ג’וואד, הוא גיבור קפקאי, הסיוט שלו מושך אותו ממציאות האשליה אל אשליית המציאות בה הוא חי. בנובלה הקצרה קפקא בטנג’יר לוקח אותנו הסופר המרוקאי מוחמד סעיד אחג’יוג’ לעולמות המטמורפוזה של קפקא וגיבורו המפורסם גרגור סמסה, ובונה עולם מרוקאי מקביל לסיוט שבבסיסו אינו אלא מציאות שרודפת את כולנו.
הגיבור כאן הוא מקבילו של הגיבור שם, על אף השוני במטמורפוזה, הגיאוגרפיה, הזמנים והשפה, מציאות הפרט והמוטציות שלו אינן נבדלות. כתיבה זו הולכת על קרקע נרטיבית איתנה, לא בלי אירוניה, לא בלי מרירות, לא בלי גאומטריה בתיאור המדויק שמתארך ומתקצר, מתרחב ומתכווץ בזהירות יתרה, הזהירות שיש לאמץ בכתיבת רומן קצר מתוך החשש מפני הנפילה לתוך המילים, הפרטים, ודמויות מיותרים לעלילה. ריח מעופש, תחושת נימול ורטיבות בין הירכיים – כך מתכונן המספר לקטסטרופה שתפקוד את הגיבור, בהילוך איטי, אך ללא דיחוי. מה מחכה לנו בהמשך?
תרגום: אילנה המרמן
לפני שנרדם קרא את "הגלגול", הסיפור המפורסם של פרנץ קפקא, וכשהתעורר למחרת בבוקר מצא שגופו התעוות. לא, הוא לא נהפך לשֶרֶץ ענקי כמו גרגור סמסה כי אם נהיה גרסה משובשת מסריחה של עצמו. ואולם באופן כלשהו הוא הבין שסופו לא יהיה שונה מסופו של סמסה הצעיר ושהוא עומד למות בעוד שלושה חודשים מוות מוחלט ושלם, לפני שימלאו לו עשרים ושבע.
עכשיו שלכדתי את תשומת לבכם בואו נחזור קצת להתחלה ונתחיל צעד צעד.
אתם שואלים אותי מי אני? אוי לה לסקרנות של תפישתכם האנושית המוגבלת שאינה יכולה להכיל את מלוא ישותי הרחבה. די שתדעו שלאורך ההיסטוריה האנושית שלכם היו לי שמות רבים. בהם המשורר העיוור, שייקספיר, אל-חכוואתי… ואולי הידועה לכם יותר מכולם היא שהרזאד. אתם שואלים עכשיו היכן מתרחשים האירועים האלה. אוי לה לסקרנותכם שאינה יודעת גבול. האם זה באמת חשוב? נגיד שהמקום הוא העיר טנג'יר. אבל אין זו כמובן העיר טנג'יר שאתם מכירים. זו טנג'יר אחרת, שדומה לה. טנג'יר שמקבילה למה שנחשב בעיניכם העולם שבמציאות. ואולם ההקבלה הזאת אין משמעותה שהעיר דמיונית. בואו נסכים למן ההתחלה שהשניוּת של המציאות והדמיון היא עניין יחסי לחלוטין.
האם אני יכול לחזור עכשיו אל הסיפור? טוב.
ההתחלה הייתה בתעלות הביוב. הוא רץ ועם כל צעד נפנה לאחור: הוא ברח משֶרֶץ ענקי שבתאורה הקלושה נראה לו כמו מקק בגודל של דינוזאור. הוא חולם כמובן. אני יודע שאתם נבונים דייכם לתפוס זאת וגם להבין שהחלום הזה הוא תולדה טבעית של הסיפור, או הנובלה שקרא לפני שנרדם.
לפני שחזר הביתה ביום שקדם לשינוי שחל בו – זה היה יום ראשון – נתן לרגליו להוליך אותו לפנות ערב אל חוף מאלאבאטה שכבר חמש שנים לא היה שם. הוא התפעל מהקורניש החדש ומהרחבה הגדולה שהעירייה רצתה לחקות בה את הרחבה של מסגד חסאן ברבאט. אבל אחרי צעדים אחדים מצא את עצמו לפני תעלת ביוב פתוחה שהזרימה שפכים מהעיר ישר אל החוף. משמאלו ראה ילדים שוחים בהנאה במי השפכים המעורבבים במי הים, ומימינו ראה את הגשר שנטוי מעל חלק של הוואדי המנקז את השפכים והמכוניות נוסעות עליו במהירות שאינה מניחה להולכי הרגל לעבור. הוא השקיף על התעלה ושעה קלה נעץ את עיניו במים המתנדנדים מצד אל צד מכובד ההפרשות האנושיות. כשהרים את מבטו ראה בצדו האחר של הגשר איש שסוקר אותו בעיון. איש מוזר לבוש שחורים מכף רגל עד ראש. נעליים שחורות מבריקות וחליפה שחורה הדורה גלית. שיער קצר פרוע, עיניים בולטות ואוזניים גדולות קשובות לקלוט את הסודות הכמוסים של העולם. כולו שחור מלבד עורו החיוור הלבן ופנקס אדום קטן בידו השמאלית. העיניים החדות אינן מסתירות כלל את הפיקחות היוקדת של בעליהן אבל הן מגלות גם עצב כמוס שקנה לו שליטה על כל הפנים. האיש נראה לו מוכר. מוכר מאוד. אולי הוא אישיות מפורסמת. לא היה לו ספק שלא מזמן ראה תמונה של הפנים האלה.
הוא הסיט את מבטו מהאיש והוציא מכיסו מעטפה שבפינתה היה מוטבעים סמל ירוק של נחש שטורף את זנבו והכתובת: "מעבדה למחקרים רפואיים ולרבייה ביולוגית". הוא התבונן בו שעה ארוכה עד שעיניו דמעו. חשק את שפתיו. קימט את מצחו. אחר כך ריפה את תווי פניו. הוא נאנח והניח לצער להטביע את חותמו על לובן פרצופו. המעטפה החליקה ונשמטה מידו והוא ראה את הרוח הקלה משתעשעת בה קצת כאילו היא מערסלת נוצה ליַשנהּ לפני שתניח אותה על פני המים. הוא ראה אותה צפה קצת ונעה עם הזרם עד שהיא נספגת במי השפכים ושוקעת במעמקים מכובד הפסולת.
הגשר הזה ועמודי הבטון שלו שעומדים על תעלת השפכים הוא המקום שהחלום הזה מתרחש בו, החלק התחתון של הגשר, למען הדיוק.
ככל שהעמיק לחדור אל תעלת הביוב נחלשו האורות והתרבו ריחות הסירחון שבלע במלוא פיו המתנשף כדי לספק אוויר לריאותיו.
הוא מעד ונפל ומצא את עצמו מתחת למים הסמיכים והדביקים. וקם מהר וירק את מה שחלחל אל פיו ומחה מפניו את מה שדבק בהם מהרפש של תושבי העיר. הוא המשיך לרוץ במהירות לא רגילה בעולם הסיוטים. אבל כאחד שהתקנא בעצמו ופגע בעצמו באמצעות הכישוף של עיניו הוא חש כאב נורא של עקיצה בעכוזו הימני ונפל שוב והשרץ הדומה לדינוזאור הטורף הקטלני המוכר בשם טי-רקס נחת עליו והתחיל להתקרב עם לסתו אל צווארו.
לבו החיש את פעימותיו והן הדהדו תחת קשתות הגשר כתופי מלחמה. הוא שם לב עכשיו ששורר שקט מוחלט ואפילו את קול המים הזזים ומתפצלים תחת צעדיו הכבדים אין הוא שומע. אבל עכשיו הוא שומע את פעימות לבו כאילו הם תופים שמבשרים על מלחמה בין שני שבטים בחבלים הנידחים של אפריקה. הוא רצה להרים את ידיו מתוך המים כדי להדוף את השרץ, שעכשיו נראה לו ככלב שחור ענקי שדומה לו, לא, לא דומה, זה הוא עצמו, כלבם של בני בסקרוויל, אבל הידיים לא הגיבו לאותות ששלחו להם העצבים ממוחו. הוא רצה לצעוק, מעשה נואש אבל הוא לא ידע לו תחליף, ואולם לשונו דבקה לחכו והוא התחיל לחוש שהוא נחנק. צמרמורת עברה בגופו והוא רעד. הוא חש שנוזל חמים זורם בין ירכיו ואז פקח את עיניו.
הדבר הראשון שחש אחרי שהתעורר הוא שהריח המעופש נשאר תלוי באפו ועבר מהחלום אל המציאות. כעבור זמן קצר יהיה לו ברור שההיפך הוא הנכון. הריח שלו, ריח מסריח, עבר אל החלום, לא, לא עבר, הוא היה החלום כולו רגעים אחדים לפני שהמוח השלים את שלבי ההתעוררות.
הדבר השני שחש הוא קהות שמתפשטת על כל החצי הימני של גופו. קהות מעקצצת. תחושות דומות לנימול. לא, לא דומות, זה היה נימול, אבל חזק פי עשר מנימול רגיל. מה שהיה מוזר הוא שהוא ישן על צד שמאל שלו. מחשבה. סביר שהנימול יהיה בצד שעליו הוא ישן ולא בצד שלא היה עליו שום לחץ.
הדבר השלישי שהוא חש הוא הרטיבות בין ירכיו שירדה אל השוקיים. כן, אתם בוודאי יודעים מה משמעות הדבר.
הוא לא האמין. הוא חשב שעודנו חולם. הוא מצמץ בעיניו פעמים אחדות אבל שום דבר לא השתנה. אותו סירחון, אותו נימול בכל החלק הימני של גופו, ואותה רטיבות למטה. אם כך, הוא לא חולם. הוא השיט את מבטו על פני החדר. אין ספק: זה החדר שלו. אשתו ישנה בצד השני של המיטה. על ידה העריסה של התינוקת שלה. שעון הקיר העתיק, שאמו קנתה לה בין שאר כלי הבית לקראת נישואיה, מורה על השעה שש בבוקר. על הקיר שמולו שלושה רישומים קליגרפיים של כתב ערבי שהוא אהב לצייר לפני שהחיים לכדו אותו במלחציים שלהם ורוצצו את גבו. אין ספק: זה החדר שלו. אין זה חלום שהוא חי עכשיו.
