מרטין קלוגר מספר על החיים ועל המוות. הוא מספר על שני אנשים, על פסח ועל ברוך, שפעם חיו יחד באושר, בזמן אחר, מתחת לשמש אחרת, ושבמסע מסחרר בהיסטוריה העולמית מאבדים ומוצאים זה את זו פעם אחר פעם, כמו עכשיו, באולם הדיוטי פרי של שדה התעופה לאונרדו דה וינצ’י. שני “הגנבים היפים” שלו גונבים וגונבים, מרמים ורוצחים בפריס של מפנה המאה, בלונדון של מתקפות הבליץ, בוויימאר וברומא. ואולם הם נפגשים ב”מקום אחר” כלשהו, במקום שבו ההיחנקות היא כל מה שנשאר. ה”גנבים היפים” הם גלגול חדש של המיתוס על היהודי חסר המנוח הנודד לנצח. האגדה האנטישמית העתיקה הופכת לרקע להשמדה, לאנדרטה מתריסה של תקווה ושל חזרה נצחית: “הגנבים היפים” הם צמד פושעים מעודן וצמד אוהבים אלמותי באזור הביניים שבין עכשיו לפעם, בין מותחן קשוח למעשיה. סיפור המעשיות, בעצמו תמיד גם ביזה ותרמית, מסוגל להתגבר על המוות, לשעה קלה ומופזת, לכל הפחות.
הגנבים היפים
למה לקרוא את הסיפור הזה
תרגום: יונתן ניראד
להאנה
"מאוחר יותר בלילה ראה, למרבה הפלא, תצלום של עצמו כמו שהיה לפני שהיא הגיעה.
הוא חשב: יש לה הכוח להעיר את המתים." – טניה בּליקסֶן, "סערות".
שדה תעופה, היום, לילה
במזרח כל יום שונה, כך כתוב בספרים העתיקים. המזרח בנוי מאיים, כל אי הוא שונה, על כל אי חיה מכשפה, ואני הכרתי אחת מן המכשפות האלה.
היא קראה לעצמה גבּריאלה סלוֹאָנֶה, אנחנו גנבים ותיקים ונתקלנו זה בזה בפארק רומי, כשתיכנַנּוּ שוד מפואר, בלי לדעת מיד שלכל אחד מאיתנו אין כל כוונה או יכולת אחרת אלא לשדוד. בעבר כבר עלה פעם שמי באי המזרחי שלה בהקשר פלילי, אבל לא שיערתי אז שהיא נולדה שם בשנת 5502 (בשם פסח זְלאבּוֹסקי), ושעברה עליה שם ילדות של מכשפות. בזמן שרבצה במרתף שלו כמו אוֹפּוֹסוּם, שימנה את האקדח שלה וכרסמה לחמנייה עבשה, סעדתי אני בפנטהאוז עם הקורבן שלנו, פרוֹבּארט, באווירה רגועה ורוויית אלכוהול. היא תמיד הגיעה מלמטה, חפרה מנהרות, השתחלה לצינורות, לנה במרתפים, ואילו אני תמיד התחלתי הישר מלמעלה, בעזרת אשד מילים אלגנטי, חנופה וגישה אצילית מזויפת. מאז ומתמיד רציתי לכבוש את העולם ולשפוך את עצמי עליו כמו מֵי רחצה מבושמים. היא רצתה רק לשדוד ולרצוח בשקט ככל האפשר, לנקום נקמות רוויות דם, עד היום לא הצלחתי לגלות במי, דרכי הפעולה שלנו היו שונות למדי. אבל לפעמים, בשעות גורליות ומאושרות, היינו שנינו צעירים ומאוהבים בנצח, מפני ששוב ושוב הפרידו אותנו זה מזה.
גבּריאלה סלוֹאָנֶה, הנה היא יושבת בחצאיתה הירוקה באולם הנוסעים היוצאים של שדה התעופה ליאונרדו דה וינצ'י, כשצצה על פני השטח, לא ניכר בה זכר למרתפים. בפעם הזאת הייתה אולי בסוף שנות העשרים לחייה, צעירה ונמוכת קומה באופן מטעה, מתוחה כמו קפיץ, עיניה ושיערותיה היו שחורות ונוצצות, ואם עדיין טיפחתי בלבי ספקות כלשהם, ושאלתי את עצמי אם הגנבת והרוצחת הזאת מסוגלת להגיע לשעה גורלית של אושר והאם היא האהובה שלי, השנואה שלי, האבודה שלי וזאת שנמצאה מחדש – אם עדיין היו לי ספקות כאלה, מבטה המתכתי פוגג אותן באחת. כל אחד מן המבטים שלה חדר עמוק, אפילו האיש שלידה, שבלע בשקיקה את העיתון, כשבחנה אותו בחשדנות, איבד מיד את השליטה על פנימיותו העגומה וקלט את מחשבותיה הששות לרצח כמו דיו שחורה שמתפשטת במים. אולי ראתה בו סכנה, אדם שעוקב אחריה? לא יתכן שמישהו עקב אחרי, אין שום אפשרות לעקוב אחרי, קראתי מתוך החיוך המזרחי העצוב שלה, העתיק כמו הספרים. שתי גופות, פרובארט ואשתו, פיאצה בולוניה המתה שוטרים, היריות הפרועות והזועמות שלה העמידו גם אותי בסכנה גדולה, חליפת הערב שלי וענן מי הבושם בעל הניחוח המובהק שהייתי עטוף בהם הצילו אותי אך בקושי. בתום דיון ארוך הסיקו לובשי המדים שרוצחים שכירים לא משתמשים בטֶר דֶ'הֶרמֶס כשהם הולכים לעבודה.
רגשות עתיקים ורבי עוצמה כווילונות שחורים האפילו את חנות הדיוטי פרי שנכנסתי אליה בעקבותיה. בין חבילות של באצי' די דמה וסבון רומאנטיקה עמדנו סוף סוף זה מול זה. אבל היא פנתה ממני כדי להריח את הסבונים.
"שלום, פסח."
"אני מכירה אותך?"
הבנתי. הכול יהיה מהנה יותר אם שוב לא נאמין שזה קורה, נמאן לתפוס את זה, נעמיד פני זרים ונתכחש לשמחה שלנו. העניין הוא שאנחנו לא רק גנבים, אלא גם שקרנים ובעלי דמיון עשיר מטבענו, ואנחנו מקבלים זה את זה כפי שאנחנו (אם כי למיטב זיכרוני, מעולם לא היינו נשואים, בניגוד להרבה שקרנים אחרים).
"בפארק שלפני הבית של פרובארט," אמרתי, "שם התראינו, שנינו התחזינו לעוברי אורח. היה לך מכשיר ראיית לילה, לי לא."
עכשיו כבר לא הריחה את הסבונים, אלא את אחד מתלתליה השחורים, כולה תמימות ופיזור נפש, כאילו ה"כאן ועכשיו" בחנות דיוטי פרי של שדה תעופה בלילה הוא מעֵבר לכל דמיון בשבילה. מאז ומתמיד ידעה להעביר את מה שכינתה ה"תודעה" שלה למצב של תרדמת בתוך רגע אחד (לעתים תכופות סבלה מסיוטים).
"איפה מוצאים דבר כזה?" שאלתי.
"איפה מוצאים מה?"
"מכשירי ראיית לילה. את הרי יודעת שאני בור בעניינים טכניים."
היא צחקה את צחוק הפנינים הלבנות והלשון האדומה שלה. "מכשיר ראיית לילה כמו שלי? כנראה השתחרר לך בורג, קוף מגונדר שכמותך." כמה חן יש בזה, בבחירת המילים המיושנת מעט, בניחוח המכשפה הקל של המאות שחלפו, שאופף אותה. ועוד רגע עמדה לצעוד משם. הצלחתי לתפוס בזרת שלה בעזרת הזרת שלי, ולאחוז בה.
"חסרת לי."
היא התבוננה באצבעות שלנו, והשתהתה. מתי תואיל להיזכר סוף סוף? בלי לשאת את מבטה אמרה בלחש: "אם לא תרפה ממני מיד, אהרוג אותך, פה, ליד הסבון, ואף אחד לא ישים לב, גם לאנושות זה לא יהיה אובדן גדול." האמנתי לכל מילה שלה. אמרתי:
"טוב, גבּריאלה. בואי ניגש לעניינים."
"מאיפה אתה יודע את שמי?"
"כי גנבתי את הדרכון שלך."
התבוננתי בסיפוק כיצד היא מפשפשת בתיק היד הצהוב שלה ומוציאה מתוכו באי סדר מסמכים מזהים, שמעולם לא הבינה מדוע הם קיימים.
"שלוש פעמים," אמרתי בחיוך. "אבל תמיד החזרתי אותו."
היא חשבה בקדחתנות על הדרכון שלה, כאילו המסמכים המזוייפים שלה, הזהות שאימצה לעצמה, היו בלתי מוכרים, בלתי מובנים, תעלומה.
"מי אתה?"
"Je suis le poinçonneur des Lilas. Je fais des trous, des petits trous, encore des petits trous…" והוספתי: "יש לי את האבן של פרובארט."
מזווית עיניה עקבה אחרי כל תנועה של כמה ילדים, נוסעים מתמידים מפונקים ומכוערים במיוחד, שנכנסו בסערה לאולם וכיוונו איש אל חברו רובֵי מים. הם עוקבים אחרינו? או שאלה ילדים אמיתיים? איך היא רוצה להצליח להתגונן פה, יחידה מול רבים? הייתה לה תוכנית? היה לה נשק בלתי נראה? סייענים שעד עכשיו לא הבחנתי בהם? היה לה מאהב? הכרתי אותה טוב מספיק כדי לדעת שהיא זוממת משהו. עכשיו, בנוסף לכל, נעצה את העקב של אחד מנעליה בנעל הלכה שלי.
"אה, אתה חושב שיש לך את האבן של פרובארט? האבן שלך מזויפת. החלפתי אותה."
"אז אם כך, את מודה שאנחנו מכירים? עבר הרבה זמן מאז, אני המום, פסח, אני צריך לצבוט את עצמי."
היא נעצה את העקב שלה עמוק יותר בנעל שלי.
"ואת יפה יותר מתמיד. החלפתי את האבן בחזרה, דרך אגב, האבן שלך מזויפת."
"אבל אז אני שוב החלפתי."
"את חושבת שאני חובבן? גם אני החלפתי שוב, כמובן."
"אבל אז אני שוב החלפתי."
"מה? אז האבן שלי לא אמיתית?"
"או שאולי שלי לא אמיתית. אתה עושה אותי משיגנע."
"גבּריאלה, תסתכלי אלי, תגידי את האמת, זאת את?"
היא נדה בשתיקה בתלתליה השחורים, והעלימה כמה סבונים בתוך החצאית שלה, מכוחו של הרגל. אחד מן הסבונים נפל על הרצפה, שנינו בהינו בו, כאילו איבדנו משהו שערכו לא יסולא בפז.
פתאום ראש השנה
שמי זימוֹנֶה פרוֹבּארט. אכלתי עם פּבּלוֹ ארוחת ערב, ברחוב גבּריאֶלֶה, הוא עשה רישום שלי, אבל לא צייר אותי. אני מתכנן תקופה כחולה, אמר, ואיכשהו את לא כחולה מספיק בשבילי. אז לא יתכן שאני גנבתי את התמונה, מפני שלא הייתה תמונה שלי מלכתחילה, אתה מבין? חוץ מזה, היה 6 באוקטובר. אתה לא מבין? אז אומר את זה כך: אתה, אדוני, כָּמֵהַּ למאה החדשה, אבל אנחנו לא, שום מאה מעולם לא קיימה את מה שהבטיחה. לדויד ולי יש בן קטן, ממזר, כשיהיה גדול הוא רוצה להיות מבקר כרטיסים ולנקב כרטיסים, מעבר לכך אני לא רוצה לחשוב, אני לא רוצה לנהל עוד שיחות על העתיד, זה מביא מזל רע, אני תמיד מפחדת, פחד עתיק מאוד. את דויד אתה לעולם לא תצליח לתפוס, הוא מזמן הגיע לביאריץ או למקום אחר כלשהו. את הנפצים תיכנַנּוּ והכנו בעצמנו, רצינו להכין מופע קטן של זיקוקים, רק בשבילנו, הרי פתאום היה ראש השנה, החג. אתה לא מכיר את החג? זה לא שייך לעניין? אני מצטערת שפוצצנו את המשתנה הציבורית, באמת. לא, אני לא צוחקת, כן, אני מודעת לחומרת המצב שלי. דויד אמר: אנחנו צופים אל תוך שמי הלילה, אל תוך האפֵלה, אבל הכוכבים עוד יבקיעו. הוא פשוט נוהג לומר דברים כאלה. אני מודה, אני לימדתי אותו לגנוב. אצל גברת מיוחסת כמוני, דרך אגב, לא קוראים לזה גניבה, אלא קלפטומניה, מחלת רוח שמוכרת בחוגים החברתיים שלי, מחלה שאולי נובעת מהליבידו. הרי דויד גנב בצורה כל כך מטופשת ולא מיומנת, והוא גם תמיד ריחם על הקורבנות. זה לא נכון שרחמים זה לא אהבה, דרך אגב, לא פעם רחמים הם האהבה עצמה. ובכל זאת, משעשע שאני יושבת פה, ודווקא דויד, שהוא עיוור, הצליח לברוח, לא? אתה חושב שהוא רק מתחזה לעיוור? אָה, יש לך הוכחות לזה! הרי יש לך הוכחות להכל. אז אם כך, דויד פיקח יותר ממה שחשבתי, אני לא הרגשתי כלום במשך ארבע שנים. הוא גישש את דרכו בצורה כה מטופשת ומלאת חן ברחובות ובחיים, אין ברירה אלא לאהוב אותו, ואחר כך הוא התאהב באהבה שלי, דבר כזה יכול לקרות. דרך אגב, אני לא מאמינה לאף מילה שלך, אדוני, אתה רוצה להפריד בינינו, אבא שלי, בוגד שמצטלב זה זמן מה מדי ערב בכנסיית סקרה-קר, כבר ניסה לעשות את זה. דויד מעולם לא שלח לי מכתבי אהבה, הרי אף פעם אין לו כסף, שנה אחת הסתתרנו במרתפים של אבא, שם בא הבן שלנו לעולם, זאת הייתה תקופה פראית ורומנטית, מכרנו בזה אחר זה במחירי הפסד את כלי הבית המכוערים להחריד של אבא, בזה אני מודה ברצון, אבא חשב שיש לו שדים בבית. ועל כן, כדי להתנקם בנו, נהיה קתולי. Non, je ne regrette rien..
שעה אחת לפני מותה בטרם עת (אביה הכה אותה למוות) כתבה זימונה מכתב לדויד, בכתב ידה היפיפה והבלתי קריא, האלכסוני והתלול, שאותו למדה בגיל ארבע תחת שמש גדולה ואהובה מאוד, בחיים אחרים, בגלות בבל.
אהובי היקר לי מכל, הם הניחו לי לצאת לחופשי. הציור של פבלו נמצא במקום מחבוא בטוח, אפילו לך אני לא מגלה היכן. אבא נישל אותי מהירושה, אבל יום אחד נמכור את הציור, ואז קלוד הקטן שלנו לא יצטרך להיות מבקר כרטיסים. היום חוגג שאר העולם בריקודים סביב פנסי הגז ברחובות, ביער ונסן יש זיקוקים, כוכבי אש מלאכותיים עפים להם בשמים, אלה לא הכוכבים שלנו, ובכל זאת הם מאירים. כולם קוראים: "תחי המאה העשרים!" ומשליכים את כובעיהם לאוויר. גם אם אתה לא עיוור, אתה חסר לי. Nous allons changer le monde.. תענה לי.
בינתיים, בשדה התעופה ליאונרדו דה וינצ'י
גבריאלה סלואנה ואני עדיין בוהים בקוביית הסבון שנפלה. הזמן מתנודד לרגע אחד, כאילו הסתובב סביב עצמו במעגל ובתוך כך התעלף. מתי כל זה התחיל? לא ידעתי. גם היא לא ידעה, או שהסתירה את זה ממני. ראשינו נחבטים זה בזה כאשר שנינו מתכופפים בו זמנית להרים את הסבון. בבית הקפה של אולם הנוסעים היוצאים בנמל התעופה של רומא, שבו לא מותר אלא לנשום, כל השאר אסור (מי שמעולם לא ראה בית קפה שהכל אסור בו באולם הנוסעים היוצאים של שדה תעופה בשעה שתיים לפנות בוקר אינו יודע לקראת איזו עייפות כוכב הלכת שלנו נע) אנחנו מתנהגים באדיבות. מבזק חדשות על המסכים: הווילה של פרובארט, גופותיהם של פרובארט ואישתו, בכל אחת מהן נעוצים כדורים של מחסנית שלמה מן האקדח של גבּריאלה, את הגופות נושאים החוצה מכוסות ביריעות פלסטיק. קריינות: פרובארט היה אדם ידוע, ממשפחה ותיקה, בנק הוותיקן (זה היה לי חדש), בילדותו לחץ את ידו של הדוצ'ה. כל הכבוד, אני אומר, לא נצליח לצאת מפה אף פעם, למה לדעתך הטיסה שלנו מתעכבת, הם כבר עלו עלייך, עוד מעט הם יהיו פה. הטיסה שלנו? היא אומרת ובעיניה המבט המתכתי הזה, המבט הזה שאומר, אנחנו טסים ביחד? אני מנשק אותה. יש לה טעם של רִיבָּס. היא באמת חושבת שאתן לה שוב לחמוק ממבטי? היא מנשקת אותי בפיזור נפש, נשיקה שחולפת לידי, גבּריאלה מנשקת את האוויר.
רִיבָּס במזרח
האמנות, הפשע וגם הגניבה מתבססים כולם על חוסר תשומת לב וישנוניות שהן בחציין מכוונות ובחציין לא, מעין תחושת חוסר אונים מול חלוף הזמן שאי אפשר לתאר את קיומם בלעדיה. כל אמן יודע שקו צר מפריד בין יצירת האמנות שעדיין מנמנמת לה באפלולית, חסרת צורה, לרגע שבו מאוחר מדי לשפר דבר מה. רוב האמנים ורוב הפושעים נעים ונדים בין שני השלבים האלה, למרות כל מאמציהם הכנים, מפני שהם עצלים, אדישים, מרוצים יותר מדי מעצמם, רשלנים ויהירים. זאת כמובן בעיה מוסרית, מפני שכל אמנות וכל פשע הם במידה מסוימת מאבק לדרוש את המגיע לך, בהחלט, ואולי אפילו: מאבק לחפות…
כך אמרה פּאוּלינֶה, פרוליין פון הזניחה… (היה אסור לומר את שמה בקול, נאסר עליה לתת הרצאות באסתטיקה, הותרו רק שיעורי סריגה ליד התנור).
אבל נשיקה יכולה לשנות את העולם, העזתי לטעון.
אנחנו לא רוצים לדעת מה אנחנו עושים, ענתה לי, עד שמאוחר מדי לשנות משהו. הרוח האנושית, המשיכה בדבריה, היא שק של סמרטוטים. הגוף, האובייקטים של העולם החיצון, זיכרונות סוערים, פנטזיות לוהטות, אשְמה, פחד, היסוס, ספק, שקרים, שמחות קטנות, כאבים גדולים ואלף דברים שקשה מאוד להגדיר אותם במילים מתקיימים אצלנו זה לצד זה, מתקיימים גם אצלך זה לצד זה, מר פרובארט.
היינו על אי מזרחי בשם וימאר, האנשים שם התחרו זה בזה ללא הרף בכתיבת שירים. האי לא היה גדול, הוא שכן בים קר כקרח, והים כל הזמן כירסם בו, כך שבסוף הוא פשוט עתיד היה לשטוף את האי איתו, האי יתמוסס, ואולי יישאר ממנו רק גביש של קרח. לא הרגשתי נוח בתור הולך בטל. האם אין לי יעוד נעלה יותר, האם לא היה טמון בי, נתן פרובארט, משהו אחר לגמרי? לפעמים כרעתי ברך והתפללתי, וחשבתי בלבי: הגיעה השעה.
ואז נישקתי את פאולינה פון… מתחת ללילך. היה לה טעם של ריבס, שאותו בישלה בסתר, ובלילה, במרתף הארמון, חיסלה אותו בכמויות גדולות. נודע לי שגם היא מרגישה את עצמה זרה בווימאר וזרה בגופה ובעולם. כבר היינו פה פעם, חשבנו, כבר התנשקנו פעם מתחת ללילך, בעידן אחר של זמן. באותם ימים היינו שונים (כך חשבנו), החלפנו מבטים מעיני שקד שחורות, נדף מאיתנו ריח של הל, של מור ושל תפוזים. איכשהו היינו כחולים יותר, אמרה פאולינה. איכשהו היינו מבוגרים יותר, אמרתי אני. מותר לנו לדבר כך, נתן? לחשה, כך מדברות מכשפות. לא, כך מדברים האוהבים, עניתי אני.
נשיקה משנה את העולם. בבת אחת שק הסמרטוטים מסודר, כל הדברים הפנימיים מסודרים, אין פחד, אין יראה, בתוך השק נותר מקום אך ורק לך.
נעשינו משוררים, אבל לא כתבנו בעצמנו. מצאנו את מבוקשנו אצל אחרים, לקחנו את כתבי היד שלהם מתחת לכריות, גנבנו להם את הטיוטות ואת הרשימות. ואז אחזנו במספריים וחתכנו הכל לרצועות, כמו רצועות של בשר כבוש, הדבקנו את המילים בסדר אחר ושלחנו לדפוס, בשם עט ששכחתי מאז. תמיד היה לנו מטבע איתנו, אני בשקיק על הצוואר, היא בתחתונית, בשביל איש המעבורת. הכמיהה שלנו, התחושה הפנימית שלנו, שיקרה לנו משהו גדול ומרעיש עולמות, (אולי תהילת עולם), הכיוון שחשבנו שחיינו יפנו אליו – התברר כי כל אלה היו נכונים. אבל הדרך הייתה ארוכה יותר ממה שתיארנו לעצמנו.
במקום אחר כלשהו
שם לא יכולנו לגנוב, כי היינו מתים (נחנקנו).
דיוקן
היום יום ראשון. הבית שלנו עדיין ערימה של עפר ואפר, תודה לך, מר וֶרנֶר פוֹן בּרַאוּן. סמוך למסוול היל, ברודוויי, הילדים היתומים בוכים. אבא מת, אימא לא הוציאה מילה מפיה במשך שבעה ימים, היא דיברה באמצעות הלב, עד שחדל לפעום. חשבנו שאנחנו בטוחים בלונדון, הנשים, ורודות כמרציפן, הרגיעו את עצבינו, הגברים, בעור בהיר ורך, מקומט מעט, חייכו לפעמים בשעשוע, זקפו גבה, הכל היה מרגיע, אפילו השפה העתיקה של המשורר הנודד, שאולי יודעת להיות קולנית וחריפה, אבל לא יודעת לנבוח. המלך ליר לעולם לא ינבח, הם יכולים להשתולל בברלין כמה שהם רוצים. החנות של אבא, החנות הישנה והטובה Frobat's Bookshop, נעלמה כלא הייתה. אני מפשפש בשארית העצובה שנותרה, ומוצא ספר על המולדת, על האיים הקסומים ועל המכשפות הנפלאות שיש שם. הן היו אפשרות, המכשפות האלה, אבל המולדת שלי לא רצתה את האפשרות הזאת. דיוקן של מכשפה חסרת גיל, נמוכת קומה, בעלת שיער שחור כעורב, ועיניה עיניים שראו הרבה ויודעות סודות, והדיוקן הזה מושך אותי אל תוך זמן אחר, כשהאיים עדיין שכנו בשמש החמה, ולפעמים יצאו מן הים וטיילו על פני היבשה, להשתקע במקום אחר. אישה צעירה כמוני, כבר מתה מאות שנים, שמה היה פסח.
טיסה 0913 מוכנה להמראה
שוב בחנות הדיוטי פרי הארורה, בימת הרגשות המדוכאים. גבריאלה נזכרה שהיא פשוט מוכרחה כמה דברים, למשל טובלרון. עשינו תחרות קטנה, מי מאיתנו יצליח להעלים יותר טובלרונים, לעין המצלמות המסתובבות.
"אנחנו הולכים ומשתפרים," אמרתי.
"אה, כך אתה חושב? תשמע, ליד הקופה דרכנו נפרדות. ואתה משלם." היא אחזה בתמונה מיניאטורית, רומא בגשם, ודחפה לי אותה ליד. "על זה."
החזקתי את התמונה מול פני. "את כמעט נישקת אותי…"
"…"
"מאוחר מדי, גבריאלה סלוֹאָנֶה. את בסכנה."
"לא תמיד היה מאוחר?"
"לא בימים ההם, בבבל."
"…"
"אנחנו יכולים לנסוע ללונדון ולהשתקע שם בשקט. יש לי דירה במסוול היל. או לפריז, אני הבעלים של מלון קטן שם, ברחוב…"
"בפארק ההוא," נכנסה לתוך דברי, "מול הבית של פרובארט, כשהתיישבת לידי בגסות כזאת על הספסל, שמת לב ליונים?"
"יונים?"
"אתה רואה, אתה ישן כל הזמן, חייך עוברים עליך בהליכה מתוך שינה, נמאס לי מזה לגמרי, אני צריכה להשתחרר ממך, אתה מזיק לי."
"יונים?"
"כן, יונים. הן עמדו סביבנו בחצי מעגל, יונים די זקנות, ובהו בנו מתוך עיניהן הקשות. והשמים היו כה כחולים וקרים, גם לזה לא שמת לב, הם לא סלחו לנו. ובזאת אני מכריזה על הסוף, שאין ממנו חזרה."
ואז היא סוף סוף נגעה בי, האצבעות שלה (שגם רצחו) התוו מעגל קטן על היד שלי, והיא הניחה לרעמתה השחורה לנוח על כתפי. נראָה שהיא רוצה שאסלח לה. על כך שהיא צעירה ויפה, וללא דופי, ויש לפניה עתיד, בעוד אני זקן ומכוער, וחוטא, ואין לי עתיד.
"טיסת לופטהאנזה 0913, עליה למטוס כעת…" נשמע הקול חסר הגוף.
אה, ברלין, חשבנו שנינו. עיר שברוב חסדה חוסכת מאיתנו את הגורל, החיים הובילו אותנו סביבה במעגלים רחבים. מה היא חיפשה בברלין? יהלום גדול כמו מלון "אדלון"?
"זה היה אלוהים?" אמרתי.
"סליחה?"
"הקול."
"אתה פשוט אף פעם לא תלמד. אנחנו. זה אנחנו." היא קמה ממקומה. "בבקשה, אל תלך אחרי. תטוס למקום אחר, תטוס לפריז, היינו מאושרים שם פעם, תחיה בזיכרונות שלנו, אני צריכה הפסקה, אני צריכה פסק זמן, לפחות למאה שנים, פשוט תשאיר אותי לבד."
"לבד…" אמרתי, מהורהר כולי.
והיא כבר רצה לדרכה. שכחתי כמה מהר היא מסוגלת לרוץ, נדמה שברק קטן נכנס אל תוך אולם הנוסעים היוצאים. שאר העולם סר מדרכה, ניתז לכל עבר, כמה הייתי גאה בה. אולי היא צודקת, ואנחנו זקוקים לפסק זמן? קודם כל אני צריך לשכנע אותה להפסיק את הרציחות, לא היינו רוצחים מטבענו, היינו אמני הגניבה מטבענו, מילים ומבטים היו מטבענו.
בזמן הטיסה שוחחנו על מכשירים לראיית לילה. המכשירים האלה נהדרים, אמרה, אם אתה למשל עובד בבית שיש בו הרבה מרתפים, אתה רואה הכל בצבע ירוק, זה פנטסטי, כמו חלום. אהבתי שדיברה בצורה פשוטה ומקצועית כזאת, והיא ידעה את זה, היינו אמני הריחוק, הבנו וכיבדנו את המרווח בין הכוכבים במיקומם הלילי בשמים. היא לקחה את פני בידיה. הפעם לא נישקה דרכי את האוויר. נשיקה יכולה לשנות את העולם, אין רגעים נצחיים, מפוזרים, מבודדים, רגעים לא מורגשים, שבהם אנחנו יכולים לעשות ככל העולה על רוחנו, ואז להמשיך את חיינו כאילו לא אירע דבר. יש נשיקות הרות גורל. לפעמים צריך לגנוב אותן. נשמות נודדות וחסרות מנוחה יודעות זאת. לא כל שכן, גנבים.
בהנמכה לקראת העיר ברלין החל המטוס להתנודד, אחר כך להיטלטל בצורה מסוכנת, אחר כך להסתחרר, והחלה מהומה איומה.
"לא יתכן שזה קורה, פסח, אנחנו מתרסקים, בלב לבה של אירופה."
"נכון מאוד." היא חרצה לי לשון ושלתה מתוך התיק הצהוב שלה את המטבע לאיש המעבורת. "אני מציעה שתכין את המטבע שלך," אמרה.
"את מעורבת בכל מה שקורה פה?"
"אולי."
"פסח, פסח…"
"אני צריכה להגיד לך משהו: יש גם פצצה."
"אנחנו נחריב חצי מברלין."
"יתכן."
"זה באמת הכרחי?"
"Nous allons changer le monde. אתה פוחד?"
"אני מניח שזה מה שהיית רוצה."
"מעולם עוד לא מתנו יחד," אמרה.
אני רציתי לומר: בטח שכן, ועוד איך. אבל נצרתי את לשוני. אני תמיד נוצר. אני לא היחיד, כך אני חושב, והאחרים גם חושבים כך, וכך כולנו נוצרים את לשונותינו ביחד.
"אתה יודע במקרה מה עלה בגורלו של קלוד הקטן שלנו?" שאלה.
"מה שהוא תמיד רצה, le poinçonneur des Lilas"
"Je fais des trous…"
" Des petits trous…"
נאנחתי. זה היה יכול להיות כל כך יפה. היא נטלה את ידי. "בָּרוּךְ, בימים ההם בבבל, השמש על הראשים שלנו, היינו חדשים כל כך."
ואז צלל המטוס, עם מאה עשרים ותשעה איש על סיפונו, בטיסת התרסקות תלולה. הוא התפוצץ עמוק בתוך העיר, וכיבה הרבה סיפורים, אבל רק באופן זמני.
האם אנחנו חיים רק פעם אחת? יש לשער שכן. האם, כמו שעשו פעם אלות הגורל הרומיות, יש בכוחנו לארוג מן החלומות והכמיהות שלנו מציאות כלשהי, שטיח פלאים נצחי שיטיס אותנו בין הזמנים והעולמות? מה שעבר זמנו אי אפשר עוד ללמוד. ובכל זאת, בשעות הגורליות שלנו אנחנו אלים. אנחנו אוהבים בצורה אחרת, בדמות אחרת, את האדם שאהבנו מאז ומתמיד, שום דבר לא הולך לאיבוד, אנחנו שרים רק שיר יחידי.
היינו אלים. עכשיו אני לבד במרתף הזה, אין אור, אין כוכבים, אין מכשיר לראיית לילה. רק העבר, שהוא ארץ זרה. פסח, את עדיין שם? או שאת כבר כאן? תעני לי.
*הסיפור תורגם בתמיכת מכון גתה.
*דימוי: אדם מרטינאקיס
