נותר רק לחם לקנות לארוחת הערב. שתיים בצהרים. אוגוסט. וההתעקשות להרחיק עד לחנות הלחם. ההתפרטות היא מסימן העושר – והתירבות; מה שיתכן לו להכיל ריבוי. שמתי פעמי לסכולסטיקה המנחמת של הלחם, ברירות דגן, מיני מאפים – והבחירה שנעשתה לפנים, בעבר, בבית – ההתרגשות למצוא צורה של רצון. למרות החום הגדול זה מה שיאושש אותי, טקס בעלת הבית בטרם יגיעו האורחים. הארכת המשא ומתן והנתינה שקדמה לה אסטרטגיה. אם אתן כרצוני אוכל לנוח תוך כדי הנתינה. נעמדתי בתור. זוג קשישים: כמוני גם הם יודעים מראש מה רוצים, אך משום מה עליזות רמאות-הבחירה התנדפה מהם; ההצבעה היא כבר סימן להחמצות. לעקירה מהחיים. לאחר ששאלו מהם הלחמים החצויים שנותרו ונגסו בפרוסות לטעימה, החליטו, בהתלחשות לבחור שוב את לחם החמניות. הוא הכי טעים אמרו למוכרת, גם שקצת יקר. האישה לפני באדום ומשקפי קרן גדולים במסגרת שחורה הסתתרה מאחורי אישה אחרת רחבה ומלאת סלים שתורה עמד להגיע. האישה באדום מיששה ללא הפסק תבניות מאפים שלימיננו. מאלו שלוקחים לבד. אחת מהן היא הכניסה לשקית פלסטיק. מזווית

העין ראיתי לא ראיתי את תנועת הגניבה וכה נדהמתי לראות גנבת שגונבת שמיד נכרה בפני התעניינות גדולה מדי שהרסה לה את כל החשאיות. מבלי להביט בי היא שיחקה בתבנית העוגיות, קרקשה אותה קצת, כמו מסתירה על ידי רעש עדִין את החשאי, אם תגלה טפח יכנס הספק. אך הוא לא נכנס בי. היא נסוגה אחורנית אל הדלת, מעניקה לי את תורה. אני מכירה אותך אמרתי לה בלבי. אז תשתקי אמרו לי פניה. נראה – לא יודעת השבתי. אני אהרוג אותך. לא תצליחי – אנחנו מוקפות אנשים. הריבוי יגן עלי. נדמה לך לעגה – הריבוי מטלטל אותך ברוח עד שאת נרקבת בתנועה. פעם ביום מגיע לי משהו שאף אחד לא יודע עליו. היום אלו עוגיות של שומשום. ומה עם המוכרת הצעירה וספירות מלאי והאשמות של בוסים – מי ישלם על הרצונות שלך. אלוהים

ישלם. הא – אלוהים התנשפתי. זה היחיד שאינו מפתיע את עצמו

ולכן לנו כבר אין מפלט בעצמנו מן ההולם המפתיע היומיומי של האובדן. היא נעצה לי עיניים בגב. אני נכנסתי לתור שלה והיא נסוגה לראשיתו – אנשים נוספים הצטופפו פנימה. ראיתי אותה פוסעת למדפים מוציאה את התבנית מהסל ומניחה אותה חזרה בקבוצות העוגיות. הרגשתי קצת מאוכזבת. בכל זאת מי אני שאדע מה נחוץ לה והאם אפשר לשמור את הגלישה של החומר מעבר לעצמו – האובססיה שלה דבקה בי, כבר הייתי כמעט שתויה מאיזה חומר כהה, בלתי נראה, שחיבר בינינו כמו אהבה. לא, לא כמו אהבה – היינו החידה זו של זו, ובקשנו מוצא לתמהון – איך, איך יתכן לזהות את החתום

בתוך טבעו, והצופן, אנחנו הרי כבר יודעות, הרוס לגמרי. העפתי בה מבט היא שוב הכניסה את העוגיות לתיק ושוב מבטנו הצטלבו מהגב. הייתי קורבן של פשע. רציתי לומר יפה למוכרת, האישה הזו היא גנבת, בבקשה. אך הלילה שלי כבר היה מונח בצהרי היום, והחטאים שלי היו גלויים בפניה – ברור רק חוטאים מזהים חוטאים. כל תנועות הגניבה ידועות לי והסחות הדעת והקולות הקטנים של התמימות. אבל היא הבהילה אותי. הסיכונים שאת לוקחת. העוני שבאמת. והבהלה, הבהלה האיומה שלעולם לא נקבל במידת הנתינה, והבהלה

הזו בתורה שומרת עלינו מפני האכזבה של נדיבות קלושה מדי מצדנו – שתינו חולמות שוד ונקמה עמדנו בתור ללחם. היא חייבת עוגיות אני חייבת לעזוב את הבית. היא רצתה בחינם וכבר הכרחתי אותה לשלם, בחרדה וברוגז ההתגלות, אני רוצה ללא מאמץ לבגוד, בנשיקה, ומשלמת שוב ושוב בעולם. קחי, קחי לך את העוגיות הארורות אמרתי בעודי מבקשת עוגת פרג ושלושה מיני לחמניות – ותקף אותי אז הוורטיגו השחור.

אין מעקה. אין ברית. אין מילה של הסכמה. רק ראיה. והצטברות הראיה. ובעודי משלמת נכנסה שוב לתור עם העוגיות המוצפנות להמשיך במשחק – שמרי ממני מרחק או שארצח אותך, סימנתי לה כשחציתי את הסף החוצה. אל תדאגי השיבה – שכמותך אני מזהה בכל מקום.

*דימוי: © Álvaro Domínguez