות לאמה או לעצמה ישאירו אותה ערה. היא נזכרה כיצד יום אחד, לא לפני הרבה זמן, לא הצליחה להיזכר בשמה שלה במשך רבע שעה. היא רצה לרופא אחוזת אימה.

זה היה עבר! היא אולי אפילו תבקש מאלפרד לקנות לה סיגריות – מותרות שהיא מנעה מעצמה חודשים.

היום השני היה כמו הראשון – חוץ מזה שלא הייתה יד שרוטה – וכך היה גם היום השלישי והרביעי. הדבר היחיד שהשתנה היה אהבתה של לוסיל למשפחה. אהבה שגדלה עוד ועוד כל יום.

בשבת בערב היא מצאה מעטפה ממוענת אליה בבית המשרתים. בפנים היו 20 דולר.

לא הייתה לזה שום משמעות עבורה. כדי להשתמש בזה היא הייתה צריכה ללכת לחנויות שבהן היו אנשים אחרים. איזה שימוש יש בכסף אם אין בכוונתה לצאת מבית הכריסצ’נסנים לעולם? תוך שנה יהיו לה 1040 דולר, ותוך שנתיים 2080 דולר. בסופו של דבר יהיה לה כמו שיש לכריסצ’נסנים, וזה לא יהיה צודק.

האם זה ייראה להם מוזר מאוד אם היא תבקש לעבוד בחינם? או אולי בתמורה ל-10 דולר?

למחרת בבוקר הלכה לראות את גברת כריסצ’נסן.

“זה בקשר לתשלום שלי, גברתי”, היא אמרה. “זה יותר מדי בשבילי”.

גברת כריסצ’נסן נראתה מופתעת. “את נערה מצחיקה, לוסיל! את רוצה להיות עם הילדים יום ולילה. את תמיד מדברת על לעשות משהו ‘חשוב’ בשבילנו. ועכשיו השכר שלך גבוה מדי!” היא צחקה. “את בהחלט שונה, לוסיל!”

לוסיל הקשיבה בדריכות. “במה את מתכוונת שונה, גברתי?”

“הרגע אמרתי לך, יקירתי. ואני מסרבת לשלם לך פחות, כי זה יהיה לנצל אותך. למעשה, אם אי פעם תרצי עוד –”

“הו, לא, גברתי! אבל הלוואי שהיה עוד משהו שהייתי יכולה לעשות בשבילך ובשביל הילדים. משהו גדול יותר –”

“שטויות, לוסיל”, גברת כריסצ’נסן קטעה אותה. “גם אני וגם מר כריסצ’נסן מאוד מרוצים ממך”.

“תודה, גברתי”.

לוסיל חזרה לחדר הילדים, שם הילדים שיחקו. גברת כריסצ’נסן לא הבינה. אם היא רק הייתה מסבירה על אמא שלה, ועל הפחד שלה מעצמה במשך כל כך הרבה חודשים, איך שהיא לא העזה לקחת אפילו סיגריה, ואיך חזרה לעצמה רק מלהיות עם המשפחה בבית היפה הזה…

בלילה ההוא היא ישבה בחדרה המואר עד אחרי חצות. היו לה הסיגריות שלה עכשיו, והיא הרשתה לעצמה רק שלוש בערב, אבל גם אלה הספיקו כדי להרגיע את נפשה, אפשרו לה לחלום חלומות על גבורה. וכששלוש הסיגריות נגמרו והיא רצתה עוד אחת, היא שמה אותן במגירה העליונה כדי שהן לא יוכלו לפתות אותה. היא הבחינה בשטר של ה-20 דולר שהכריסצ’נסנים נתנו לה. היא לקחה גפרור והציתה אותו, והניחה את הקצה הבוער על שפת המאפרה. באיטיות היא הציתה את שאר הגפרורים, אחד אחרי השני, ויצרה דלקה קטנה ומבוקרת. כשכל הגפרורים היו שרופים, היא קרעה את שטר ה-20 דולר לפיסות והוסיפה אותן לאש.

גברת כריסצ’נסן לא הבינה, אבל בטח הייתה מבינה אם הייתה רואה את זה. אבל זה לא היה מספיק. רק שירות נאמן לא הספיק בשביל זה. כל אחת הייתה יכולה לתת את זה תמורת כסף. היא הייתה שונה. גברת כריסצ’נסן אמרה את זה. לוסיל נזכרה בשאר הדברים שגברת כריסצ’נסן אמרה: “גם אני וגם מר כריסצ’נסן מאוד מרוצים ממך”. הזיכרון העלה חיוך על שפתיה. היא הרגישה חזקה ושמחה באופן מופלא. רק דבר אחד היה חסר  כדי שתהיה מאושרת. היא הייתה חייבת להוכיח את עצמה בזמן משבר.

היה התהלכה בחדר בעצבנות.

אם רק הייתה הצפה… היא דמיינה את המים גואים וגואים מסביב לבית, עד שהם כמעט הגיעו לחדר הילדים. היא הייתה מצילה את הילדים ושוחה איתם אל חוף מבטחים.

או אם הייתה רעידת אדמה… היא הייתה ממהרת פנימה בין קירות קורסים ומושכת את הילדים החוצה. אולי היא הייתה חוזרת בשביל משהו קטן – אחד מהצעצועים של ניקי – ונהרגת! אז הכריסצ’נסנים היו יודעים כמה היא אוהבת אותם.

או אם הייתה שרפה… שריפות היו דבר שבשגרה. אולי הייתה שרפה נוראית רק מהדלק שבמוסך…

היא ירדה למטה וחלפה על פני הדלת שנפתחה אל המוסך. מכל הדלק היה בגובה מטר ומלא לגמרי. למרות המשקל שלו, היא הוציאה אותו מהמוסך, וגלגלה אותו בחרישיות על הדשא בגינה. החלונות היו כהים, אבל גם אם היו מוארים, לוסיל לא הייתה עוצרת. גם לא אם מר כריסצ’נסן בעצמו היה עומד ליד המזרקה, כיוון שסביר להניח שלא הייתה רואה אותו.

היא שפכה מהדלק על פינת הבית, המשיכה לגלגל את מכל הדלק, ושפכה עוד ממנו. היא המשיכה כך עד שהגיעה לפינה הרחוקה. אז הדליקה גפרור והלכה חזרה באותה דרך שבה הגיעה, נוגעת בה במקומות הרטובים. היא הלכה בלי להביט לאחור, ונעמדה לצפות ליד הדלת של בית המשרתים.

תחילה הלהבות היו חיוורות ונלהבות, ולאחר מכן הן נעשו צהובות עם נגיעות של אדום. לוסיל התחילה להירגע. היא הניחה ללהבות לגבוה, אפילו עד החלון של חדר הילדים, לפני שמיהרה פנימה, כדי שהסכנה תהיה בשיאה.

חיוך עלה על שפתיה, ופניה התבהרו מבוהק הלהבות. כל מי שהיה רואה אותה היה בהחלט יכול לדמותה לאישה יפה וצעירה.

היא הדליקה אש בחמישה מיקומים, שעכשיו זחלה לאיטה סביב הבית כמו אצבעות של יד, חמימות ועדינות.

לוסיל חייכה, אבל הכריחה את עצמה לחכות.

מכל הדלק, שהתחמם יותר מדי, התפוצץ פתאום בקול נפץ אדיר, והצית את כל הגינה בן רגע.

כמו היה זה הסימן שחיכתה לו, הלכה לוסיל בביטחון קדימה.

תרצו משהו
אחר?

© פרויקט הסיפור הקצר 2022

Made with ☕ and 🚬 by Oddity

חפשו:

אופס, זה פיצ'ר של האזור האישי.
האזור האישי פתוח רק למשתמשים רשומים. הירשמו בחינם עכשיו ותוכלו להנות מכל האפשרויות של האזור האישי!

רוצים לשמוע סיפורים קוליים?

רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר

ברכישת מנוי אתם תומכים באופן ישיר בסופרים, מתרגמים ועורכים.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp