1

כשהודיעה אשת השוער (היא שנהגה להיענות למצילת הכניסה), "אדון – עם גברת, אדוני," עלתה לעיני מיד, כמו שעלתה פעמים רבות בימים ההם – כשהיתה המשאלה אֵם המחשבה – חזוּת של אנשים המבקשים שאצייר את דיוקנם. ואכן התברר שאנשים המבקשים שאציירם הם אורחַי הפעם; אבל לא במובן שהיה עדיף בעיני. אמנם בתחילה לא העיד כלום שאולי לא לשם ציור דיוקנם באו. האדון, גבר כבן חמישים, גבוה מאוד וזקוף מאוד, עם שפם מאפיר קצת ומעיל אפור התפור לו להפליא, שאת שניהם ראיתי בעין בעל מקצוע – ואיני מתכוון כסַפָּר ואף לא כחייט – היה עושה עלי רושם שהוא אדם מפורסם אילו היו רבים מהאנשים המפורסמים עושים רושם. אמת, שכבר זמן לא מעט היתה מודעת לי, היא שדמות שופעת חיצוניוּת כמעט לעולם אינה, כמו שאפשר לומר, ישות ציבורית. הצצה בגברת סייעה לי להיזכר בחוק הפרדוקסלי הזה: גם היא נראתה כמעט כבוּדה מכדי שתהיה "אישיות". יתֵרה מזו, נדיר הוא שייתקל אדם בשני יוצאים מהכלל בכפיפה אחת.

איש משניהם לא פתח בדברים מיד – הם רק האריכו את המבט המקדים כרמז שכל אחד מהם מבקש לתת הזדמנות לבן זוגו. ניכר בהם שביישנים הם; עומדים היו להם ומניחים לי לקלוט אותם – שכן, כך הבינותי אחר כך, לא היה להם דבר מעשי יותר מזה לעשותו. כך שימשה מבוכתם את תכליתם. כבר ראיתי בני אדם מתייסרים באי-רצונם לומר שמתאווים הם לדבר המוני כל כך כהעלאת דמות דיוקנם על הבד; אבל המעצורים שבלב ידידי החדשים נראו כמעט כמעצורים שאין להתגבר עליהם. והרי יכול האדון לומר "רצוני בציור דיוקן של אשתי", והגברת יכלה לומר "רצוני בציור דיוקן של בעלי". ואולי אין הם בעל ואישה – זה יש בו, כמובן, לעשות את העניין עדין יותר. ואולי מבקשים הם להיצָייר יחד – שאם כן, היה עליהם להביא אדם שלישי שיהיה להם לפה.

"אנחנו באים ממר ריווֶט," אמרה לבסוף הגברת בחיוך עמום, שרושמו כספוג לח המועבר על פני מעשה-ציור "משוקע" וכהֶרמז מעורפל ליופי שנגוז. גבוהה וזקופה היתה, על פי מידתה, כמו בן לווייתה, ומשא שנותיה פחוּת עשר שנים משנותיו. עצובה נראתה ככל שיכולה להיראות אישה שפניה אינן טעונות הבעה, כלומר במסֵכתה הסגלגלה והגַוונוּנית ניכרה שחיקה כשחיקה הניכרת במשטח חשוף. יד הזמן עברה עליה ולא חשׂכה, אבל רק כדי לפַשֵט. דקת גו היתה ונוקשה, ומלובשת יפה כל כך, בארג כחול כהה, עם דשים וכיסים וכפתורים, עד שברור היה שהחייט שלה הוא החייט של בעלה. איזו חסכנות אמידה לא מוגדרת אפפה את בני הזוג – אין ספק שהפיקו מידה נאה של תפנוקים מכספם. ואם נועדתי אני להיות אחד התפנוקים שלהם, ראוי לי שאשקול יפה-יפה את תנאַי.

"אה, קלוֹד ריווט המליץ עלי?" שאלתי; והוספתי שמעשה חביב עשה, הגם שיכולתי לומר בלבי כי מאחר שהוא מצייר נופים בלבד, אין מעשהו זה בחזקת מעשה הקְרבה.

הגברת נעצה את מבטה באדון והאדון השיט את מבטו בחדר. אחר כך, מביט רגע אל הרצפה ומלטף את שפמו, נתן בי את עיניו הנעימות והעיר: "הוא אמר שאתה האיש הנכון."

"אני משתדל להיות, למי שרוצים לשבת לפני."

"כן, אנחנו היינו רוצים," אמרה הגברת בשקיקה.

"כלומר שניכם יחד?"

אורחי הביטו זה בזה. "לוּ יכולת לעשות משהו בי, אני משער לי שהמחיר היה כפול," גמגם האדון.

"הו, כן, המחיר לשתי דמויות גבוה, כמובן, יותר מלאחת."

"היינו רוצים שזה ישתלם," התוודה הבעל.

"אתה הוגן מאוד," השבתי מתוך הערכה לאהדה לא מצויה שכזאת – כי שיערתי שהוא מתכוון לומר שישתלם לַצייר.

תחושה של מוזרוּת כמו ניעורה בלבה של הגברת. "אנחנו מתכוונים בעד האיורים – מר ריווט אמר שאתה עשוי להכליל אחד מהם."

"להכליל – איור?" גם אני נבוכותי בה במידה.

"רישום שלה, זאת אומרת," אמר האדון והסמיק.

רק אז הבינותי מה השירות שעשה לי ריווט; הוא סיפר להם שאני מצייר בשחור-לבן – לכתבי עת מצוירים, לסִפרי סיפורים, לרשימות מהווי ימינו – ומשום כך יש לי תעסוקה תכופה לדוגמנים. כל זה אמת היה, אבל אמת לא פחות היתה העובדה (עתה יכול אני להודות בזה – ואניח לקורא לנחש אם זה משום שהשאיפה עתידה היתה להניב הכל או לא להניב כלום) שלא יכולתי להוציא מלבי את הכבוד, ולא כל שכן את הגמול, שיש לצַיָר דיוקנאות גדול. ה"איורים" שלי היו מטה לחמי; את עיני נשאתי לענף אמנות אחר (הענף המעניין שבכולם, כך נראה לי תמיד) שינציח את תהילתי. גם לא היתה כל בושה בתקווה לעשות לי בו הון; אבל עשיית ההון התרחקה הרבה למן הרגע שהביעו אורחי את משאלתם "להיצָייר" חינם. התאכזבתי, שכן מבחינה ציורית "נראו" בעיני מיד. תפסתי את הטיפוס שלהם – כבר גמרתי בדעתי מה אעשה בו. משהו שלא היה משביע את רצונם במלואו, אמרתי בלבי אחר כך.

"אה, אתם – אתם – ?" פתחתי מיד לאחר שכבשתי את הפתעתי. לא יכולתי להוציא מפי את המילה האפרורית "דוגמנים" – כל כך רחוקה נראתה מלהולמם.

"לא היה לנו ניסיון רב," אמרה הגברת.

"אנחנו חייבים לעשות משהו וחשבנו שצייר בתחום שלך אולי יוכל להפיק מאתנו משהו," חש בעלה לפלוט. והוסיף והעיר שאין הם מכירים ציירים רבים ופנו תחילה, למרות הסיכוי המועט (מצייר הוא, כמובן, נופים, אבל לפעמים – אולי אזכור – משלב בהם דמויות) אל מר ריווט, שהכירו אותו לפני שנים אחדות באיזה מקום בנוֹרפוֹק, שעסק שם ברישום.

"גם אנחנו עצמנו נהגנו לרשום קצת," רמזה הגברת.

"זה אמנם מביך מאוד, אבל אנחנו ממש חייבים לעשות משהו," המשיך בעלה.

"מובן שאנחנו כבר לא מאוד צעירים," הודתה היא בחיוך רפה.

אגב הערה שאולי מוטב לי שאדע עוד משהו עליהם, הגיש לי הבעל כרטיס, שהוצא מארנק חדש ונאה (אבזריהם היו כולם כחדשים) – ועליו מודפסות המילים "מייג'ור מוֹנַרק". והמילים האלה, הגם שעשו רושם, לא העשירו הרבה את ידיעותי; אבל אורחי הוסיף מיד: "יצאתי מהצבא ואיתרע מזלנו ואיבדנו את כספנו. לאמתו של דבר, אמצעינו מצומצמים להחריד."

"הדבר מטריד מאוד," אמרה מרת מונרק.

ניכר בהם שהם מבקשים להיראות מאופקים – להשתדל שלא להתנפח משום שבני טובים הם. הרגשתי שהיו מבקשים לראות בזה מכשול כלשהו, ובה בשעה חשתי בחוש כמוס – נחמתם במזל ביש – שאמנם היו טעמם ונימוקם עמם. אין ספק שהיו עמם; אבל יתרונות אלה נדמו לי חברותיים במידה מכרעת; כגון אלה העשויים לסייע בשיפור מראהו של טרקלין. אלא שטרקלין הוא תמיד, או מן הדין שיהיה, תמונה.

בעקבות רמיזתה של אשתו לגילם, חיווה מייג'ור מונרק את דעתו ואמר: "מובן שהיה בדעתנו להקדיש את עצמנו יותר לציור דיוקנאות. עדיין אנחנו יכולים לשמור על הצורה." ובו ברגע ראיתי שהצורה היא אמנם עיקר שבחם. ה"מובן" שלו לא נשמע יהיר, אבל זרע אור על הבעיה. "היא מצטיינת בזה יותר," המשיך והנהן בראשו אל אשתו בהֶעדר-לַהֲגנוּת נעים שלאחר הסעודה. ואני לא יכולתי אלא להשיב, כאילו אנחנו אמנם יושבים וכוס המשקה שלנו לפנינו, שאין בכך למנוע אותו עצמו מלהיות בעל צורה; מה שהביא גם אותו לענות ולומר: "אמרנו בלבנו שאם תתבקש אי פעם לצייר אנשים כמונו, אפשר שנהיה קצת דומים לזה. בייחוד היא – לִגברת שבְּסֵפר. אתה מבין."

השעשוע ששעשעוני היה רב כל כך, שכדי להוסיף עליו השתדלתי לאמץ לי את נקודת הראות שלהם; ואף על פי שנבוכותי על שמצאתי עצמי מעריך הערכה גופנית, כמו היו בהמות להשכרה או כושים מועילים, זוג שלא יכולתי לצפות להיפגש עמם אלא באחד מסוגי היחסים שהביקורת בהם היא ביקורת שבשתיקה, אף על פי כן הסתכלתי במרת מונרק בעין בוחנת דיה לקרוא, כעבור רגע, משוכנע: "הו כן, גברת שבספר!" דומה היתה מאין כמוה לאיור גרוע.

"נקוּם, אם אתה רוצה," אמר המייג'ור ונעמד לפני בהדרה אמיתית.

במבט חטוף יכולתי לעמוד על מידותיו – גבהו היה מטר שמונים ושמונה וג'נטלמן מושלם. כדאי היה לכל קלוּבּ מתארגן שדרוש לו סֵמל להעסיקו במשכורת כדי שיעמוד בחלונו הראשי. מה שעלה בדעתי מיד הוא שבבואם אלי החמיצו, בעצם, את ייעודם; אין ספק שיכלו להפיק יתר תועלת אילו שימשו לפרסומת. לא יכולתי, כמובן, לראות את הדבר לכל פרטיו, אבל יכולתי לראותם כמכרה זהב למישהו – לא להם לעצמם, כוונתי. היה בהם משהו לתופר מקטורנים, לבעל בית מלון או לסוחר בסבון. יכולתי לדמיין לי "אנו משתמשים רק בו" הצמוד לחזותיהם למלוא התועלת; בעיני רוחי ראיתי באיזו זריזות הם עושים נפשות לארוחת תפריט.

מרת מונרק ישבה בלי נוע, לא מגאווה אלא מביישנות, וכעבור רגע אמר לה בעלה: "קומי, יקירתי, והראי כמה אופנתית את." היא צייתה, אבל לא היתה צריכה לקום כדי להראות זאת. היא הלכה עד קצה הסטודיו ואחר כך חזרה מסמיקה ועיניה הנבוכות על בעלה. הדבר הזכיר לי מקרה שהייתי לו עֵד באקראי בפריז – הייתי שם עם חבר, מחזאי שעמד להעלות על הבימה מחזה, כשניגשה אליו שחקנית לבקש ממנו שיפקיד בידיה אחד התפקידים. היא העבירה לפניו את סגולותיה, הלכה הלוך ושוב כמעשה מרת מונרק עתה. מרת מונרק היטיבה לעשות זאת לא פחות, אבל נמנעתי מלמחוא כף. מוזר מאוד היה לראות אנשים כמוהם משתדלים ככה בעבור שכר דל כל כך. לפי מראיה היו לה עשרת אלפים לשנה. בעלה אכן השתמש במילה שהגדירה אותה יפה: היא היתה מעיקרה ובטיפוסה מה שנקרא בלשון לונדון של הימים ההם "אופנתית". גזרתה היתה, על פי מערכת מושגים זו עצמה, "נאה" בעליל וללא עוררין. לאישה בשנותיה היתה צרת מותניים להפתיע; למרפקה אף היה העיקול היאה; את ראשה תלתה בהטיה המקובלת – אבל מדוע באה אלי דווקא? מן הראוי היה שתמדוד מקטורנים בחנות גדולה. חששתי שלאורחי לא רק חסרון כיס אלא גם "נטייה אמנותית" – וזה יוכל להיות סיבוך גדול. כששבה והתיישבה הודיתי לה ואגב כך הערתי כי מה שמוקיר הרַשָם בדוגמן שלו יותר מכל הוא היכולת לשבת בשקט.

"הוֹ, היא יכולה לשבת בשקט," אמר מייג'ור מונרק. ואחר כך הוסיף בבדיחות: "תמיד דאגתי לכך שתהיה שקטה."

"אני לא איזו עצבנית מגעילה, נכון?" עתרה מרת מונרק אל בעלה.

הוא כיוון את תשובתו אלי. "אולי לא מיותר יהיה להעיר – הרי חייבים אנו להיות מעשיים בהחלט, לא כן? – שבשעה שנשאתי אותה לאישה נודעה בכינוי 'הפסל היפהפה'."

"הו, עזוב!" אמרה מרת מונרק בעגמימות.

"לי, כמובן, תהיה דרושה מידה ידועה של הבעה," עניתי ואמרתי.

"כמובן!" קראו שניהם.

"ועוד אני מתאר לי שאתם יודעים שתתעייפו נורא."

"הו, אנחנו אף פעם לא מתעייפים!" קראו בשקיקה.

"כבר היה לכם ניסיון כלשהו?"

הם היססו – הביטו זה אל זה. "צילמו אותנו – המון," אמרה מרת מונרק.

"היא רוצה לומר שהאנשים עצמם ביקשו מאתנו," הוסיף המייג'ור.

"אני מבין – מפני שאתם יפי מראה כל כך."

"איני יודע מה חשבו, אבל תמיד רדפו אחרינו."

"תמיד קיבלנו את התצלומים שלנו חינם," חייכה מרת מונרק.

"אולי היינו צריכים להביא כמה מהם, יקירתי," העיר בעלה.

"איני בטוחה שנשארו לנו. חילקנו המונים," הסבירה לי היא.

"עם החתימות שלנו וכדומה," אמר המייג'ור.

"אפשר להשיג אותם בחנויות?" שאלתי כהלצה שאין בה כדי להזיק.

"הו כן, שלה – היה אפשר."

"עכשיו כבר לא," אמרה מרת מונרק ועיניה ברצפה.

 

2

יכולתי לדמות לי את ה"וכדומה" שהיו רושמים על עותקי המתנה של תצלומיהם ובטוח הייתי שכתבו בכתב יד יפה להפליא. מוזר מה מהר נהייתי בטוח בכל דבר שנגע להם. אם עכשיו עניים הם כל כך עד שעליהם להשתכר מעות, לא היה להם מעולם עודף ממון. יפי מראיהם היה הונם, והם, ברוח טובה, ניצלו ככל שיכלו את אורח החיים שמינה להם הנכס הזה. פניהם, חוסר המבע שבהן והמנוחה האינטלקטואלית הגדולה של עשרים שנות התארחות בבתי אחוזה, הן ששיוו להם לוויית חן. יכולתי לראות את הטרקלינים המוצפים אור שמש, הזרועים כתבי עת שלא קראה, שישבה בהם שוב ושוב מרת מונרק; יכולתי לראות את סבכי השיחים הרטובים שהתהלכה ביניהם – מצוידת להפליא אם למשימה זו ואם למשימה זו. יכולתי לראות את שמורות בעלי-החיים העתירות שסייע המייג'ור לצוד בהן ואת המלבושים הנהדרים, אשר בהם, בשעת לילה מאוחרת, פרש אל חדר העישון לשוחח עליהן. יכולתי לדמות לי את בתי השוקיים וגלימות הגשם שלהם, את בגדי הטוויד והאדרות שלהם שנבחרו כראוי, את גלילי המקלות ותיבות האבזרים והמטריות הגלולות למשעי; ואף יכולתי להעלות לעיני רוחי בדייקנות רבה את מראה משרתיהם ואת המגוון הדחוס של כבודתם על רציפיהן של תחנות רכבת כפריות.

נותנים היו תשרים קטנים, אבל חיבבו אותם; הם עצמם לא עשו כלום, אבל התקבלו בסבר פנים יפות. יפים היו נראים בכל מקום; משביעים היו את הנהייה הכללית אחרי רום המדרגה, קלסתר הפנים ו"הצורה". והם ידעו זאת ללא סכלות או המוניות, ולפיכך רחשו כבוד לעצמם. הם לא היו שטחיים; יסודיים היו ועמדו על שלהם – זה היה אורחם. אנשים שיש להם נטייה כזאת לפעילות, אי אפשר שלא יהיה להם איזה אורַח. חשתי כיצד אפשר לסמוך עליהם, בכל הנוגע לשמחת חיים, אפילו בבית משמים. והנה עתה קרה משהו – לא חשוב מה; הכנסתם המעטה פחתה, פחתה עד לַמזער – והיה עליהם לעשות משהו כדי שיהיו להם דמי כיס. ידידיהם נטו להם חיבה, אבל לא נטו לתמוך בהם. היה בהם משהו אומר אשראי – הבגדים, הנימוסים, הטיפוס; אבל אם נמשל האשראי לכיס ריק גדול שצליל מעות מהדהד בו מפעם לפעם, חייב הצליל לפחות להישמע לאוזן. ממני רצו שאעזור להם לעשותו כך. למזלם לא היו להם ילדים – על כך עמדתי חיש מהר. אולי גם יבקשו שהקשרים בינינו יישמרו בסוד; לכן גם הציעו עצמם "בשביל הגוף" – ציור הפנים עלול להסגיר אותם.

הם מצאו חן בעיני – כל כך תמימים היו; ולא היתה בי כל התנגדות להם, אם אך יתאימו. אבל משום מה, למרות כל סגולותיהם המצוינות, לא קל היה לי לבטוח בהם. אחרי ככלות הכל לא היו אלא חובבנים, והיצר השליט בחיי היה תיעוב החובבנות. נתלווה לזה עוד סֶלֶף – העדפה שמלֵידה של הנושא המצויר על פני הנושא האמיתי, שכן חסרונו של האמיתי עלול כל כך להיות הֶעדר ציוּריוּת. חביבים עלי הדברים הגלויים לעין, שאז אתה נמצא בטוח. אם אכן כך הם אם לא – זו שאלה משנית וכמעט תמיד שאלת סרק. היו גם שיקולים אחרים, והראשון בהם – שכבר היו לי לשימושי שניים או שלושה אנשים, ובעיקר צעיר בעל כפות רגליים גדולות, בבגד אלפָּקה, מקילבּורן, שזה שתיים-שלוש שנים היה בא אלי בקביעות לשם האיורים שלי ועדיין אני – אולי לגנוּתי – מרוצה ממנו. בגילוי לב הסברתי לאורחי את פני הדברים, אבל הם נקטו אמצעי זהירות רבים יותר מששיערתי. הם חישבו את סיכוייהם, מאחר שקלוד ריווט סיפר להם על "מהדורה דה-לוקס" היזומה לאחד מסופרי זמננו – בחיר הרומניסטנים – שזמן רב התעלמו ממנו המון גסי הטעם והוקירוהו לעילא ולעילא רבי הקשב (האזכיר כאן את פיליפ וינסנט?) והנה התמזל מזלו לראות, בערוב ימיו, את דמדומי השחר ואחר כך גם את האור המלא של דברי ביקורת טובים יותר; הערכה שהיה בה באמת, מצד הציבור, משהו מן הכפרה. הכנת המהדורה, שתכנן אותה מו"ל בעל טעם, היתה, בעצם, מעשה של פיצוי רב; חיתוכי עץ, שבאו להעשירה, היו מנחת הכבוד של הציור האנגלי לאחד ממייצגיה היותר עצמאיים של הספרות האנגלית. המייג'ור ומרת מונרק הודו לפני שקיוו שאולי אוכל לשלב אותם בחלקי שלי במפעל הזה. הם ידעו שאני עומד לעסוק בראשון מבין הספרים, "ראטלנד רֶמזי", אבל היה עלי להבהיר להם שהמשך השתתפותי בדבר – הספר הראשון נועד להיות מבחן – ודאי יהיה תלוי במידת הרצון שאפיק. אם תהיה מצומצמת, ייפטרו ממני מעסיקי בלי גינונים רבים. זוהי לי, אפוא, נקודת מפנה, ומובן שאני עושה הכנות מיוחדות, מחפש לי אנשים חדשים, שמא יהיו נחוצים, ומבטיח לי את הטיפוסים היותר מוצלחים. ואולם הודיתי שהייתי רוצה להסתפק רק בשניים או בשלושה דוגמנים טובים, שיתאימו לכל.

"האם יהיה עלינו לעיתים קרובות ל – ללבוש בגדים מיוחדים?" חקרה מרת מונרק ברהייה.

"הו, כן – זה חלק מהעניין."

"והאם יהיה עלינו לספק בעצמנו את התלבושות שלנו?"

"לא ולא; יש לי המון חפצים. דוגמנים של צייר לובשים – או פושטים – כל מה שנראה לו."

"ואתה רוצה לומר – אותם – אותם עצמם?"

"אותם עצמם?"

שוב הביטה מרת מונרק אל בעלה.

"הו, היא רק רצתה לדעת," הסביר הלה, "אם המלבושים הם בשימוש הכלל." היה עלי להודות שאכן כך הם, ואף הוספתי ואמרתי שמקצתם (היו לי המון חפצים מן המאה הקודמת, מקוריים וּזְהומים) כבר עשו את שלהם, לפני מאה שנים, על גבים ונשים חיים שרבב העולם דבק בהם. "נלבש כל דבר שיתאים," אמר המייג'ור.

"הו, אני מסדר את זה – בתמונות הם מתאימים."

"אני חוששת שאצלח יותר לספרים המודרניים. אבוא לבושה כרצונך," אמרה מרת מונרק.

"יש לה בבית המון בגדים; הם אולי יכשרו לחיים בימינו," המשיך בעלה.

"הו, אני יכול לדמות לי תמונות שתהיו בהן טבעיים בהחלט." ואכן יכולתי לראות את עריכתם הרשלנית של חלקי תפאורה עבשים – הסיפורים שלמענם ניסיתי להפיק תמונות בלי מורת-הרוח הכרוכה בקריאתם – אשר את מרחביהם החוליים היתה הגברת הטובה הזאת עשויה לסייע לאכלס. אך היה עלי לחזור ולקבוע שלעבודה ממין זה – מלאכת יומי המוכנית – כבר יש לי הציוד הדרוש: בני האדם שאני עובד אתם מספיקים לצרכי לחלוטין.

"לא חשבנו אלא שאנחנו אולי דומה יותר לכמה מן הנפשות הפועלות," אמרה מרת מונרק בלשון רכה וקמה על רגליה.

גם בעלה קם ממקומו; עומד היה ומסתכל בי בכמיהה עמומה, שהיתה נוגעת ללב בגבר-בגברים כמוהו. "האומנם יהיה איזה קושי מדי פעם להשתמש – אֶ – להשתמש – ?" הוא השהה את ההמשך; רצה שאסייע לו בניסוח מה שהיה בדעתו לומר. אבל אני לא יכולתי – לא ידעתי. ולכן הוציא הוא עצמו את הדבר מפיו, במגושם: "בדבר האמיתי – בג'נטלמן, אתה יודע, או בליידי." הייתי מוכן בהחלט להסכים עמו הסכמה כללית – הודיתי כי יש בזה הרבה. והדבר עורר את מייג'ור מונרק לומר, ולתכוף לבקשתו בליעה כבושה, לא מעושׂה: "זה קשה נורא – כבר ניסינו הכל." הבליעה הכבושה היתה דובבת; אשתו לא יכלה לעמוד בפניה. כהרף עין שוב צנחה מרת מונרק אל אחת הספות ופרצה בבכי. בעלה ישב אצלה ואחז באחת מידיה; ואז ניגבה חיש מהר את עיניה בידה האחרת, ואילו אני, כשנשאה אלי את עיניה, נבוכותי. "אין אף משרה ארורה אחת שלא העמדתי את עצמי לה – ציפיתי לה – התפללתי לה. אתה יכול לתאר לך שכבר היינו צריכים להיות במצב לא קל. משרות של מזכיר וכדומה לזה? בה במידה תוכל כבר לבקש לך תואר אצולה. אני מוכן להיות כל דבר – אני חזק: שליח או טוען פחמים. אני מוכן לחבוש כובע משונץ זהב ולפתוח דלתות של כרכרות לפני חנות סדקית; אני מוכן לחכות בתחנה ולשאת מזוודות; אני מוכן להיות דוור. אבל הם אפילו לא מביטים עליך; כבר יש בשטח אלפים טובים לא פחות ממך. ג'נטלמנים, מסכנים שכמותם, ששתו את יינם, שהחזיקו סוסי ציד!"

ניחמתי אותם ככל שיכולתי לנחם ולא עברה שעה קלה ואורחי שוב קמו וקבענו, לשם הניסיון, מועד לפגישה. עוד אנחנו דנים בזה והנה נפתחה הדלת ונכנסה מיס צֶ'רם ומטרייה רטובה בידיה. היה עליה על מיס צ'רם לנסוע באומניבוס אל מֵידה וֵיל ואחר כך ללכת ברגל חצי מיל. היא נראתה רשולה קמעה ומרוססת קצת בבוץ. כמעט אף פעם לא ראיתי אותה נכנסת בלא שאשוב ואחשוב כמה מוזר הוא שאף על פי שמועות היא כל כך בעצמה, היא נעשית מרובה כל כך באחרים. מיס צֶ'רם קטנה ודלת בשר היתה, אך גיבורה רומנטית שופעת כל כך. היא לא היתה אלא בת לונדון מנומשת, אך יכלה לייצג כל דמות – ממטרונית מכובדת ועד רועה; היה לה הכישרון לכך, כשם שהיתה יכולה להתברך בקול ערב או בשׂער ארוך. היא לא ידעה לכתוב בלי שגיאות כתיב ואהבה בירה, אך היו לה שתיים או שלוש "סגולות", וניסיון, ותושייה, ומיומנות, ושכל ישר, ודקוּת הרגשה גחמנית, ואהבת התיאטרון, ושבע אחיות, ואף לא שמץ של יראת כבוד, בייחוד כלפי האות ה'. הדבר הראשון שראו אורחי הוא שמטרייתה רטובה והם בכליל-שלמותם נרתעו בעליל למראהָ. הגשם החל לרדת לאחר בואם.

"אני כולי מים; היו מלא אנשים באומניבוס. חבל שאתה לא גר על יד תחנה," אמרה מיס צ'רם.

ביקשתי ממנה שתתכונן מהר ככל שתוכל, והיא פנתה אל החדר שהיתה מחלפת בו תמיד את בגדיה. אבל קודם שיצאה שאלה אותי מה תשים עליה הפעם.

"את הנסיכה הרוסייה, את לא יודעת?" עניתי. "זאת עם 'עיני הזהב', של הקטיפה השחורה, בשביל הדבר הארוך הזה ב'צ'יפסייד'."

"עיני זהב? בחיי!" קראה מיס צ'רם, ואורחי עקבו אחריה במבט נוקב שעה שהלכה לה. כשהיתה מאחרת, היתה מתקינה עצמה תמיד עד שלא הספקתי לפנות כה וכה; ואני עיכבתי את אורחי קצת, במתכוון, כדי שיהיה להם מושג, כשיראו אותה, למה יצַפו גם מהם. הערתי כי לדידי היא התגלמות של דוגמנית מצוינת – שהיא, לאמתו של דבר, פיקחית מאוד.

"אתה סבור שהיא נראית כנסיכה רוסית?" שאל מייג'ור מונרק בבעתה מסותרת.

"כשאני עושה אותה כך – כן."

"הו, אם עליך לעשות אותה – !" טען בחריפות.

"יותר מזה אינך יכול לבקש. רבים כל כך הם אלה שאי אפשר לעשות אותם."

"והרי לפניך גברת ממש" – ובחיוך משדל שילב את זרועו בזרוע אשתו – "שהיא כבר עשויה!"

"הו, אני לא נסיכה רוסית," מיחתה מרת מונרק בקרירות כלשהי. ראיתי שהכירה כמה מהן והן לא נשאו חן מלפניה. הנה מיד התעורר קושי ממין שמעולם לא היה לי לחשוש לו אצל מיס צ'רם.

הגברת הצעירה הזאת חזרה לבושה קטיפה שחורה – השמלה היתה שחוקה למדי ונמוכה מאוד על כתפיה הכחושות – ובידיה האדומות מניפה יפנית. הזכרתי לה שבתמונה שאני מצייר עליה להביט אל מעבר לראשו של מישהו. "של מי איני זוכר, אבל זה לא חשוב. רק הביטי אל מעבר לאיזה ראש."

"הייתי יותר שמחה להביט אל מעבר לאיזה תנור," אמרה מיס צ'רם והתייצבה במקומה ליד האח, נערכה בתנוחה הנכונה, שיוותה לה מראית גבוהה, הטתה קצת לאחור את ראשה והצניחה קצת קדימה את מניפתה, ונראתה, מכל מקום להרגשתי המשוחדת, נפלית ומקסימה, נוכרייה ומסוכנת. ונראית כך השארנו אותה שעה שירדתי במדרגות עם מייג'ור מונרק ואשתו.

"נדמה לי שהייתי יכולה להתקרב לכך לא פחות," אמרה מרת מונרק.

"הו, את סבורה שהיא עלובה, אבל את חייבת להביא בחשבון את האלכימיה של האמנות."

ואף על פי כן הלכו להם מחוזקים ברוחם בעליל, על יסוד היתרון בר-ההוכחה שבהיותה הדבר האמיתי. יכולתי לדמות לי אותם מתחלחלים ממיס צ'רם. והיא, בשובי, היתה מבודחת מאוד מהם, כי סיפרתי לה מה רצונם.

"טוב, אם היא יכולה לדגמן, אני יהיה מנהלת חשבונות," אמרה הדוגמנית שלי.

"היא ממש גבירה," עניתי, כמין הצקה תמימה.

"אז עוד יותר רע בשבילך. זאת אומרת שהיא לא יכולה להשתנות."

"היא תתאים בשביל רומנים אופנתיים."

"כן, כן, היא באמת תתאים להם!" הכריזה בבדיחות הדעת הדוגמנית שלי. "הם לא די גרועים גם בלעדיה?" פעמים רבות גיניתי אותם ברוח טובה באוזני מיס צ'רם.

 

3

לשם הבהרת איזו תעלומה באחת היצירות הללו ניסיתי לראשונה את מרת מונרק. בעלה בא עמה, להיות למועיל, אם יהיה צורך בכך – ברור למדי היה שבדרך כלל יבחר לבוא עמה. בתחילה תהיתי אם עושה הוא זאת לשם ה"מהוגנוּת" – אם עתיד הוא להיות קנאי ולהתערב. עצם המחשבה היתה מטרידה ממש, ולוּ נמצאה נכונה, הייתי מביא ללא שהיות את היכרותנו לכלל סיום. אך במהרה נוכחתי שאין בכך כלום, ואם מתלווה הוא אל מרת מונרק, הריהו הוא עושה זאת (לבד מהסיכוי שיהיה נחוץ) פשוט משום שאין לו מה לעשות. כשלא היתה אתו בטל עיסוקו, ועד כה לא היתה בלעדיו אף פעם. בצדק סברתי שבמצבם המביך הקשר ההדוק ביניהם הוא עיקר נחמתם ושהקשר הזה אין בו שום תורפה. ברית נישואין אמיתית היתה הברית הזאת, עידוד למהססים, לפסימיסטים אגוז קשה לפצחו. מענם היה באזור צנוע (זכורני שאחר כך חשבתי שזה היה אצלם הדבר היחיד המקצועי באמת) ויכולתי לצייר לי בדמיוני את הדירה העלובה שהיה נשאר בה המייג'ור לבדו. בחברת אשתו יכול לשאת אותה – בלעדיה לא יכול.

אנין התנהגות היה מכדי שישתדל להנעים עצמו כשלא יכול להביא תועלת; וכשהייתי שקוע בעבודתי מכדי לשוחח, פשוט ישב וחיכה. אבל אהבתי לשמוע אותו מדבר – שיחתו, כשלא הפריעה את עבודתי, עשתה אותה בזויה פחות, בדֵלה פחות. ההאזנה לו היתה כצירוף הרגשה שביציאה לבילוי עם החיסכון שבהישארות בבית. רק מכשול אחד היה כאן – זה שלא הכרתי, כמסתבר, אף אחד מן האנשים שהכירו הוא ואשתו. נדמה לי שתהה תהייה גדולה, כל תקופת הקשר בינינו, את מי לעזאזל אני כן מכיר. לא היה לו אף בדל רעיון אחד לגשש אחריו ולכן לא התגלגלה השיחה בינינו יפה – גדרנו עצמנו בשאלות של עורות ואפילו של מַשקים (כָּרָרים ותופרי אברקיים וכיצד להשיג בזול יין קלארֶט משובח) ועניינים כמו "רכבות טובות" ואורחן ורבען של ציפורי ציד. אוצר ידיעותיו בנושאים האלה האחרונים היה מדהים – עלה בידו למזג בו את מנהל תחנת הרכבת עם האורניתולוג. וכשלא יכול לדבר על דברים גדולים, יכול לדבר ברוח מרוממת על זוטות, ומאחר שלא יכולתי להתלוות אליו בהפלגותיו אל זיכרונות מעולם החברה המעולה, השכיל להשפיל את השיחה למדרגתי שלי בלי כל מאמץ נראה לעין.

רצון עז כל כך לעשות נחת-רוח היה נוגע ללב בְּגבר היכול על נקלה להפילך ארצה. הוא טיפל באח והיה לו מה לומר על זרימת האוויר בתנור גם בלי שאשאל אותו על כך, וראיתי שרבים מן הסידורים אצלי נראים בעיניו מטופשים לחלוטין. זכרוני שאמרתי לו שאילו איש עשיר אני, הייתי משלם לו משכורת כדי שיבוא וילמדני איך לחיות. יש שהיה נאנח באקראי אנחה שמשמעה אולי זה: "תנו לי אפילו קסרקטין ישן וריק כמו זה ואעשה בו משהו!" כשרציתי שיֵשב הוא לפני, בא לבדו – הנה דוגמה לאומץ לבן הגדול יותר של הנשים. אשתו יכלה לשאת את דירת הקומה השנייה הנידחת שלה, ובדרך כלל היתה מאופקת יותר; על ידי כל מיני הסתייגויות קטנות הראתה שיודעת היא שיאה להשאיר את יחסינו במודגש יחסי עבודה – לא להניח להם לגלוש לחברתיות. היא רצתה שיישאר ברור שהיא והמייג'ור מועסקים, לא מטופחים, וגם אם השבעתי את רצונה כממונה שאפשר להעמידו על מקומו, בשום פנים לא חשבה אותי ראוי להיות שווה לה.

יושבת היתה לפני בריכוז רב, משקעת בזה את כל דעתה, ושעה תמימה היתה מסוגלת להישאר כמעט דוממת כלפני עדשת הצלם. ראיתי שהצטלמה פעמים רבות, אבל עצם ההתנהגות שהכשירה אותה למטרה הזאת, עשתה אותה איכשהו לא מתאימה למטרתי שלי. בתחילה הייתי מלא קורת-רוח ממראה הגבירה אשר לה, והנאה היתה לי, בבואי לשרטט את תווי פניה, להיווכח כמה מעולים הם וכמה מיטיבים הם להנחות את העיפרון. אך לאחר כמה פעמים החלה להיראות לי נוקשה במידה שאין להתגבר עליה; למרות כל מה שעשיתי בו, נראה הרישום שלי כתצלום או כהעתק של תצלום. לא היה בדמותה מגוון של הבעה – לה לעצמה לא היה חוש למגוון. אולי תאמרו שזו היתה בעייתי שלי, שלא היתה אלא שאלה של ההצבה שלה, אלא שהצבתי אותה בכל תנוחה שאפשר להעלותה על הדעת והיא הצליחה למחות את כל ההבדלים ביניהן. אין ספק שהיתה תמיד גברת, ולא עוד אלא שהיתה תמיד אותה הגברת עצמה. היא היתה הדבר האמיתי, אך תמיד אותו הדבר עצמו. לרגעים כמעט תקפני דכדוך משלוות ביטחונה שהיא אכן הדבר האמיתי. מכל מגעה ומשאה עמי ומכל מגעו ומשאו של בעלה השתמע שאני הוא בר המזל. ובינתיים נמצאתי מתאמץ להמציא טיפוסים שתהיה להם קִרבה לטיפוס שלה, במקום שאביא אותו ללבוש צורה אחרת – בדרך המחוכמת, שלא נבצרה, למשל, ממיס צ'רם המסכנה. כל מה שלא סידרתי וכל כמה שלא נזהרתי, יצאה היא תמיד, בתמונותי, גבוהה יותר מדי – והעמידה אותי לפני הדילמה שבהצגת אישה מקסימה כבעלת קומה של שני מטרים ומעלה, שבעיני, אולי מתוך כבוד לקומתי שלי, הקצרה מזה בסנטימטרים לא מעטים, לא הלמה כלל את צביונה של דמות כזאת.

רע מזה היה עניין המייג'ור – כל מה שעשיתי לא היה בו כדי לרסן את מידותיו שלו, וכך נעשה מועיל אך ורק לציור ענקים חסונים. נערצים היו עלי הגיוון וההיקף, יקרים ללבי היו המקרים האנושיים, הנימה האיוּרית; רציתי לאפיין אפיון מדויק, ומה ששנאתי יותר מכל דבר בעולם הוא הסכנה שישתלט עלי טיפוס מסוים. רבתי עם כמה מחברי בגלל זה – הרחקתי עצמי מחברתם משום שהחזיקו בדעה כי הדבר חייב לקרות לך, ואם הטיפוס יפהפה (יעידו רפאל וליאונרדו) ההשתעבדות אינה אלא זכייה. לא ליאונרדו הייתי ולא רפאל – אפשר שהייתי רק מבקש דרכים מודרני צעיר בעל ביטחון עצמי מופרז, אבל החזקתי בדעה שמוטב להקריב הכל ולא את האופי. וכשטענו כי הטיפוס הדבק בך, זה שמדובר בו, יכול בנקל להיות דמות, זרקתי להם, אולי מתוך שטחיות, "הדמות של מי?" הרי אי אפשר שיהיה של כל אדם – ובסופו של דבר עלול הוא שלא להיות של שום אדם.

לאחר שרשמתי את מרת מונרק תריסר פעמים, גדל בי ביטחוני אף יותר כי ערכה של דוגמנית כמיס צ'רם נעוץ בעובדה שאין עליה שום חותם ברור ומפורש, ועמה, כמובן, העובדה האחרת שאכן יש לה, לעומת זאת, כישרון חיקוי מוזר שאין להסבירו. מראהָ הרגיל היה כמין מסך, שהיא יכולה להעלותו, על פי בקשה, לשם מופע משובח. המופע הזה היה פשוט מרומז, אבל דיבר אל לב חכם – מלא חיוּת היה ויפה. יש אפילו שחשבתי אותו, אף על פי שהיא עצמה היתה פשוטת מראה, ליופי תפל מדי; מוכיח הייתי אותה על כך שהדמויות שצוירו על פיה הן חינניות באופן חדגוני (bêtement צרפתית: באופן מטומטם. , כמו שנהגנו לומר). ואין לך דבר שהיה מכעיס אותה יותר מזה; כל כך גאה היתה לחוש שהיא יכולה לשמש דוגמנית לדמויות שאין להן זו עם זו ולא כלום. באותם המקרים היתה מאשימה אותי שאני גוזל ממנה את ה"מוֹנוֹטין" שלה.

היא התכווצה קצת, המידה המוזרה הזאת, מחמת ביקוריהם החוזרים ונשנים של ידידי החדשים. מיס צ'רם היתה מבוקשת מאוד, מעולם לא חסרה תעסוקה, ולפיכך יכולתי, בלי נקיפות לב, לדחות אותה מפעם לפעם, כדי לנסות אותם ביתר ניחותא. אין ספק שבתחילה משעשע יותר היה לצייר את הדבר האמיתי – משעשע היה לצייר את מכנסיו של מייג'ור מונרק. הם אכן היו הדבר האמיתי, על אף שיצא ענקמון. משעשע היה לצייר את שׂער עורפה של אשתו (מסודר היה סדר מתמטי ממש) ואת המתיחות ה"אופנתית" המיוחדת של מחוכה ההדוק. נענית היתה במיוחד לתנוחות שבהן היו הפנים מוסבות או מטושטשות משהו; משופעת היתה במראות-מאחור של גבירה וב-profils perdus צרפתית: צדודיות מוסבות לאחור. . כשניצבה זקופה נטלה לה, כמובן מאליו, אחת מן העמידות שציירו בהן ציירי החצר מלכות ונסיכות; ואני נמצאתי תוהה אם לא אוכל, כדי להביא לביטוי סגולה זו, לשכנע את עורך "צ'יפסייד" להוציא לאור סיפור אהבים מלכותי אמיתי, "אגדת ארמון בקינגהם". ואולם יש שנוצר מגע בין הדבר האמיתי להעמדת הפנים; ובזה כוונתי לומר שמיס צ'רם, באחת הפגישות שנקבעו לה או בבואה לקבוע פגישה בימים שהיתה לי מלאכה מרובה, נתקלה בבני תחרותה מעוררי התרעומת. ההיתקלות לא שלהם היתה, שכן לא השגיחו בה יותר משהיו משגיחים בה לו היתה המשרתת; וזאת לא מהתנשאות מכוּונת, אלא, פשוט, משום שעדיין לא ידעו, באופן מקצועי, כיצד לנהוג רֵעוּת, כמו שהיו רוצים, כך אני מתאר לי, לעשות – או, לפחות, כמו שהיה רוצה המייג'ור. הם לא יכלו לשוחח על האומניבוס – תמיד הלכו ברגל, ולא ידעו מה דבר אחר ינסו – ואותה רכבות טובות או יין קלארט זול לא עניינו. חוץ מזה, מן הסתם חשו – באוויר – שמשועשעת היא מהם, מלגלגת בחשאי על ידענותם התמידית. ולא אדם כמוה יסתיר את ספקנותה, אם ניתנה לה ההזדמנות להראותה. מאידך גיסא, היתה היא בעיני מרת מונרק לא מסודרת; שאם לא כן, מדוע טרחה לומר לי (הדבר היה לה בבחינת מאמץ מיוחד למרת מונרק) שאינה אוהבת נשים מלוכלכות?

יום אחד, כשנזדמנו אצלי יחד הגברת הצעירה ושני דוגמני האחרים (היא היתה סרה אלי, כשהיה הדבר נוח, אפילו לשיחת חולין) ביקשתי ממנה להואיל לסייע בהכנת התה – שירות שהיה מוכר לה והיה אחד מסוג השירותים שאני, שחיי צנועים היו ומשק ביתי דל אמצעים, ביקשתי פעמים רבות מן היושבות לפני. הן אהבו לשים את ידיהן על רכושי, לשבור את רצף הישיבה ולעתים גם את כלי החרסינה – הדבר עשה אותן בוהמיות בעיני עצמן. כשהתראיתי שוב עם מיס צ'רם לאחר המקרה הזה, הפתיעה אותי בשערורייה הגדולה שחוללה בגללו – היא טענה כנגדי שביקשתי להשפילה. בשעת מעשה לא התרעמה כלל על הנבלה, אלא נראתה נכונה ומשועשעת, נהנית מן ההיתול שבשאלה ששאלה את מרת מונרק, שישבה רהה ושותקת, האם תשתה בחלב ובסוכר, וליוותה את השאלה בחיוך אווילי מוגזם. היא ניסתה לחנחן את קולה – כמבקשת גם היא להתקבל כדבר האמיתי – עד שחששתי שמא ייעלבו אורחי האחרים.

לא, הם היו תקיפים בדעתם שלא לעשות זאת, ואורך-רוחם הנוגע ללב היה כמידת מחסורם הגדול. בלי להתלונן יושבים היו שעה ארוכה עד שהייתי מוכן לעשות בהם שימוש; שבים ובאים היו שמא יהיו נחוצים והולכים להם ברוח טובה כשלא היו. נהגתי ללוותם אל הדלת כדי לראות כמה נהדר סדר נסיגתם. ניסיתי למצוא להם תעסוקה אחרת – הצגתי אותם לפני כמה אמנים – אך הם לא "נקלטו", מסיבות שיכולתי להבינן, ואני ראיתי, בחרדה לא מעטה, שלאחר אכזבות כאלה הם שבים להישען עלי ביתר שאת. הם עשו לי כבוד לחשוב שאני ממש אחד משלהם. הם לא היו ציוריים דיים לציירים ובימים ההם מעטים היו היוצרים הרציניים בשחור-לבן. זאת ועוד, הם נשאו את עיניהם למשימה הגדולה שסיפרתי להם עליה – בינם לבינם גמרו בלבם לספק את המהות הנכונה לאסמכתה הציורית שלי לסופרנו המצוין. ידוע ידעו שלמפעל הזה לא ארצה בשום אפקט תלבושת, בשום צעצוע של דורות קודמים – שזה דבר שהכל בו יהיה בן זמננו וסאטירי, וכמסתבר גם ברוח מרום-עם-הארץ. אם אוכל לשלבם בזה, יהיה עתידם מובטח, כי המלאכה תהיה, כמובן, ממושכת ותעסוקתם קבועה.

יום אחד באה מרת מונרק בלי בעלה – את העדרו הסבירה בצורך שהיה לו ללכת אל ה"סיטי". שעה שישבה לה בנוקשותה החרדה הרגילה, נדפקה על הדלת דפיקה שהכרתי בה מיד את עתירתו הכנועה של דוגמן מובטל, ונסמכה אלה כניסתו של איש צעיר, שראיתי בו מיד שהוא זר. ואכן נמצא שהוא איטלקי ואף מילה אנגלית אחת אינה שגורה בפיו, חוץ משמי, ואותו הגה כך שנשמע כולל את כל השאר. אז עדיין לא ביקרתי בארצו וגם בלשונו לא הייתי בקי; אבל מאחר שלא היה דל סגולות – והיכן תמצא איטלקי שכזה? – עד כדי כך שיסמוך על איבר זה לבדו לשם התבטאות, הביע לי, במימיקה מוכרת אך חיננית, כי הוא מחפש לו בדיוק אותה תעסוקה שעסוקה בה הגברת שלפני. בתחילה לא עשה עלי רושם והמשכתי ברישום ואגב כך השמעתי כמה קולות לא מנומסים לרפות את ידיו ולשלחו. ואולם הוא לא ויתר, לא כמתחנן אלא בנאמנות כלבית בעיניו, שלא היתה אלא פתיות תמימה – מנהגו של משרת מסור (כאילו כבר שנים הוא בביתי) שנחשד על לא עווֹן. פתאום ראיתי שהעמידה וההבעה האלה כשלעצמן הן-הן תמונה; אמרתי לו אפוא שישב ויחכה עד שאתפנה. ושוב היתה תמונה בדרך ציותו לי, ותוך כדי עבודה ראיתי שיש עוד ועוד כאלה – בדרך שהשיט מבט תוהה, ראשו מוטה לאחור, על פני הסטודיו הגבוה. היה כמו מצטלב בכנסיית סן פּיֶטרוֹ. קודם שסיימתי אמרתי בלבי: "הבחור הוא רוכל תפוזים שפשט את הרגל, אבל ממש אוצר."

כשקמה מרת מונרק ללכת, עבר את החדר כחץ מקשת לפתוח לפניה את הדלת ועמד לו שם בלטישת עיניים טהורות ומתלהמות של דַנטֶה הצעיר האחוז בחבלי קסמה של ביאטריצֶ'ה הצעירה. מאחר שמעולם לא החשבתי, בנסיבות כמו אלה, את האטימות של איש משק הבית הבריטי, אמרתי בלבי שיש בו התכונות הדרושות למשרת (ואמנם זקוק הייתי לאיש שישרת בביתי, אך ידי לא השיגה לשלם לו תמורת זה בלבד) כשם שיש בו התכונות הדרושות לדוגמן; בקיצור, החלטתי לאמץ לי את ההרפתקן הזריז שלי אם יסכים לשמש בתפקיד כפול. הוא קפץ על הצעתי, ואני את הפזיזות שבמעשה (שהרי לאמתו של דבר לא ידעתי עליו כלום) לא ראיתי. הוא נמצא עוזר חביב אך לא שיטתי, והיתה בו מידה מופלאה של sentiment de la pose צרפתית: תחושת התנוחה. . היא היתה לא מפותחת, אינסטינקטיבית, חלק של האינסטינקט הטוב שהנחה אותו אל דלת ביתי וסייע לו לפענח אות לאות את שמי שעל הכרטיס הצמוד אליה. לא היתה לו שום המלצה לבוא אלי אלא הניחוש, על פי צורת החלון הצפוני הגבוה שלי, שראה מבחוץ, שדירתי היא סטודיו, ומאחר שהיא סטודיו מן הסתם יימצא בה אמן. כשאר הנוודים נדד לאנגליה לחפש עושר, ופתח, עם שותף ועגלת יד ירוקה קטנה, במכירת גלידות בפרוטה. הגלידות נמסו ובעקבותיהן נמוג השותף. הצעיר שלי היה לבוש מכנסיים צהובים צרים עם פסים אדמדמים ושמו היה אוֹרוֹנטֶה. בעל עור צהבהב היה אבל בהיר שׂער, ולאחר שהלבשתיו כמה מבגדי הישנים, נראה כאנגלי. טוב היה לא פחות ממיס צ'רם, שיכלה להיראות, כשנתבקשה, כאיטלקייה.

 

4

נדמָה לי שפניה של מרת מונרק נתעוותו קצת כשבאה שוב, עם בעלה, ומצאה את אורונטה משוכן בביתי. מוזר היה לה לראות במין אורח פורח כזה מתחרה למייג'ור הנהדר שלה. היא שחשה ראשונה בסכנה, משום שהמייג'ור היה לא רגיש במידה מבדחת. אבל אורונטה הגיש לנו תה, מתבלבל שוב ושוב מרוב השתדלות (מימיו לא ראה תהליך מוזר כל כך) ודעתה עלי, דומני, הוטבה משום שהיה לי סוף-סוף "סגל". הם ראו שניים שלושה רישומים שרשמתי את הסגל, ומרת מונרק רמזה שבשום פנים לא היה עולה בדעתה שהוא שדגמן להם. "הרי הרישומים שאתה רושם אותנו נראים בדיוק כמונו," הזכירה לי וחייכה חיוך של ניצחון; ואני נוכחתי כי זה אכן הפסול שבהם. כשרשמתי את בני הזוג מונרק לא יכולתי משום מה להתרחק מהם – להגיע אל הטיפוס שביקשתי לציירו; והרי בשום פנים לא רציתי שיהיה אפשר להכיר את הדוגמנים שלי בציורי. מיס צ'רם לא היתה ניכרת אף פעם, ומרת מונרק היתה סבורה שאני מסתיר אותה, ויפה אני עושה, משום שהיא המונית; ואולם היא כאילו נעלמה, רק כמתים העולים לשמים היתה נעלמת – כדי שיתוֹסף שם עוד מלאך.

באותו זמן כבר היתה לי איזו התחלה ל"ראטלנד רמזי", הרומן הראשון בסדרה הגדולה המתוכננת; כלומר, כבר הוצאתי מתחת ידי תריסר רישומים, אחדים מהם בעזרת המייג'ור ואשתו, וכבר שלחתי אותם לאישור. ההסכמה שלי עם המו"ל היתה, כמו שכבר רמזתי, שיניחו לי לעשות את מלאכתי, בייחוד במקרה המסוים הזה, כרצוני, והספר כולו יופקד בידי; אך קשרי לשאר ספרי הסדרה עדיין היה תלוי ועומד. לרגעים, אודה, אכן נוח היה לי שיש בהישג ידי הדבר האמיתי; שכן היו בו ב"ראטלנד רמזי" דמויות הדומות לזה עד מאוד. היו שם אנשים זקופים, כמסתבר, ממש כמו המייג'ור ונשים שאורחותיהן משובחים כאורחותיה של מרת מונרק. היה שם הרבה מהווי האחוזות הכפריות – מוצג, למען האמת, בדרך כוללנית, אירונית, רבת דמיון ומעודנת – ורמיזות לא מעטות לאברקיים ולחצאיות סקוטיות. דברים ידועים היה עלי לקבוע לי מלכתחילה; למשל, דברים כמראהו המדויק של הגיבור וכחלן-זוהרה המיוחד של הגיבורה. המחבר נתן לי, כמובן, קו מנחה, אך נשאר מִרווח לפרשנות. עשיתי את בני הזוג מונרק לאנשי סודי, אמרתי להם בגילוי לב מה כוונתי, הזכרתי את המטריד אותי ואת האפשרויות השונות שלפני. "הו, קח אותו!" מלמלה מרת מונרק במתק שפתיים והביטה אל בעלה; ו"מה טוב יותר מאשתי תוכל לבקש לך?" שאל המייג'ור בכנות הנינוחה ששררה עכשיו בינינו.

לא הייתי חייב להשיב על ההערות האלה – חייב הייתי רק להציב את דוגמני. רוחי היתה מוטרדת, ודחיתי, אולי במעט מורך לב, את פתרון הבעיה. הספר היה יריעה רחבת ידיים, שאר הדמויות רבות מאוד, ותחילה נפטרתי מכמה מן האפיזודות שהגיבור והגיבורה אין להם חלק בהן. לאחר שאקבע אותם יהיה עלי לדבוק בהם – לא אוכל לעשות את הגבר הצעיר שלי גבוה יותר משני מטרים במקום אחד ומטר שבעים וחמישה במקום אחר. בכלל, נטיתי למידה השנייה, אף על פי שהמייג'ור הזכיר לי ולא פעם אחת שהוא נראה צעיר לא פחות מכל גבר אחר. ואמנם אפשר היה בהחלט להתקין אותו, לצורך הדמות הזאת, כך שקשה יהיה לעמוד על גילו. לאחר שהיה אצלי אורונטה הספונטני חודש ימים ולאחר שכמה וכמה פעמים שבתי ורמזתי לו שלא יעבור זמן רב והחיוּת שהוא שופע מטבעו תיתן מכשול שאין לעוברו לפני המשך הקשר בינינו, נתעורר לבי לחוש את הכישרון ההֶרוֹאי שלו. גבוה היה רק כמטר שישים וחמישה, אך הסנטימטרים הנותרים היו לו בְּכוח. בתחילה ניסיתי אותו כמעט בחשאי, משום שלאמתו של דבר פחדתי קצת מפני המשפט שיוציאו שני דוגמני האחרים על בחירה שכזאת. ואם מיס צ'רס לא היתה בעיניהם אלא כמין מלכודת, מה יחשבו על ציור של דמות ספרותית, שעוצבה באחד מבתי הספר הפרטיים, שייעשה על פי אדם הרחוק כל כך מן הדבר האמיתי כרוכל חוצות איטלקי?

ואם התהלכתי חושש קצת מפניהם, לא חששתי משום שהטילו עלי את אימתם, משום שקנו להם כוח להעיק עלי, אלא משום שבמנהגם המעורר חמלה באמת ובתמים ובחֲדָשוּתם המתמדת באורח מסתורי סמכו עלי במידה עצומה כל כך. לכן שמחתי מאוד כששב הביתה ג'ק הוֹולי – הרי נבון עצה כל כך היה תמיד. הוא עצמו צייר רע, אך איש לא היטיב יותר ממנו להצביע על תורפה. הוא לא היה באנגליה שנה; נסע לאיזה מקום – איני זוכר לאן – לרענן את עינו. אני חרדתי לא מעט מפני איבר כזה, אך ידידים ותיקים היינו; הוא לא היה כאן חודשים על חודשים ותחושת ריקות החלה להתגנב לתוך חיי. כבר שנה לא התחמקתי מחץ שנון.

הוא שב בעין רעננה, אבל באותה חולצת קטיפה שחורה ישנה, ובערב הראשון שעשה בסטודיו שלי עישַנו סיגריות עד האשמורת השלישית. הוא עצמו לא עשה כלום בינתיים, רק קנה לו עין, לכן היה השטח פנוי להצגת הזוטות שלי. הוא רצה לראות מה יצרתי בשביל ה"צ'יפסייד", אבל התאכזב מן התצוגה. כך מכל מקום נתפרשו לי שתיים או שלוש גניחות רבות הבנה שיצאו מפיו עם עשן הסיגריה, שעה שרבץ על הספה הגדולה שלי, רגליו מקופלות תחתיו, והסתכל ברישומי החדשים.

"מה לך?" שאלתי.

"מה לך?"

"לא כלום, חוץ מזה שאיני מבין."

"ודאי שלא. ממש ירדת מהפסים. מהו השיגעון החדש הזה?" והוא השליך אלי, באי-כבוד נראה לעין, רישום שציירתי בו במקרה את שני דוגמני ההדורים. שאלתי אותו אם אינו טוב בעיניו, והשיב שהוא נראה עלוב ממש, לאור הדבר שהתיימרתי תמיד לשאוף להגיע אליו. אבל אני הנחתי את דבריו אלה בלא תגובה – כל כך השתוקקתי להבין למה בדיוק התכוון. שתי הדמויות בציור נראו ענקיות, אך דומני שלא לזה התכוון, שהרי אפשר, כל עוד אינו יודע שלא כך הוא, שדווקא זאת ניסיתי להשיג. טענתי שאני מצייר בדיוק באותו האופן שציירתי בו בשעה שכיבדני בפעם הקודמת בשבחיו. "אם כן השתבש משהו באיזה מקום," השיב, "חכה קצת ואמצא אותו." סמכתי עליו שאמנם כך יעשה – שהרי למי אם לא לו עין רעננה? אך לבסוף לא הוציא מפיו שום דבר מאיר עיניים יותר מ"איני יודע – לא מוצאים חן בעיני הטיפוסים שלך." אכן דיבור קלוש לגבי מבקר שמעולם לא ניאות לדבר עמי אלא בשאלת הביצוע, הכיוון של משיחות המכחול והמסתורין של הערכים.

"הטיפוסים ברישומים שהסתכלת בהם הם, לדעתי, נאים מאוד."

"לא, הם לא מתאימים!"

"לקחתי לי זוג דוגמנים חדשים."

"אני רואה שלקחת. הם לא מתאימים."

"אתה בטוח בזה?"

"בהחלט – הם טיפשים."

"אתה רוצה לומר שאני טיפש – כי היה עלי לעקוף את זה."

"אי אפשר – עם אנשים כאלה. מי הם?"

סיפרתי לו, רק מה שהיה נחוץ, והוא סיכם בלא רחם:

"Ce sont des gens qu’il faut mettre à la porte. צרפתית: אנשים כאלה צריך לגרש. "

"לא ראית אותם מעולם; הם ממש מצוינים," טענתי כנגדו בצער.

"לא ראיתי אותם? הלא היצירה החדשה הזאת שלך מתפוררת לרסיסים בגללם. די לי במה שראיתי מהם כאן."

"איש חוץ ממך לא אמר כלום נגדה – אנשי 'צ'יפסייד' מרוצים."

"כל איש חוץ ממני הוא חמור, ואנשי 'צ'יפסייד' הם החמורים הכי גדולים. עזוב, אל תעמיד פנים שעוד יש לך אשליות נעימות לגבי הקהל, ובייחוד לגבי מו"לים ועורכים. לא לבעלי-חיים כאלה אתה עמל – אלא לאלה שיודעים coloro che sanno; אם כן, היֵה ישר אתי, אם אינך יכול להיות ישר עם עצמך. היה מין דבר אחד שנהגת לחתור אליו – ודבר טוב היה. אבל הקשקוש הזה לא כלול בו."

כשדיברתי אחר כך עם הוולי על "ראטלנד רמזי" ועל אלה שאולי יבואו בעקבותיו, הכריז שעלי לשוב לספינה שלי, שאם לא כן אני עלול לרדת במצולות. בקיצור, קולו היה קול אזהרה.

נתתי את דעתי על האזהרה, אבל לא גירשתי את ידידַי. הם שעממו אותי כהוגן; אבל עצם העובדה ששעממו אותי התרתה בי שלא אעלה אותם קורבן סתם – אם אמנם אפשר לעשות בהם משהו – על מזבח הרוגזה. כשאני הופך את מבטי אל השלב הזה נראה לי כי חלחלו לתוך חיי לא מעט. בעיני רוחי אני רואה אותם נמצאים רוב הזמן בסטודיו שלי, יושבים, כנגד הקיר, על דרגש קטיפה ישן כדי שלא להפריע, ונראים כזוג חצרונים ארכי-רוח בחדר המתנה מלכותי. בטוח אני שבשבועות החורף היותר קרים דבקו למקומם משום שהדבר חסך להם הסקה. ברק חדשותם הלך ונתעמעם ולא היה אפשר שלא לרחוש להם רחמים. בכל פעם שהיתה מיס צ'רם באה, הלכו להם, ולאחר ששקעתי לא מעט ב"ראטלנד רמזי" באה מיס צ'רם לעתים קרובות למדי. הם הצליחו להביע לי בלי מילים את סברתם שהיא נחוצה לי להווי פשוטי העם שבספר, ואני השארתי אותם בסברתם זו, מאחר שניסו לעיין ביצירה – מתגוללת היתה בסטודיו – ולא גילו שעוסקת היא ברמים שבחוגי רמי המעלה בלבד. הם הציצו בספרו של המזהיר ברומניסטנים שלנו וקטעים רבים לא נתפענחו להם. עדיין העסקתי אותם שעה אחת מפעם לפעם, למרות אזהרותיו של ג'ק הוולי; עוד יהיה סיפק בידי לפטרם, אם אמנם יהיו הפיטורין נחוצים לאחר שתאבד העונה מחריפותה. הוולי נתוודע אליהם – הם נפגשו ליד האח שבביתי – והם היו בעיניו זוג מגוחך. כשנודע להם שהוא צייר ניסו לפנות אליו, להראות גם לו שהם הדבר האמיתי; אבל הוא הסתכל בהם, מעבר לחדר הגדול, כאילו רחוקים היו ת"ק פרסה – הם היו תמצית כל מה שהתנגד לו בתכלית במערך החברתי בארצו. בני אדם כמוהם, שכולם מוסכמות ועור לכּה, עם קריאות המפסיקות כל שיחה, לא היה להם מקום בַּסטודיו. הסטודיו הוא מקום ללמוד בו לראות, ואיך אפשר לראות משהו מבעד לזוג מזרני מוך?

עיקר הקושי שגרמו לי הוא שהתביישתי, בתחילה, להניח להם להיוודע שהמשרתון הערמומי שלי התחיל מדגמן אצלי ל"ראטלנד רמזי". הם ידעו שמוזר אני דיי (עכשיו כבר היו מוכנים להשלים עם מוזרות באמנים) לאסוף נווד זר מהרחוב בה בשעה שיכולתי למצוא לי מישהו עם זְקן לחיים והמלצות; אך עבר עוד זמן מה עד שנודע להם כמה אני מעריך את סגולותיו. לא פעם מצאו אותו בתנוחת ציור, אבל לא היה שום ספק בלבם שאני מצייר אותו כנגן רחוב. כמה דברים לא ניחשו בשום פנים, ואחד מהם היה שעלה על דעתי, לשם אחד המעמדות הבולטים ברומן, שמופיע בו לשעה קלה שַמָש במדים, להשתמש במייג'ור מונרק לתפקיד המשרת. שוב ושוב דחיתי זאת, לא רציתי לבקש ממנו ללבוש את המדים – לבד מהקושי למצוא מדים לפי מידתו. לבסוף, יום אחד בשלהי החורף, כשעמדתי לצייר את אורונטה המבוזה (תופס היה כל רעיון שלך כהרף עין), נרגש מהתחושה שאני מיטיב מאוד להתקדם, הם נכנסו, המייג'ור ואשתו, עם צחוקם הטרקליני על לא-כלום (היה פחות ופחות על מה לצחוק), נכנסו כמבקרים קרתנים – כך היו בעיני תמיד – שטיילו ועברו את הפארק לאחר התפילה בכנסייה, והם מוזמנים מיד להישאר לארוחת הצהריים. ארוחת הצהריים כבר נסתיימה, אך יכולים היו להישאר לארוחת המנחה – ידעתי שהם חפצים בה. אלא שנחה עלי הרוח ולא יכולתי להניח להתלהבותי שתוצן ולעבודתי שתתעכב, שעה שאור היום מתמעט והולך, עד שיכין הדוגמן שלי את הארוחה. לכן שאלתי את מרת מונרק אם תואיל בטובה להגיש אותה – בקשה שהעלתה לרגע קט את כל דמה אל פניה. עיניה הציצו לשנייה בבעלה ואיזה שדר אילם הוחלף ביניהם. רוחם הרעה חלפה בן רגע – פיקחותו העולזת שמה לה קץ. אוסיף, שרחוק כל כך הייתי מלרחם על גאוותם הפגועה, עד שאפילו נתעוררתי ללמדה לקח שלם ככל שאוכל. שניהם טרחו יחד בעסק גדול והוציאו את הספלים והתחתיות והרתיחו את הקומקום. אני, יודע שחשים הם כמשרתים את משרתי, כשהיה התה מוכן, אמרתי: "הוא ישתה ספל, בבקשה – הוא עייף." מרת מונרק הביאה לו את ספלו למקום שעמד והוא לקח אותו מידיה כאילו הוא ג'נטלמן באחת המסיבות, לוחץ במרפקו צילינדר מתקפל.

אחר כך הרגשתי שעשתה מאמץ גדול למעני – עשתה אותו במין אצילות – ושחייב אני לה פיצוי. ובכל פעם שנפגשתי עמה אחר כך שאלתי את עצמי מה יהיה הפיצוי הזה. לא יכולתי להמשיך במעשה השגגה רק כדי לגמול להם. ואכן, שגגה היתה, כלפי אופי היצירה שלמענה ישבו לפני – עכשיו שוב לא היה הוולי היחיד שאמר זאת. הגשתי מספר רב מהרישומים שהכנתי ל"ראטלנד רמזי" וקיבלתי אזהרה שהיתה קולעת יותר מאזהרתו של הוולי. היועץ האמנותי של בית ההוצאה שבשבילו עבדתי סבור היה שרבים מאיורי אינם ממין המבוקש. מרבית האיורים הללו היו בנושאים שבני הזוג מונרק הופיעו בהם. בלי לדון בשאלה מה היה המבוקש, התברר לי שכך ודאי לא אקבל את שאר הספרים לאיירם. בייאושי התגוללתי על מיס צ'רם – העמדתי למבחן כל מה שיש בה. לא זו בלבד שעשיתי את אורונטה לגיבורי בריש גלי, אלא בוקר אחד, כשסר אלי המייג'ור לראות אם איני זקוק לו לשם השלמת אחת הדמויות בשביל ה"צ'יפסייד", שהחל לדגמן לה בשבוע שעבר, אמרתי לו שנמלכתי בדעתי, שאעשה את הרישום לפי המשרת שלי. כששמע זאת אורחי, החוויר ועמד והסתכל בי. "בעיניך הוא דמות הג'נטלמן האנגלי?" שאל.

הייתי מאוכזב, הייתי עצבני, רציתי להמשיך בעבודתי, ולכן השבתי ברוגזה: "הו, מייג'ור יקר שלי – איני מוכן להיהרס בגללך!"

הוא עמד עוד רגע; אחר כך, בלי לומר מילה, יצא מהסטודיו. כשהלך שאפתי שאיפה ארוכה, משום שאמרתי בלבי שלא אראה אותו שוב. לא אמרתי לו במפורש שנשקפת לי הסכנה שעבודתי תידחה, אך חרה לי הדבר שלא חש את האסון המרחף באוויר, שלא למד יחד עמי את לקח שיתוף הפעולה העקר בינינו, את המסקנה שבאווירת האמנות המטעה עלולה גם הדרת הכבוד היותר נעלה לא להיות פלסטית.

כסף לא הייתי חייב לידידַי, אבל ראה ראיתי אותם שוב. כעבור שלושה ימים שבו והופיעו יחד, ובנסיבות ההן היה בעובדה הזאת משהו טרגי. היא היתה לי הוכחה לכך שלא יכלו למצוא להם בחייהם שום עיסוק אחר לעסוק בו. הם כבר דשו בדבר בהתייעצות מדכדכת – הם כבר עיכלו את הבשורה המרה שאינם מתקבלים לסדרה. הרי אם גם ל"צ'יפסייד" אין לי בהם תועלת, מי יודע מה תכלית תימצא להם, ובתחילה לא יכולתי להחליט אלא שבאו, ברוב סלחנות ודרך ארץ, לפרידה אחרונה. ולכן שמחתי בחשאי על שאין לי פנאי רב לדין ודברים; שכן כבר העמדתי את שני דוגמני האחרים יחד בתנוחה הנכונה וכבר טרחתי על רישום שינחיל לי, כך קיוויתי, תהילה. מבוסס היה על הקטע שראטלנד רמזי, המקרב לו כיסא אל שרפרף הפסנתר של ארטימיסה, אומר לה בו דברים מופלאים, שעה שהיא כאילו מאמנת את אצבעותיה בקטע נגינה קשה. כבר ציירתי גם קודם את מיס צ'רם אצל הפסנתר – תנוחה שידעה לעטות בה חן פיוטי ממש. רציתי שה"שילוב" של שתי הדמויות יהיה רב עוצמה, והאיטלקי הקטן שלי התאים עצמו להפליא לתפיסתי. הזוג עמד חי לנגד עיני, הפסנתר הוצא ממקומו; התמונה היתה תמונה מקסימה של נעורים ואהבה נלחשת מזוגים זה בזה, שלא היה לי אלא לתפסה ולשַמרה. אורחי עמדו והביטו בי ואני נהגתי בהם ידידות בהסבת ראש מעבר לכתפי.

הם לא הגיבו, אבל מורגל הייתי בחברת אנשים שותקים והמשכתי במלאכתי, ואך נטרד מעט (הגם שהרנינה את לבי ההרגשה שזה לפחות הדבר האידיאלי) שאחרי ככלות הכל לא נפטרתי מהם. כעבור שעה קלה אני שומע את קולה המתוק של מרת מונרק לידי, או, ביתר דיוק, מעלי: "חבל לי שהשׂער שלה אינו עשוי יפה יותר." נשאתי את עיני והנה היא נועצת עיניה בעקשנות מוזרה במיס צ'רם, שגבה מוסב אליה. "אכפת לך אם רק אגע בו נגיעה קלה?" המשיכה – שאלה שהקפיצה אותי לרגע כמו בחשש אינסטינקטיבי שמא תעולל משהו לגברת הצעירה. אבל היא הרגיעה אותי במבט שלא אשכחנו לעולם – אודה שהייתי שמח לו יכולתי לצייר את זה – וניגשה אל הדוגמנית שלי. היא הניחה יד על כתפה, נרכנה אליה ודיברה אליה חרש; ולאחר שהבינה הנערה ונענתה בתודה, ערכה את תלתליה הגסים, בכמה תנועות מהירות, בדרך שעשתה את ראשה של מיס צ'רם יפה כפליים. זה היה אחד השירותים האישיים היותר הֶרואיים שראיתי אותם נעשים. אחר כך התרחקה מרת מונרק באנחה שקטה, הביטה סביבה כמחפשת דבר לעשותו, התכופפה לארץ בהכנעה אצילית והרימה סמרטוט מלוכלך שנשמט מתוך תיבת הצבעים שלי.

בינתיים חיפש לו גם המייג'ור דבר לעשותו, וכך, כשהתהלך בסטודיו והגיע אל קצהו האחר, ראה לנגד עיניו את כלי ארוחת הבוקר שלי שהושארו במקומם, שלא פונו. "שמע, האם אוכל להביא איזו תועלת בזה?" קרא אלי ברעד לא נכבש בקולו. הסכמתי בצחוק שהיה, חוששני, נבוך, ובמשך עשר הדקות הבאות, תוך כדי עבודה, שמעתי את הקשקוש הקל של כלי חרסינה וצלצול של כפות וזכוכית. מרת מונרק סייעה לבעלה – הם הדיחו את כלי החרס שלי והניחו אותם במקומם. הם סרו אל חדר כלי המטבח הקטן שלי, ואחר כך ראיתי שניקו את הסכינים שלי ושאוצר הצלחות הדל שלי לבש פנים חדשות. כשנתחוור לי הדבר, המשמע הגלום במה שהם עושים, אודה שלרגע ניטשטש הרישום שלפני – התמונה הסתחררה לנגד עיני. הם השלימו עם כישלונם, אבל עם גורלם לא יכלו להשלים. בתימהון לבב הרכינו את ראשיהם לפני החוק האכזר והנלוז, שלפיו יכול הדבר האמיתי להיות יקר הרבה פחות כל כך מהדבר הלא-אמיתי; אבל למות ברעב לא רצו. אם משרתי הם דוגמני, אולי יהיו דוגמני משרתי. הם יהפכו את חלוקת התפקידים על פיה – ההם יצוירו על פיהם אדונים וגבירות והם יעשו את עבודות הבית. ועם זאת יישארו בסטודיו – זו היתה תחינה אלימה שלא אגרש אותם מביתי. "שכור אותנו", רצו לומר – "מוכנים אנו לעשות כל דבר".

כשעלה לפני כל זה נמוגה ההשראה – עפרוני נשמט מידי. מושב הציור שלי הושבת ושילחתי את הדוגמנים שלי, שגם הם נראו אחוזי תימהון ויראת כבוד. ואחר כך, כשנשארתי לבדי עם המייג'ור ואשתו, ידעתי רגע של אי נוחות רבה מאוד. הוא ניסח את תחינתם במשפט אחד: "שמע, אתה יודע – רק תן לנו לעשות למענך, לא תוכל?" לא יכולתי – נורא היה לראות אותם מרוקנים את מי השופכין שלי; אבל שבוע ימים העמדתי פנים שאוכל לעשות את רצונם. ואז נתתי להם סכום כסף שייסעו להם. ולא ראיתי אותם עוד. קיבלתי עלי גם את שאר הספרים, אבל הוולי ידידי חוזר ואומר שהמייג'ור ומרת מונרק הזיקו לי נזק שאין לו תקנה, העלו אותי על דרך הבינוניוּת. ואם אמנם נכון הדבר, אני מרוצה ששילמתי את המחיר – למען הזיכרון.

---

*מתוך הקובץ "מחווה לשישה סופרים של המאה התשע-עשרה", בעריכת אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 2006.